דוגמה כה
בבראשית (ב, יח) נאמר: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ", ושם פירש רש"י: "לֹא טוֹב הֱיוֹת וגו' – שלא יאמרו שתי רשויות הן: הקדוש-ברוך-הוא יחיד בעליונים ואין לו זוג, וזה יחיד בתחתונים ואין לו זוג".
מקור דבריו הוא במדרש מאוחר שיש להתייחס אליו בזהירות רבה (פרקי דרבי אליעזר, יב):
"אמר הקב"ה: אני יחיד בעולמי, וזה יחיד בעולמו, אני אין פריה ורביה לפני, וזה אין פריה ורביה לפניו – לאחר כן יאמרו הבריות הואיל ואין לפניו פריה ורביה הוא שבראנו".
במקרה דנן, המדרש מרחיק מן ההגשמה בשתיים: 1) "יחיד בעולמי", דהיינו עולמו של הקב"ה הוא עולם אשר נפרד לחלוטין מכל העולמות, הוי אומר: מציאותו היא מציאות ייחודיות שאין להשוותה למאומה; 2) "אין פריה ורביה לפני", כלומר כל מושגי החומר אינם שייכים בו כלל. ברם, רש"י טשטש ומחק את שתי הרחקות הגשמות הללו, שהרי רש"י שינה את לשון המדרש: במקום לומר "יחיד בעולמי" אמר על הקב"ה שהוא "יחיד בעליונים", משמע שאין עולמו ייחודי ונפרד מכל שאר העולמות, ובזה רש"י מבטל את ההנחה שאמיתת מציאותו של הקב"ה אינה דומה למאומה; ובמקום לומר "אין פריה ורביה לפני", אמירה ששוללת באופן חד וברור את כל מושגי החומר מה', רש"י אומר על הקב"ה ש"אין לו זוג". כלומר, ה' יתעלה כלל לא נעלה מעל מושגי החומר, והסיבה שאין לו אשה היא בגלל שלא נמצא לו זיווג מתאים...
וכבר לימדנו רבנו בפרק הראשון במורה, כי בעלי ההגשמה הצרפתים האמינו שה' יתעלה הוא בעל גוף גדול ובהיר, וכנראה שלפי דמיונם לא הייתה לו אשה המתאימה לממדיו ולחומר המיוחד שהוא עשוי ממנו, וכֹה דברי רבנו במורה (א, א) על אותם הסוברים שה' יתעלה הוא: "גוף בעל פנים ויד כמותם בתבנית ובתואר, אלא שהוא יותר גדול ובהיר לפי דמיונם, וגם החומר שלו אינו דם ובשר, זהו תכלית מה שנראה להם [=לצרפתים] שהוא רוממות ביחס לה'".
אגב, שעוועל הטמבל מעיר בספרו על רש"י שם, וזה לשונו: "והנה במקום 'אין פריה ורביה לפניו', כתב רש"י: 'ואין לו זיווג' – לכבודו של מעלה שלא נופל בו עניין זה כלל". ודבריו מעַוותים את המציאות, כי ההיפך הוא הנכון! שהרי מהמשפט שנאמר במדרש: "אין פריה ורביה לפניו" עולה בבירור ש"לא נופל בו עניין זה כלל", דהיינו עניין ההגשמה, אך לעומת זאת מהמשפט של רש"י: "ואין לו זיווג" עולה הגשמה ברורה, כביכול הקב"ה הוא רווק נצחי אשר בשל אילוצים גופניים או חברתיים או אחרים – אין לו זיווג, מסכן אולי נתפלל עליו שימצא זיווג במהרה...
וזו שיטת האשכנזים, בכל מקום שנחשפות השקפותיהם הרעות הם מעוותים ומזייפים את האמת, עד שהשקר והטמטום הופכים ל"גאונות". וכך עשו רבני השואה שברחו והותירו את חסידיהם לבאר שחת, ולאחר שחלפה השואה, קבעו בחסידויות המינות למיניהן לציין את "ימי הבריחה" של גילוליהם המתועבים בהילולות פיגולים, משל בריחתם הייתה מצוה רבה ונס מן השמים שהציל את ה"צדיקים" מכליה – וכל זאת לכסות על האמת שהם היו חדלי אישים ואף לאחר שהורו לתלמידיהם בנחרצות במשך שנים רבות שלא לעלות לארץ-ישראל, הם בעצמם ברחו ככלבים ממוראות השמד, ונטשו את צאן מרעיתם לאלף-אלפי מיתות משונות.
דוגמה כו
כאמור, בבראשית (ב, יח) נאמר: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ", ושם הוסיף ופירש רש"י: "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ, זכה – עזר, לא זכה – כנגדו, להילחם".
ובמקור המדרש ביבמות (סג ע"א) נאמר כך: "זכה – עוזרתו, לא זכה – כנגדו". לפי פשט המדרש, אם האדם לא זכה האשה עומדת מנגד ואינה עוזרת לו. אולם, רש"י החדיר מלה קשה הרבה יותר: "להילחם", דהיינו שהאשה ממררת את חייו של האדם במלחמות, וכנראה שאשתו הייתה רשעה וארורה, מתאימה למינותו, ואין אדם מדבר אלא מהרהורי ליבו.
הבה נעבור עתה להבין את הרעיון והמסר שבמדרש: ובכן, לי נראה ברור שכוונת המדרש הזה ללמד, שבדרך-כלל מידת רמת מוסריותו של האיש היא זו אשר קובעת את איכות חיי הנישואים. כלומר, בדרך-כלל האשה קובעת את יחסה אל הבעל לפי מידת מוסריותו ומסירותו כלפיה. עוד ייתכן, שכוונת המדרש לעודד את האדם להתחזק במצוות ובמעשים טובים לפני שיגיע לפרקו, כדי שיבוא לבחור לו אשה והוא זך ונקי וישר-לבב, שהרי בחירת האשה נקבעת לפי מעלתו המוסרית. דהיינו, ככל שהאדם יגיע לפרקו והוא במעלה מוסרית נעלה יותר, כך בחירתו תהיה נבונה יותר, והרעייה שתעמוד לצדו במשך כל ימי חייו תהיה משׂכלת יותר.
