ניתן להתייחס לענייני ספר הזוהר כדברים מרוממים ונעלים שקשה לדלותם, לפיכך דרושה הקדמה כדי להבין את המתרחש: הספר התגלה על-ידי משה די-ליאון, לפי טענתו, כ-1100 שנים לאחר שהספר נכתב על-ידי ר' שמעון בר-יוחאי. באותם הימים, משה די-ליאון היה כותב סודות ונפלאות לעשירים במלכות בארץ ספרד. לאור הספקות בעניין מקוריות הספר יצא אחד מגדולי החכמים של המאה הי"ד, הרב יצחק דמן עכו, לחקור אחר האירוע שהסעיר את העולם היהודי – מציאת ספר שנכתב על-ידי רשב"י. עדותו הרחבה נתפרסמה ב-"ספר יוחסין השלם" מאת ההיסטוריון הרב אברהם זכות, אך מכל המהדורות צונזרו הראיות אשר מעידות על משה די-לאון כמחברו האמיתי של ספר הזוהר.
מעט על יסודותיו הרקובים של ספר הזוהר
הפילוסופיה של ספר הזוהר שונה מאד מזו שקיבלנו במסורה, ראו נא את הדברים התמוהים בפרשת בלק (קצא ע"ב):
"סוד הדבר כתוב בסוד שמלמעלה, מה שמו ומה שם בנו כי תדע, אותו שם ידוע – ה' צבאות שמו; שם בנו – ישראל, כמו שכתוב: 'בני בכורי ישראל'. והרי ישראל תלויים בו כל מפתחות האמונה, והוא משתבח ואומר: 'ה' אמר אלי בני אתה'. וכך זה בוודאי, שהרי אבא ואמא עיטרו אותו וברכוהו בכמה ברכות ואמרו וציוו את הכל: 'נשקו בר', נשקו את יד הבן הזה כביכול נתן לו שלטון על הכל, שהכל יעבדו אותו. 'פן יאנף', משום שעיטרו אותו בדין וברחמים, מי שזוכה לדין – לדין, מי שזוכה לרחמים – לרחמים".
לפי המסופר, קיימים זוג הורים אשר להם יש בן, והם אשר ברכוהו ועיטרוהו בשלטון על הכול והוא אשר ראוי לעבדו. בהמשך אף מסופר על מעלתו הדמיונית של הבן, ועל הברכות שחלות עליו ועל החובה לברך אותו, והנה הדברים בשתי הפסקות הבאות:
"כל הברכות שלמעלה ולמטה עולות לבן הזה ומתעטרות, ומי שמונע ברכות מהבן הזה, יפרשו את חטאיו לפני המלך הקדוש, לאם ממש [הַאִם 'הָאֵם ממש' היא המלך הקדוש?]. וברכה לראש משביר, מי שמברך ומזמין כוס ברכה למי שצריך אותו, בזה נשבר הצד האחר ונכנע בשבירה, ועולה צד הקדושה [בהזמנת מאן-דהו לכוס ברכה שוברים צד טומאה ומעלים צד של קדושה, וכל אלו הזיות אליליות אשר מורות על כוחות אלהות שונים, כוחות קדושה מול כוחות טומאה, ויש לבני האדם כוח בפעולותיהם לחזק אחד מהם].
'וברכה לראש משביר', כמו שהוא מעלה ומברך את הקדוש-ברוך-הוא [מעלה את הקב"ה?] ועושה שיישבר צד האחר [אליל הטומאה הדמיוני], כך הקדוש-ברוך-הוא מושך עליו ברכות מלמעלה [על המברך, כלומר לא רק המזמין, גם המברך "מחזק" את הקב"ה ומחליש את כוחות הטומאה], ואותו שנקרא [לברך על כוס של ברכה], ברכה שורה על ראשו".
כל התפישות הללו הינן עבודה-זרה נגעלת ביותר, כאילו הקב"ה זקוק לבני האדם ומושפע מהם. גם התפישה שקיימות אלוהויות שונות, של קדושה ושל טומאה, כל אלה הינן חירוף וגידוף השם הנכבד הגדול והנורא.
הטענה אשר מצדיקה את ייחוסו של ספר הזוהר לרבי שמעון, היא שבתוך ספר הזוהר מובאים גם דברי רבי שמעון. ברם, הבעיה עם טענתם היא, שהתווספו דברי הבל רבים מאד על דבריו. טענתם אפוא הינה התעיה ברורה ורעה, וכבר הרחיקו אותנו חכמי המשנה והתלמוד מכל שמץ של עבודה-זרה, במה שהזהירו אותנו ממי שאומר: "שמע שמע" או "מודים מודים", וציוו עלינו להשתיק אותו, שמא ידמה למאן-דהו שמדובר בשתי רשויות (קרית שמע ב, יא). כמו כן, הזהירו שמא ייפול חפץ ארצה בקרבת עבודה-זרה, שלא חלילה נרים את החפץ וניראה כאילו אנחנו משתחווים לעבודה-זרה (עבודה זרה ג, ז).
