האם הַשֵּׁם שניתן לאדם בראשית ימי חייו משפיע על גורלו ומעשיו?
במסכת ברכות (ז ע"ב) דרשו חז"ל את שמו של ראובן בן יעקב, וכך נאמר שם:
"ראובן, אמר רבי אלעזר: אמרה לאה: ראו מה בין בני [ראובן] לבן חמי [=עשו בן יצחק אבינו]; דַּאְלוּ בן חמי, אף-על-גב דמדעתיה זַבְּנֵיהּ לבכִירותיה, דכתיב: 'וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב' [בר' כה, לג], חזו מה כתיב ביה: 'וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב' [בר' כז, מא], וכתיב: 'וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם' וגו' [בר' כז, לו]. וַאְלוּ בני, אף-על-גב דעל כרחיה שקליה יוסף לבכִירותיה מניה, דכתיב: 'וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף' [דה"א ה, א], אפילו הכי לא אִיקַּנִי ביה, דכתיב: 'וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם' [בר' לז, כא]".
חז"ל דרשו את המלה "ראו" שבתחילת שמו של ראובן, כדי ללמדנו מידה טובה חשובה מאד, והיא עין טובה, שלא תהא עינינו חלילה צרה במאן דהו, וראו דברי רבנו בעניין הקנאה וצרות העין בהקדמת פירושו למשנה (עמ' יט): "כי המידות האלה מגונות אפילו לאחד השפלים שבעם, כל-שכן לאנשים הגדולים", וראו מאמרי בעניין זה: "דברים בגנות צרות העין".
כמו כן, ברור שלאה אמנו לא באמת אמרה זאת, וכל הדרשה הזו היא פרי-רוחם של חז"ל, שהרי התורה טרם ניתנה בימיה כדי שהיא תאמר עליה: "חזו מה כתיב ביה", וכל-שכן שספרי הכתובים טרם באו לעולם כדי שהיא תאמר עליהם: "דכתיב: 'וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו'" וכו', אלא כאמור, כל מטרת המדרש ללמדנו ולעוררנו לרכוש מידה טובה והיא עין טובה, וראו עוד מאמר בעניין זה: "עין טובה ועין רעה במשנת הרמב"ם" (חלק א, חלק ב).
אולם, רש"י כדרכו בטומאה ובזוהמה, לקח את כל המדרש הנאה הזה לפח הזבל האלילי של המאגיה וההזיות, וזה לשונו: "ראו מה בין בני לבן חמי – על שם העתיד קראה שמו, כדאמרינן לקמן: שמא גרים". כלומר, לפי רש"י לא מדובר בדרש ומשל אלא בתיעוד היסטורי ובציטוט דבריה המדויקים של לאה! וגם מזה אנחנו למדים על תפישתו הפשטנית את מדרשי חז"ל. ויתרה מזאת, לפי רש"י לאה קראה לראובן "על שם העתיד", דהיינו כדי ששמו יגרום לכך שהוא לא יקנא ביוסף שזכה לבכורה, ודבריה יתקיימו, וכלשון רש"י לעיל: "שמא גרים".
אולם, הזייתו של רש"י גרמה לשיבוש המדרש ולחורבן ההשקפות, שהרי אם שמו של ראובן גרם לו, הרי ששמו גם גרם לו לחלל יצועי אביו, כדי שיסולק מן הבכורה והיא תועבר ליוסף, ויתגלגל הדבר ויתפרסם שהוא ניסה להציל את יוסף, ושהוא לא קינא בו על שהפסיד לו את הבכורה. ויתרה מזאת, אם שמו של ראובן "גרם לו" שלא לקנא, איזה שבח יש לו? והלא הוא לא קינא רק בגלל ששמו גרם לו, ולא בגלל מידת ההסתפקות והעין הטובה שהוא השתבח בה... וכן איזה גנאי יש לעשו? והלא גם הוא לא אחראי למעשיו, אלא שמו גרם לו...
על ההזיה הזו, שגורלו ומעשיו של האדם נקבעים על-פי השפעות חיצוניות, אומר רבנו שהיא "הרס חומות הדת", ראו ספרי "אפיקים להרמב"ם", במאמרי שם על האסטרולוגיה.
מכיוון שרש"י-שר"י הזכיר את המשך המדרש, נמשיך אף אנו לעיין בו:
"רות, מאי רות? אמר רבי יוחנן: שזכתה ויצא ממנה דוד שַׁרִּיוָּהוּ להקדוש-ברוך-הוא בשירות ותֻשבחות [=דרש זה מבוסס על-כך שבמלה "שִׁירות" מסתתרת המלה "רוּת"]".
וממשיכים בתלמוד שם ואומרים: "מנא לן דִּשְׁמָא גַּרֵים? אמר רבי אליעזר דאמר קרא: 'לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת יְיָ אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ' [תה' מו, ט], אל תקרי שַׁמּוֹת אלא שֵׁמוֹת".