אולם, אין מקום למדרש זה בפירוש לפי הפשט, כל-שכן עם התוספת המשחיתה של רש"י: "להילחם", מפני שעלולה לצמוח ממנו השקפה מזיקה מאד לפיה אם יש מריבות רבות בבית זה לא בגלל שיש לתקן או לשפר אי-אלו עניינים בחיי הנישואים, אלא בגלל שמראש האיש "לא זכה" וכבר אין לנישואיהם תקנה, שהרי ה' כבר שלח לו אשה רעה במיוחד כדי לייסר אותו על פשעיו ועוונותיו. והמסקנה היחידה היא שיש להתגרש כדי להינצל מן הייסורים הללו...
לעומת רש"י, רס"ג מפרש שם: "עזר כנגדו – עזר נכחו", הוי אומר לעולם האשה היא עזר, וזו הגישה הראויה לפירוש פשטני לכל נפש. כלומר הגישה לכל בית-ישראל צריכה להיות תמיד חיובית ואופטימית, גישה שמעודדת אהבה ואחווה שלום ורעות בין האיש לאשתו, ולא חלילה להוסיף שמן למדורה! שהרי מפשט פירושו של רש"י עולה, שנישואים שעלו על שׂרטון אין להם תקנה, כי האיש "לא זכה" ובשל כך נשלחה לו אשה שׂטנית רעה ולוחמנית...
ואין צורך לומר, שהשקפות כאלה יהרסו את חיי הנישואים, יעוררו טינה ומשׂטמה בקרב הבעל כלפי אשתו, והיא מצידה, תתרחק עוד ועוד מבעלה ותמרר את חייו עלי אדמות. ואולי פירוש רש"י כאן הוא היסוד לאגדות על האשה הפולניה מרירת-הלבב וקרת-המזג, ולצמיחת הכינוי המיוחד לה: "קְלַפְטֵה", ובדרך-כלל, מי שאשם במרירותה של האשה, זה הבעל ששונאה.
"וְאָמַר אֲבִי הַנַּעֲרָ אֶל הַזְּקֵנִים אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה וַיִּשְׂנָאֶהָ, וְהִנֵּה הוּא שָׂם עֲלִילֹת דְּבָרִים לֵאמֹר [...] וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָאִישׁ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ" (דב' כב).
דוגמה כז
בבראשית (ב, יט) נאמר: "וַיִּצֶר יְיָ אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ", ושם פירש רש"י: "וַיִּצֶר יְיָ אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה – היא יצירה היא עשייה האמורה למעלה [...] אלא בא ופירש שהעופות מן הרקק נבראו, לפי שאמר למעלה מן המים נבראו, וכאן אמר מן הארץ נבראו".
ונראה שמקורו של רש"י במסכת חולין (כז ע"ב): "דרש עוֹבֵר גלילאה: בהמה שנבראת מן היבשה – הכשרתה בשני סימנים [דהיינו חובה לשחוט בה רוב שני סימנים כדי ששחיטתה תהיה כשרה], דגים שנבראו מן המים – הכשרן בלא כלום, עוף שנברא מן הרקק [=בּוֹץ] – הכשרו בסימן אחד". ואיני יודע איך הוא העתיק והדביק את המאמר הזה לתוך פירוש פשטני לפסוקי התורה? האם הוא לא ראה שנאמר בראש המדרש: "דרש עובר גלילאה"? כלומר, הוא לא ראה שמדובר בדרשה? ונראה לי שמטרת הדרשה הזו לרמוז שלימוד תורת-האמת מטהר את דעת האדם מהשקפות זרות, רעות ומשחיתות – שהרי המים נמשלו לתורה, ולכן נאמר על הדגים, "שנבראו מן המים" דהיינו מן המים המטהרים, שאין צורך להכשירן במאומה.
ומי שיטען שרש"י לא התכוון שנבין את דבריו באופן פשטני, עומדים כנגדו דברי רש"י בעצמו, שהרי בהמשך דבריו שם הוא אומר: "ובדברי אגדה: יצירה זו לשון רידוי" וכו'. כלומר, אם מעט לאחר הדברים שהוא אומר לעיל הוא מצהיר שהוא עובר לפרש בדברי אגדה, ברור שהדברים שנאמרו לפני "דברי האגדה" הם דברים פשטניים מובהקים! כמו כן, תפישתו הפשטנית של רש"י ביחס לאופן בריאת העופות, כאילו הם נבראו מערבוב של עפר ומים מעידה על ריחוק מידיעת המדעים, כי אפילו לפי המדע הקדום ישנם ארבעה יסודות אשר כל נברא בעולם השפל מורכב מהם, ולא רק ממים או מעפר או משילוב של מים ועפר, כלומר מבוץ.
וגם בפירושו לבראשית (ב, ח) רש"י אומר: "וללמֵּד על העופות שנבראו מן הרקק".
דוגמה כח
טרם סיימנו את הדיון בפירוש רש"י לבראשית (ב, יט): "וַיִּצֶר יְיָ אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ", והוא הוסיף ופירש שם: "לימדך כאן שבשעת יצירתן מיד בו ביום הביאם אל האדם לקרות להם שֵׁם". כלומר, לפי רש"י כל מעשה בראשית התרחש באופן מאגי על-טבעי לחלוטין. כלומר, כל בעלי-החיים שנזכרו ביום השישי נוצרו ביממה אחת בת 24 שעות! ולא בתהליכים התפתחותיים טבעיים ארוכים. ובמלים אחרות, כל סיפור הבריאה שמובא בתחילת ספר בראשית אינו משל לפי רש"י, אלא כולו כפשוטו! כמו כן, איך בדיוק "בשעת יצירתן מיד בו ביום הביאם אל האדם לקרות להם שֵׁם"? והלא האדם נברא ביום השישי וכל בעלי החיים נבראו לפניו, והעופות אף נבראו ביום החמישי, וכמה בלבולים והזיות יש בפירושו העלוב.
