בימים שבשגרה אנו שומעים לעתים לא רחוקות ראיונות ברדיו עם אנשי רוח ליברלים אשר לצערנו רחוקים מאוד מתורה ומצוות, אך יחד-עם-זאת, הם מרגישים חופשיים להביע דעות ביחס למצוות התורה, אף-על-פי שאין להם כמעט שום מושג אמיתי בה, ומביאים ממנה ראיות להשקפותיהם. אחת הדוגמאות הבולטות היא ההטפה החוזרת ונשנית מאותם חוגים אשר טוענים, שאפילו לפי התורה יש לנהוג בחמלה כלפי הפליטים מאפריקה שחדרו לארצנו. ויתרה מזאת, הם טוענים שחובה עלינו לאהוב אותם כאילו הם היו אחינו ואחיותינו מבטן ומלידה.
ניתן לחשוף את צביעותם מיניה וביה, שהרי לא יעלה על דעתם לקבל לשכונותיהם היוקרתיות בתל-אביב או בהרצליה את השחורים מאפריקה. אך כאשר הם מרוכזים בדרום תל-אביב רחוק מעיניהם ומבנותיהם, הם מצקצקים בלשונם "ההומאנית" בהצטדקות ובהתחסדות, שחובה עלינו כעם היהודי הנאור, לנהוג בחמלה כלפי הגויים האכזריים... אותם "אנשי רוח" "נאורים" מעדיפים להתאכזר לבני עמם, מאשר לנקוט בגישה נחרצת ולהצטייר בעיני האירופים אהובי נפשם כבלתי-הומאניים לפי שיבוש דעתם. ברם, ההומאניות האמיתית היא החמלה כלפי בני עמך, ומי שמרחם על גויים אכזריים מסוכנים ומסוממים מתאכזר קשות כלפי בני עמו – בני ישראל שרגלי אבותיהם עמדו למרגלות הר סיני, בעלי החמלה, הבושה וגמילות-החסדים.
אגב, ראָייתם מן השואה, דהיינו, שחובה עלינו כעם אשר סבל מהשמדה, לנהוג בחמלה כלפי מי שסובלים מרדיפה מפני שאנחנו היינו במצב הזה – אינה אלא הטעיה. לדעתי המסקנה המתבקשת מן השואה הינה הפוכה לגמרי! השואה חשפה לעין-כל את רשעות אומות העולם וצביעותן, ולכן עלינו לחשוב תמיד אך ורק על טובתו של העם היהודי, ולקבל החלטות שמתאימות ונכונות אך ורק לנו – לעם היהודי. לא יעלה על הדעת שנסכן את מרקם החברה העדין, בהצפת רחובותינו בפושעים פוטנציאליים. בל נשכח שאותם אפריקניים באו ממקום של חייתיוּת ואכזריות נוראה, ואין ספק שהיא נמצאת גם אם לא בכולם, בחלק לא מבוטל.
יש לנהוג אפוא בחמלה אך ורק כלפי מי שראוי לחמלה, ובתנאי שאין לנו נזק בכך. ואם אותם גסי-הרוח ההומאניים כל-כך חפצים לסייע לאפריקנים, שיקימו קרן שתשקם את אפריקה, נראה כמה כסף יאספו מבעלי-ההון שרוממות ההומאניות והנאורות בגרונם... ויתרה מזאת! אפריקה מצויה במצבה הרע כיום, לא מעט בשל ניצולו והתעללותו של הגזע הלבן והנאור.
א. הראיות כביכול לשיטת "הנאורים"
הראיה המרכזית שהם מביאים לשיטתם נסמכת כאמור על פסוקי התורה: "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר [...] כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם" (ויק' יט, לג–לד), ובמקום אחר נאמר: "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דב' י, יט). לכאורה, הנה לפנינו פסוקים מפורשים וראיות חותכות שלפי חוקי התורה יש להעניק לאפריקנים את כל הזכויות האזרחיות והסוציאליות, ואף חובה לאהוב אותם ולחמול עליהם – שהרי אנחנו בעצמנו היינו גֵּרים בארץ מצרים, ואסור לנו לשכוח את אותה התקופה הקשה, שעינו אותנו, התעללו בנו ורצחו אותנו – את זקנינו ואת ילדינו. לפיכך, עלינו למלא את לבנו ברגשות חמלה ואהבה כלפי הפליטים האפריקנים שמציפים את רחובותינו.
