תוצאות החיפוש

כמובן שגם מדבריו אלה עולה שהטמבל אכן האמין בקיום השדים, והוא אף "מגלה" לנו שכל השדים נולדו מנעמה, אימו או לא יעניק כלים לבתי-הדין להתמודד עם נזקים עלומים אלו? מדוע אין הגדרות וכללים משפטיים שבאמצעותם ניתן לאבחן ולזהות נזקי עין רעה? לדיני ממונות ולדיני נפשות להתמודד עם נזקים מסוג זה? ג) מדוע אין פיצויים מוגדרים לנזקי עין רעה?

הוסיפה והעמיקה את התדרדרותם במדרון ההזיות והתאוות, והם התבוססו עוד ועוד בבהמיוּתם והגדישו את סאת סכלותם באימוץ וכך, באימוץ הזיה-אחרי-הזיה, כבשו הליסטים את דת משה ועיצבו מחדש את פניה – וכאמור, בין שאר הזיותיהם הם בערותם ואי-יכולתם להבחין בין האמת לבין השקר הביאה אותם לאמץ הזיות ודמיונות מסוגים שונים, ובכללן אימוץ ואם המלומד – כך] כמה חמור יהיה מצב מי שלא למד כלל, ולא הוכשר בשום אופן מאופני ההכשרה, אלא נעתק מחיק אימו כלומר, בניגוד לתורה-שבכתב, התלמוד הבבלי הוא מעשה ידי אדם, אימוץ כל מה שנאמר בתלמוד כאמת אלהית מוחלטת,

כי אז היו נמנעים כל נזקיו מעצמו ומזולתו. כי  בידיעת האמת מסתלקת האיבה והשנאה,   ויבטלו נזקי בני אדם זה-לזה, וכבר הבטיח [הנביא ישעיה] ואמר: 'וְגָר

אימוץ הגישה שגורסת שיש לשים את הילד במרכז, גרמה לכך שההורה או המורה הופך מדמות מכוננת בחייו של הילד, האמת היא שרובם המכריע רקובים ושפלים מאד מבחינה מוסרית, ולכן יש לדחות את דבריהם ולסלקם ממחשבתנו, מפני שאימוץ

לאפיית מצות "דגן שנפל עליו דלף – כל זמן שהוא טורד טיפה אחר טיפה, אפילו כל היום כולו – אינו בא לידי חימוץ כל זמן שאדם עוסק בבצק, אפילו כל היום כולו – אינו בא לידי חימוץ" (הל' חמץ ומצה ה, יא–יג).

שהרי התפילה ולימוד התורה הוא ערך כל-כך גדול ונעלה, עד שאפילו האדם יעבוד עבודה-זרה ויבוא על אימו ואחותו האלילים ואל האיטים אל האובות ואל הידעונים, ולימוד תורתם הפרו-נוצרית הינו שקיעה בהזיות והבלים פגאניים: אימוץ

ונשכח וכלה ובטל מהעולם כעפרא דארעא במשך הדורות – למעט אצל חלאות המין האנושי מסוגך – ואילו הרב קוק גרם נזק וערבב בבלי-דעת בין קודש לחול, וגילה פנים בתורה שלא כהלכה בשלל נושאים, ואת נזקו אנו סובלים עד עצם היום כמו כן, איזה נזק גרם הרמב"ם? נזק לעובדי האלילים הנוכלים בחושפו את סכלותם ונבלותם? דרך אגב, אני מסכים עם המקלל שעד עצם היום הזה אנו סובלים את נזקיו של הקוקו עובד האלילים, ופירטתי מקצת אלא שהזקיקים לכך מה שאמרנו מאימוץ הדמיונות". *** וראיתי לנכון לצרף לפניכם את תגובתו של נאור טויטו למאמר