זאת ועוד, כאמור, מהמשך פירושו של רש"י עולה שכוונתו בפירושו זה היא להסביר את פשט הפסוק, שהרי מיד לאחר הדברים הללו הוא מוסיף: "ובדברי אגדה: יצירה זו לשון רידוי" וכו'. כלומר, אם מיד לאחר הדברים ההזויים שהוא אומר לעיל הוא מצהיר שהוא עובר לפרש בדברי אגדה, ברור שהדברים שנאמרו בסמוך לפני "דברי האגדה" הם דברים פשטניים מובהקים!
ואין להתפלא על חשכת סכלותו, שהרי רש"י פירש את כל תיאורי הבורא ופעולותיו באופנים פשטניים ומגשימים, מדוע אפוא שלא יראה בכל ספר-התורה כמכלול של סיפורי אלף-לילה-ולילה? ולמיטב הבנתי תפישה פשטנית ורעה זו מקורה בנצרות, אשר מרוב בהמיותה, שפלותה ואפסותה המחשבתית אימצה אל חיקה את כל הנמנעות המאגיות האליליות – עד שכל פסוקי התנ"ך נדמים להם כפשוטם. כלומר, הזיותיהם הבהמיוֹת גררו אותם לשקוע בתפישת פסוקי התורה באופן פשטני וחומרני, ואף להפכן ליסוד מוסד בהווייתם האלילית.
רש"י-שר"י ושאר חכמי-יועצי-אשכנז למיניהם הלכו אפוא בדרכם של כומרי הנצרות: דרך התאוות הבהמיוֹת, עד שמוחם זוהם וטומטם לחלוטין בהזיות מאגיות אליליות פרו-נוצריות: "וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם" (תה' קו, לה), "וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם [=מנהג אבותיהם בידיהם] תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְיָ אֶל יִשְׂרָאֵל" (במ' לב, יד).
ובעניין חומרת תפישת מעשה בראשית כפשוטו וזיקתה לכפירה, ראו לעיל דוגמה יג ועוד.
דוגמה כט
בבראשית (ב, כא) נאמר: "וַיַּפֵּל יְיָ אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה", ושם פירש רש"י: "מִצַּלְעֹתָיו – מסטריו, כמו: 'וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן' [שמ' כו, כ], זהו שאמרו שני פרצופים נבראו; וַיִּסְגֹּר – מקום החתך; וַיִּישָׁן וַיִּקַּח – שלא יראה חתיכת הבשר שממנו נבראת ותתבזה עליו". מפירושו של רש"י עולה בבירור שהוא פירש גם את כל מעשה בריאת האשה כולו כפשוטו! וזו סכלות חמורה מאד אשר מלמדת על אפסות מחשבתית.
דוגמה ל
בבראשית (ב, כג) נאמר: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת", ושם פירש רש"י: "זֹאת הַפַּעַם – מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו בהם עד שבא על חוה". כלומר, לפי רש"י, אדם הראשון אשר עליו דרשו חכמים: "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ" (תה' ח), היה בועל חיות ובהמות! וכל זה אפילו לפני החטא בעץ הדעת, שהרי לפי רש"י אדם הראשון היה בועל בהמות עוד לפני שהאשה נבראה בעבורו! ואיך יעלה על הדעת לשרבט פירוש פשטני כל-כך נגעל?!
מקור דברי רש"י במדרש ביבמות (סג ע"א), אעתיקו לפניכם ולאחר-מכן אסבירו כפי הבנתי:
"ואמר רבי אלעזר, מאי דכתיב: 'זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי'? מלמד, שבא אדם על כל בהמה וחיה, ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה".
וברור שאין להבין מדרש זה כפשוטו, אלא, מטרתו ללמד את בני האדם שלא יחפשו לעצמם הרפתקאות וריגושים בחיק אשה זרה, כי הדבר לא יקרר את יצרם, אדרבה, יצרם ילהטֵם ויסעירֵם, ורק כאשר יעשו שלום בביתם ויחיו באהבה עם נשותיהם – תבוא להם השלווה.
פירושו הרע של רש"י מכשיר את הזימה, שהרי אם אדם הראשון, נזר הבריאה, הרשה לעצמו להתבהם באופנים המחרידים והבלתי-נתפשׂים הללו – ברור שיש הצדקה לסתם בני-האדם לסטות אחרי תאוותיהם וזימותיהם, ולשגות בכל העריות ובכל התועבות המשחיתות.
פירושו זה של רש"י גם מעיד על נפשו הבהמית, שהרי מי שמדמֶּה שאדם הראשון סטה באופן כל-כך מחריד אחרי זימת החיות והבהמות, קרוב לוודאי שהוא בעצמו סטה אחרי התאוות הבהמיוֹת, והנה לפניכם דברי רבנו באבות (ה, יז) ומהן עולה שרש"י היה בהמה זימתית:
"אבל תאוותנותו [של בלעם לזימה ולתועבה] הוא במה שיעץ לבלק להפקיר את הנשים לזנוֹת עִם ישראל ולעשותן זונות, ולולי תכונת התאוותנות [לזימה] שהייתה בנפשו ושהדבר רצוי ואהוב אצלו לא היה מצַווה בכך, לפי שציווי האדם לא יהא אלא לפי דעתו [...] ולשון הכתוב בזה: 'הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם' [במ' לא, טז], ואמרוּ חכמים: 'בלעם בועל אתונו היה' [סנהדרין קה ע"א], ואין ספק כי מי שזו הייתה מחשבתו הרי כך יהיו מעשיו".
דוגמה לא
הבה נמשיך לעיין בבראשית (ב, כג) שם נאמר: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת", ושם הוסיף ופירש רש"י: "לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ וגו' – לשון נופל על לשון, מכאן שנברא העולם בלשון הקודש". העולם נברא בלשון הקודש? וכי העולם נברא באמצעות צירופי אותיות? וכי העולם נברא בלחשי כישופים? וכי הקב"ה הוא מכשף רב-מג שפועל באמצעות לחשושי-לחשים? מהי השּׁוֹטוּת הזאת?!
