בבראשית (א, כב) נאמר כך: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ", רש"י פירש שם כך: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם – לפי שמחסרים אותם וצדין מהם ואוכלין אותם הוצרכו לברכה. ואף החיות הוצרכו לברכה, אלא מפני הנחש שעתיד לִקְלָלָה לכך לא ברכן שלא יהא הוא בכלל. פְּרוּ, לשון פרי, כלומר עשו פירות".
א) בחלק הראשון של פירושו רש"י טען שהברכה שנאמרה בפסוק לדגים ולעופות שנבראו ביום החמישי היא מפני שצדים ואוכלים אותם, ולכן כדי שלא ייכחדו היה צורך שהקב"ה יברך אותם. וברור שהקב"ה לא בירך אותם במובן הפשטני שרש"י התכוון אליו, אלא טבע בהם יכולת טבעית של פריה ורביה בכמויות גדולות, ומיניהם נמצאים בכמויות גדולות בימים וביבָּשות. אבל אין לי ספק שרש"י לא הבין שמדובר בפסוק על עניינים מדעיים, אלא כנראה היה סבור שה' בירך אותם כמו שהכוהנים מברכים את העם...
כמו כן, רש"י טען בהמשך פירושו שהקב"ה לא בירך את החיות שנבראו ביום השישי, בגלל שהנחש היה בכללם, ומכיוון שהקב"ה היה עתיד לקלל את הנחש הוא נמנע לברך את כל מיני בעלי-החיים שנבראו ביום החמישי! ברם, עצם המדרש שממנו רש"י הביא את פירושו סותר את פירושו! שהרי במדרש בראשית-רבה (יא, ג) נאמר כך:
"רבי לוי בשם רבי יוסי בן חנינה אמר: כל יום שיש בו חסרון, כתיב בו 'ברכה' ואינו חסר כלום: בחמישי נבראו עופות ודגים ובני אדם שוחטין עופות ואוכלים, וצדים דגים ואוכלין וכתיב בו ברכה ואינו חסר כלום; בששי נברא אדם ובהמה, ובני אדם שוחטין בהמה ואוכלין ובני אדם מתים, וכתיב בו 'ברכה' ואינו חסר כלום".
נמצא לפי המדרש, שהברכה האמורה ביום השישי (א, כח), אמורה גם לבעלי-החיים שנבראו אף הם ביום השישי: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ", ואילו לפי רש"י בעלי-החיים לא נתברכו כלל! וכמו שהקב"ה בירך את האדם ביכולת פריה ורביה כך הוא בירך את בעלי-החיים ביכולת של פריה ורביה, ויכולתם אף גבוהה בהרבה מזו של האדם, שמביא ולד אחד בכל היריון, ואילו בעלי-החיים מביאים ולדות רבים בכל היריון.
ב) נעבור עתה להתמקד בדברי רש"י על הנחש: "ואף החיות הוצרכו לברכה, אלא מפני הנחש שעתיד לִקְלָלָה לכך לא ברכן שלא יהא הוא בכלל". ובכן, אם תחילת פירושו מקורה בדברי חז"ל, המשך פירושו הזה אינו מופיע בספרות חז"ל כלל! ויש כאן התעיה ברורה, מפני שרש"י קושר ומחבר את דברי מדרש-רבה (שהרי הוא אומר "ואף" וכו') לדברים שאין להם יסוד בספרות חז"ל, כאילו גם המשך דבריו יסודם במקור מים-חיים!
זאת ועוד, דבריו הללו של רש"י נמצאים במדרש מאוחר מן המאה הי"א שנקרא "מדרש תדשא" אשר נקרא גם "מדרש רבי פנחס בן יאיר" וכן "ברייתא דרבי פנחס בן יאיר". וזהו עוד מדרש בספרות הפסאודו-אפיגרפית (=ספרות השקר) האשכנזית, אשר ממציאים מדרשים מהובלים שמתאימים להזיותיהם ותולים אותם בחכמים גדולים מתקופת המשנה והתלמוד. ובמלים אחרות, זהו עוד מדרש מתעשיית הזיופים האשכנזית. לפי המחקר בימינו, מדרש זה נכתב על-ידי שוטה שנקרא: "מוישל'ה הדרשן". הוא חי בצרפת, ערשׂ המינות האשכנזית, ופעל וחיבר את המדרש מעט לפני הולדתו של רש"י. ואיני מתפלא על שמדרש זה מוביל להזיות ולכפירה בתורה וביסודות-הדת, כי חכמי אשכנז הראשונים בצרפת היו מראשי המינים האשכנזיים אשר צואת סכלותם עדיין מפעפעת ומבעבעת בימינו.
ולא לחינם זעק הזעמן הצרפתי על פסק רבנו בהלכות תשובה (ג, טו), והתלונן עליו מדוע הוא קורא בשם "מינים" למי שסוברים שיש לה' יתעלה גוף ותמונה, וזה לשון הראב"ד שם: "ולמה קרא לזה מין? [=למי שאומר שיש להקב"ה גוף ותמונה] וכמה גדולים וטובים ממנוֹ [=גדולים וטובים מרבנו הרמב"ם] הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות, ויותר [מזאת] ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות".
כמו כן למדנו, כי רש"י אינו עושה הבחנה בין סוגי המדרשים, את כל הזיותיהם לפי פשטיהם הוא מחדיר לפירושו, הכל בכל מכל כל, ואפילו את המדרשים שאין מקורם מקור מים-חיים! כלומר, אפילו מדרשים שיסודותיהם נרפשׂים ביותר, גם את פשטיהם הוא מחדיר כפירוש לתורה הקדושה, ומחריב ומזהם ומטמא ומטמטם אותה ואותנו בפירושיו הנגעלים.
"אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים, הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (יר' ח, ח–ט).
ג) נמשיך לעיין בפירושו של רש"י על הנחש: "ואף החיות הוצרכו לברכה, אלא מפני הנחש שעתיד לִקְלָלָה לכך לא ברכן שלא יהא הוא בכלל". מפירושו זה עולה בבירור כי רש"י היה סבור שהנחש הוא מין חיה בעלת יכולת מחשבה והיגיון, וכמובן שהדבר לא יעלה על הדעת, שהרי רק למין האדם העניק הקב"ה השגה שכלית ויכולת מחשבה ודיבור. וכבר עסקתי במאמרים אחרים בסדרה זו על תפישתו הפשטנית של רש"י את סיפור הנחש ואדם וחווה, ועל ההזיות המכוערות ביותר העולות מפירושו של רש"י אשר הבין אותו כפשוטו.
כמו כן, עוול גדול עולה מפירוש רש"י, שהרי איך יעלה על הדעת שהקב"ה יעניש את כל מיני בעלי-החיים בגלל חטאו כביכול של הנחש? וכי הקב"ה מעניש באופן קולקטיבי מינים רבים על חטאו של פרט אחד? האם הנהגה כזו היא הנהגה שיש בה מן הצדק? והלא נאמר על הקב"ה (דב' לב, ד): "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא"? ומי שילמד את פירושו הזה של רש"י עלול בקלות לשגות בהבנת דרכי הנהגתו של הקב"ה, ואף לחטוא בייחוס עוול לאל אמת יחיד ומיוחד שאין-כיוצא-בו.