כל פעם שאני שומע את אותם הוזי ההזיות גסי-הרוח, שלרובם יש תארים אקדמיים מרשימים, דוקטורים ופרופסורים למיניהם, אני נדהם למול הבּוּרות והריקנות העצומה ששׂוררת בקרבם. ואם הם היו לומדים רק מעט תורה ודאי שלא היו שוגים בדברים כל-כך בסיסיים.
וכבר לימדנו רבנו על מחלתם הנפשית של אותם גסי-הרוח, אשר רוממות מדעית בתחום מסוים הובילה אותם ליהירות ולגסות-רוח עד שנדמה להם שהם מבינים בכל תחומי החכמות, ראו נא את דברי רבנו ב"פרקי משה ברפואה", הובאו באגרות הרמב"ם (עמ' קנ–קנא).
ב. גר צדק
נחל אפוא ונעיין בדברי הרמב"ם בספר המצוות (עשין רז), שם הוא מגדיר את מצוַת אהבת הגֵּר, וכֹה דבריו: "והמצוה השבע ומאתיים, הציווי שנצטווינו לאהוב את הגֵּרים, והוא אמרוֹ יתעלה: 'וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר'. ואף-על-פי שכולל אותו [=את הגר] בעניין זה מה שכולל את ישראל באמרוֹ: 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' [ויק' יט, יח], לפי שהגר הזה גר צדק, אבל מפני שעתה נכנס לדת [=התגייר] הוסיף לו ה' אהבה וייחד לו מצוה נוספת [...] [כלומר, ה'] חִיֵּיב אותנו לאהבוֹ משום 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' ומשום 'וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר'. וזה פשוט ואין בו נסתר".
מה שפשוט לחז"ל ולרבנו הרמב"ם ואף ברור כשמש ביום בהיר, כנראה לא פשוט וברור לגסי-הרוח אשר שואפים להתדמות לגויים הערלים האירופיים הארורים, ואף החדירו וטמטמו את מחשבתם בהזיותיהם ובתאוותיהם. מכל מקום, מדברי הרמב"ם עולה בבירור, שהגר שנזכר בפסוקים לעיל הוא גר צדק, כלומר מדובר בגוי שהתגייר, ומפני שהוא התגייר הוא נחשב ליהודי לכל דבר ועניין. ברם, הקב"ה העניק לו זכויות נוספות, והוסיף חובה לאהוב אותו מעבר לחובה המיוחדת לאהוב כל יהודי, כך שמי שאוהב גר צדק מקיים שתי מצוות מן התורה, ומי שמציק לו מבטל שתי מצוות ועונשו חמור יותר – וכֹה דברי רבנו בהלכות דעות (ו, ה):
"אהבת הגֵּר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה [כוללת] שתי מצוות עשה: אחת מפני שהוא בכלל רֵעִים [כלומר שיש חובה לאהוב אותו מכוח מצות: 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ', שהרי הוא יהודי לכל דבר ועניין], ואחת מפני שהוא גֵּר והתורה אמרה: 'וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר' – ציווה על אהבת הגר כמו שציווה על אהבת שמוֹ, שנאמר: 'וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יא, א], הקדוש-ברוך-הוא אוהב גרים [=גרי צדק] שנאמר: 'וְאֹהֵב גֵּר' [שם י, יח]".
יש לשים לב ללשון רבנו הרמב"ם: "אהבת הגֵּר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה", וקאפח מוסיף ואומר שם שכוונת רבנו לומר: "שאין המצוה [הזו, של אהבת הגר,] אלא בגר שנבדק, והתחקו אחריו במשך זמן שהוא נוהג בדרך הישר, ונכנס באמת תחת כנפי השכינה". כלומר, הדגשתו של רבנו שמדובר דווקא בגר "שנכנס תחת כנפי השכינה" מלמדת שלא מדובר בכל גר שעבר את תהליכי הגיור, אלא דווקא בגר צדק ואמת שנכנס לדת מאהבת ה' יתעלה.