עוד טענה אשר נועדה לחזק ולאמֵּת את ספר הזוהר, היא שמשה רבנו בכבודו ובעצמו נגלה לרשב"י במערה, להלן דברי מחבר ספר הזוהר (כי תצא, דף רעט ע"ב):
"פתח רועה הנאמן ואמר: סבא סבא [=כינוי לרשב"י, אשר נועד לגמֵּד את משה רבנו ולהאדיר את רשב"י, כאילו אפילו משה רבנו פונה לרשב"י כאל מורו ורבו, בכינוי "סבא"], יש סלע ויש סלע, יש אבן ויש אבן – יש אבן של שם ה', ועליה נאמר: 'וְהָאֶבֶן אֲשֶׁר הִכְּתָה אֶת הַצֶּלֶם הָיְתָה לְהַר גָּדוֹל' [דנ' ב, לה], ויש אבן שהיא 'אֶבֶן מַשְׂכִּית' [ויק' כו, א], שאין בה נביעת מֵי החכמה ולא דיבור. אלא, אבן שהיא סלע של משה, עליה נאמר: 'וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו' [במ' כ, ח], שהיא בת קול, ולא תלוי בה אלא דיבור ופיוס. אבל שפחה סלע אחר, שנקראה מִשְׁנָה קליפה נקבה של עבד נער. עליה נאמר: 'בִּדְבָרִים לֹא יִוָּסֶר עָבֶד' [מש' כט, יט]. אלא שמכים ומשברים ממנה כמה פסקות, ומלקטים אותם, ונקראו לקוטות. ועל שמלקטים אותם נקראו לקוטות, בלי נביעת חכמה וקבלה".
מה השוטה הזה רוצה לומר כאן? ובכן, הוא משווה את התורה שבכתב ל"אבן של שם ה'", ואילו את המשנה, דהיינו התורה-שבעל-פה, הוא משווה ל"אבן משכית", שהיא אבן אשר משמשת לעבודה-זרה! וכן ל"קליפה נקבה של עבד נער", "בלי נביעת חכמה וקבלה", "שפחה", "עבד", "שמכים ומשברים ממנה כמה פסקות", והוא גם מוסיף שלימוד התורה-שבעל-פה דומה להכאת עבד שאין לו תקנה בחינוך בדברים ובמוסר, אלא בהכאה!
נמצא, שהתורה-שבעל-פה, הלא היא תיעוד התורה שניתנה לנו בהר סיני מאת משה רבנו, אשר הועברה בידי מוסרי הקבלה האמיתית איש-מפי-איש עד ר' יהודה הנשיא ועד ימינו, התורה הזאת שהיא פירוש התורה שבכתב, נקראת בשמות בזויים ומבזים ביותר.
בהמשך דברי המחבר בספר הזוהר שם, הוא אומר כך:
"אבל הסלע שלי [דהיינו הקבלה ההזויה שלו בספר הזוהר] היא בת המלך, בשבילה נאמר: 'ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו', בדיבור ופיוס, כמו בת המלך. ומשום שהכיתי בה, לקיתי עליה, ונגזר עלינו מוות. שמי שמסרב למלכה, חייב מיתה. כל שכן למי שמכה את בת המלך. ולכן נגזר עלי שלא אכנס לארץ ישראל, ואני קבור בארץ נכריה ונעברה ממני ונאמר: 'ויֵּרֶד אֵלָיו בַּשָּׁבֶט' [ש"ב כג, כא]. והשבט הזה הוא אחד מן השבטים שלי, שאני עתיד לרדת לשם להיות עם ישראל בגלות. והכל נרמז, ובמקום אחר פרשוה חכמי המשנה". תודה ל- כאן ולזוהר היומי על התרגום.
לפי ספר הזוהר, על מה אפוא נגזר העונש הכבד על משה רבנו? ובכן, לפי מחבר ספר הזוהר, משה רבנו היכה את הסלע, כלומר הוא נתן לנו את התורה-שבעל-פה והיכה בזה את "בת המלך", דהיינו את הקבלה המזויפת והאלילית של ספר הזוהר. ובגלל זה משה רבנו לא נכנס לארץ-ישראל, בגלל שהוא נתן לנו לצד התורה שבכתב גם את התורה-שבעל-פה.
לצערי המצב עגום, לא רק שספר הזוהר התקבל ללא הטלת ספק דרישה ובדיקה כלל, אלא שהוא התקבל בהתלהבות אלילית רבה בחיבוק ידיים והילולות, במנטרות חוזרות כגון: הזוהר הקדוש", "נשמתא דאורייתא" ועוד. תופעת הסכלות התגברה והתפשטה ובעקבות כך נוספו בסידורי התפילה "שמות" אשר אחראים לפרנסה (ראו במאמר: "מי הוא זה דיקרנוסא?"), וכן כוונות דמיוניות לניתוב התפילה אל השער הנכון ברקיע...
"לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְי אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְי אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (דב' יג, ד).