וכבר הרחבתי בעניין זה במאמר: "ספר יצירה – כמה אפשר להיות מטומטם?".
ורצוי גם להסביר את המדרש שאותו סילף רש"י בהעתקתו לפירושו הפשטני, וזה לשונו:
"לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה וגו', מיכן אתה למד שניתנה התורה בלשון הקודש, ר' פינחס ור' חלקיה בשם ר' סימון: כשם שניתנה בלשון הקודש כך נברא העולם בלשון הקודש, שמעת מימיך אומר: גיני גיניה, איתא איתתא, אנתרופי אנתרופייא, גברא גברתא, אלא איש ואשה, למה שהלשון הזה נופל על הלשון הזה" (בראשית רבה, תיאודור, פרשה יח).
והמשך המדרש מסביר את כוונתו באמרוֹ: "כך נברא העולם בלשון הקודש". כלומר, הדרשן מוסיף ואומר: וכי בשאר הלשונות שם האיש ושם האשה הינם לשון נופל על לשון? והואיל ושם האיש ושם האשה הם "לשון נופל על לשון", זו ראיה לפי הדרשן שהעולם נברא בלשון הקודש. ברור אפוא שאין כוונת הדרשן לומר שהעולם נברא בלשון הקודש, אלא שכל השמות שניתנו לנבראים בעולם-הזה ניתנו להם בלשון הקודש, כאילו אמר: "[לא רק התורה ניתנה בלשון הקודש, אלא] כך [גם] נברא העולם [דהיינו בנתינת השמות לכל הנבראים] בלשון הקודש [והראיה המדרשית היא כאמור היא משמות האיש והאשה, שדומים זה-לזה]".
ומטרת הדרשן היא לרומם ולפאר את לשון הקודש, כדי לרומם את התורה שניתנה בה. ברם, גם לעיל, ובעיקר במאמר שנזכר לעיל הוּכח, שלפי רש"י העולם נברא באמצעות לחשושי-לחשים, ופירוש זה איננו רק תפישה פשטנית נחותה, אלא השקפה פגאנית אשר מדמה את בורא-עולם למכשף אלילי כאלילי הגויים, ואף מחדירה את ההזיה שיש אמת בכישופים.
דוגמה לב
בבראשית (ב, כד) נאמר: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד", ושם פירש רש"י: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ – רוח הקודש אומרת כן, לאסור על בני נח את העריות". ומי אמר את הפסוק הזה? רוח הקודש? והלא כל התורה כולה אות באות ניתנה למשה רבנו מפי הגבורה! ומאין הביא את רוח הקודש הזו? ולמה לא אמר בפשטות הקב"ה אמר כן? ושינוי זה זר מאד לדת משה, והוא מזכיר מאד את שילוש הנוצרים: האב הבן ורוח הקודש...
וכמה נאה פירוש אונקלוס שם, אשר מבאר לנו שאין הכוונה לעזוב את אביו ואימו חלילה, אלא לעזוב את ביתם ולבנות קן חדש: "עַל כֵּן יִשׁבּוֹק גְּבַר, בֵּית מִשׁכְּבֵי אֲבוּהִי וְאִימֵיהּ, וְיִדבֹּק בְּאִתְּתֵיהּ, וִיהוֹן לְבִסרָא חַד". ורש"י לא הבין את הערך המוסרי העצום שטמון בפסוק זה – דהיינו שלא מדובר כאן חלילה על עזיבת ההורים ונטישתם אלא על חובת האיש ומסירותו כלפי אשתו שהיא עתה מרכז עולמו – ורש"י הפליג לפרש אותו לעניין איסורי העריות החלים על בני נח. כלומר, לא רק שפירש באופן שיש בו שיתוף מובהק, גם זנח את העיקר ואחז בטפל.
דוגמה לג
בבראשית (ג, א) נאמר: "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְיָ אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן", ושם פירש רש"י: "אלא לימדך מאיזו עצה קפץ הנחש עליהם, ראה אותן ערומים ועוסקים בתשמיש לעיני כל ונתאווה לה". ותפישתו הפשטנית והזימתית את משל הנחש מעידה על מחשבותיו הבהמיוֹת. וגם בפסוק (ב, כד) הוא רומז ללא כל צורך לענייני זימה ותועבה: "לְבָשָׂר אֶחָד [...] ושם נעשה בשרם אחד".
דוגמה לד
בבראשית (ג, ה) נאמר: "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע", ושם פירש רש"י:
"כִּי יֹדֵעַ – כל אומן שונא את בני אומנותו, מן העץ אכל וברא את העולם".
פירוש רש"י הזה הוא זיוף של מדרש בראשית רבה (תיאודור, יט), וזה לשון המדרש: "ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: התחיל אומר דילטוריה לבוראו, אמר: מאילן הזה אכל וברא את העולם והוא אמר לכם לא תאכלו ממנו שלא תבראו עולמות אחרים, וכל אינש ואינש סני בר אומנותיה".
נשים לב שבמדרש הודגש שדברי הנחש הם דברי שקר וכזב: "התחיל אומר דילטוריה לבוראו", ורק מין ישמיט את ההדגשה שמדובר בדברי דיבה, כי בהשמטתה הוא מחדיר את הספק שמא הנחש תיאר מציאות אמיתית. כמו כן, במדרש נאמר: "וכל אינש ואינש סני בר אומנותיה", דהיינו אפילו שמדובר במשל, מחבר המדרש נזהר שלא לייחס לה' יתעלה קנאה ותחרות! ורק מינים יזייפו את המדרש באופן שיכלול גם את ה' יתעלה: "כל אומן שונא את בני אומנותו", כאילו גם אצל ה' יתעלה יש קנאה ושנאה ותחרות – וזו גם ראיה נוספת לכך שמטרת המינים בהשמטת המלים: "התחיל אומר דילטוריה לבוראו", הייתה לשבש את מושגי האלהות.