זאת ועוד, מי שסבור שהקב"ה מעניש בעוול, כלומר אף שלא בעקבות חטאים ופשעים, כאשר יבואו עליו ייסורים הוא יסבור שהייסורים שבאו עליו לא באו עליו בגלל פשעיו ומעלליו, אלא בגלל אדם או חברה אחרת שחוטאות באמת או לפי דמיונו – והוא ימשיך לחיות בהזיה שהוא "צודיק וחוסיד", ויימנע מלערוך חשבון-נפש מעמיק ונוקב עם נפשו ומעשיו, וכמובן שהוא לא ישוב בתשובה אלא יוסיף וישקע בסכלותו. וזה בדיוק מה שקרה וקורה לחברה החרדית לאחר השואה, שגדוליה מאשימים את המתבוללים בייסורים העצומים של השואה, ואינם מבינים שהם-הם אשר מוטל עליהם לערוך חשבון-נפש ולקרוע את בגדיהם.
וגם היום, כאשר באים ייסורים על החברה החרדית הם יתלו אותם במה שהיהודים החילוניים אינם שומרים שבת, כאילו החרדים הם השעירים לעזאזל של ה' יתעלה ומשלמים בייסוריהם על חטאיהם של אחרים. וזו גם תפישה נוצרית מובהקת, שהרי לפי הנצרות ישוע סבל ייסורים בשביל כל המין האנושי. כמו כן, יש בתפישה זו כדי לנקות את עצמם מתמיהות תיאולוגיות מצד המון העם, שהרי על השאלה (דב' כט, כג): "וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה יְיָ כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה?", הם משיבים: בגלל הפושעים והכופרים לפי דעותיהם והזיותיהם, בעוד שהם ממשיכים להתעות את עצמם בהבלים ומוסיפים להפנות עורף לאמת הנוקבת שכתובה בתורה שניתנה לנו בהר סיני מפי-הגבורה (דב' כט, כד–כו):
"וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם, וַיִּחַר אַף יְיָ בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה".
ואם הם היו משיבים על השאלה הנוקבת בתשובת-האמת המובאת בתורה, הם היו צריכים להודות שהם ואבותיהם ואבות-אבותיהם הלכו אחרי ההבל ויהבלו ותעו ולעו בדרכי המינים והשקפותיהם, ולא רק שגאוותם ויהירותם ידוכּאו עד-עפר, והם לא יוכלו עוד ללטף את האגו הנפוח שלהם בהזיה שהם הגזע הארי של העם היהודי; אלא שחמור מכך, הם ייאלצו להיפרד משלל טובות ההנאה שקבעו לעצמם מכוח היותם הגזע הארי של העם היהודי, וכל "תרבות השׁנור" התקציבים הבטלנות ומימון הגבירים תיאלץ להיפסק! שהרי אם הם צאצאים למינים ולכופרים ולפושעים ארורים, האם ישנה עוד איזושהי הצדקה דמיונית לממן אותם?
ובכל מקום הם קוראים לאבותיהם שנרצחו בשואה "קדושים" כאילו הם היו מלאכים עלי-אדמות, וכאילו יש להקב"ה עונג סדיסטי לרצוח דווקא את הקדושים באלפי מיתות משונות ובייסורים נוראים ואיומים (ממש כמו הנצרות). והאמת שאבותיהם ואבות-אבותיהם היו רעים וחטאים מאד לה' יתעלה, אחרת הקב"ה לא היה מביא עליהם את כל הקללה הכתובה בספר-התורה הזה, וגברים ונשים אכלו בשר בניהם ובנותיהם בשואה, וכל שאר המוראות הכתובות בספר התורה. והנני מעדיף לזעזע את הרבים באמת, מאשר לשתוק ולחזק את השקפותיהם האיומות והנוראות כאילו ה' יתעלה עַוָּל וכל ייסורי השואה היו עוול מוחלט, כי השקפה רעה ושקרית זו מובילה לכפירה בתורה ולעבודה-זרה, וכמו שאסביר:
לכפירה בתורה – שהרי כל מי שסבור כך כופר בפסוקים מפורשים בתורה וביסודות-הדת כגון: שכר ועונש, צדק אלהי, ייסורים בעקבות חטאים ופשעים (וגם לפי רס"ג שהיה סבור שיש והקב"ה מעניש כדי לשלם שכר, ברור שלא יעלה על הדעת שמדובר בעונשים כל-כך חמורים וקשים, שהרי מדובר בעוול מוחלט, והתורה מסבירה במדויק על מה באים ייסורים איומים ונוראים כמו שבאו על האשכנזים בשואה), העדר התפעלות וזעם אלילי מאת ה' יתעלה, מרכזיותה של ארץ-ישראל בייעודו של עם-ישראל, ועוד.
ולעבודה-זרה – כי מי שתופש את בורא-עולם והנהגתו באופנים שגויים לחלוטין, למעשה עובד אלהים אחרים שאינם קיימים במציאות, והעדר יראת אלהים אמיתית תדרדר את האדם לחטאים ולפשעים איומים ונוראים בחדרי-חדרים כי "אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה" (בר' כ, יא), שהרי הם עובדים אלהים אחרים יצירי דמיונם, ולא את בורא-עולם. ויתרה מזאת, במקום שאין ידיעת ה' ויראה מאלהי-אמת, תתפתח תרבות של אלילות לבשר ודם, כמו שקרה וקורה בתרבות החרדית, אשר מעריצים את גדוליהם ולא את ריבונו-של-עולם; ולא גדול אחד, אלא לכל עיירה עלובה בפולין יש איזה אדמו"ר או גוּדֵּל ליטאי אשר יצא משם, ואשר אותו מעריצים ומקדישים וממליכים עליהם לאלוה, וכדברי הנביא ירמיה (יא, יא–יג):
"לָכֵן כֹּה אָמַר יְיָ הִנְנִי מֵבִיא אֲלֵיהֶם רָעָה אֲשֶׁר לֹא יוּכְלוּ לָצֵאת מִמֶּנָּה וְזָעֲקוּ אֵלַי וְלֹא אֶשְׁמַע אֲלֵיהֶם, וְהָלְכוּ עָרֵי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְזָעֲקוּ אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הֵם מְקַטְּרִים לָהֶם וְהוֹשֵׁעַ לֹא יוֹשִׁיעוּ לָהֶם בְּעֵת רָעָתָם, כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה".
ועד היום אחד הזקנים האשכנזיים שאני מסייע לו במסגרת עבודתי עם קשישים, אשר איבד את כל משפחתו וקרוביו בשואה, תמה מדוע האדמו"רים וכל הגדויילים האשכנזים לא יכלו לשלוח איזה "קללה" או "פולסא דנורא" על היטלר ולהציל את עצמם וצאן מרעיתם...