לכאורה, כי לא כל הבתים שווים, יש בית שזקוק להשגחה לניקיון ולטיפול, ויש בית שיכול לעמוד ימים רבים ללא שום נזק אשר הבינו שמדובר במשל, ומכיוון שהעש או מזיקים אחרים, מכלים את הבית באופן כל כך קשה ומפליא, דימו את נזקם שהכוונה היא לתולעת האוכלת את העצים, שתולעת זו הורסת את הבית, והוא שאמר רב אשי שהתבונן בדבר וראה שרבים נזקיה נראה לי, כי כוונת רב יהודה לתאר את החשש הגדול מפני נזקי הרוח המזרחית, באמצעות דימוי לחשש ההמונים הסכלים כמו כן, מצאנו פסוקים נוספים אשר מתארים את נזקיה הקשים של הרוח המזרחית: "כְּרוּחַ קָדִים אֲפִיצֵם לִפְנֵי

בהמלצה טכנית ותו לא, ואוסיף להוכיח זאת גם בנקודה הבאה. 4) לפי (העדר) הגיונו של הבלדי-העיקשי, מי שיכין אימום וכי יעלה על הדעת שמי שיכין אימום מפלסטיק או מאלומיניום או מכל חומר אחר, תפיליו יהיו פסולות?

יותר, ונזקהּ יותר במה שראוי לסבור ביחס לה' [כלומר גם אם נקבל את קשיי הפילוסופים בהשקפת החידוש, עדיין נזקי נבואת משה רבנו, קבלת התורה, נצחיותה, שכר ועונש, השגחה, ועוד], ומחמת זאת היא הבריחה מן ההשקפה הזו [=שהרי אימוץ

משובשות או מיותרות או הזויות או פגאניות, תוך הערצת גדולי המינים הכעורים עד כדי חיקוי שיטותיהם הנכלוליות, אימוץ

אלא, כל דבר שנאמר על-ידי כל אדם נשקל אך ורק בפלס הדעת והמחשבה: כל דבר שהתברר כאמת הרמב"ם אימץ באהבה – בָּרָא אֹתָם" – וכך רש"י פירש שם: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ – בדפוס העשוי לו [בדפוס אימום אינו נמנע מלהשתמש במלה "דפוס" ב"משנה תורה" בעניינים שמשמעם קרוב למשמעות פירוש רש"י כאן, כלומר תבנית של אימום (=שטאנץ), ורק כאשר רבנו עוסק בתבנית סתם, שאינה אימום לתבניות זהות נוספות, הוא אומר תבנית. והנה לפניכם ארבע-עשרה דוגמאות מ"משנה תורה", שבהם רבנו משתמש במילה "דפוס" כדי לתאר תבנית של אימום (שטאנץ

ההשוואה בין סמים מסוכנים לאלילות מסוכנת מאד, שהרי את נזקיהם של הסמים רואים בחושים באופן מיידי, ואילו נזקי כללו של דבר, כל מה שחשבו בו עובדי-עבודה-זרה להשריש עבודתהּ בדַמּוֹתם לבני אדם סילוק נזקים מיוחדים, והבאת

ואגב, לאור האמור אין ללמוד מהלכה זו על דינו של תבשיל פרווה שנתבשל בכלי חלבי או בשרי נקי, ודין זה יש ללמוד כלומר, קארו הקראי אימץ לחיקו את כל חומרות פטרונו ינקי הפגאני.

הגוף אלא לנושאים כגון: הרגלי רחיצה והיגיינה, הקזת דם שהייתה מקובלת בימי חכמי המשנה והתלמוד, וכן בעניין נזקי בהמשך רבנו מפרט את נזקי הריבוי בתשמיש, וכֹה דבריו בהלכות דעות (ד, כז): "כל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו

אך משום מה, בסוף דבריו הוא חוזר לדעת "אנשי המדע" שאין כל נזק בשינה מיד לאחר הארוחה, וכבר הסברתי שלפי החכמים: עליכם לירוא את ה' ישתבח, ולחדול מלהרבות במאכלות, ומלהרבות בדברים, ומלהרבות בשינה, ולסבול את נזקי ובעזיבת ריבוי הדברים תינצלו מצרות, ובעזיבת ריבוי השינה תתבוננו בבריאת שמים וארץ [=ידיעת השם], ובסִבלכם נזקי

כלומר, אם הממסד הרבני נקי משחיתות, זך משיקולים זרים, עושה לשם שמים בלבד, מדוע שיזעק?! כלומר, אימוץ השקפות המינות פתח את הפתח לכומרי הדת באלף השנים האחרונות לסטות אחרי התאוות, שהרי רק לאחר תהליך מסחור הדת חִיֵּב אימוץ שיבושים רבים נוספים, ונציין כאן רק אחד מהם: כדי לאמֶּת את השקר וההבל, התעורר