ונצרף הלכה נוספת שמוכיחה שכל מצוות החמלה שנזכרו בתורה כלפי גֵּרים, הכוונה בהן לגרים שנתגיירו בלבב שלם וקיבלו עליהם באמת את דת משה, וכֹה דברי רבנו בהלכות מתנות עניים (א, ט): "כל גֵּר האמור במתנות עניים [=בכל ענייני החמלה והצדקה] אינו אלא גר צדק, שהרי הוא אומר במעשר: 'וּבָא הַלֵּוִי... וְהַגֵּר' [דב' יד, כט], מה לוי בן-ברית אף הגֵּר בן-ברית". נמצא אפוא, שאין שום ראיה לשיטת גסי-הרוח מהפסוקים שנזכרו, שהרי הם עוסקים אך ורק בגרים שנתגיירו כדת וכדין, לא בגויים ערלים אשר מבקשים ליהנות מארץ זבת חלב ודבש.
ואיני יודע איך אפשר להעלות על הדעת שפסוקי התורה בעניין הגֵּרים עוסקים בגויים, וכי יעלה על הדעת שהקב"ה יצווה אותנו לאהוב את הגויים האכזריים והזימתיים כמו שאנחנו אוהבים את אחינו הרחמנים, הביישנים וגומלי-החסדים? וכי ייתכן שביחס לאחינו היהודים התורה תאמר פעם אחת (ויק' יט, יח) בלבד: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", ואילו ביחס לגויים הערלים התורה תדגיש פעמיים (ויק' יט, לד; דב' י, יט): "וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ", "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר"?
כמו כן, מדוע הקב"ה ציווה עלינו לסלק ולהרוג את כל יושבי הארץ הגויים? מדוע עלינו לחסל באכזריות את כל עובדי האלילים והגילולים שביניהם? שהרי אם אנחנו חייבים לאהוב אותם לפחות כמו שאנחנו אוהבים את אחינו היהודים, הרי שעלינו לרומם אותם מאד, ולמעשה להעניק להם את ארצנו במתנה גמורה שהרי יש מצוה לאהוב ולהוקיר אותם! ובמלים אחרות, עלינו להעלות את הפלסטינאים משכונות העוני והמצוקה בעזה ולהעבירם להתגורר בשכונות היוקרה של תל-אביב, חיפה וירושלים! שהרי התורה ציוותה פעמיים על אהבתם!
אלא, ברור לכל מי שאינו מתעקש להטעות את עצמו ב"הומאניות" מדומה, שפסוקי התורה הללו מורים אך ורק על אהבת גרי הצדק שנבדקו. וזכירת מצבנו בארץ-מצרים נועדה להזכיר לנו את מצבנו הקשה שם, כדי שנזכור את תחושות חוסר השייכות וחוסר הביטחון שליוו אותנו בהיותנו בארץ-מצרים, וכדי שנקל ככל יכולתנו על חבלי קליטתם של גרי הצדק שנכנסו לדת באמת ובלבב שלם. לאור זאת, התורה ציוותה עלינו לאהוב את גרי הצדק בשתי מצוות עשה, כי גר הצדק אינו רק בגדר יהודי בן-ברית, אלא גם בגדר גר-צדק, ולכן עלינו לאהבו כפל-כפליים מאשר עלינו לאהוב יהודי כשר מאחֵינו ובשׂרֵינו, שמעמדו החברתי והרגשי יציב ואיתן.
אגב, אם תמהתם מהו המקור לטעותם של שוכני מגדלי השן, ובכן, נראה ששוב מדובר ברש"י-שר"י, וכך נאמר בשמות (כב, כ): "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם", ושם פירש רש"י: "כל לשון גר, אדם שלא נולד באותה מדינה, אלא בא ממדינה אחרת לגור שם". ברם, רש"י לא רצה להבין שהגר שנזכר ברישא של הפסוק הוא גר צדק, ואילו הגרים שנזכרו בסוף הפסוק הם זרים באותה המדינה. כלומר, הקב"ה מזהיר שלא להתנהג בניכור כלפי גרי-הצדק, מפני שעם-ישראל יודע ומכיר היטב את התחושה הקשה של אדם שנעקר ממקומו למקום שבו הוא זר ומנוכר. ולעיון נרחב בפירוש רש"י ראו במאמר עליו חלק עב.