והנה דוגמה ממוראות השואה שנזכרו בתורת האמת (דב' כח, נג–נח):
"וְאָכַלְתָּ פְרִי בִטְנְךָ בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיְבֶךָ, הָאִישׁ הָרַךְ בְּךָ וְהֶעָנֹג מְאֹד תֵּרַע עֵינוֹ בְאָחִיו וּבְאֵשֶׁת חֵיקוֹ וּבְיֶתֶר בָּנָיו אֲשֶׁר יוֹתִיר, מִתֵּת לְאַחַד מֵהֶם מִבְּשַׂר בָּנָיו אֲשֶׁר יֹאכֵל מִבְּלִי הִשְׁאִיר לוֹ כֹּל בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ. הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ תֵּרַע עֵינָהּ בְּאִישׁ חֵיקָהּ וּבִבְנָהּ וּבְבִתָּהּ, וּבְשִׁלְיָתָהּ הַיּוֹצֵת מִבֵּין רַגְלֶיהָ וּבְבָנֶיהָ אֲשֶׁר תֵּלֵד כִּי תֹאכְלֵם בְּחֹסֶר כֹּל בַּסָּתֶר בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ".
ואגב למדנו על סיבה נוספת מדוע החרדים אינם לומדים תנ"ך (ראו מאמרי: "מדוע החרדים אינם לומדים תנ"ך"), כי בתנ"ך מסתתרת האמת הכואבת שה' יתעלה הינו אל אמת וצדק, וכל מעשיו בצדק מדוקדק ונוקב עד התהום, וכל הפוגרומים והייסורים שהם סבלו באלף השנים האחרונות לא לחינם באו עליהם. ואחרי הכל עוד הוסיפו לדבוק בארצות הגלות העלובות באהבה עצומה שאי אפשר להבין אותה. ומילא המתבוללים, שנהנו מחיים טובים מלאי תוכן תרבותי ומדעי, אך מה היה ליהודי השטעטל? איזו סיבה הייתה להם לאהוב את העיירות הפולניות העלובות? וצריך להיות מאד רחוק מה' יתעלה כדי להעדיף את עיירות השטעטל הקפואות והעניות ולא לעלות לארץ-ישראל החמימה והטובה:
"אֶרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דב' יא, יב); "כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר, אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ, אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת" (דב' ח, ז–ט).
ולא לחינם נגזר על אבותינו למות במדבר, כלומר לא לחינם נגזר על דור שלם, מיליונים של אנשים, למות במדבר ולא להיכנס לארץ-ישראל! ללמדנו כי עוון דיבת הארץ הוא העוון הקשה מכולם, אפילו יותר מחטא העגל! שהרי על חטא העגל מתו מעם-ישראל כשלושת-אלפי-איש מידיהם של משה רבנו ושבט לוי, ועוד מספר בלתי ידוע במגיפה מאת ה': "וַיִּגֹּף יְיָ אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן" (שמ' לב, לה); ואילו על עוון דיבת הארץ נגזר על דור שלם למות במדבר! וכמו שאומר הקב"ה בתורה (שם, כג–לה):
"אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ, [...] וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר, עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי, אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי אָנִי נְאֻם יְיָ אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם, בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי, אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ [...], וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ, וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר, בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם, יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה, תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי, אֲנִי יְיָ דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ".
ועד היום צאצאי המינים ממשיכים בסכלותם, ושמעתי כי בבתי-המדרש החסידיים בבני-ברק אוסרים ללמוד וללמד תורה בעברית! וכל השיעורים שהם מוסרים הם ביידיש! כל-כך הם אוהבים ומתגעגעים לגלות, וכל זאת גם לאחר השואה האיומה והנוראה! ואיני יודע מאין הסכלות הזאת? מאין אהבת הגלות הזאת? מאין העבודה-הזרה הזאת? וגם בבתי-המדרש הליטאיים הם מקפידים לשלב לימודים ביידיש, ואחד מקרובי המשפחה שלי הוא אשכנזי-ליטאי ממוצא תימני (ממשפחה תימנית צנענית "מיוחסת" בגימטריה "דָּל"), והוא מקפיד לדבר עם בניו ביידיש! וכך הם לומדים בתלמודי התורא הארורה שלהם, ביידיש!
ולאחרונה נפגשתי עם הקרוב-הרחוק הזה באירוע משפחתי, וישבתי עמו ועם בנו בשולחן, והוא שוחח עם בנו ביידיש. לא התייחסתי לשיחה שהם ערכו ביניהם, אף שלא היה זה מן הנימוס לשוחח ביניהם ביידיש כאשר הסובבים אינם מבינים על מה הם מדברים. מכל מקום לא התעניינתי כלל במה שהם אומרים, וכנראה שזה הפריע לאותו קרוב-רחוק, והוא הציע לי להקליט את השיחה ולהשמיע אותה לאחד מהזקנים האשכנזיים שאני עובד איתם שיודעים יידיש כדי שיתרגמו לי מה הם אומרים... ולא היה לי נעים לומר לו, כי השיחה שהם ערכו ביניהם ביידיש מעניינת את קצה-קוצה של ציפורן הזרת הקטנה שברגלי השמאלית...
"לְאַהֲבָה אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְיָ לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם" (דב' ל, כ). ולא לחינם כרך הקב"ה בפסוק אחד את האהבה לה' יתעלה, את השמיעה בקולו, את ההידבקות בדרכיו, ואת אורך החיים והשנים – לישיבה על אדמת ארץ-ישראל אשר נשבע לאבותינו.
ד) נחזור עתה לפירוש רש"י, כי ישנה עוד השקפה רעה מאד שעולה מפירושו: "ואף החיות הוצרכו לברכה, אלא מפני הנחש שעתיד לִקְלָלָה לכך לא ברכן שלא יהא הוא בכלל". מפירוש רש"י הזה עולה, כי כל קורות העולם גזורות וחתומות לפני בורא-עולם, כלומר הנחש עתיד היה לחטוא ולפשוע בוודאות ולא הייתה לו שום יכולת להימנע מכך, ולכן מכיוון שחטאו הכרחי וְוַדָּאִי, הקב"ה החליט להענישו עוד לפני שהוא בכלל חטא בפועל!
ותפישה רעה כזו לפי רבנו היא הרס חומות הדת! (וראו מאמרי בספרי "אפיקים להרמב"ם" על האסטרולוגיה והרס יסוד הבחירה), ואף כפירה בתורה שקבעה: "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דב' ל, יט). שהרי התפישה שאין לאדם או ליצור תבוני כלשהו יכולת בחירה בין טוב לרע, הורסת את הדת ומייתרת לחלוטין את הצורך בכל הציוויים והאזהרות שבתורה, וכן את כל יסוד השכר והעונש, וכן מעוררת תמיהות עצומות על הקב"ה: מדוע הוא שלח את כל עבדיו הנביאים השכם ושלוח כדי להשיב את עם-ישראל לדרך האמת? שהרי אם כל המעשים והפעולות קבועים וחתומים מראש, מדוע יש צורך לצוות ולהזהיר? על מה יש להעניש ולגמול? ומדוע הוא שלח לנו את כל עבדיו הנביאים השכם ושלוח לאמר: "וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִאִים הַשְׁכֵּים וְשָׁלֹחַ לֵאמֹר: שֻׁבוּ נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְהֵיטִיבוּ מַעַלְלֵיכֶם וְאַל תֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם, וּשְׁבוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבֹתֵיכֶם, וְלֹא הִטִּיתֶם אֶת אָזְנְכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלָי" (יר' לה, טו).