בתלמוד שם שואלים, מאין אנו יודעים שהשם גורם? ודורש ר' אליעזר את הפסוק בתהלים לעיל. ואיני יודע מי הוא זה אשר יעלה על דעתו שהשם באמת "גורם" במובן המאגי והפשטני, שהרי לכל אורך ההיסטוריה ראינו רשעים ארורים ששמותיהם היו שמות ישרים ותמימים, ולחילופין ראינו צדיקים וחסידים ששמותיהם היו שמות של "גויים"! מה אפוא רצה ר' אליעזר ללמד אותנו? ובכן, ר' אליעזר רצה ללמד אותנו שיש חשיבות פסיכולוגית וחינוכית לשם שנותנים לרך הנולד, כי השם הזה ילווה אותו כל ימי חייו. לפיכך, ראוי להעניק לו שם יהודי אשר יזכיר לו בכל עת את יהדותו ואת ייעודו, ולא שם גויִי אשר עלול לגרום לו לתקלה, כגון למשוך אליו פושעים וחטָּאים אשר יְדַמּוּ שהוא הולך בדרכם ובעלילותם.
לפיכך חז"ל הדגישו את חשיבות השמות, ואמרו במדרשות ששמירת השמות היהודיים היא אחד מארבעת הדברים שבזכותם נגאלו בני-ישראל ממצרים, לא כי השמות "גורמים" ליראת שמים או מביאים לגאולה באופנים מאגיים דמיוניים; אלא, שמירת השמות היהודיים מבטאת שמירה על ערכים ועקרונות וגם מזכירה לאבות ולבנים את יהדותם ייעודם וייחודם.
בהמשך התלמוד שם (כ ע"א) רש"י שב וחוזר על ההשקפה שהשֵּׁם גורם ומשפיע באופנים מאגיים דמיוניים, וזה לשון תלמוד ווילנא שגרסתו שובשה על-ידי צאצאי המינים:
"קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם. כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא, סבר דבת ישראל היא, קם קרעיה מינה; אגלאי מילתא דכותית היא, שיימוה בארבע מאה זוזי. אמר לה: מה שמך? אמרה ליה: מתון. אמר לה: מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא".
מסופר על רב אדא שראה גויה לובשת בגד מפואר מאד (כמו בגדי החתונות של אם הכלה ואחיותיה), ולא ראוי שבנות ישראל ילכו בבגדים כאלה בשוק משום צניעות, לפיכך הוא קרע מעליה את הבגד. לאחר מכן התברר שהיא גויה ששמה "מתון", והוא נאלץ לשלם לה ארבע מאות זוז (כנראה שווי הבגד). נעבור עתה לפירוש רש"י: "מתון מתון – לשון מאתן; ארבע מאות – שתי פעמים שתי מאות, כלומר: השם גרם לי". נמצא, כי לפי רש"י רב אדא סבר שהשם של "מתון" גרם לו לשגות ולקרוע את בגדיה, ולשלם לה ארבע מאות זוז, שהרי השם "מתון" דומה לשם מאתן שהוא בארמית מאתיים, ופעמיים מאתיים הם ארבע מאות זוז.
וברור כשמש ביום בהיר שדברי רב אדא הן בגדר מילתא דבדיחותא, ובתלמוד כלל לא נאמר שרב אדא אמר שהשם גרם לו, אלא, הוא התבדח על-כך שנאלץ לשלם ארבע מאות זוז שהם פעמיים כשמה של אותה גויה שקרע את בגדיה. ויתרה מזאת, לפי גרסת כתבי-יד תימן הדברים מוארים באור בהיר וצלול מאד, ואף מתפרקות כמה קושיות:
"אִנְּהוּ מסרו נפשיהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשן אקדושת השם. כי הא דרב אדא בר אהבה חַזיַהּ לההיא אתתא דַּהֲוָת לבישא כרבלתא וְקָיְמָא בשוקא, סבר דישראלית היא, קַרעַהּ עִילָּאוַהּ; לסוף אגלאי דגויה הות, פרעי מיניה ארבע מאה זוזי. אמר: הַינוּ דאמרי אינאשי מתון מתון בארבע מאה אזדבן" (מתוך הגיליון שבמהדורת ר' יוסף עמר).
ראשית, בתלמוד ווילנא נאמר שרב אדא "חזייה לההיא כותית", כלומר, לפי צאצאי המינים רב אדא היה שוטה גמור, שהרי איך הוא מעז לקרוע בגדים לסתם גויה שהולכת בשוק? לעומת זאת, לפי כתבי-יד תימן נאמר: "חַזיַהּ לההיא אתתא", כלומר, רב אדא לא ידע שהיא גויה, אלא חשב שהיא אשה סתם, דהיינו אשה ישראלית.
שנית, בתלמוד ווילנא נאמר על רב אדא: "קם קרעיה מינה", כלומר, לפי צאצאי המינים רב אדא קרע את הבגדים מעל הגויה והותיר אותה ערומה! שהרי נאמר שהוא קרע ממנה את הבגדים! לעומת זאת, בכתבי-יד תימן נאמר: "קַרעַהּ עִילָּאוַהּ", כלומר, קרע עליה את הבגדים ולא חלילה הסיר אותם ממנה, אלא היו קרועים עליה, מבלי לחשוף את מערומיה. והמינים הארורים עיוותו את התלמוד ודרכי חז"ל בהתאם לגחמותיהם ולזימותיהם.