***
חשוב מאד לציין, כי בניגוד להזיה הרווחת בימינו, כלל אין חובה לאהוב כל יהודי, אלא אך ורק את היהודים אשר קיבלו עליהם את שלושה-עשר יסודות הדת ומשתדלים ללכת בדרך ה', גם אם הם בעלי עוונות. והנה לפניכם דברי רבנו בעניין זה בסוף הקדמתו לפרק חלק:
"וכאשר יהיו קיימים לאדם כל היסודות הללו ואמונתו בהם אמיתית, הרי הוא נכנס בכלל ישראל, וחובה לאהבו ולחמול עליו וכל מה שציווה ה' אותנו זה על זה מן האהבה והאחווה. ואפילו עשה [...] מן העבירות מחמת תאוותו והתגברות יצרו הרע, הרי הוא נענש לפי גודל מריו ויש לו חלק [לעולם-הבא], והוא מפושעי ישראל. וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
והרחבתי בעניינים אלה במאמר: "אהבת הרֵעים ושנאת הרשעים".
נעבור עתה להתמודד עם השאלה: כיצד יש לנהוג בגויים בימינו? ונחלק את התשובה לשני סוגי נסיבות: 1) בזמן שידינו תקיפה; 2) בזמן שידינו איננה תקיפה, כמו בימינו.
ג. כשיד עם ישראל תקיפה
כאשר ידינו תקיפה כמו בתקופת דוד ושלמה, חובה עלינו לגרש מארצנו את כל הגויים, אלא-אם-כן הם יעזבו את דתות ההבל שלהם ויקבלו עליהם שבע מצוות בני נח מתוקף דת משה.
וכֹה דברי רבנו הרמב"ם בהלכות עבודה-זרה (י, ט):
"בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם [=כמו בתקופת דוד ושלמה] אסור לנו להניח גוי עובד עבודה-זרה בינינו [...] אלא עד שיקבל עליו שבע מצוות שנצטוו בני נח [...] ואם קיבל עליו שבע מצוות הרי זה גר תושב. ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג".
כלומר, לפי התורה יש סוג נוסף של גר והוא גר תושב. מדובר בגוי שחי בארץ-ישראל וקיבל עליו שבע מצוות בני נח, והן: עבודה זרה, ברכת השם, שפיכות דמים, גילוי עריות, גזל, דינים, ואבר מן החי. לגר תושב יש זכות להתגורר בארץ-ישראל וכן זכויות סוציאליות מסוימות.
עוד פוסק הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמות (ח, יא):
"וכן עיר שהשלימה [כלומר עיר שנכנעה לישראל] אין כורתין להן ברית עד שיכפרו בעבודה-זרה, ויאבדו את כל מקומותיה, ויקבלו את שאר המצוות שנצטוו בהן בני נח. שכל גוי שלא קיבל עליו מצוות שנצטוו עליהן בני נח הורגין אותו אם ישנו תחת ידינו".
כלומר, בזמן שיד ישראל תקיפה והיובל נוהג, אסור להניח גויים בארץ-ישראל, אלא מניחים לפניהם שתי ברירות: או שתעזבו את ארץ-ישראל או שתישארו בתנאי שתקבלו עליכם שבע מצוות בני נח מתוקף דת משה. אם הם לא רצו לעזוב וגם לא רצו לקבל עליהם שבע מצוות בני נח – הורגים אותם. הלכה זו כמובן אינה תקפה בימינו, מפני שבעוונותינו יד הגויים ושונאי ישראל מקרבֵּנו היא זו שתקיפה עלינו, ומה שאנחנו מצליחים לשרוד ואף לשגשג בארץ-ישראל, למרות אויבינו הרבים מבית ומחוץ – הוא פלא עצום ונס נפלא ומופלא.