ויתרה מזאת, אם הנחש הוכרח לחטוא לפי פירושו זה של רש"י, מדוע הקב"ה הענישוֹ? ויחד עמו אף העניש את כל מיני בעלי החיים? ושוב אנחנו חוזרים להשקפה הרעה שה' יתעלה עושה עוול ושופט ברשע וחלילה לו מזה. וכבר אמרנו שהשקפה זו הינה גם כפירה בתורה, כי "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד).
ה) בסוף פירושו רש"י קובע כי מילת "פְּרוּ" שבתורה היא מ"לשון פרי, כלומר עשו פירות", ולפי דעתי הוא לא דייק, שהרי אין הכוונה רק "לעשות פירות" אלא לפרוֹת ולרבוֹת ולמלא את הארץ בוולדות, וכמו שנאמר בפסוק (א, כח): "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ", וכמו שמתרגם שם אונקלוס: "פְּרוּ וּרְבוּ" – "פּוּשׁוּ וּסְגוֹ", ו"נְפִישׁ" בארמית הוא "מרובה". והנני מקדיש דוגמה זו וכן עוד כמה דוגמאות בהמשך חלק זה, לכל אותם השוטים החכמים בעיניהם אשר מתעקשים להטעות את עצמם שרש"י היה "בלשן דגול".
"רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ" (מש' כו, יב).
יא. הגשמה וסכלות בפירוש רש"י לפרשת חיי שרה – המשך
דוגמה ראשונה
בבראשית (כד, מד) נאמר כך: "וְאָמְרָה אֵלַי גַּם אַתָּה שְׁתֵה וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב הִוא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֹכִיחַ יְיָ לְבֶן אֲדֹנִי", ורש"י פירש שם: "הֹכִיחַ – בירר והודיע, וכן כל הוכחה שבמקרא בירור דבר". והסיפא של דבריו הם הבל מוחלט, שהרי בכל המקרא לשון הוכחה היא בעניין תוכחת-דברים או קללה או שילום פורענות, למעט המקום הזה היחיד! (ואף המקום הזה אינו עוסק בבירור דברים אלא בזימון אשה ליצחק, וכמו שנבאר בהמשך), והנה דוגמאות ללשונות התוכחה מספרי המקרא (ויש דוגמאות נוספות מספרי הכתובים):
1) "וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ" (בר' כא, כה), ואונקלוס תרגם שם: "וְאוֹכַח אַבְרָהָם יָת אֲבִימֶלֶך".
2) "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויק' יט, יז), ואונקלוס תרגם שם: "אוֹכָחָא תוֹכַח יָת חַבְרָךְ, וְלָא תְקַבֵּל עַל דִּילֵיהּ חוֹבָא".
3) "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר חִזְקִיָּהוּ יוֹם צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה הַיּוֹם הַזֶּה כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה" (מ"ב יט, ג), ותרגם יונתן שם: "וַאֲמַרוּ לֵיהּ כִּדְנָן אֲמַר חִזְקִיָה, יוֹם עָקָא וְחִסּוּדִין [=קללה וחירוף, יום שבו רבקשה חירף את עַם-אלהים] וְנֵיאוּצָא יוֹמָא הָדֵין, אֲרֵי אֲקֵפַתְנָא עָקָא כְּאִתָּא דְּיָתְבָא עַל מַתְבְּרָא וְחֵיל לֵית לַהּ לְמֵילַד". וכן מובא בישעיה לז, ג.
4) "אוּלַי יִשְׁמַע יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל דִּבְרֵי רַב שָׁקֵה אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֲדֹנָיו לְחָרֵף אֱלֹהִים חַי, וְהוֹכִיחַ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַע יְיָ אֱלֹהֶיךָ, וְנָשָׂאתָ תְפִלָּה בְּעַד הַשְּׁאֵרִית הַנִּמְצָאָה" (מ"ב יט, ד), ותרגם יונתן שם: "מָאִם שְׁמִיעִין קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ יָת כָּל פִּתְגָמֵי רַבְשָׁקֵי דְשַׁלְּחֵיהּ מַלְכָּא דְּאַתּוּר רִבּוֹנֵיהּ לְחַסָּדָא עַמָּא דַּייָ קַיָּמָא, וְיַעֲבֵיד פּוֹרְעָנוּתָא עַל כָּל פִּתְגָמַיָא דִּשְׁמִיעִין קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ, וְתִתְחַנַּן בִּצְלוֹ עַל שְׁאָרָא הָדֵין דְּאִשְׁתְּאַר". וכן מובא בישעיה לז, ד.
5) "וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (יש' ב, ד), ותרגם יונתן שם: "וִידִין בֵּין מַלְכְוָתָא וְיוֹכַח לְעַמְמִין סַגִּיאִין, וִיעָפְפוּן סֵיפֵיהוֹן לְסִיכִּין וּמוֹרָנְיָתְהוֹן לְמַגְּלִין, לָא יִטוֹל עַם בְּאַפֵּי עַם זֵין וְלָא יִתְאָלְפוּן עוֹד מִבְּכֵין קְרָבָא". וכן מובא במיכה ד, ג.
6) "וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ, וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע" (יש' יא, ד), ותרגם יונתן שם: "וִידִין בְּקוּשְׁטָא מִסְכֵּנִין וְיוֹכַח בְּהֵימָנוּתָא לְחַשִּׁיכֵי עַמָּא, וְיִמְחֵי חַיָּיבֵי אַרְעָא בְּמֵימַר פּוּמֵיהּ וּבְמַמְלַל סִפְוָתֵיהּ יְהֵי מָאִית רַשִׁיעָא".
7) "אֶפְרַיִם לְשַׁמָּה תִהְיֶה בְּיוֹם תּוֹכֵחָה, בְּשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל הוֹדַעְתִּי נֶאֱמָנָה" (הו' ה, ט), ותרגם יונתן שם: "דְּבֵית אֶפְרַיִם לְצָדוּ יְהוֹן בְּיוֹם תֻּשְׁלְמָת חוֹבִין, בְּרַם בְּשִׁבְטַיָּא דְּיִשׂרָאֵל הוֹדַעִית אוֹרָיְתָא".
8) "הֲלוֹא אַתָּה מִקֶּדֶם יְיָ אֱלֹהַי קְדֹשִׁי לֹא נָמוּת, יְיָ לְמִשְׁפָּט שַׂמְתּוֹ וְצוּר לְהוֹכִיחַ יְסַדְתּוֹ" (חב' א, יב), ותרגם יונתן שם: "הֲלָא אַתּ יְיָ בְּרֵית עָלְמָא מִבְּרֵאשִׁית, אַתּ אֱלָהָא דַּיָין קְשׁוֹט עַל כָּל בִּרְיָתָךְ, קַדִּישׁ בְּעָבְדֵי הֵימָנוּתָא, מֵימְרָךְ קַיָּים לְעָלְמִין, יְיָ לְמֶעֱבַד דִּינָא בְרֵיתָהִי [=את נבוכדנצר] וְתַקִּיף לְאִתְפְּרָעָא אַתְקֵינְתָּהִי".
