כב. הגשמה וסכלות בפירוש רש"י לפרשת משפטים
דוגמה ראשונה
בשמות (כא, א) נאמר כך: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם", ושם פירש רש"י: "אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם – אמר לו הקב"ה למשה: לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה שתיים או שלוש פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר: 'אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם', כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם".
לפי רש"י הקב"ה סבר שמשה רבנו עלול להתעצל להסביר לעם-ישראל את טעמי הציוויים והאזהרות: "לא תעלה על דעתך לומר [...] ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו", ובמלים אחרות, מפירושו של רש"י עולה גערה חמורה וברורה כלפי משה רבנו ע"ה!
ברם, במקור הדברים במכילתא דרי"ש (מסכתא דנזיקין, א), נאמר כך:
"רבי עקיבא אומר: 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים' למה נאמר? לפי שהוא אומר: 'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם' [פסוק זה מופיע 14 פעמים בתורה]. אין לי אלא פעם אחת, מנין שְׁנֵה וְשַׁלֵּש וְרַבֵּע עד שילמדו? תלמוד לומר: 'וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' [דב' לא, יט]. יכול למדין ולא שונין? תלמוד לומר: 'שִׂימָהּ בְּפִיהֶם' [שם]. יכול שונין ולא יודעין? תלמוד לומר: 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם', ערכם לפניהם כשלחן ערוך, כעניין שנאמר: 'אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת' [דב' ד, לה]".
ובכן, במדרש אין זכר לגערה או לחשד כלפי משה רבנו ע"ה, וכמובן שאין רמז עבה לכך שמשה רבנו עלול להתעצל בלימוד טעמי המצוות לעם-ישראל. יתר-על-כן, הדרשה כלל אינה מיוחסת להקב"ה, כלומר, אפילו לפי פשט הדרשה הקב"ה כלל לא אומר את הדברים הללו למשה רבנו! אלא, מטרתה הברורה של הדרשה היא ללמד את מורֵי ההוראה כיצד ללמד את התלמידים, וכמו שאומר רבי עקיבא בדרשה בלשון הווה וציווי: "מנין שְׁנֵה וְשַׁלֵּש וְרַבֵּע עד שילמדו? [...] יכול למדין ולא שונין? [...] יכול שונין ולא יודעין? [...] עָרְכֵם לפניהם כשולחן ערוך".
וזו דוגמה נוספת למגמתו של רש"י להציג את משה רבנו בפירושו באופנים שליליים, וכבר הסברתי שכל מי שמבקש להחדיר דת חדשה צריך להחדיר מוסֵר חדש לתורתו החדשה, ולכן הוא בהכרח יבקש להשחיר את פניו של מוסֵר התורה הקדום, כדי להחדיר את החדש.
וזו כאמור הסיבה המרכזית לדעתי לכך שנבואתו הייחודית של משה רבנו ע"ה ורוממות אישיותו נקבעו כיסודות הדת, דהיינו כדי להקים תריס בפני אותם מינים ארורים אשר יקומו ויכזבו ויתאמצו להחליף את דתנו לדת בהמית וחשוכה אשר מתאימה לתאוותיהם ולזימותיהם. ובמלים אחרות, לעולם לא יקום לנו מוסֵר תורה חדש, ולפיכך תורתנו לעולם לא תוחלף.
ועוד בעניין זה ראו: "הביטוי 'היה לו לכתוב' בפירוש רש"י", "מדוע רש"י-שר"י והמינים מערערים על מעמדו של משה רבנו?".
דוגמה שנייה
בשמות (כא, יב) נאמר כך: "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת", ושם פירש רש"י: "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת – כמה כתובים נאמרו בפרשת [מיתת] רוצחין, ומה שבידי לפרש למה באו כולם, אפרש". ורש"י מתעתע כאילו הוא מפרש מכוח הגיונו ושכלו, אולם, מדובר בלהגן עילג וסכל, אשר מעתיק קטעי מדרשים ואגדות בשיבושים, לעתים קרובות מכֻוונים, וכך מחדיר את פשטי המדרשים, הקדומים והמאוחרים כאחד, כפירוש פשטני לפשטי המקראות... קצרו של דבר, הוא גם גס-רוח שמתיימר להיות פרשן נבון שעומד בזכות עצמו, וגם מין וזייפן שהחריב את דתנו.