ד. בימינו, כשיד עם ישראל רפה
בעוונותינו המרובים, רבים הם האויבים שקמים עלינו מבית ומחוץ ואינם מאפשרים לנו לקבל את ההחלטות הנכונות והצודקות, ולכן, היחס לגויים צריך להיות שונה מאד מכפי שהיה רצוי וראוי כאשר עם-ישראל הולך בדרך ה'. חולשת הרוח גורמת לחולשת העמידה מול אויבינו, ואנחנו אשמים בכך, ובעיקר הממסד הדתי הפרו-נוצרי אשר מתעה את עם-ישראל אחרי הבלי האלילות והמינות ואחרי רדיפת הבצע וחילול-שם-שמים. מכל מקום, הנה לפניכם הלכה שפוסק הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמות (י, טז), הלכה שעוסקת ביחס לגויים בימינו:
"ואפילו הגויים, ציוו חכמים לבקר את חוליהם, ולקבור את מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס את ענייהם בכלל עניי ישראל – מפני דרכי שלום. הרי נאמר: 'טוֹב יְיָ לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו' [תה' קמה, ט], ונאמר: 'דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם' [מש' ג, יז]".
אין שום ספק שההלכה הזו עוסקת בגויים שאינם מזיקים לנו או מסכנים אותנו, כלומר, כלפי אותם גויים שחיים איתנו בשלום, חובה עלינו לנהוג עמם ביחסי ידידות ודרכי שלום, ואף לסייע להם מבחינות סוציאליות מסוימות. ברם, גויים שמסכנים אותנו או אפילו רק שונאים אותנו ומייחלים להשמדתנו, אסור לנו להיטיב עמהם בשום פנים ואופן ויש להענישם ככל יכולתנו על זדון לבם, כדי לייסרם, להגבילם, להרתיעם ולהרחיק את נזקיהם מעלינו.
ראו נא לדוגמה את היחס כלפי גר תושב, שהוא כאמור גוי שקיבל על עצמו את שבע מצוות בני נח מתוקף דת משה וחי עִמנו בשלום ובשלווה – ההלכה קובעת שאם הוא הרג יהודי ברשלנות הוא נהרג על-כך! וכֹה דברי רבנו בהלכות רוצח ושמירת הנפש (ה, ד): "גר תושב שהרג את ישראל בשגגה, אף-על-פי שהוא שוגג הרי זה נהרג, אדם מועד לעולם". כלומר, היחס כלפי גר תושב מאד מחמיר אפילו כאשר הוא גרם נזק ברשלנות לעם-ישראל. נלמד אפוא קל וחומר, מה יהא היחס כלפי סתם גוי חייתי שגרם נזק במזיד ובזדון לעם-ישראל?
ויש להוסיף כאן הערה חשובה: מדוע חז"ל החמירו כל-כך בגר תושב עד-כדי-כך שהם חייבו אותו מיתה ואפילו אם הוא הרג יהודי בשוגג? ובכן, חז"ל הבינו היטב את נפש הגויים. הם הבינו שברובם המכריע והמוחץ של המקרים, הגוי לא יהרוג את היהודי "בשוגג", אלא יהרוג אותו במזיד ויטען שהוא הרג "בשוגג" – כמו אותו נהג ערבי אשר דרס קבוצת חיילים שעמדה בתחנה בצד הדרך וטען שהוא "נרדם" על ההגה, או כמו נהג המשאית הערבי אשר "שכח" להרים את בלם-היד, והמשאית הדרדרה בשטח ודרסה אהל ובו שני חיילים. אם היינו ראויים לקיים את הלכות חז"ל כלשונן, אותם גויים לא היו נמלטים מן הדין, ויתרה מזאת, כלל לא היינו פותחים פתח לרשעים להרוג בנו ולטעון שהם "שוגגים", אלא הם היו נזהרים כפל-כפליים! ושום נהג משאית ערבי לא היה "נרדם" על ההגה בסמוך לתחנה מלאה בחיילים או "שוכח" להרים את בלם-היד טרם יציאתו מהמשאית הכבדה בסמוך לאוהל שבו ישנים חיילים.
כמו כן, נראה לי ברור, שאם ברור כשמש שמדובר בשגגה, יש בכוחה של סנהדרין גם לפסוק דין אשר חורג מן הכלל ולא ידונו למיתה את אותו גר תושב, כדי שלא להרוג נפש לחינם. ברם, חכמים הבינו היטב שאם יש ספק ביחס לגויים – אין ספק, כי חיי עַם שמתנהג באנושיות חשובים אלף מונים מחיי עַם שמתנהג בפראות ובאכזריות טבעית מובנית. ומי ש"ההומאניות" שבקרבו לא מאפשרת לו לקבל את דבריי, שילך ויבחן את מצבם הנפשי והגופני של בני המשפחות של אותם הנרצחים "בשוגג" ובמזיד על-ידי הגויים האכזריים, ואולי אז הוא יתחיל להבין עד כמה צדקו חז"ל באהבתם לעמם ולארצם וכן בראייתם נכוחה את הצדק והאמת.