זאת ועוד, הרישא של פירוש רש"י כאן אינו מדויק, שהרי רש"י מפרש כאמור: "הֹכִיחַ – בירר והודיע", והקב"ה לא בירר מאומה ולא הודיע מאומה, אלא זימן לאליעזר אשה ליצחק, וכמו שמתרגם שם אונקלוס: "אֲשֶׁר הֹכִיחַ יְיָ לְבֶן אֲדֹנִי" – "דְּזָמֵין יְיָ לְבַר רִבּוֹנִי". ורש"י בעצמו סותר את פירושו, שהרי הוא מסביר בהמשך (כד, נ) שלבן ובתואל אומרים לאליעזר: כי "מה' יצא הדבר לפי דבריך, שזימנהּ לך", וכן בהמשך (כד, סו) הוא מפרש: "ושנזדמנה לו רבקה".
דוגמה שניה
בבראשית (כד, נד) נאמר כך: "וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עִמּוֹ וַיָּלִינוּ וַיָּקוּמוּ בַבֹּקֶר וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי", ורש"י פירש שם: "וַיָּלִינוּ – כל לינה שבמקרא לינת לילה אחד". וגם דבריו "הבלשניים הדגולים" הללו אינם נכונים, ויש דוגמאות בודדות במקרא שמהם עולה במפורש שמדובר בלינת לילה אחד, ויש עוד כמה דוגמאות שמהם אי אפשר לדעת במדויק בכמה לילות מדובר, ואף מצאתי שלוש דוגמאות מפורשות שבהן הפעל לינה מתאר כמה לילות של לינה בניגוד לדברי רש"י כאן, והנה הן לפניכם:
1) "וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיִּסְעוּ מֵהַשִּׁטִּים וַיָּבֹאוּ עַד הַיַּרְדֵּן הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּלִנוּ שָׁם טֶרֶם יַעֲבֹרוּ, וַיְהִי מִקְצֵה שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַיַּעַבְרוּ הַשֹּׁטְרִים בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה" (יהו' ג, א –ב).
2) "וַיַּחֲזֶק בּוֹ חֹתְנוֹ אֲבִי הַנַּעֲרָה וַיֵּשֶׁב אִתּוֹ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיָּלִינוּ שָׁם" (שו' יט, ד).
3) "וַיָּלִינוּ הָרֹכְלִים וּמֹכְרֵי כָל מִמְכָּר מִחוּץ לִירוּשָׁלִָם פַּעַם וּשְׁתָּיִם" (נח' יג, כ).
ואם יטען הטוען שמא רש"י התכוון באמרו "מקרא" רק לחמשה-חומשי-תורה? ובכן, מצאנו בפירושו עשרות מקומות שבהן הוא קורא לכלל עשרים-וארבעה הספרים שבתנ"ך ספרי "מקרא", והנה שתי דוגמאות ויש עוד רבות:
1) "וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר יְיָ בַּעֲדוֹ" (בר' ז, טז), ושם פירש רש"י: "וַיִּסְגֹּר יְיָ בַּעֲדוֹ – [...] וכן כל 'בעד' שבמקרא לשון כנגד הוא: 'בְּעַד כָּל רֶחֶם' [בר' כ, יח]; 'בַּעֲדֵךְ וּבְעַד בָּנַיִך' [מ"ב ד, ד]; 'עוֹר בְּעַד עוֹר' [איוב ב, ד]; 'מָגֵן בַּעֲדִי' [תה' ג, ד]; 'הִתְפַּלֵּל בְּעַד עֲבָדֶיךָ' [ש"א יב, יט], כנגד עבדיך".
ואגב, טענתו של רש"י כאן שכל 'בעד' שבמקרא הוא לשון 'כנגד' היא צרות אופקים מזעזעת ואף סכלות מוחלטת, כי יש מגוון משמעויות למלה 'בעד', והנה משמעויותיה המגוונות של המלה "בעד" לפי "מילון ספיר" ברשת:
1.א) בשביל, למען, לטובת: "וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת הָאֱלֹהִים בְּעַד הַנָּעַר" (ש"ב יב, טז); "אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם" (שמ' לב, ל), אני בעד הרעיון.
1.ב) תמוּרת: "וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ" (איוב ב, ד); קיבלתי שכר גבוה בעד השירות שנתתי.
1.ג) מתוך, דֶרך-[דבר מסוים]: "בְּעַד אֶשְׁנַבִּי נִשְׁקָפְתִּי" (מש' ז, ו).
1.ד) על-[דבר מסוים], אחרֵי: "גָּדַר בַּעֲדִי וְלֹא אֵצֵא" (איכה ג, ז); סגר את הדלת בעדו.
1.ה) בִּגלַל, בְּשֶׁל, מֵחמַת: "באוּ לך מכשולים בעד עוונותיך" (רש"י הו' יד, ב). [וכנראה שרש"י בפירושו להושע כאן "שכח" את הכלל שכתב בפירושו לבראשית (ז, טז)].
1.ו) נגד, למניעת מעבר, כאמור בפסוק: "כִּי עָצֹר עָצַר ה' בְעַד כָּל רֶחֶם" (בר' כ, יח).
ויש דוגמאות נוספות, והקלות שבה אני מוצא טעויות בפירוש רש"י כמעט מפליאה. ועתה לדוגמה השניה המוכיחה שכוונת רש"י באמרוֹ בפירושו: "מקרא", היא לכל ספרי התנ"ך:
2) "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ" (בר' ח, יא), ושם פירש רש"י: "טָרָף בְּפִיהָ – אומר אני שזכר היה, לכן קוראו פעמִים לשון זכר ופעמִים לשון נקבה, לפי שכל יונה שבמקרא לשון נקבה, כמו 'כיונים על אפיקי מים רוחצות' [שה"ש ה, יב], 'כיוני הגאיות כולם הומות' [יח' ז, טז], וכמו 'כיונה פותה' [הו' ז, יא]". ואגב, במאמרי זה בחלק ח הראיתי שרש"י "הבלשן הדגול" שגה גם בפירושו לבראשית (ח, יא), כי בשום מקום נח אינו מתייחס ליונה שהוא שלח בלשון זכר.
דוגמה שלישית
בבראשית (כד, סז) נאמר כך: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ", ורש"י פירש שם: "אַחֲרֵי אִמּוֹ – דרך ארץ כל זמן שאימו של אדם קיימת כרוך הוא אצלה, ושמתה הוא מתנחם באשתו". מקורו של רש"י לפירושו כאן הוא ממדרש פרקי דר' אליעזר שהוא מדרש פסאודו-אפיגרפי (מיוחס בשקר לדמות מעוררת הוד, דהיינו לר' אליעזר בן הורקנוס כדי לגדל ולנשא את הספר (מזכיר מאד את ספר הזהר). החוקרים טוענים שהוא מדרש שנחתם קרוב לזמנו של רש"י, וכבר התייחסתי למדרש מאוחר זה בחלק כ ובחלק כא, ושם קראתי לו פרקי דחרטא ברטא.