מדרש בראשית רבה הקדום זויף כבר במדרש תנחומא (מצורע, ז), שהוא מדרש מאוחר ומשובש אשר כאמור חלו בו ידי המינים הארורים, ומן הזיוף לקמן יש הוכחה נוספת לכך: "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וגו', אמר לה: כל אומן שונא את חברו, וכשבקש לבראות את עולמו מן האילן הזה אכל וברא את עולמו, אף אתם אכלו ממנו ואתם יכולין לבראות כמוהו. אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: אתה סיפרת לשון הרע, סופך ללקות" וכו'. כלומר, המינים שערכו את התנחומא מחקו את ההערה החשובה שמדובר בדברי דיבה, ואף זייפו את המלים: "כל אינש ואינש" במלים "כל אומן", כדי לכלול גם את ה' יתעלה שמו במידת הקנאה הרעה.
מדרש בראשית רבה היה לפני רש"י, ולא לחינם הוא בחר להעתיק דווקא ממדרש תנחומא אשר רצוף בשיבושי מינות. בבחירתו להעתיק דווקא ממדרש תנחומא המשובש, רש"י גם מחדיר דברי מדרש לתוך פירוש פשטני, גם משמיט את הרחקת הגשמות מן המדרש המקורי, וגם מזייף את המדרש המקורי, כדי להחדיר את ההשקפות: שיש לפני ה' יתעלה קנאה ותחרות ואכילה ושתייה, וכן שעץ הדעת קדם לבורא-עולם שהרי עץ הדעת הוא מקור כוחו.
ואם עץ הדעת הוא מקור כוחו של ה' יתעלה הרי שיש לה' מגרעת חמורה, שהרי הוא תלוי בזולתו שיוציאו מן הכוח אל הפועל; ואם לא היה בכוחו של הקב"ה לברוא מאומה לפני שאכל מעץ הדעת, הרי שיש בהכרח אלוה, קדום ועליון על הכל, אשר ברא את העולם ואת עץ הדעת, ונתן לעץ הדעת סגולות מופלאות שמי שיאכל ממנו יהיה מסוגל לברוא את שאר העולם.
והחדרת ההשקפות הללו באמצעות זיוף המדרש ובאמצעות החדרתו לתוך פירוש פשטני מוצהר, מעידה כאלף עדים על-כך שמטרתו של רש"י היא מטרת מינות. כי רק מין יפתח פתח כֹּה רחב להשקפות המינים, ואכן, הזיותיו של רש"י היוו את התשתית לחיבור ספר הזוהר.
ויתרה מכולן לדעתי, כפי שהראינו בחלק א של המאמר, הסביבה שרש"י חי בה הייתה סביבה מגשימה, ורבים מרבותיו-חבריו היו מינים כמותו והאמינו בסכלותם שיש לבורא גוף, ולכן נראה ברור שגם רש"י חשב כן, שהרי אם הוא לא חשב כן, היה עליו לציין במפורש, כי ההנחה הפשוטה היא שהוא היה כמו שאר רבותיו-חבריו. ובמלים אחרות, אם אתה נמצא בסדום, ומדבריך עולה שהנך סדומי – הנך סדומי כל עוד לא הפרכת זאת באופן ברור וחד משמעי.
ואם תוסיפו ותתמהו, ומדוע שרש"י בכלל יטרח לזהם את מחשבתו של עם חכם ונבון בהזיות הללו? ובכן, ברור שמי שסוטה אחרי זימת בהמיותו, ישאף לתאר את האלהים כמי שקרוב לבני האדם במידותיו, וזאת כדי להצדיק את סטייתו אחרי תאוותיו וזימותיו – שהרי אם האלהים כך, אין לו שום הצדקה לאסור על האדם ללכת בשרירות ליבו ולמלא את תאוותו מכל הבא לידו.
עוד ברור שאין מקום אפילו למדרש המקורי בפירוש פשטני, כל-שכן לאחר זיופו במינות. וכל מטרתו לדעתי היא להזהיר את בני האדם מדברי גנאי שהם שומעים מבעל אומנות אחד על חברו, מפני שרבים מֵהם מקנאים ומתחרים בחבריהם ולכן דבריהם על חבריהם – שקר.
ואחתום בעניין חומרת ייחוס האכילה לה' יתעלה. כלומר, אפילו בתורה, אשר מופיעים בה תיאורי הגשמה מהסיבות שפירטתי בחלק א של המאמר, גם בתורה לא מופיעים בשום מקום תיאורי שתייה ואכילה וכל צורך גופני ביחס לבורא יתעלה, כי הדבר מצטייר במחשבת ההמונים כמגרעת, אף שאין הבדל לפניו בין אכילה ושתייה לראיה או תנועה, וכֹה דברי רבנו במורה:
"וכן כל דבר שהוא שלמות אצלנו, יוחס לו יתעלה, להורות עליו שהוא שלם בכל אופני השלמות ולא יבואהו חסרון כלל. לפיכך כל מה שההמון מבין שהוא חסרון או העדר לא יתואר בו, ולכן לא יתואר באכילה ולא בשתיה ולא בשינה ולא בחולי ולא בעוול ולא במה שדומה לכך. וכל מה שחושבים ההמון שהוא שלמות, יתואר בה, ואף-על-פי שאין אותו דבר שלמות אלא ביחס אלינו, אבל כלפיו יתעלה כל אותן [השלמויות] שאנו חושבים אותן שלמות הן תכלית החסרון. אלא שאילו דימו לעצמם העדר אותה השלמות האנושית ממנו יתעלה, היה הדבר לדעתם חסרון כלפיו" (א, כו).
דוגמה לה
בבראשית (ג, ו) נאמר: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל", ושם פירש רש"י: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה – את דבריו של נחש והנאו לה והאמינתו". כלומר, לפי רש"י חווה הייתה הנוצריה הראשונה.
והנה ההשקפות הרעות שבהן האמינה חווה לפי רש"י: 1) הגשמה ודימוי ברור, שהרי הקב"ה הושווה לאדם, כביכול היו בני אותה אומנות; 2) הגשמה נוספת במה שיוחסו להקב"ה תכונות נפשיות כקנאה ותחרות ואף צרות עין! כאילו הקב"ה הוא רוכל שפל בשוק אשר עינו צרה בחבריו הרוכלים; 3) בנוסף, יש בדברים הללו גם חירוף וגידוף כפול ומכופל כלפי השם הנכבד והנורא, שהרי לא רק שיוחסו לו מידות אנושיות, אותן המידות שיוחסו לו הן מידות רעות ובזויות! 4) עץ הדעת קדם לבורא-עולם שהרי עץ הדעת הוא מקור כוחו, וכאמור לעיל.