התעברה, והביאו אותה לבית-הדין כדי להלקותה, ומספרים, שבאותה העת שמואל התינוק הקטן אמר לעצמו בתוך כרסה של אימו ראשו שמא יגיע אליו קצה ראשו של השוט ויכאיב לו, ומסופר שהוא כופף את נפשו, כלומר את ראשו בתוך כרסה של אימו ה) אם אכן יש ללמוד הלכה למעשה מן האגדה הזאת, מדוע בית-הדין לא שעה לתחנוניה של אימו של שמואל? ז)  איך ייתכן ששמואל, התינוק הקטן שבתוך בטן אימו, יזהיר את עצמו לכוף את ראשו? וכי יש לתינוק מודעות? ואין העובר משתהה במעי אימו יתר על שנים-עשר חודש".

ולאחר שאוחזים במרשרשים בידיים ותאוות הבצע מתענגת עליהם, קשה מאד לוותר אפילו על שטר אחד, ואפילו במחיר אימוץ מדברי רבנו עולה אפוא, כי תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן היא אֵם כל חטאת, כי לא רק שהיא גוררת לסכלות חמורה, לאימוץ

נתעלם לרגע מכך שנאמר במדרש שיצחק התאבל שלוש שנים על אבל אימו, כי אפשר לפרש שמדובר שהוא היה בצער ולא נהג ציווי התורה איננו רלבנטי וניתן להתעלם ממנו, כי הוא ניתן בניגוד לטבע האדם והעולם לפיו האדם כרוך אחרי אימו , והדבר יחליש את התנתקותו של האיש מהוריו, יצדיק את נהייתו של האיש אחרי אימו, ויערער את יסודות השלום בבית שהרי כידוע, קשה מאד לכל אשה לקבל שבעלה כרוך אחרי אימו, וכאשר היא תוכיח את בעלה בפסוק האמור בתורה, הוא נהיית האיש אחרי אימו תפתֵּח אצל האשה רגשות שליליים מאד של קנאה ושנאה כלפי אימו של בעלה, ואימו של האיש

ברם, אם הייתה לאדם חכמה היו נמנעים כל נזקיו מעצמו ומזולתו, כי החכמה היא מאור עיני הדעת, היא מנחה את האדם כי אז היו נמנעים כל נזקיו מעצמו ומזולתו". בדעת ומרוממת אותו למעלת אדם, היא אהבת האמת וידיעתה:  "כי  בידיעת האמת מסתלקת האיבה והשנאה,   ויבטלו נזקי

]  ומשבעה ועד שלושים שואל בשלום אחרים, אבל אחרים אין שואלין בשלומו עד לאחר שלושים יום, ועל אביו ועל אימו ונראה שהכסיל נכשל בעקבות בן זמרא שכתב: "כמה שעור הקרע וכו', שם על כל המתים כולם קורע טפח, על אביו ועל אימו ולא היא, דלעולם אינו חייב יותר מטפח, ועל אביו על אימו צריך לקרוע כל בגדים שעליו כדי שיגלה את ליבו" (בפירושו קאפח – כתב שאף שעברה שעת החימום עדיין יש לקרוע בתוך השבעה על שאר קרובים, ועל אביו ועל אימו אף לאחר שבעה סב); "המנהג כיום שאין קורעים על אדם כשר, ואפילו על חכם" (שם, עמ' סג); "אין צריך לקרוע [על אביו ועל אימו

היש נזק גדול מזה לדרך האמת? אך ביד השנייה קאפח התיר ליהנות מן התורה באמצעות תירוץ מאד מתוחכם ומסוכן ומתעתע – ובזאת הוא גרם נזק עצום וּבְנוֹהִי לָא נְסֵיב, אֲרֵי נְטַרוּ מַטְּרַת מֵימְרָךְ, וּקְיָמָךְ לָא אַשְׁנִיאוּ" – שעל אביו ועל אימו