מכל מקום כך נאמר במדרש המהובל הזה (פרק לא):
"רבי יצחק אומר: שלוש שנים היה יצחק מתאבל, ולאחר שלוש שנים לקח את רבקה ושכח אבל אימו – מכאן אתה למד עד שלא ייקח אדם אשה אהבתו הולכת אצל הוריו, לקח אשה אהבתו הולכת אחר אשתו, שנאמר: 'על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו'".
נתעלם לרגע מכך שנאמר במדרש שיצחק התאבל שלוש שנים על אבל אימו, כי אפשר לפרש שמדובר שהוא היה בצער ולא באבל ממש, שהרי אסור להתאבל על שום אדם תקופה כל-כך ארוכה. מכל מקום, למעט נקודה זו אין כל פסול לדעתי בקטע המדרש המסוים הזה, אשר מחזק את ציווי התורה לאדם לעזוב את אביו ואימו לדבוק באשתו.
ברם, לא רק שרש"י מעתיק ממדרשים מאוחרים בלי הבחנה ואבחנה, הוא משבש גם את המעט הנכון בהם ומעוות אותו בהזיות חמורות, שהרי רש"י אומר לעיל כך: "אַחֲרֵי אִמּוֹ – דרך ארץ כל זמן שאימו של אדם קיימת כרוך הוא אצלה, ושמתה הוא מתנחם באשתו". דבריו אלה אינם מופיעים במדרש והינם הזיה מוחלטת, שהרי איך יעלה על הדעת שטבע האדם להיות כרוך לעולם אחרי אימו? וכי רק לאחר שאימו מתה הוא מקיים את ציווי התורה (בר' ב, כד): "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד"? והזייתו הזו הינה גם כפירה בתורה! שהרי התורה ציוותה על האדם לעזוב את אביו ואימו ולדבוק באשתו, ואילו רש"י אומר כאן שזה בלתי-אפשרי! ובמלים אחרות, ציווי התורה אינו רלבנטי וניתן להתעלם ממנו, כי הוא ניתן בניגוד לטבע האדם והעולם לפיו האדם כרוך אחר אימו עד יום מותה.
ואם יש ציווי כלשהו בתורה שהוא "לא רלבנטי" מפני שהוא נוגד את טבע האדם והעולם, מדוע שלא יתבטלו בדרך זו עוד רבים מחוקי התורה אשר קשה לקיים אותם? שהרי יש חוקים רבים שהם נגד טבע האדם ורצונו הבהמי, והם אף נועדו לרסן כוחות טבעיים חזקים בהרבה מאהבת האדם לאימו, מדוע אפוא שלא נבטל אותם ונטען כפי העיקרון שרש"י מציב כאן: שלא ניתן לקיים אותם כי ייצר-לב-האדם חזק יותר מציוויו של ה' יתעלה ויתרומם? ואין לי ספק שרש"י כלל לא הבין מה הוא כותב, כי רמתו המחשבתית הייתה נמוכה עד אפסית, אך מכל מקום אין לדון אותו לכף זכות על התעית עם-ישראל אחר ההבל בהזיות חמורות, ואף בהנחת יסודות של כפירה בתורה, כי היה עליו לשתוק ולא לפעור את פיו כנגד אל אמת שאין-כיוצא-בו: "מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה" (איוב יג, ה).
וכאילו לא די בזאת, רש"י הניח בפירושו הזה גם תקלה גדולה מאד, כי מי שלומדים את הפירוש הזה, אנשים ונשים, ילמדו שמדובר בגזירת-שמים שהבעל כרוך אחרי אימו, והדבר יחליש את התנתקותו של האיש מהוריו, יצדיק את נהייתו של האיש אחר אימו, ויערער את יסודות השלום בבית. שהרי כידוע, קשה מאד לכל אשה לקבל שבעלה כרוך אחר אימו, וכאשר היא תוכיח את בעלה בפסוק האמור בתורה, הוא ישיב לה בדברי רש"י: "מה את רוצה ממני? אפילו על יצחק אבינו כך וכך נאמר", ובזאת הוא יצדיק את הזנחת רעייתו!
נהיית האיש אחרי אימו תפתח אצל האשה רגשות שליליים מאד של קנאה ושנאה כלפי אימו של האיש, ואימו של האיש עלולה להשיב לכלתה שנאה כפולה ומכופלת, ואף תחשוב שיש לה הצדקה להתערב בחיי הנישואים של בנה, עד כדי להסית אותו כנגד אשתו. ובדרך זו נחרבים בתים לא מעטים. ולא אתפלא, אם פירושו של רש"י כאן הינו היסוד והשורש הרע ליצירת הדמות השלילית של החמות האשכנזייה המצויה הידועה בשם "קְלַפְטֶע", אשר מתערבת בחיי בנה ללא הרף ורואה את עצמה כדמות המרכזית בחייו גם לאחר נישואיו.
דוגמה רביעית
בבראשית (כה, א) נאמר כך: "וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה", רש"י פירש שם: "קְטוּרָה – זו הגר, ונקראת 'קטורה' על-שם שנאים מעשיה כקטורת, ושקשרה פתחה שלא נזדווגה לאדם מיום שפירשה מאברהם". מקור הסיפא של פירוש רש"י הוא במדרש בראשית-רבה (סא, ד) וכך נאמר שם: "אמר רבי ברכיה: אף-על-גב דאת-אמר: 'וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר' וגו' [בר' כא, יד] תאמר שנחשד עליה בריה? תלמוד לומר: 'וּשְׁמָהּ קְטוּרָה' מן קטר, כזה שהוא חותם גנזכה ומוציאה בחותמת קשורה וחתומה".
ולשון המדרש כל-כך עדינה וצנועה, עד שצריך לחשוב ולהתאמץ מעט כדי להבין את כוונתו, ומי שאינו בקי בלשונות המדרשים לא יבין את הכוונה כלל, וכוונתי לילדים קטנים וכיו"ב. לעומת זאת, לשונו של רש"י גסה ובהמית, וכל דרדק שיצרו כבר החל לפעפע בו יבין את ענייני חוסר הצניעות שבפירושו: "שקשרה פתחה שלא נזדווגה לאדם מיום שפירשה מאברהם", שקשרה פתחה? ומי ביקש ממנו לשנות את לשון המדרש ולהחדיר למחשבה שלנו את פתחה של הגר? הזו היא דרכו של אדם בעל מוסר תורני?
זאת ועוד, בכל המקרא נאמרה לשון נקיה ביחס ליחסי אישות (בר' ד, כה): "וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ" וכיו"ב, ואילו רש"י כאן נוקט בלשון בהמית ושפלה: "שלא נזדווגה", והיה יכול לומר: "שלא ידעהּ אדם מיום שפירשה מאברהם"... אך הוא בחר לנקוט בלשונות גסים ובהמיים אשר מעידים על רוח טומאה שאחזה בו ושלטה ותעתעה בדמיונו.