סוף דבר
נראה אפוא, שבימינו, חובה לנהוג בכבוד ובידידות כלפי הגויים שחיים עִמנו בשלום ובשלווה, ואף להעניק להם זכויות סוציאליות מסוימות. ברם, גויים שמֵרעים לנו ומענים אותנו, אם בשל תיעובם ושנאתם ליהודים ואם בשל בהמיותם, פראיותם וחייתיותם הטבעית, חובה עלינו לחזק את רוחנו ועמידתנו ולסלק אותם מארצנו מיניה וביה (ועדיף אם אפשר לחסלם), ולא להמתין עד שהם יבצעו את זממם ויִפְצעו או יִרְצחו, ויהרסו את חייהם של משפחות שלמות. וכל מי שמרחם על פראים וחיות אדם רעות ואכזריות מתאכזר ומתעלל קשות בחברה כולה.
ונסיים בהלכה חשובה שאולי פחות רלבנטית בימינו מפני שזכינו ויש לנו צבא ומשטרה, והגויים חוששים בדרך-כלל להרע לנו אף שרבים מהם מתאווים לכך מאד. מכל מקום, הזהירות בענייני נפשות חשובה מאד, ופיקוח נפש דוחה את כל המצוות כולן (למעט שלוש החמורות). לפיכך, צירפתי את ההלכה האמורה לקמן וממנה גם נלמד על מאפייני רוב הגויים, כדי שלא נטעה וניפול ברשת לשונם ומראם (ורבים מן הערבים לדוגמה חלקלקי לשון מאד).
וכֹה דברי רבנו בהלכות רוצח ושמירת הנפש (יב, ז):
"וכן אסור ליהודי להתייחד עם הגויים מפני שהן חשודין על שפיכות דמים, ולא יתלווה עמהן בדרך. [...] היו עולין במעלֵה או יורדין בירידה, לא יהיה ישראל למטה והגוי למעלה, אלא ישראל למעלה והגוי למטה, שמא יפול עליו להמיתו. ואל ישוח לפניו, שמא ירוץ את גלגלתו".
ההלכות הללו לא נכתבו בשל חששות דמיוניים, אלא מתוך אסונות מזעזעים שאירעו במהלך הדורות, אשר עוררו את חז"ל לפסוק הלכות כדי לשמור על עם-ישראל מפני הגויים. וכבר ראו עינינו את התנהגות העם האירופי "הנאור ביותר" במלחמת העולם השנייה, וכמעט כל עמי אירופה הצטרפו לחיות הטרף הללו ואף עלו עליהם באכזריותם הבלתי נתפשׂת. ואם-כך התנהגו העמים "הנאורים" כיצד ינהגו בנו הברברים המוסלמים אם ידם תגבר עלינו?
ואחתום בסיפור קצר, זכורני ששוחחתי בעבר עם ניצולת שואה שהייתה באושוויץ, ניסיתי לדובב אותה להחכים אותי בתובנה מסוימת ביחס לאותו מחנה השמדה, היא לא רצתה לומר מאומה וכנראה שהייתה מאלה שאינם מסוגלים לדבר על הנושא. אך דבר אחד בכל זאת נפלט מפיה בניגוד לרצונה, ולא אשכח כיצד היא אמרה זאת, כאילו זיכרונות אפלים פרצו לפתע מתוכה והציפו אותה באחת: "דע לך", אמרה, "הפולנים היו אכזריים בהרבה מהגרמנים!".
"כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי חֳמַרְמְרוּ מֵעַי נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה, לְאִמֹּתָם יֹאמְרוּ אַיֵּה דָּגָן וָיָיִן בְּהִתְעַטְּפָם כֶּחָלָל בִּרְחֹבוֹת עִיר בְּהִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשָׁם אֶל חֵיק אִמֹּתָם" (איכה ב, יא–יב). וכך היה.