שלישית, בתלמוד ווילנא נאמר: "אמר לה: מה שמך? אמרה ליה: מתון. אמר לה: מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא", לעומת זאת, בכתבי-יד תימן נאמר: "אמר: הַיינוּ דאמרי אינאשי: מתון מתון בארבע מאה אזדבן". ובמלים אחרות, רב אדא כלל לא שאל לשמה של הגויה, ואין אנו יודעים מה שמה, ואין כאן כלל עניין של "שמא גרים" גם לא לפי משמעותו המדרשית! אלא, לאחר שרב אדא נאלץ לשלם סכום גבוה בעקבות פזיזותו, הוא הודה לנכונות פתגם עממי ידוע אשר מחנך למתינות: "מתון מתון בארבע מאה אזדבן", פירוש: המתינות נמכרת בארבע מאות זוז, כלומר, על האדם לנהוג במתינות רבה אחרת הוא ישלם ביוקר...
רביעית, לפי גרסת צאצאי המינים הווילנאים נאמר כך: "חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא, סבר דבת ישראל היא, קם קרעיה מינה". כלומר, לפי גרסת ווילנא, רב אדא היה חולה קשה מאד בנפשו, שהרי הגויה הזו יצאה לתומה לשוק לקנות מצרכים וכיו"ב, ורב אדא התנפל עליה בחמת זעם וקרע ממנה את בגדיה: "קם קרעיה מינה", כי המלה "קם" מבטאת כאן התנפלות חייתית בחמת זעם אשר איננה נובעת ממחשבה ושיקול דעת.
לעומת גרסת ווילנא, בכתבי-יד תימן נאמר כך: "חַזיַהּ לההיא אתתא דַּהֲוָת לבישא כרבלתא וְקָיְמָא בשוקא, סבר דישראלית היא, קַרעַהּ עִילָּאוַהּ". כלומר, לפי גרסת האמת, הגויה הייתה לבושה בבגדים מושכי עין "וקימא בשוקא", כלומר הייתה עומדת בשוק למטרות זנות! כמו כן, רב אדא לא "קם עליה" והתנפל עליה בחמת זעם, אלא רק נאמר: "קַרעַהּ עִילָּאוַהּ", דהיינו, אין רמז לכך שמדובר במעשה של טירוף רגעי או חמת זעם בלתי נשלטת. וצאצאי המינים, אשר לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, שיבשו במחשבתם המטונפת את המלה "קיימא" למלה "קם", והפכו את הזונה לאשה תמימה, ואת רב אדא אוהב ה' באמת, אשר מסר נפשו לקדש שם שמים, לחולה קשה מאד בנפשו, ושמא גם בעל נטיות זימתיות.
תודה לידידי ר' נריה סלימן אשר האיר את עיניי בנקודה הרביעית הזו.
חמישית, לא אתפלא אפוא אם גרסת ש"ס ווילנא: "אמר לה: מה שמך? אמרה ליה: מתון", הינה תוספת של רש"י או אחד מחבריו המינים, כדי להחדיר לנו השקפה מאגית שהשם גורם ומשפיע השפעות מאגיות דמיוניות על האדם. ובימינו ההשקפה הרעה הזו התרחבה והתפשטה מאד, ואנשים מחליפים את שמותיהם כדי להחליף את המזל שלהם, כאילו יש לשם האדם איזו סגולה מאגית דמיונית, ואינם מבינים שמצבם תלוי אך ורק במעשיהם.
נמצא, שההשקפה הרעה הזו שרש"י הנחיל לנו בתלמוד, חלחלה עד לימינו וגורמת לרבים לתעות מדרך האמת, שהרי במקום להבין שרק תשובה ומעשים טובים ירוממו את האדם לאושר ולשמחה בחיי העולם-הזה, מוכרים לנו כי שינוי השם "פועל פעולות" בשמים, ועתה המזל של האדם ישתנה ושערי שמים ייפתחו לפניו, ושפע טובה וברכה תנוח על ראשו.
ולא רק שמרחיקים את האדם מדרך האמת ומתיקון מידות הנפש, הם מחדירים לנו בכוח את ההשקפה שניתן לשנות את "מזלו" של האדם באמצעים חיצוניים, כאילו יש לו לאדם "מזל" בשמים, או איזה "שטן" אשר רובץ עליו כאשר יש לו שם מסוים. וכל ההזיות המאגיות הללו מחדירות מחשבות של עבודה-זרה לשכלו של האדם, כאילו קיימים כל מיני "כוחות" על-טבעיים אליליים מבלעדי ה' יתעלה, אשר פועלים בניגוד לרצונו של ה' יתעלה.