ויתרה מזאת, עיון במדרש מעלה כי מטרת המדרש כלל אינה לתאר את מעלתה של הגר שנמנעה מיחסי אישות לאחר שפירשה מאברהם אבינו, אלא לתאר את מעלתו של אברהם אבינו שהחזיר את הגר גרושתו והיא עדיין טהורה כלומר שלא באו עליה זרים זדים, שהרי גנאי גדול הוא לאדם אשר משלח את אשתו והיא נבעלת לזרים, ולאחר מכן הוא משיב אותה אליו. וכידוע, לפי חוקי התורה אשה שנתגרשה מבעלה ונישאה לאדם אחר, אינה רשאית לשוב לבעלה הראשון: "לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה כִּי תוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי יְיָ" (דב' כד, ד). כמו כן, אשה אשר נואפת עם זר מרצונה נאסרת על בעלה עולמית, ויוצאת בגט בלא כתובה בכל כורחה.
נמצא, כי מטרת המדרש לשבח את אברהם אבינו ולתאר אותו כמו מלך, שהרי ידוע שנשיו של המלך אסורות לכל אדם לעולם, וכך המדרש מבקש לתאר את מעמדו ומעלתו של אברהם אבינו, וכמו שאמרו לו בני חת (בר' כג, ו): "נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ". ולכן נאמר במדרש שהגר לא הייתה עם איש לאחר ששילחהּ מעמו. והנה שוב לשון המדרש, וכאמור אם נשים לב, הדגש במדרש הוא על גדולת מעמדו של אברהם אבינו וכלל לא על הגר:
"אמר רבי ברכיה: אף-על-גב דאת-אמר: 'וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר' וגו' [בר' כא, יד] תאמר שנחשד עליה בריה? [כלומר, היחס להגר הוא יחס עקיף, שהרי לא שואלים האם היא הייתה עם איש, אלא האם יש מישהו שנחשד עליה?] תלמוד לומר: 'וּשְׁמָהּ קְטוּרָה' מן קטר, כזה [=כאותו אדם – רמז ברור לאברהם אבינו] שהוא חותם גנזכה ומוציאה בחותמת קשורה וחתומה".
ורש"י אשר הלך בחושך השקפות המינים לא ידע ולא הבין את כוונת המדרש, ואף היטה את כוונתו וסילף ועיוות את לשונו, והחדיר למחשבת הקורא ענייני זימה ותועבה, והעבירו מתיאור שבח לאברהם אבינו לתיאור שבח להגר המצרית על "שקשרה את פתחה". ומכיוון שרש"י לא קשר את פעור פיו אני נאלץ לסתמו באבנים גדולות אבני גזית.
דוגמה חמישית
בבראשית (כה, ו) נאמר כך: "וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם", רש"י פירש שם: "הַפִּילַגְשִׁים – חסר כתיב, שלא הייתה אלא פילגש אחת, היא הגר היא קטורה". מקורו של רש"י הוא במדרש תנחומא-ילמדנו (מאן) לבראשית (אות קיב), ושם נאמר כך: "אמר ליה והכתיב: 'ולבני הפלגשים', אמר ליה: הפלגשִם כתיב" וכו', כלומר בלא האות יו"ד בין השי"ן למי"ם.
ונראה לי שיש כאן טעות במדרש, שהרי גם מדרש תנחומא הוא מדרש מאוחר ויש שמאחרים אותו עד קרוב למאה העשירית, ומכל מקום וודאי שרובו המוחלט לא יצא מפי חז"ל. ואמרתי שיש בו טעות, שהרי במפורש כתוב בתורה "הַפִּילַגְשִׁים" עם יו"ד בין השי"ן למי"ם, ואיך נאמר במדרש שנאמר בתורה "הפילגשם" חסר יו"ד? ואיך רש"י העתיק דברים ששיבושם כל-כך גלוי? וראיתי מאן דהוא שמנסה לטעון שרש"י התכוון שהמילה הייתה צריכה להיכתב עם שתי יודי"ן: "הפילגשיִּים" ונכתבה חסר יו"ד אחת, ואיני יודע איך המגיה הזה העלה על דעתו כדבר הזה, שכאילו היה צריך להיאמר: ולבני הפילגשיִּים אשר לאברהם...
ואותו מגיה הביא ראיה ממה שכתוב פעם אחת בכל התורה (שמ' ג, יח): "וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְיָ אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַייָ אֱלֹהֵינוּ", ולהערכתי והבנתי נוספה במילת עִבְרִים יו"ד כי המלה "עברי" במקור נאמרת עם יו"ד בסופה, ולתוספת הריבוי ניתן להוסיף לה עוד יו"ד. אך המלה "פילגש" אין לה יו"ד בסופה ולכן אין להוסיף לה אלא יו"ד אחת לריבוי. ואגב, בעוד שמונה מקומות בתורה נזכרה המילה עִבְרִים ביו"ד אחת בלבד: "הָעִבְרִים".
נמצא אפוא כי רש"י העתיק את לשון המדרש מבלי להתבונן במקרא! ולכן הוא כתב שהמילה "הפילגשים" נכתבה חסרה לפי הטעות שהובאה במדרש תנחומא, והוא לא בדק כלל את הדברים האמורים במדרש! דהיינו עבודת העתק-הדבק פרימיטיבית ביותר... עוד נראה לי, כי במקור הקדום של פירוש רש"י נכתב כך: "הפילגשם – חסר כתיב, שלא הייתה אלא פילגש אחת" וכו', וכמו שנכתב בטעות במדרש תנחומא, אלא שהיה כנראה איזה ינקל-דודל ששם לב לטעות והוסיף יו"ד, אך לא היה נבון דיו כדי למחוק את כל המשך הפירוש, והמשך הפירוש נותר לפליטה להעיד על תחילתו ועל סכלותו.
דוגמה שישית
בבראשית (כה, ז) נאמר כך: "וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים", ורש"י פירש שם: "מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים – בן מאה כבן שבעים לכוח, ובן שבעים כבן חמש בלא חטא". ואין שום מדרש כזה, אלא רש"י או מאן דהו אחר המציא אותו מדעתו בהשראת המדרש המפורסם הדומה לו על שרה אימנו. ברם, הממציא את המדרש הזה, וכן רש"י שהכניס אותו לפירושו, לא שמו לב כי ההמצאה הזו לא כל-כך מוצלחת, שהרי לומר על אדם שהוא בן מאה שהוא חזק כבן שבעים זה נחמד, אבל לא מעלה גדולה מאד, ומכל מקום לא מעלה אשר מתאימה לאברהם אבינו, שהרי אפילו כָּלֵב בן יפונה אומר ליהושע בהיותו בן שמונים וחמש שנה: "עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה לַמִּלְחָמָה וְלָצֵאת וְלָבוֹא" (יהו' יד, יא), כלומר כָּלֵב מעיד על עצמו שהוא חזק היום בהיותו בן שמונים וחמש שנה בדיוק כמו שהיה בעת ששלח אותו משה רבנו לתור את הארץ כאשר היה בן ארבעים וחמש שנה. ולא יעלה על הדעת שמעלתו של כָּלֵב תהיה גדולה יותר ממעלתו של אברהם אבינו, ולכן לפנינו אפוא מדרש מחודש וחסר טעם.