רש"י תיאר אפוא את חווה כבהמה מגשימה באופנים הגרועים מאופני ההגשמה של הנוצרים – שהרי לפי רש"י חווה ייחסה לבורא אכילה, שנאה וצרות עין! ואף האמינה שיש אלוה נוסף אשר ברא את העולם ואת עץ-הדעת, ובהכרח גם את אלהים, שהרי רק לאחר שאלהים אכל מעץ הדעת היה בכוחו לברוא את שאר העולם, ואלה הן הזיות פגאניות פרימיטיביות מאד.
ברם, מפשט פסוקי התורה עולה, כי החטא היחיד של חווה היה שהיא אכלה מעץ הדעת ונתנה אותו לבעלה ותו לא, ולא נזכר בתורה שום דבר שקשור לעבודה-זרה! כלומר, אם אנחנו מתַאמים את פירוש רש"י לפשטי הכתובים עולה, כי לפי רש"י חווה לא חטאה במה שייחסה גשמות לבורא! והדבר ברור ופשוט, שהרי לפי רש"י אין שום חטא בהליכה בדרכי המינות!
פרשנותו של רש"י לפיה חווה האמינה לנחש שה' הוא גוף ודמות הגוף, נובעת מכך שהוא בעצמו הלך בדרכי המינות, ולכן הוא לא ראה בזה עניין יוצא דופן, ומחשבתו קיבלה בשוויון נפש שחווה אכן האמינה בגשמות. ואם לדעתו היה מדובר במינות, וודאי שהוא היה מעיר על כך, ואף חובה היה עליו להעיר על-כך כדי שלא להתעות את עם-ישראל אחרי ההבל.
דוגמה לו
כאמור, בבראשית (ג, ו) נאמר: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל", ושם הוסיף ופירש רש"י:
"וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ – שלא תמות היא ויחיה הוא, וישא אשה אחרת".
כלומר, רש"י לא האשים את חווה רק במינות אלא גם במידות רעות להחריד, שהרי הוא מפרש שחווה נתנה לאדם לאכול מעץ הדעת כדי "שלא תמות היא ויחיה הוא, וישא אשה אחרת". כלומר, חווה ביקשה להרוג את אדם הראשון רק כדי שהוא לא יישא אשה אחרת! וזו סכלות חמורה מאד להאשים את חווה בצרות עין פסיכופתית-רצחנית מן הסוג הגרוע ביותר. ולא רק שהוא ייחס רשעות לחווה, הוא אף מייחס עוול להקב"ה אשר נתן לאדם אשה כל-כך רעה, ואפילו עוד לפני שחטא! וכי יש עוול לפני ה' יתעלה?! ואין לי ספק שרש"י כתב את פירושיו ללא שמץ של ידיעה בהשקפות דת האמת, אך בהשקפות המינים הוא היה מלא וגדוש.
וגם מהתייחסות פשטנית לפסוקי התורה הללו עולה בבירור, שהאשה לא התכוונה לרצוח את בעלה מתוך צרות-עין רצחנית פסיכופתית. אלא, היא אכלה מן העץ, ראתה שלא מתה, חשבה שכבר לא תמות, ולכן הביאה לאיש לאכול כדי שיהיה שותף לה לחוויית היצרים הבהמיים. ואין בכל זה אפילו כדי לרמוז על-כך שהיא הייתה צרת-עין פסיכופתית רצחנית, ובכלל, איך יעלה על הדעת לומר על אֵם-כל-חי, אשר הותאמה לנזר הבריאה והיצירה, שהיא הייתה עובדת אלילים צרת-עין עם נטיות רצחניות ופסיכופתיות? ועל הוצאת הדיבה הכפולה של רש"י כאן, במה שייחס להקב"ה עוול מזעזע שנתן לאדם אשה פסיכופתית, ובמה שייחס לחווה מינות ומידות רעות איומות ונוראיות – יש להשיב כדברי חכמים: "כל הפוסל, במומו פוסל".
דוגמה לז
כאמור, בבראשית (ג, ו) נאמר: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל", ושם הוסיף ופירש רש"י:
"וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה – את דבריו של נחש והנאו לה והאמינתו".
כלומר, מפירושו הזה של רש"י עולה שחווה הייתה אשה רעה מאד מהיבט נוסף, שהרי הוא פירש שהאשה פותתה על-ידי הנאתו של הנחש ולכן האמינה לו: "והנאו לה והאמינתו" – ואיזו הנאה גרם הנחש לחווה? ואם נצרף לזה את פירושו לעיל (ג, א): "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם – מה ענין זה לכאן? [...] אלא לימדך מאיזו עילה קפץ הנחש עליהם, ראה אותם ערומים ועוסקים בתשמיש לעין כל ונתאווה לה" – ניתן בהחלט להבין כי הנחש מימש את תאוותו והתעסק או אף שכב עם חווה! וכל המשולש המסוכן הזה התרחש לפי דמיונו במציאות הממשית!
ובהמשך פירושו שם לפסוקים טו ו-כ, רש"י חוזר על רמיזותיו המתועבות: "וְאֵיבָה אָשִׁית – אתה לא נתכוונת אלא שימות אדם כשיאכל הוא תחלה ותישא את חווה, ולא באת לדבר אל חווה תחלה אלא לפי שהנשים קלות להתפתות ויודעות לפתות את בעליהן, לפיכך ואיבה אשית"; "להודיעך שמתוך שראה ערוותה וראה אותם עסוקים בתשמיש נתאווה לה ובא עליהם במחשבה ובמרמה". ועיסוקו האובססיבי בענייני עריות חושף את נפשו הבהמית.
וכאמור, מי שאלה הם פירושיו ומחשבותיו, אין ספק שאלה הם גם מעשיו, ככומרי הנצרות.