והיה אחד מפרשני רש"י שזיהה את השקר שבדברי רש"י אלילו וניסה לכסות עליו, וכך הוא מפרש את דברי רש"י הללו: "אין רצונו לומר מה שיחדש מליבו מסברא דנפשיה, אלא רצונו לומר מה שימצא במכילתא ובגמרא כמנהגו". אולם, כנגד דבריו עומדים דברי רש"י המפורשים: "ומה שבידי לפרש למה באו כולם, אפרש", ופשט הדברים הוא כמו שאמרנו.
דוגמה שלישית
בשמות (כא, כג) נאמר כך: "וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ", ושם פירש רש"י כך: "וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה – באשה, וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ – רבותינו חולקין בדבר. יש אומרים נפש ממש, ויש אומרים ממון אבל לא נפש ממש, שהמתכוון להרוג-את-זה והרג-את-זה פטור ממיתה ומשלם ליורשיו דמיו, כמו שהיה נמכר בשוק". מפירושו של רש"י עולה שהוא לא חתר לסופיות הדיון, וכן שמטרת התלמוד בעיניו אינה פסיקת הלכה אלא פלפול והתעסקות, אחרת הוא לא היה מותיר עניין זה במחלוקת, כל-שכן שמדובר בדיני נפשות. וכך פוסק רבנו בהלכות חובל ומזיק (ד, ד): "אבל אם נתכוון לחברו ונגף את האישה – אף-על-פי שמתה, הואיל והמיתה בלא כוונה להכותה, הרי זה כדבר שאין בו מיתת בית דין, ומשלם דמי ולדות".
כמו כן, כלל לא מדובר בסוגיה מורכבת שקשה להבין בה את פסק ההלכה, שהרי בסוף הדיון בגמרא (סנהדרין עט ע"א) הובאה דעתו של רבי יהודה הנשיא שהיא כדעת רבי שמעון שפסק שמדובר בעונש ממון בלבד, ומחתימת הדיון שם בפסקו של ר' יהודה הנשיא ברור שכך יש לפסוק את ההלכה, והנה לפניכם מסקנת הסוגיה בסנהדרין שם:
"אלא לרבי שמעון, האי 'וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ' [שמ' כא, כג] מאי עביד ליה? ממון, וכדרבי. דתניא, רבי אומר: 'וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ' – ממון. אתה אומר ממון, או אינו אלא נפש ממש? נאמרה נתינה למטה [לעיל בשמ' כא, כג], ונאמרה נתינה למעלה [בפסוק הקודם שם, דהיינו בשמות (כא, כב): "עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ [...] וְנָתַן בִּפְלִלִים"], מה להלן ממון אף כאן ממון".
דוגמה רביעית
בשמות (כא, כט–ל) נאמר כך: "וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם [...] וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת, אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו", ושם פירש רש"י: "וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ – דמי ניזק, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר דמי מזיק". רש"י אינו מכריע את ההלכה וכמו שראינו לעיל, אולם, רבנו בהלכות נזקי ממון (יא, א) פוסק כך:
"כמה הוא הכופר? כמו שיראו הדיינין שהוא דמי הנהרג הכל לפי שוויו של נהרג, שנאמר: 'כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו'".
רבנו פוסק כחכמים שפסקו במסכת בבא קמא (מ ע"א) וכן במסכת מכות (ב ע"ב), שהכופר נקבע לפי דמי הנהרג. כלומר, לפי הנוסח של רבנו וכך הוא הנוסח שלפנינו, דמי ניזק הם דברי רבנן, ודמי מזיק הם דברי רבי ישמעאל, כך שנוסחו של רש"י משובש מאד, אך לא על זאת הנני עוסק בפירושו הזה. מפירושו המשובש של רש"י שוב עולה, שהוא לא חתר לסופיות הדיון, וכן שמטרת התלמוד בעיניו אינה פסיקת הלכה אלא פלפול והתעסקות, אחרת הוא לא היה מותיר עניין זה במחלוקת, כל-שכן כאשר הוא יודע שהלכה כרבי עקיבא מחברו (רש"י מזכיר כלל זה בפירושו לעירובין מו ע"ב), ואף-על-פי-כן הוא מביא את שתי הדעות ומשבש את ההלכה.