אמנם, בהלכה קיים מושג של שינוי שֵׁם למי ששב בתשובה, אך לא במובן המאגי, אלא במובן הפסיכולוגי והחינוכי, כלומר, חלק מההתנתקות של הרשע מדרכיו ומעלליו היא לשנות את שמו; ובזה הוא גם מבטא למעשה את "לידתו מחדש", גם מזכיר לעצמו בכל העת את עזיבת הפשעים והעוונות, וגם מקל על עצמו את תהליך השיבה בתשובה – כי לאחר שהוא עובר להתגורר במקום אחר ומחליף את שמו, פחות אנשים יכירו אותו ויזכירו לו את מעשיו, כך שיֵקל עליו להתחיל בחיים חדשים או כמו שאומרים האנשים: "לפתוח דף חדש".
לפי זה אפוא, רק מי שהיה רשע ופושע גדול צריך להחליף את שמו, ולא לחינם אלה אשר סוטים אחר הבלי האלילות והסכלות מחליפים את שמם לשמות אחרים, וזהו עונשם על סכלותם ותעייתם אחרי התוהו וההבל. ולא רק בגלל שהם תעו ולעו בהשקפות עבודה-זרה, אלא מסיבה חשובה נוספת, בגלל שהם שינו את השם שנָּתנו להם אביהם ואימם בשביל סיבת תהו והבל, ולכן יש בזה גם חירוף וגידוף כלפי ההורים, שהרי לא רק שהבן והבת אינם מכבדים את רצונם של הוריהם, הם גם מאשימים ובוזים אותם, כאילו הוריהם עשו להם עוול איום ונורא בשם המסוים שבחרו להם, וגרמו להם לסבל וייסורין ומרעין בישין.
"בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי" (מל' א, ו).
***
עוד נאמר במסכת ברכות שם (ז ע"ב):
"ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג, שנאמר: 'מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ' [תה' ג, א], וכתיב בתריה: 'יְיָ מָה רַבּוּ צָרָי רַבִּים קָמִים עָלָי' [תה' ג, ב]; וַאֲלוּ גבי מלחמת גוג ומגוג כתיב: 'לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק' [תה' ב, א], וַאֲלוּ 'מָה רַבּוּ צָרָי' לא כתיב".
מדרשת התלמוד עולה בבירור, כי תרבות רעה בתוך ביתו של אדם קשה יותר ממלחמת גוג ומגוג, שהרי בעניין אבשלום שכבש מאביו דוד המלך את המלוכה והבריח אותו לעבר הירדן, דוד המלך אומר: "מָה רַבּוּ צָרָי", ביטוי קשה שהוא לא מזכיר בעניין מלחמת גוג ומגוג. ברם, רש"י החליט משום מה להתעלם לחלוטין מהתשובה המפורשת בתלמוד, והוא מפרש שם כך: "למה רגשו גוים – מה תועלת להם, אלמא: דבר קל הוא בעיניו".
ואיני מבין איך הוא למד את השוטות הזו, כאילו מן המלה "רגשו" ניתן ללמוד שמלחמת גוג ומגוג היא דבר קל בעיניו של דוד המלך, והיא אינה דבר קל כלל וכלל. אלא, כמו שנאמר בתלמוד, בעניין גוג ומגוג לא נאמר הביטוי "מָה רַבּוּ צָרָי", וזו התשובה הברורה והפשוטה. ואמירת דברים מיותרים או סילוף דברי חז"ל או עיקום דברים פשוטים והפיכתם לסבוכים עילגים ועקושים, כל אלה הינם סימני ההיכר הנפוצים והעפוצים של המינים.
יד. הגשמה וסכלות בפירוש רש"י לפרשת וישלח – המשך
דוגמה ראשונה
בבראשית (לג, יא) נאמר כך: "קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּח", ושם פירש רש"י: "בִּרְכָתִי – מנחתי, מנחה זו הבאה על ראיית פנים ולפרקים, אינה באה אלא לשאילת שלום. וכל ברכה [=מנחה] שהיא לראיית פנים, כגון להלן: 'ויברך יעקב את פרעה' [בר' מז, י]; 'עֲשׂוּ אתי ברכה', דסנחריב [מ"ב יח, לא]; וכן: 'לשאול לו לשלום ולברכו', דתועי מלך חמת [ש"ב ח, י] – כולם לשון ברכת שלום הן".
לפי רש"י, מטרתו של יעקב בשליחת המנחה לעשו הייתה לשאול בשלומו, ואיני יודע מהי הַשּׁוֹטוּת הזו? וכי יעקב אבינו שלח את המנחה כדי לשאול בשלומו של עשו? וכי יעקב אבינו התעניין בשלומו של עשו הרשע? והלא אם עשו היה מת במקום ונטמן בשאול ואבדון, טוב היה ליעקב אבינו וטוב לעולם כולו. אלא, מטרת המנחה הייתה לרכך ולשכך את זעמו וחרונו של עשו הרשע בתקרובת מפתה אשר תמנע מלחמה עקובה מדם.