דוגמה לח
כאמור, בבראשית (ג, ו) נאמר: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל", ושם הוסיף ופירש רש"י:
"גַּם – לרבות כל חיה ובהמה".
כלומר, חווה עד-כדי-כך הייתה מרשעת ובהמית, עד שהיא ביקשה להשחית את כל היקום אשר על-פני-האדמה, דהיינו, לפי רש"י היא ביקשה לחסל את כל היקום יחד עמה! וכך אכן הבינו פרשני רש"י את דבריו: "וקיימה בנפשה – תמות נפשי עם פלשתים" (משכיל לדוד). ואיזה טמטום של אשכנזים פגאניים! להניח שחווה הייתה כל-כך אכזרית ומרושעת, ואין שום מקום להזיה של הטמבל שהעז לקרוא לעצמו "משכיל לדוד", שהרי אין מה להשוות בין שמשון ופלשתים לענייננו, שהרי פלשתים עקרו את עיניו של שמשון והתעללו והתעמרו בישראל.
והנה לפניכם מקור זיופו של רש"י, במדרש בראשית רבה (תיאודור, יט):
"וגם – ריבוי, האכילה את הבהמה ואת החיה ואת העופות, הכל שמעו לה ואכלו חוץ מעוף אחד ושמו חול הדה-הוא-דכתיב: 'וָאֹמַר עִם קִנִּי אֶגְוָע וְכַחוֹל אַרְבֶּה יָמִים' [איוב כט, יח]. דבי ר' יניי ור' יודן בר' שמעון – דבי ר' יניי אמרו: אלף שנים הוא חי, בסוף אלף אש יוצאה מקינו ושורפתו ומשתייר בו כביצה וחוזר ומגדל איברים וחי; ר' יודן בר' שמעון אמר: אלף שנים הוא חי, בסוף אלף גופו כולה וכנפיו מתמרטטים ומשתייר בו כביצה וחוזר ומגדל איברים וחי".
נו באמת, להחדיר לתוך פירוש פשטני מוצהר פרטי אגדה שמספרת על עוף החול? עד-כדי-כך הפרשנים האשכנזים-צרפתים היו מטומטמים? וברור שמטרת האגדה ללמד, שכאשר האדם סוטה אחרי בהמיותו, הדבר משפיע באופן ישיר גם על בעלי-החיים, כי העולם נדון להשחתה, ומן ההשחתה הזו נפגעים גם בעלי-החיים שניתנו להנאתו של האדם ולשימושו: "הרי הכריע עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף חובה, וגרם להם השחתה" (תשובה ג, ח).
והאגדה על עוף החול היא משל לעם-ישראל, אשר גם כאשר הוא חוטא ובית-מקדשו נחרב ונשרף לאפר, לעולם אינו כולה: "כִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם" (מל' ג, ו); "כִּי כֹה אָמַר יְיָ שְׁמָמָה תִהְיֶה כָּל הָאָרֶץ וְכָלָה לֹא אֶעֱשֶׂה" (יר' ד, כז); "כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם יְיָ כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם" (יש' סו, כב).
דוגמה לט
בבראשית (ג, ז) נאמר: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת", ושם פירש רש"י:
"עֲלֵה תְאֵנָה – הוא העץ שאכלו ממנו, בדבר שנתקלקלו בו נתקנו, אבל שאר העצים מנעום מליטול עליהם. ומפני מה לא נתפרסם העץ? שאין הקדוש-ברוך-הוא חפץ להונות בריה, שלא יכלימוהו ויאמרו זהו שלקה העולם על ידו. מדרש רבי תנחומא".
מקורו של רש"י הוא במדרש בברכות (מ ע"א) שבו נחלקו חכמים, במסגרת סוגיה מדרשית, מהו העץ שממנו אכל אדם הראשון:
"אילן שאכל ממנו אדם הראשון, רבי מאיר אומר: גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר: 'וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר' [בר' ט, כא]. רבי נחמיה אומר: תאנה הייתה, שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו, שנאמר: 'וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה' [בר' ג, ז]. רבי יהודה אומר: חיטה הייתה, שאין התינוק יודע לקרות 'אבא' ו'אמא' עד שיטעום טעם דגן".
מטרת חכמים במדרש היא ללמד מוסרים מסוימים: מטרתו של ר' מאיר להרחיק את האדם מן ההימשכות אחרי היין והשתייה לשכרה, מפני שהיא מובילה לרעות רבות; מטרתו של ר' נחמיה ללמד על-כך שהתשובה המעולה היא לפרוש מן העוון דווקא באותו הדבר ובאותן הנסיבות בדיוק שהאדם נכשל בהם (ראו הלכות תשובה ב, א); ומטרתו של ר' יהודה ללמד שתחילת הימשכות האדם אחרי שאיפותיו החומריות היא מעת שהוא גדול דיו כדי לאכול דגן. כלומר, ר' יהודה מבקש להכין את האדם למאבק שעליו לנהל כנגד הכוחות הבהמיים שבקרבו, שהרי אם האדם יבין שמדובר בכוחות שפועלים בקרבו מגיל קטן מאד, הוא עשוי להתעורר ולהבין שעליו לגבֵּר חייליו ולפעול ביתר-שאת לחזק את כוחות שכלו כדי שבהמיותו לא תהיה זו שמנחה אותו בחייו, אלא כוחות שכלו והגיונו: "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בר' ח, כא).
ואצרף את דברי רבנו במורה (ג, כב) בעניין מוסרו של ר' יהודה, וכֹה דברי רבנו:
"וכבר אמרו כי יצר הרע נוצר בכל אחד מבני אדם בעת לידתו: 'לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ' [בר' ד, ז], וכמו שאמרה התורה 'מִנְּעֻרָיו', ושיצר טוב אינו נמצא לו אלא לאחר שלמות שכלו".