דוגמה שביעית
בבראשית (כה, יא) נאמר כך: "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי", ורש"י פירש שם: "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ וגו' – ניחמו תנחומי אבלים". וציור הקב"ה כמי שמנחם אבלים עלול להוביל להגשמה, שהרי בדמיוננו מנחמי האבלים מגיעים פיזית לבית האֵבל ויושבים על הארץ (או על כסאות נוח כמו שיש בחוף הים), ואומרים לפניו דברי ניחומים, וכמו שרש"י מפרש גם בסוטה (יד ע"א) ששם נאמר מדרש זה: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק – ניחמו על אביו, ובירכוֹ ברכת אבלים", ופירושו זה מציג את הבורא כמנחם בשר-ודם אשר אומר דברי ניחומים ומברך ברכת אבלים ככל בן-אנוש! זאת ועוד, רש"י התעלם לחלוטין מכך שמטרתו הראשונה של המדרש הזה היא להרחיק מן ההגשמה, ועיקם אותו והפך אותו לכלי להגשמה, והנה לשון המדרש שם בסוטה (יד ע"א):
"ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב [דב' יג, ה]: 'אַחֲרֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ'? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר [דב' ד, כד]: 'כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא'! אלא, להלך אחר מידותיו של הקדוש-ברוך-הוא: מה הוא מלביש ערומים, דכתיב [בר' ג, כא]: 'וַיַּעַשׂ יְיָ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם' – אף אתה הלבש ערומים; הקדוש-ברוך-הוא ביקר חולים, דכתיב [בר' יח, א]: 'וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא' – אף אתה בקר חולים; הקדוש-ברוך-הוא ניחם אבלים, דכתיב [בר' כה, יא]: 'וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ' – אף אתה נחם אבלים; הקדוש-ברוך-הוא קבר מתים, דכתיב [דב' לד, ו]: 'וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ' – אף אתה קבור מתים".
ושתי המטרות המרכזיות של המדרש הזה הינן להרחיק מן ההגשמה וללמד מידות טובות ונעלות: תחילה להרחיק מן ההגשמה, שהרי המדרש פותח בשאלה איך ניתן ללכת אחרי הקב"ה, והמשך השאלה המשתמע הוא: שהרי אין לו גוף ואין לו דמות הגוף, ולכן, איך אפוא ניתן לקיים את הפסוק וללכת אחריו? וכמו שרבנו פוסק בהלכות יסודי התורה (ב, ד):
"וּמֵהֶן [מהדברים שהקב"ה ברא] ברואין צורה בלא גולם כלל והן המלאכים, שהמלאכים אינן גוף וגוויה אלא צורות נפרדות זו מזו. ומה הוא זה שהנביאים אומרים שראו המלאך אש ובעל כנפיים, הכל במראה הנבואה ודרך חידה, לומר שאינו גוף ואינו כבד כגופות הכבדים, כמו שנאמר: 'כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא' [דב' ד, כד], ואינו אש אלא משל [לכך שאין הקב"ה גוף וגוויה]. וכמו שנאמר: 'עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט' [תה' קד, ד]".
אך רש"י התעלם לחלוטין מתחילת המדרש וממטרתו הראשונה, והביא רק את הדברים הפשטניים אשר ללא ההקדמה ושאר הרקע המובא במדרש עולה מהם הגשמה חריפה. זאת ועוד, מטרת המדרש אינה ללמד על אופנים גשמיים שבהם הקב"ה מלביש ערומים, מבקר חולים, מנחם אבלים וקובר מתים, וכמו שרש"י אומר לדוגמה על ניחום אבלים "שברכוֹ ברכת אבלים", אלא לחנך אותנו ללמוד ממידותיו של הקב"ה ושאנחנו נעשה את המעשים הטובים הללו. ורש"י החטיא את שתי מטרות המדרש לחלוטין, גם את מטרת הרחקת הגשמות וגם את מטרת הלימוד ממידותיו של הקב"ה וההידבקות בדרכיו, והעתיק רק את המשפטים שהם אמצעים טפלים, ובהעדר הרקע הכולל של המדרש עולה מהם הגשמה ברורה.
ואין לי ספק שרש"י היה בטוח שהקב"ה עשה לאדם ולאשתו כתנות עור כמו שהחייט מכין חליפות, וביקר את אברהם אבינו בעודו חולה כמו שאיש מבקר את רעהו (ולדעת רבנו כל סיפור שלושת המלאכים היה במראה הנבואה), וניחם את יצחק על אברהם בתנחומי אבלים כמו שמנחמים המנחמים בעולם הגשמי שלנו וכלשונו: "ברכוֹ ברכת אבלים", ואף קבר את משה רבנו עם את ומעדר... ואין מקום להגשמה ולסכלות כזו בדת משה הזכה והטהורה.
כמו כן, ברור שרש"י הבין את המדרש הזה כפשוטו, כלומר שיש ללמוד ממידותיו של הקב"ה, כאילו הקב"ה הוא בעל מידות נפשיות כמידות בני האדם. ורש"י לא ידע ולא יבין כי "מידותיו" של הקב"ה הינן משלים לפעולותיו בעולם-הזה, אשר אצל בני-האדם נובעות ממידות, אך אצל הקב"ה הפעולות שהוא פועל אינן נובעות ממידות והתפעלות והתעוררות נפשית אלא ממקור אחר לחלוטין, אשר אינו קולט רשמים בחושים כמו הגופות ואינו מושפע משום גורם חיצוני אשר מעורר אותו לפעולה. והרחבתי בעניין זה במאמרי: "לעורר רחמי שמים?", וכן בחלק א ממאמר זה בפרק ג: "ייחוס תכונות נפשיות לבורא-עולם הוא הגשמה".
ונחתום בדברי רבנו במורה (א, נד) בעניין זה:
"ואין העניין כאן [=בי"ג מידות של רחמים] שהוא בעל מידות, אלא עושה פעולות הדומות לפעולות הנעשות על ידינו כתוצאה ממידות, כלומר מתכונות נפשיות, לא שהוא יתעלה בעל תכונות נפשיות [...]. לכך נאמר עליו יתעלה 'רחום' [...] לא שהוא יתעלה מתפעל ומתרגש, אלא כאותה הפעולה הבאה מצד האב כלפי הבן שהיא תוצאה של רגישות וחמלה והתפעלות בהחלט, תבוא מצדו יתעלה כלפי חסידיו לא מתוך התפעלות ולא מתוך שינוי".
"רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ" (ש"א ב, ט).
"עָלַץ לִבִּי בַּייָ רָמָה קַרְנִי בַּייָ רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ" (שם, א).