דוגמה חמישית
בשמות (כא, כה) נאמר כך: "פֶּצַע תַּחַת פָּצַע", ושם פירש רש"י: "ובהחובל [ב"ק פה ע"ב] דרשוהו רבותינו לחייב על הצער אפילו במקום נזק, שאף-על-פי שנותן לו דמי ידו, אין פוטרין אותו מן הצער לומר הואיל וקנה ידו יש עליו לחתכה בכל מה שירצה, אלא אומרים יש לו לחתכה בסם שאינו מצטער כל כך, וזה חתכה בברזל וצערו".
מדברי רש"י הללו עולים דברים הזויים. כלומר, לפי רש"י, מי שקנה את ידו של חברו, דהיינו שכל מעשה ידיו יהיו שייכים לו, יש לו רשות לחתוך את ידו של חברו! "אלא אומרים יש לו לחתכה בסם", ולכן אם הוא חתך את ידו בברזל, הוא צריך לשלם דמי צער לחברו. ואין לי ספק שרק שיכור מסוגל לכתוב פירוש כזה, ולכל הפחות מדובר בפירוש של סכלות ועילגות.
אגב, אין זכר בכל פרק החובל שרש"י הזכיר לעיל, להזיית העילגים הזו שהוא מלהג.
דוגמה שישית
בשמות (כב, ב) נאמר כך: "אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ". ושם פירש רש"י: "אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו – אין זה אלא כמין משל אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך, כשמש הזה שהוא שלום בעולם" וכו'. מדברי רש"י ניתן להבין, שכאשר רש"י סבור שמדובר במשל הוא מציין זאת במפורש, לפיכך, בכל מקום שהוא לא מציין שמדובר במשל, כוונתו לפרש כפשוטו, ודוגמה זו מחזקת את העובדה שהוא פירש את פשטי המקראות לפי פשטי האגדות שבגמרא ובמדרשים הקדומים ואף המאוחרים, והרס והחריב את דתנו.
דוגמה שביעית
בשמות (כב, יד) נאמר כך: "אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם אִם שָׂכִיר הוּא בָּא בִּשְׂכָרוֹ", ושם פירש רש"י: "ולא פירש מה דינו [של השוכר], אם כשומר חנם או כשומר שכר, לפיכך נחלקו בו חכמי ישראל: שוכר כיצד משלם? רבי מאיר אומר כשומר חנם, רבי יהודה אומר כשומר שכר". ושוב עולה הזייתו המזיקה של רש"י, לפיה מטרת התלמוד היא התעסקות ופלפול ולא סופיות הדיון ופסיקה הלכתית חד-משמעית, ושוב הוא משבש את ההלכה בטשטוש הפסק התלמודי. ובראש הלכות שכירות פרק א רבנו פוסק שדינו של השוכר כדינו של שומר שכר.
דוגמה שמינית
בשמות (כב, יט) נאמר כך: "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַייָ לְבַדּוֹ", ושם פירש רש"י: "לָאֱלֹהִים – [...] אילו היה נקוד לֵאלהים היה צריך לפרש ולכתוב 'אחרים', עכשיו שאמר לָאלהים, אין צריך לפרש 'אחרים'". ובכן, בתורה נאמר במפורש שמשה רבנו ע"ה כתב את התורה מפי הגבורה: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל" (לד, כז), ואילו מדברי רש"י כאן עולה שמשה רבנו הוסיף על התורה מדעתו!
ואסביר: רש"י חוזר ואומר על כותב התורה שהוא "היה צריך לפרש [...] אין צריך לפרש", כלומר, לפי רש"י מי שכתב את התורה הוא בגדר פרשן! וכידוע, משה רבנו הוא ראש וראשון לפרשני התורה, במסרוֹ לנו את התורה-שבעל-פה אשר מפרשת ומבארת את פסוקי התורה. כלומר, יש לפנינו החדרת ביטוי שרומז ברמז עבה מאד כלפי משה רבנו, מפרש התורה.