גם הכלל שרש"י קובע בהמשך מעוקש מאד: "וכל ברכה [=מנחה] שהיא לראיית פנים [...] כולן לשון ברכת שלום" – וכי כל מנחה שניתנת בין איש לרעהו פנים-אל-פנים מטרתה לברך לשלום? ואפילו מהפסוקים שרש"י מביא כראיות יש סתירות לדבריו, שהרי יעקב אבינו לא נתן מנחה לפרעה מלך מצרים כלל, אלא ברך אותו בברכות שהיו נהוגות בימי קדם למלכים. ויתרה מזאת, יעקב אבינו לא נפרד מפרעה רק בברכת "שלום", אלא ודאי בירך אותו שיאריך ימים על ממלכתו וכיו"ב, שהרי אם הוא היה אומר לפרעה רק "שלום", היה זה זלזול חמור במלך גדול! וכי יעלה על הדעת שאדם אשר נפרד ממלך גדול יאמר לאותו המלך רק "שלום" או "ביי", ולא יברך אותו כנהוג במיטב הברכות והמליצות המסולסלות הראויות למלך?
וגם הדוגמה שרש"י מביא מסנחריב הינה הזיה אחת גדולה, שהרי סנחריב לא ביקש מעם-ישראל הנצורים בירושלים שיתנו לו מנחה ותשורה, והוא גם לא רצה להיפגש עמם פנים-אל-פנים ולשוחח עמם על הא ועל דא. אלא, כוונתו הייתה לומר שהם ייכנעו לפניו ויחדלו להילחם ולמרוד בו, ואם יעשו כן, הוא ייתן להם לחיות בשלווה, וכמו שנאמר שם: "עֲשׂוּ אִתִּי בְרָכָה וּצְאוּ אֵלַי וְאִכְלוּ אִישׁ גַּפְנוֹ וְאִישׁ תְּאֵנָתוֹ וּשְׁתוּ אִישׁ מֵי בוֹרוֹ". ובמלים אחרות, עשו אתי שלום וצאו אלי, וכמו שתרגם שם יונתן: "עֲבִידוּ עִמִּי שְׁלָמָא וְפוּקוּ לְוָתִי".
וגם הדוגמה האחרונה שרש"י מביא מתועי מלך חמת אינה תואמת את פרשנותו, שהרי תועי כלל לא נפגש עם דוד המלך, אלא שלח את בנו יורם לפגוש אותו, וכמו שנאמר שם: "וַיִּשְׁלַח תֹּעִי אֶת יוֹרָם בְּנוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ דָּוִד לִשְׁאָל לוֹ לְשָׁלוֹם וּלְבָרֲכוֹ עַל אֲשֶׁר נִלְחַם בַּהֲדַדְעֶזֶר וַיַּכֵּהוּ כִּי אִישׁ מִלְחֲמוֹת תֹּעִי הָיָה הֲדַדְעָזֶר, וּבְיָדוֹ הָיוּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּכְלֵי נְחֹשֶׁת", איך אפוא רש"י אומר ש"כל ברכה [=מנחה] שהיא לראיית פנים [...] כולן לשון ברכת שלום"? ויתרה מזאת, תועי מלך חמת לא שלח את בנו יורם רק לשאול בשלומו של דוד, אלא בעיקר להודות לו ולהוקיר אותו ולגמול לו, על שהוא חיסל את אויבו המר הגדול ביותר – הדדעזר.
פירושו זה של רש"י הינו דוגמה נוספת לפירוש שטחי רדוד עילג משובש ומייגע, אשר לא רק שאינו תורם מאומה ללומד, הוא מייגע אותו בניסיון להבין את הזיותיו ובלבוליו, ולאחר שסוף-סוף הלומד מצליח להבין מעט מדברי שכרותו, מסתבר שהם דברים שבנויים על התוהו.
בדרכו הרעה הזו, דהיינו באמצעות כתיבת דברים עילגים וסבוכים שנראים כעמוקים, רש"י במכֻוון מתעה אותנו לחשוב שהוא "גאון עצום"; על דבריו העילגים הוא מוסיף ומביא "ראיות" מפסוקים, כאילו הוא מבין על מה הוא מדבר; ועליהם הוא גם מוסיף ומנסח כללים! כאילו הוא איזה חכם שבחכמים אשר יודע להקיף לכנֵּס לכלול ולתמצת את דברי החכמה לכללים פשוטים, כפי שעושים הגאונים והחכמים הגדולים באמת, ואינו גאון אלא נוכל והוזה.
דרכו הרעה של רש"י לכתוב דברים עילגים ומשובשים שייחשבו לדברים "גאוניים" או אפילו "אלהיים", החדירה לעם-ישראל שיטה איומה ונוראה: מימיו של רש"י ועד ימינו קמו להם אלפים רבים של הוזי הזיות אשר כתבו דברי בלע וסכלות, ודבריהם התקבלו כדברי "גאונות"! כי המוחות כבר התרגלו לקבל דברים ללא בחינה ביקורתית ספרותית ולשונית, וכל שוטה שיכתוב איזה דברי טמטום עילגים, מסוגל להתקבל להתפרסם ולהתפרנס כ"רב רבנן".