"אֲנִי יְיָ הוּא שְׁמִי וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן וּתְהִלָּתִי לַפְּסִילִים" (יש' מב, ח).
אין כה' אלהינו בכל קראנו אליו
"כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּייָ אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" (דב' ד, ז).
עלינו להתנער בהקדם מכל אותן ההזיות, הלא ה' הוא אשר הוציאנו ממצרים, הוא אשר השמיענו את שתי הדיברות הראשונות בהר סיני על סף יציאת נפשנו מאתנו, הוא אשר "נשא את ידו" לתת לנו את ארץ-ישראל, הוא אשר מילא את המשכן בכבודו. כיצד יעלו אפוא על הדעת ההזיות האליליות הללו שנאמרו בספר הזוהר, ועוד להניח שנכתבו על-ידי אותו התנא שאמר במסכת סנדהרין (סג ע"א):
"כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם שנאמר: 'בִּלְתִּי לַייָ לְבַדּּוֹ' [שמ' כב, יט] אלא מה תלמוד לומר: 'אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ' [שמ' לב, ד] שאיוו אלוהות הרבה".
"שִׁמְעוּ דְבַר יְיָ בֵּית יַעֲקֹב וְכָל מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל. כֹּה אָמַר יְיָ מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ. וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְיָ הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת [...]. וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה. הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְיָ וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ. לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם יְיָ וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב. כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים וּרְאוּ וְקֵדָר שִׁלְחוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאֹד וּרְאוּ הֵן הָיְתָה כָּזֹאת. הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל. שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם יְיָ (יר' ב, ד–יב).
בהונות באוויר והזיות למכביר
במהלך דורות הגלות עם-ישראל התדרדר מן הפח אל הפחת, הזניח את הלך הרוח של קיום המצוות כפשוטן והפנה עורף ללמידה שמביאה לידי מעשה, הלא הזהירו אותנו חכמינו מסילוף התורה על-ידי הפיכתה להזיה ולדמיון אלילי, וכך נאמר במדרש הגדול מאת רבי חייא (פרשת שמיני): "מה היין הזה משמח את הלב, כך דברי תורה העוסק בהן ומחשב בהן יותר מדי סוף שהוא יוצא למינות". בנוסף-לכך, הוזהרנו מלהיות חופשיים במחשבותינו: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם", וזאת הרחקה מאימוץ דעות אשר מנוגדות לדעות שחקקה התורה.
ברם, "עולם התורה" בימינו בז למושכלות ודוחה את כל חלקי המדע אשר מהווים חלק בלתי-נפרד מלימוד התורה וקיום מצוותיה ומילוי ייעודנו להיות עם חכם ונבון. במקום-זאת, הם מתייגעים בזוטות ובהזיות אשר כל יודע מדע מבין שאין לעסוק בהם, וכפרו בלמידת דעת ורעיונות מחשבתיים אשר מובילים לידיעת ה', לדוגמה, כיצד ה' משפיע על עולמינו ודרכי הנהגתו, בטענת התעתועים שאנו עפר ואפר, שהרי אנו באמת עפר ואפר מבחינה מהותית, אך עדיין חובה עלינו לידע את מי שאמר והיה העולם ככל יכולתנו. ולא רק שהשתמשו בטענה העפר ואפר שלא במקומה – במקום שהיה עליה להשתמש בה ולנהוג בענווה הם משליכים אותה אחרי גוום, ונוהגים ביהירות, באלימות, בדורסנות, בגזענות, וברשעות.
באמצעות טענת ה"עפר ואפר" הם מצדיקים עבודה-זרה! כלומר, לפי טענות המקובלים בימינו, לא שייך לעבוד ולהתפלל באופן ישיר לבורא-עולם, מפני שהוא רם ונישא ומרומם על כל ברכה ותהילה, אלא לאותו בן אשר נקרא בלשון "המקצועית": "זעיר אנפין". והקב"ה להבדיל אכן רם ונישא ומרומם על ברכה ותהילה, אך לא כדי שלא נתפלל אליו, לא כדי שנרים ידיים מללמוד ולהבין ולהשכיל, לא כדי שחלילה "נזרוק את השכל", אלא כדי שנכניע את לבנו בעת שאנו מתפללים אליו, ונדע כי כל מהללנו אינם מתארים את חקר גדולתו.
"כִּי בָגוֹד בָּגְדוּ בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבֵית יְהוּדָה נְאֻם יְיָ, כִּחֲשׁוּ בַּייָ וַיֹּאמְרוּ לֹא הוּא וְלֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה וְחֶרֶב וְרָעָב לוֹא נִרְאֶה (יר' ה, יא–יב).
סוף דבר
נסיים בפירוט מי הם הנקראים מינים, מתוך הלכות תשובה (ג, ז): א) האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג; ב) והאומר שיש שם מנהיג אבל הן שנים או יותר; ג) והאומר שיש שם ריבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה; ד) וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל; ה) וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים; כל אחד מחמשה אלו הוא מין.
"וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְי הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דב' ד, לט).