זאת ועוד, מדוע רש"י לא אומר: "אילו היה מנקֵּד לֵאלהים"? ומניסוחו המתעתע עולה, שאם הכותב והמפרש הזה, היה מקבל לידיו את המילה לֵאלהים מנוקדת בצירי, היה עליו להוסיף ולפרש ולכתוב "אחרים". כלומר, כותב התורה לא התערב בכתיבת התורה כאן מפני שהיה נקוד לָאלהים בקמץ, אך אם היה נקוד לפניו לֵאלהים בצירי היה עליו להוסיף "אחרים". ובמלים אחרות, משה קיבל את התורה בניקוד מסוים, ולפי הניקוד הזה הוא הוסיף וגרע מלים.
ולעיון נרחב בביטוי "היה לו לכתוב", ראו: "הביטוי 'היה לו לכתוב' בפירוש רש"י".
דוגמה תשיעית
בשמות (כב, כ) נאמר כך: "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם", ושם פירש רש"י: "אם הוניתו, אף הוא יכול להונותך ולומר לך אף אתה מגרים באת, מום שבך אל תאמר לחברך. כל לשון גר, אדם שלא נולד באותה מדינה, אלא בא ממדינה אחרת לגור שם".
כלומר, לפי רש"י, בכל מקום שנאמר בתורה "גֵּר" הכוונה גם לגוי שבא ממדינה אחרת!
ואפילו במכילתא דרי"ש (מסכתא דנזיקין, יח), שהיא המקור שממנו רש"י זייף וסילף את פירושו, נאמר במפורש שמדובר אך ורק בגרי צדק: "אלו גרי צדק", וכל המעיין שם יראה זאת בבירור, והנה מעט מן הנאמר במכילתא שם, ומן העולה ברור שמדובר בגרי צדק בלבד:
"'וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ' [...] שלא תאמר לו: אמש היית עובד לבל קורס נבו, והרי חזירים בין שיניך, ואתה מדבר מילין כנגדי? [...] מכאן היה רבי נתן אומר: מום שבך אל תאמר לחבירך. חביבין הגרים [...] 'וְגֵר לֹא תִלְחָץ', 'וְגֵר לֹא תוֹנֶה' [שמ' כג, ט], 'וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר' [דב' י, יט], 'וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר' [שמ' כג, כט]. [...] וכי מי גדול מי שאוהב את המלך או מי שהמלך אוהבו? הוי אומר מי שהמלך אוהבו, שנאמר: 'וְאֹהֵב גֵּר' [דב' י, יח]. חביבין הגרים שבכל מקום הוא מכנן כישראל [...] נקראו בני ישראל אוהבים, שנאמר: 'זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי' [יש' מא, ח], ונקראו הגרים אוהבים, שנאמר: 'וְאֹהֵב גֵּר'. נאמר בישראל ברית, שנאמר: 'וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם' [בר' יז, יג], ונאמר בגרים ברית, שנאמר: 'וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי' [יש' נו, ו] [...] חביבין הגרים, שלא מל אברהם אבינו אלא בן 99 שנים, שאלו מל בן 20 או 30, לא היה גר יכול להתגייר אלא בפחות מבן 30, לפיכך גלגל המקום עמו עד שהגיעו לתשעים ותשע שנים, שלא לנעול דלת בפני הגרים הבאים [...] 'וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם יַעֲקֹב' [יש' מד, ה] – אלו גרי צדק".
טעותו של רש"י נבעה מסכלות חמורה, הוא לא הבין או לא רצה להבין, שהגר שנזכר ברישא של הפסוק הוא גר צדק, ואילו הגרים שנזכרו בסוף הפסוק הם זרים באותה המדינה. כלומר, הקב"ה מזהיר את עם-ישראל שלא להתנהג בניכור כלפי גרי-הצדק, מפני שעם-ישראל יודע ומכיר היטב את התחושה הקשה של אדם שנעקר ממקומו למקום שבו הוא זר ומנוכר.