דרך זו הפכה את עם-ישראל מ"עם חכם ונבון" ל"עם סכל ונבל", כי אם מקבלים כל טקסט כטקסט בעל משמעות עמוקה ונשגבה מבלי לבחון את תוכנו, ואם מקבלים כל אדם כאדם "קדוש וטהור" מבלי לבחון את השקפותיו והליכותיו – אין עתיד ואין תקוה ל"עם חכם ונבון", ובדרך זו, דת משה תהפוך יותר ויותר לדת של סכלות אלילות טמטום וכפירה, וכולהו אליבא דרש"י אַלְרָשָׁע אַלְגָּמוּר, אַלַדִ'י רַאסָה סַאע אַלְצֻמְעוּר, וּפֻמָה סַאע מַנַק אַלְתַנּוּר.
דוגמה שנייה
בהמשך פירושו לפסוק שנדון בדוגמה הקודמת, רש"י אומר כך: "אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ – לא טרחת בה, ואני יגעתי להגיעה עד שבאה לידך". ודבריו הינם סכלות חמורה, שהרי איך יעלה על הדעת שיעקב אבינו יאמר לעשו: "הנה לך מנחתי אשר לא טרחת בה!", והלא אלה הם דברי תוכחה ומוסר! כלומר, דברים אלה מתאימים להקב"ה אשר גומל חסד לאדם, או לאב שמביא תשורה לבנו הקטן, והוא בצדק תובע ממנו לשם חינוכו להעריך את החסד שהוא גומל לו!
והנה לפניכם אחת מן התוכחות האמורות בתורה (דב' ו, י–טו):
"וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ, וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְיָ אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ. לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם. כִּי אֵל קַנָּא יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ פֶּן יֶחֱרֶה אַף יְיָ אֱלֹהֶיךָ בָּךְ וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".
ואם יעקב אבינו היה אומר לעשו כמו שרש"י טוען שהוא אמר, הדבר היה ודאי מעלה את חרון אפו של עשו הרשע, כי הוא היה מרגיש שיעקב אבינו מתייחס אליו בהתנשאות ובזלזול! ואין לי צל של ספק שהדבר היה מדליק מיד מלחמה עקובה מדם, כי המצב היה מתוח מאד-מאד וכל מחשבה ואפילו דמיון שווא בקרבו של עשו, היה מעורר את זעמו הנורא.
דוגמה שלישית
בהמשך פירושו לפסוק שנדון בשתי הדוגמאות לעיל, רש"י אומר כך: "יֶשׁ לִי כֹל – כל סיפוקי, ועשו דיבר בלשון גאווה: יש לי רב, יותר ויותר מכדי צרכי". ורש"י הטיפש לא שם לב, אך בפירושו זה הוא מרומם את עשו הרשע יותר מיעקב אבינו! שהרי על יעקב אבינו הוא אומר: "יש לי כל סיפוקי", כלומר יעקב אבינו הרגיש שיש לו כל צרכו. אולם, על עשו הרשע רש"י אומר, שהוא לא רק הרגיש שיש לו כל צרכו, אלא שיש לו מעל ומעבר לכל צרכו! ובמלים אחרות, יעקב אבינו הסתפק בחלקו אך לא הרגיש שהוא עשיר, אך עשו הרשע לעומתו, לא רק הסתפק בחלקו, אלא אף הרגיש שהוא עשיר גדול, ואיזהו עשיר השמח בחלקו...
והאמת הברורה היא, שעשו אמר "יֶשׁ לִי רָב" (בר' לג, ט), לא מתוך שמחה וטוב לב או תחושת סיפוק שיש לו מעל ומעבר לכדי צרכו, כי לא היה גבול לדרישותיו ושאיפותיו החומריות. אלא הוא התפאר בריבוי נכסיו מתוך גבהות לבו, אך יחד עם זאת ברור שלבו חסר ותובע ממנו עוד ועוד, וכמאמר החכם (מש' כח, כב): "נִבֳהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ".
דוגמה רביעית
בבראשית (לג, יב) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ", ורש"י פירש שם: "וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ – בשווה לך, טובה זו אעשה לך שאאריך ימי מהלכתי ללכת לאט כאשר אתה צריך, וזהו לנגדך, בשווה לך". כלומר, לפי רש"י עשו הרשע הציע ליעקב אבינו שהוא ילך עמו לאט ככל שיידרש, אולם, לא כך עולה משני הפסוקים הבאים לאחר מכן (לג, יג–יד):
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן. יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ, וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים, עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה".
יעקב אבינו מסביר לעשו שהוא אינו יכול ללכת עמו, מכיוון שייגרם נזק לילדים הרכים, וכן אם ידחקו את הצאן והבקר המניקות ללכת במהירות הם ימותו ביום אחד. לפיכך יעקב אבינו מציע לעשו שהוא ילך לפניו, ואילו יעקב אבינו יתנהל באיטיות בשל הילדים והצאן והבקר.
מכל מקום עולה בבירור, שעשו לא הציע ליעקב אבינו שהוא ילך עמו בנחת, אחרת יעקב אבינו לא היה מסביר לו שהליכתם יחד במהירות תגרום לנזקים גדולים לילדים ולצאן ולבקר. כלומר, אם עשו באמת היה מציע ליעקב ללכת עמו בנחת, יעקב היה מסרב מטעם אחר, שהוא אינו רוצה להטריח את עשו, ובוודאי יש לו דברים חשובים מאד לעשות, וכיו"ב.