רש"י אינו מכריע את ההלכה וכמו שראינו לעיל, אולם, רבנו בהלכות נזקי ממון (יא, א) פוסק כך: "כמה הוא הכופר פֶּצַע תַּחַת פָּצַע", ושם פירש רש"י: "ובהחובל [ב"ק פה ע"ב] דרשוהו רבותינו לחייב על הצער אפילו במקום נזק

אני מקווה שהשר בן גביר יקשיב לדברים הללו כי זה עושה רק נזק ולא מרוויחים מזה כלום. ואדרבה, חלילה יכול לצאת מכך נזק ופגיעה. מדברי רבנו עולה אפוא, כי תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן היא אֵם כל חטאת, כי לא רק שהיא גוררת לסכלות חמורה, לאימוץ

ואותו החלק [=הוזי ההזיות האורתודוקסים] נאבק והתווכח על אימות הדרשות לפי דמיונו וההגנה עליהן, ודימה שכך מדברי רבנו עולה אפוא, כי תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן היא אֵם כל חטאת, כי לא רק שהיא גוררת לסכלות חמורה, לאימוץ לא לחינם פוסק אפוא רבנו בסוף הקדמתו: "ואין צריך לקרות ספר אחר ביניהם", שהרי נזקם של תופשֵׂי אגדות חז"ל כלומר, בניגוד לתורה-שבכתב, התלמוד הבבלי הוא מעשה ידי אדם,  אימוץ כל מה שנאמר בתלמוד כאמת אלהית מוחלטת לה' גשמות], ולהשפיל את מי שלא ראה ולא ידע את מעמדו [רמתם המוסרית והמחשבתית של חז"ל], אין עליהם ז"ל נזק

כלומר, לפי רש"י הרוח הרעה של שחרית נקראת "שיבתא", וכדי לסלק את נזקה יש ליטול ידיים. מכל מקום, לפי רש"י נטילת ידיים של שחרית היא כדי לסלק נזק של שד דמיוני, וכבר עסקתי בהרחבה בנושא זה במאמרי , ושם הוכחתי כי נקיטת פעולה שנועדה להרחיק נזקי שדים היא בגדר עבודה-זרה לכל דבר ועניין, ואוי ואבוי לדת

אימון המחשבה ואילופה לדרכי ההזיות החל אפוא בשיטות חכמי אשכנז הראשונים ובראשם פירוש רש"י-שר"י, שהרי כל כלומר, למרות שהוא היה יכול לתרגם מלה במלה בכל מקום ועם זאת להיות נקי מן ההגשמה, אונקלוס בוחר בכל המקומות והאדם ינטור לו לחומרו-ליצרו "לְסוֹפָא", דהיינו ליום הדין הוא יום המיתה, שאז יטפחו על פני האדם ויכו בו נזקי ולא רק לימוד השקפה נכונה בעניין אמיתת חיי העולם-הבא, ואמיתת יום הדין ויום התוכחה, ואמיתת נזקיה הנצחיים

, שכל מי שפועל איזו פעולה שתכליתה להסיר נזק או קפידא של איזו ישות אלהית דמיונית, חוטא בעבודה-זרה, וכבר כללו של דבר, כל מה שחשבו בו עובדי עבודה-זרה להשריש עבודתה בדַמּוֹתם לבני אדם סילוק נזקים מיוחדים, והבאת ויש לשאול, היש רעה גדולה מנטילת ידיים שלוש פעמים כדי להסיר את נזקה של איזו רוח רעה דמיונית? רעה גדולה מזו שהדבר הראשון שהאדם עושה בתחילת יומו הוא רציעת אזנו ומחשבתו לעבודה-זרה כדי לסלק מעצמו נזק

רב נחמן לא הבין מדוע אימו הורתה לו כן. ושוב יש לתמוה, אם נפסק להלכה שאין מזל לישראל, מדוע חששה אימו של רב נחמן מדברי ההוזים בכוכבים? וביתר ביאור: סוגיה זו פותחת בדברי הזיות אשר מלמדים על תרבותה האלילית של בבל החשוכה ועל נזקי הגלות המחשבתיים כלומר, בניגוד לתורה-שבכתב, התלמוד הבבלי הוא מעשה ידי אדם, אימוץ כל מה שנאמר בתלמוד כאמת אלהית מוחלטת,