בנוסף, קביעתו של רש"י הינה סילוף של התורה-שבעל-פה, כי אם כדבריו, הפסוק "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר" וכן כל שאר הפסוקים בתורה שֶׁמּוֹרים לנהוג בחמלה רבה מאד כלפי הגרים – כולם עוסקים גם בגויים שבאים עלינו מארצות העמים! אולם, מסורת התורה-שבעל-פה מנוגדת לחלוטין לדברי רש"י, והנה לפניכם דברי חז"ל ורבנו ששובצו בספר המצוות להרמב"ם:
"והמצוה השבע ומאתיים, הציווי שנצטווינו לאהוב את הגֵּרים, והוא אמרוֹ יתעלה: 'וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר'. ואף-על-פי שכולל אותו [=את הגר] בעניין זה מה שכולל את ישראל באמרוֹ: 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' [ויק' יט, יח], לפי שהגר הזה גר צדק, אבל מפני שעתה נכנס לדת [=התגייר] הוסיף לו ה' אהבה וייחד לו מצוה נוספת [...] [כלומר] חִיֵּיב אותנו לאהבוֹ משום 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' ומשום 'וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר'. וזה פשוט ואין בו נסתר".
וכך פוסק רבנו גם בהלכות דעות (ו, ה): "אהבת הגֵּר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה [כוללת] שתי מצוות עשה: אחת מפני שהוא בכלל רֵעִים [כלומר שיש חובה לאהוב אותו מכוח מצות: 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ', שהרי הוא יהודי], ואחת מפני שהוא גֵּר והתורה אמרה: 'וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר' – ציווה על אהבת הגר כמו שציווה על אהבת שמוֹ, שנאמר: 'וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יא, א], הקדוש-ברוך-הוא אוהב גרים [=גרי צדק] שנאמר: 'וְאֹהֵב גֵּר' [שם י, יח]".
נמצא, שהגר שנזכר בתורה בכל ענייני האהבה והחמלה הוא גר צדק, כלומר מדובר בגוי שהתגייר, ומפני שהוא התגייר הוא נחשב ליהודי לכל דבר ועניין. ברם, הקב"ה העניק לו זכויות נוספות, והוסיף חובה לאהוב אותו מעבר לחובה המיוחדת לאהוב כל יהודי, כך שמי שאוהב גר צדק מקיים שתי מצוות מן התורה, ומי שמציק לו מבטל שתי מצוות ועונשו חמור יותר.
כמו כן, גם הלאווין שנזכרו בפסוק הנדון שרש"י מפרש לעיל, אף הם עוסקים מפורשות בגרי צדק בלבד! ראו נא את פסק חז"ל ורבנו בעניין הגרים (הלכות מכירה יד, יג–יד), אשר ממנו עולה באופן ברור אפילו לילד קטן, שהלאווין שבפסוק הנדון עוסקים אך ורק בגרי צדק:
"כל המונה את הגר, בין בממון בין בדברים עובר בשלושה לאווין, שנאמר: 'וְגֵר לֹא תוֹנֶה' – זו הונית דברים, 'וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ' [שמ' כב, כ] – זו הונית ממון. הא למדת שהמונה את הגר עובר בשלושה לאווין: משום 'וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ' [ויק' כה, יז], ומשום 'אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו' [ויק' כה, יד], ומשום 'וְגֵר לֹא תוֹנֶה'. וכן אם לחצו והונהו בממון, עובר בשלושה לאווין: משום 'אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו', ומשום 'וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ', ומשום 'וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ'".
והנה עוד הלכה שמוכיחה שכל חובות האהבה והחמלה שנזכרו בתורה כלפי גֵּרים, הכוונה בהן לגרי-צדק שנתגיירו באמת ובלבב שלם, וכֹה דברי רבנו בהלכות מתנות עניים (א, ט):
"כל גֵּר האמור במתנות עניים [=בכל ענייני החמלה והצדקה] אינו אלא גר צדק, שהרי הוא אומר במעשר: 'וּבָא הַלֵּוִי... וְהַגֵּר' [דב' יד, כט], מה לוי בן-ברית אף הגֵּר בן-ברית".