רש"י עוד מפרש שם: "וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד – לייגעם בדרך במרוצה [...] וּדְפָקוּם – כמו 'קול דודי דופק' [שיה"ש ה, ב], נוקש בדלת", ואיני יודע מה שיחו: מדוע הוא מביא דוגמה שעניינה שונֶה לחלוטין מן העניין האמור בפסוק? ובכלל, מי אמר לו שמדובר בנקישה על הדלת? והלא נאמר בכתוב: "קול דודי דופק", כלומר קולו של הדוד הוא זה שמתדפק על הדלת...
רש"י עוד מפרש שם: "יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי – אל תאריך ימי הליכתך, עבור כפי דרכך ואף אם תתרחק". ורש"י מאריך בהבלים, שהרי בתורה נאמר שיעקב אבינו אומר לעשו, עבור לפניי ותו לא, מאין לו לרש"י שהוא האריך בדבריו וגם אמר לעשו שהוא לא יתעכב? ומדוע שיאמר לו שלא להתעכב או שילך כדרכו "ואף אם יתרחק"? ואם יעקב אבינו היה אומר כדברים הללו לעשו, הוא היה מעורר את חשדו של עשו שיעקב חושש ממנו ואינו רוצה ללכת עמו מסיבות אחרות, וכאשר רשעים מריחים חולשה או חשש הם תוקפים. כלומר, חשד זה היה גורם לעשו להתרעם על יעקב ועלול היה להכשיל את כל המאמצים להינצל ממלחמה.
רש"י עוד מפרש שם: "אֶתְנָהֲלָה – אתנהל, ה"א יתירה כמו 'ארדה' [בר' יח, כא], 'אשמעה' [במ' ט, ח]". ואיני מסוגל להבין איך אפשר לומר על אותיות בתורה שהן מיותרות? ואין זו הפעם הראשונה, ראו חלק לה (דוגמה ד).
רש"י עוד מפרש שם: "לְאִטִּי – לאט שלי, לשון נחת [...] אתנהל נחת שלי". והבאתי את פירושו הזה כדי ללמוד על לשונו המעוקלת, כי במקום לומר שהמלה לְאִטִּי משמעה בנחת, הוא כותב "לאט שלי" או "נחת שלי", ומבחינה לשונית וסגנונית דבריו קשים מנשוא.
דוגמה חמישית
בבראשית (לג, יד) נאמר כך: "יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה". ושם פירש רש"י:
"עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה – הרחיב לו הדרך, שלא היה דעתו ללכת אלא עד סוכות. אמר, אם דעתו לעשות לי רעה ימתין עד בואי אצלו. והוא לא הלך, ואימתי ילך? בימי המשיח, שנאמר: 'ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו' [עו' א, כא]. ומדרשי אגדה יש לפרשה זו רבים".
מדברי רש"י עולה, כי פירושו עד המלים "ומדרשי אגדה" וכו', הינו פשט, שהרי עד המלים "ומדרשי אגדה" הוא עוסק בפשט מעשיו של יעקב וכוונותיו, ואם כך, גם המשך הדברים בעניין השאלה אימתי יעקב אבינו ילך להר עשו, אף הוא פשט! כמו כן, רש"י אינו אומר: ויש עוד מדרשי אגדה רבים לפרשה זו, אלא: "ומדרשי אגדה יש לפרשה זו רבים", משמע שהוא מפרש שהדברים לפני-כן הינם דברים פשטניים אשר יתרחשו כהווייתם.
רש"י גם מערבב בין ימות המשיח לתחיית המתים, כאילו בימות המשיח יקומו גם המתים לתחייה, ויעקב אבינו ילך להר עשו לנקום נקמת ה' ברשעים למיניהם. ודרך הערבוב בין ההשקפות והמושגים היא דרך הסכלים והמינים אשר לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו.
מקור דברי רש"י להליכתו העתידית של יעקב אבינו להר עשו, הינו במדרש בראשית רבה (עח, יד), אך ברור שאין להבין מדרש זה כפשוטו, ואף פשט הפסוק מסֵּפר עובדיה אינו אומר שמדובר ביעקב אבינו. אלא ברור שהכוונה לצאצאיו של יעקב אבינו אשר עתידים לשלם להר עשו כגמולו אשר גמל לעם-ישראל, והייתה לה' המלוכה והיה ה' אחד ושמו אחד.
אגב, רש"י בכל מקום מושך לכיווני המאגיה במקום לכיוון המחשבה הישרה וההגיונית, וזו דרכו, לטמטם אותנו בהזיות ובדמיונות, כי אם הוא היה מחנך אותנו לחשיבה מדעית, היינו מגלים את סכלותו ומינותו במוקדם או במאוחר. ולא רק את פירושיו היינו מוקיעים, אלא את כל פירושי הפירושים של צאצאיו ותלמידיו וממשיכי דרכו ההולכים אחרי ההבל ויהבלו.