לאחר כל הדברים האלה, הבה נחזור לפירוש רש"י שאמר לעיל כך: "עֲלֵה תְאֵנָה – הוא העץ שאכלו ממנו, בדבר שנתקלקלו בו נתקנו, אבל שאר העצים מנעום מליטול עליהם". נשים לב שרש"י הוסיף הזיה לפיה שאר העצים מנעו מאדם וחווה ליטול את עלֵּיהם, כאילו העצים היו בעלי יכולת מחשבה ורעיון, ואולי גם דיבור, וההזיה הזו מוכיחה שרש"י לא רק פירש והסביר את כל מדרשי חז"ל כפשוטם, אלא שהוא אף הוסיף עליהם הזיות כהנה וכהנה.
גם המשך פירושו של רש"י מעיד על תפישתו הפשטנית הנחותה: "ומפני מה לא נתפרסם העץ? שאין הקדוש-ברוך-הוא חפץ להונות בריה, שלא יכלימוהו ויאמרו זהו שלקה העולם על ידו". ואפילו במדרש תנחומא, שהוא מדרש מאוחר ומפוקפק, הודגש שמדובר במשל: "כביכול אני כשבראתי את עולמי לא בקשתי להונות לבריה, ולא פרסמתי לבאי עולם מה היה האילן שאכל ממנו אדם הראשון" (תנחומא, מהד' בובר, וירא סימן לב). ולא רק שרש"י השמיט את המלה "כביכול", הוא החדיר את ההזיה הזו לפירוש פשטני מוצהר! ואין צורך לומר שמטרת המדרש לעוררנו ללמוד ממידותיו של הקב"ה ולא להכלים את מי שאינו ראוי להכלמה.
קצרו של דבר, פירושו זה של רש"י מעיד על כמה רעות חולות שלקה בהם:
האחת, היא תפישתו הפשטנית המזעזעת את כל סיפור גן העדן וחטא עץ הדעת, כאילו הקב"ה אסר על אדם הראשון לאכול מעץ התאנה, וכאילו אכילת פרי גרמה לעונש הכבד לכל האנושות. וחמור מכך, פירושו הפשטני מציג את הקב"ה כאילו ציווייו עשויים לעסוק בעניינים סתמיים שאין להם תכלית נעלה, כגון שלא לאכול את פירותיו של עץ מסוים. באופן דומה רש"י מפרש גם שלושה פסוקים לפני-כן (ג, ד): "לֹא מוֹת תְּמֻתוּן – [הנחש] דחפהּ עד שנגעה בו", וזאת ראיה נוספת לכך שרש"י תפש את כל סיפור גן העדן והחטא כפשוטו, ויש עוד רבות.
והשנייה, היא החדרת ההזיות המובאות בפשט המדרש לפירוש פשט המקרא, כאילו העצים מנעו מאדם וחווה להשתמש בעלים שלהם, וכאילו הקב"ה מתייחס לעצים כאל בני אדם ולכן הוא "חושש" שמא יכלימו אותם. ומפירושו עולים גם שני אבסורדים: מדוע שהעצים ימנעו מהאדם להשתמש בעלים שלהם? והלא כל העולם כולו ניתן לאדם להנאתו ולשימושו! ויתרה מזאת, אם הקב"ה הסתיר את זהות העץ איך הוא נתגלה בסופו-של-דבר? ומי הוא זה שיעז לגלות את מה שהקב"ה ביקש להסתיר? ובכלל, וכי ניתן לעשות דבר נגד רצון ה' יתעלה?
והשלישי, סכלות מוחלטת בהבנת העניין, שהרי העולם לא לקה על-ידו של עץ התאנה, אלא על-ידו של אדם הראשון אשר נטה אחרי תאוות ליבו. ומדרש תנחומא הוא מדרש מאוחר, ואם קטע זה הינו קטע קדום ואמיתי כבר הוסברו לעיל מהם שבילי המחשבה שראוי לילך בהם.
ואחתום חלק זה בדברי רבנו במורה (ג, מג; ב, כו) בעניינם של התועים והמינים הללו:
"ולא הבינו שתי הכיתות, שהן [=אגדות חז"ל] נאמרו על דרך המליצות הפיוטיות, אשר לא יסופק עניינם [=לא יהיה ספק בעניינם] לבעל תבונה, והתפרסמה דרך זו באותו הזמן והשתמשו בה הכל, כדרך שמשתמשים הפייטנים במאמרים הפיוטיים. אמרו ז"ל: תני בר קפרא, 'וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ' [דב' כג, יד], אל תקרא 'אֲזֵנֶךָ' אלא 'אֹזנך', מלמד שאם ישמע אדם דבר מגונה ייתן אצבעו בתוך אוזנו [כתובות טו]. מי ייתן וידעתי האם התנא הזה לדעת הסכלים הללו כך סבור בפירוש פסוק זה, ושזהו עניין המצוה הזו, ושהיתד היא האצבע ואזנך הם שתי האוזניים? אינני חושב שמישהו משלמי הדעת יסבור כן, אלא זו מליצה פיוטית נאה מאד, זירז בה על מידה נעלה, והיא, כשם שאסור לומר דבר מגונה כך אסור לשמעו, והסמיך את זה לפסוק על דרך המשלים הפיוטיים. וכך כל מה שאומרים בדרשות: 'אל תקרי כך אלא כך', זהו עניינו. וכבר יצאתי מן העניין, אלא שהיא תועלת שצריך לה כל בעל דעה".
"וכמה חמור סמאון הסכלים וכמה מזיק הוא, אילו אמרת לאדם מאותם המדמים שהם חכמי ישראל כי ה' שולח מלאך נכנס בבטן האישה ומצייר שם את העובר היה הדבר מוצא חן בעיניו ומקבלו, ורואה שזו עוצמה ויכולת ביחס לה' וחכמה ממנו יתעלה, על אף שהוא סבור כי המלאך גוף של אש בוערת שיעורו כדי שליש העולם בכללותו, וייראה לו כל זה אפשרי ביחס לה'. אבל אם תאמר לו כי ה' נתן בזרע כוח מצייר [=גנטי] הקובע תבנית איברים אלו ותארם והוא המלאך [...] יירתע מכך, מפני שאינו מבין עניין העוצמה והיכולת [המדעית] האמיתית הזו".