ואיני יודע איך אפשר להעלות על הדעת שפסוקי התורה בעניין הגֵּרים עוסקים בגויים, וכי יעלה על הדעת שהקב"ה יצווה אותנו לאהוב את הגויים האכזריים והזימתיים כמו שאנחנו אוהבים את אחינו הרחמנים הביישנים וגומלי-החסדים? וכי ייתכן שביחס לאחינו היהודים התורה תאמר פעם אחת (ויק' יט, יח) בלבד: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", ואילו ביחס לגויים הערלים התורה תדגיש פעמיים (ויק' יט, לד; דב' י, יט): "וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ", "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר"?
אגב, פירוש רש"י הוא כנראה גם המקור לטעותם של הכופרים האתאיסטים גסי הרוח, שוכני מגדלי השן, בבואם להטיף מוסר לעם-ישראל שעלינו להתייחס באהבה רבה לפלסטינים שסביבנו (שהרי הם מיעוט) וכן לגויים הערלים שמסתננים ובאים עלינו מאפריקה האכזרית, וכבר הרחבתי בזה במאמר: "האם חובה לנהוג בחמלה כלפי פליטים?". כלומר, היה איזה גס-רוח מן החוגים למדעי הרוח, אשר ראה את פירוש רש"י והחליט לתלות את הזייתו בתורה.
קצרו של דבר, לפי רש"י הקב"ה ציווה עלינו לאהוב את הגויים שבאים עלינו מרחוק מקצה הארץ! בהזייתו זו רש"י גם פותח פתח רחב כאולם לאהוב את הגויים וללמוד ממעשיהם. ואכן, רש"י וחבר מרעיו המיטו על אומתנו אסונות רוחניים וייסורי אימים גופניים ונפשיים, באהבתם הרבה לגויים ובחיקוי דתם הפגאנית והטמאה עד ליצירת דת חדשה – הדת האורתודוקסית.
"וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם, וַיַּעַבְדוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם וַיִּהְיוּ לָהֶם לְמוֹקֵשׁ" (תה' קו, לה–לו).
"אֵיךְ תֹּאמְרִי לֹא נִטְמֵאתִי [...] וַתֹּאמְרִי נוֹאָשׁ לוֹא! כִּי אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ, וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ יָקוּמוּ אִם יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה" (יר' ב).
"שְׂאִי עֵינַיִךְ עַל שְׁפָיִם וּרְאִי אֵיפֹה לֹא שֻׁכַּבְתְּ? עַל דְּרָכִים יָשַׁבְתְּ לָהֶם כַּעֲרָבִי בַּמִדְבָּר וַתַּחֲנִיפִי אֶרֶץ בִּזְנוּתַיִךְ וּבְרָעָתֵךְ [...] וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ מֵאַנְתְּ הִכָּלֵם" (יר' ג, ב–ג).
דוגמה עשירית
בשמות (כב, כד) נאמר כך: "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ", ושם פירש רש"י: "לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה – לא תתבענו בחזקה, אם אתה יודע שאין לו אל תהי דומה עליו כאלו הלויתו, אלא כאילו לא הלויתו, כלומר לא תכלימהו". כלומר, לפי רש"י אם המלווה יודע שלעני יש אפשרות להחזיר את ההלוואה, מותר לו לתבוע אותה בחוזקה ואף להכלימו! שהרי כל החובה לנהוג בעני בחמלה היא אך ורק אם אין לו...
וזו סכלות חמורה ואף אכזריות, כי לעולם יש לנהוג בעני בחמלה, שהרי נפשו שפלה ורצוצה ונכאבה מאד-מאד, ואפילו אם יש לו כרגע אפשרות להשיב את ההלוואה אין לנהוג עמו כנושה, שמא הוא זקוק לכסף הזה למחייתו או לדברים אחרים הכרחיים. כלומר, אין ללחוץ על העני בשום פנים ואופן, ולעולם אין לנהוג עמו כנושה, ולעולם אסור להכלימו כי נפשו שחה מאד.
"אַל יָשֹׁב דַּךְ נִכְלָם עָנִי וְאֶבְיוֹן יְהַלְלוּ שְׁמֶךָ" (תה' עד, כא).