דוגמה שישית
בבראשית (לג, טו) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי", ושם פירש רש"י: "וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה – תעשה לי טובה זו שאיני צריך לה; אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי – ולא תשלם לי עתה שום גמול". ושוב פירושו הוא סכלות גמורה, כי אם יעקב אבינו היה אומר לעשו כדברים האלה, דהיינו שהוא אינו זקוק לטובה ממנו, ואינו רוצה לקבל ממנו עתה שום גמול, הוא היה פוגע בכבודו של עשו, ופגיעה בכבודו של עשו הרשע הייתה גורמת קרוב לוודאי לפתיחת מלחמה קשה מיניה וביה.
ורש"י פשוט משרבט את קולמוסו כילד קטן וטיפש, מבלי להבין את הדקויות והעניינים העמוקים, שהרי ברור שיעקב אבינו מלמד אותנו שיש להתנהג בהכנעה רבה עם הרשעים כאשר על הכף מדובר במניעת מלחמה קשה ובאבֵדות בגוף בנפש וברכוש – ההיפך ממה שרש"י מלמד אותנו! ובפירושו הזה רש"י משרת את הרשעים הארורים, וטומן פחים ומלכודות לצדיקים כדי שייפלו ברשתם, וסכלות זו מתאימה מאד לרשע מרושע.
וברור שכוונתו של יעקב אבינו לדבר בהכנעה רבה אל עשו, ויעקב מקטין את עצמו כאילו הוא אינו ראוי לחסד הזה של עשו שיציג לפניו את העם אשר עמו, וכאילו הוא אינו ראוי למצוא חן בעיניו, ואף קורא לו אדונו: "לָמָּה זֶּה אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי". והנה לכם פירוש רס"ג שם: "לָמָּה זֶּה – למה זה מצאתי כל החן הזה בעיני אדוני", כלומר, מדוע אני ראוי לכל החן הזה שמצאתי בעיניך ולכל החסד והטובה הללו? ופירושו דומה מאד לאופן שבו הסברתי לעיל.
דוגמה שביעית
בבראשית (לג, כ) נאמר כך: "וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל". ופירש רש"י שם:
"וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל – לא שהמזבח קרוי אלהי ישראל, אלא על שם שהיה הקדוש-ברוך-הוא עמו והצילו קרא שם המזבח על שם הנס, להיות שבחו של מקום נזכר בקריאת השם, כלומר מי שהוא אל, הוא הקדוש-ברוך-הוא, הוא לאלהים לי, ששמי ישראל".
נתעלם מבלבולו ומעילגות לשונו וננסה להבין מה השיכור הזה מנסה לומר, ובכן, בתחילה הוא אומר: "לא שהמזבח קרוי אלהי ישראל", בהמשך הוא אומר: "קרא שם המזבח על שם הנס", ולבסוף הוא מוסיף: "להיות שבחו של מקום נזכר בקריאת השם". מכל הבלבולת הזו עולה המסקנה: המזבח לא קרוי אלהי ישראל, אך הוא כן קרוי אלהי ישראל כדי ללמד "שבחו של מקום בקריאת השם" – ואיני מצליח להבין, מהי הַשּׁוֹטוּת הזו?!
מצעד הסכלות של רש"י לא הסתיים, כי הוא ממשיך "ומפרש" שם כך: "וכן מצינו במשה 'ויקרא שמו ה' נסי' [שמ' יז, טו], לא שהמזבח קרוי ה', אלא על שם הנס קרא שם המזבח, להזכיר שבחו של הקדוש-ברוך-הוא, ה' הוא נסי". ושוב כן-ולא משמשים יחד בערבוביה, וכדי לחדד לנו עד כמה רש"י סכל ונבל, נעיין בפירושיהם של אונקלוס ורס"ג הנפלאים:
אונקלוס תרגם שם כך: "וַאֲקֵים תַּמָּן מַדְבַּח, וּפְלַח עֲלוֹהִי, קֳדָם אֵל אֱלָהָא דְּיִשְׂרָאֵל", ותרגומו: והקים שם מזבח, ועבד עליו, לפני אל אלהי ישראל. ורס"ג פירש שם: "וַיַּצֶּב שָׁם – ויבן שם מזבח, ויקרא לפניו, בשם האל אלהי ישראל". ודבריהם קצרים, פשוטים וגאוניים.
רש"י חותם את פירושו לפסוק זה במלים: "ואני ליישב פשוטו ושמועו של מקרא באתי", ולא רק שפירושו אינו מיישב מאומה, ולא רק שהוא מחדיר ספקות והזיות בהשקפה ובפרשנות; הוא גם אינו פירוש פשטני אמיתי כאונקלוס ורס"ג, אלא פירוש מאגי הזייתי פרו-נוצרי.
"וַתֹּאמֶר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם מָצָאתִי חֵן לְפָנָיו וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְטוֹבָה אֲנִי בְּעֵינָיו, יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי, אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת הַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ" (אס' ח, ה).