מתעתועי הקראים החדשים

נשאלתי כך: מאן-דהו שחולק עלי ביקש לדעת: אם אי אפשר להבין את התורה שבכתב ללא פרשנות חיצונית, הרי שמי שכתב אותה הגיש טקסט רשלני – קביעה שסותרת לחלוטין את הנאמר בה במפורש: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא" וכו' (דב' ל, יא ואילך). התורה מעידה על עצמה שהיא נגישה וברורה לכל אדם ללא צורך במתווכים. האיסור החמור "לֹא תֹוסִיפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ" נועד למנוע בדיוק את מה שעשו חז"ל – יצירת דת חדשה ומסועפת במסווה של "הסברים".

דוגמה מובהקת לכך היא מצות "עַיִן תַּחַת עַיִן" (שמ' כא, כד; ויק' כד, כ). התורה שבכתב מדברת על ענישה פיזית פשוטה ומרתיעה, אך חז"ל הפכו אותה במחי-יד לפיצוי כספי בלבד. הם לא פירשו את הטקסט, הם פשוט שינו אותו כדי להתאים אותו לתפיסת עולמם. דוגמה נוספת היא הדין המקראי "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (שמ' כג, יט ועוד), איסור פשוט שנועד למנוע אכזריות ספציפית – שהפך אצל חז"ל למערכת חוקים דרקונית של הפרדת כלים, זמני הַמְתנה ואיסור גורף על בשר וחלב. הפער הזה מוכיח שמטרתם לא הייתה להסביר את דברי אלהים, אלא לייצר דת שבה הציבור תלוי לחלוטין בפסיקותיהם. חז"ל לא הסתפקו בשינוי החוקים, אלא ניכסו לעצמם סמכות מוחלטת שעולה אפילו על זו של המקור. הקביעה המפורסמת "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא" (דב' ל, יב) שימשה אותם כדי לטעון שגם אם תצא בת-קול מהשמים ותכריז שהלכה מסוימת היא אחרת – הם אלו שקובעים. בכך הם הפכו את עצמם לאלהים, תוך שהם דורשים מהמאמינים לציית להם גם אם יגידו על "ימין שהוא שמאל".

תשובה:

ה"פרשנות החיצונית" שהחבר שלך מדבר עליה היא התורה שבעל-פה שניתנה לנו במסורת בהר סיני, איש-מפי-איש עד משה רבנו, חז"ל לא המציאו אותה כדברי הכופר שנזכר – והוא אפילו לא למד את הקדמת הרמב"ם למשנה-תורה (ובוודאי שלא את הקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה), או שפשוט בוחר להתעלם ממנה. התורה שבכתב ניתנה באופן שניתנה, כדי שתתאים לכלל שכבות הציבור, גדולים וקטנים, גברים ונשים, לעומתה, התורה-שבעל-פה איננה מתאימה לכלל שכבות הציבור, היא מתאימה בעיקר לבני אדם בוגרים ומשׂכילים אשר עמדו על דעתם. אם התורה-שבעל-פה הייתה ניתנת במשולב עם התורה שבכתב היא לא הייתה מתאימה לכלל העם על כל רבדיו וגווניו, ואף לא היה ניתן לקראהּ לכל העם. ויש סיבות נוספות מדוע התורה-שבעל-פה ניתנה בעל-פה, ואותן רבנו מזכיר במורה-הנבוכים (ג, מא).

כמו כן, התורה לא מעידה על עצמה שהיא לא זקוקה "למתווכים" כטענת הכופר הארור, אלא שהיא קלה להבנה ולעשייה, וזו משמעות הפסוק שציטט אותו כופר בתורה. כלומר, מטרתה בפסוק שצוּטט לומר: שאַל לנו להתחמק מעשייתה בטענה שהיא קשה לעשייה ובדיוק כמו שטוען הכופר הקראי, שהרי הוא טוען למעשה שהיא קשה לעשייה, וכיצד הוא טוען זאת? באמרוֹ שכלל דיניה שניתנו בתורה-שבעל-פה הינם למעשה דינים שקריים! ואם נשים לב, אפילו התורה שבכתב לא ניתנה לנו באופן ישיר, אלא היא ניתנה לנו על-ידי "מתווך" דהיינו על-ידי משה רבנו ע"ה, וממנו יצאו עוד ועוד "מתווכים" רבים אשר לימדו איש את רעהו ואת העם כולו, והפיצו את התורה שבכתב לעם-ישראל. יתר על כן, בתורה הוגדרה במפורש החובה להישמע לחכמי האמת שבכל דור ודור, אשר ילַמדו את העם וידריכו אותו לדרכי מישרים.

זאת ועוד, הכופר בתורה אינו יודע להבחין בין תורה-שבעל-פה שניתנה לנו בהר סיני על ידי משה רבנו ונמסרה במסורת הקבלה איש-מפי-איש עד הרמב"ם ועד ימינו אנו, לבין דינים שהוסיפה הסנהדרין בשל צורך שהתעורר במהלך הדורות – הוא מערבב בין דינים דאורייתא לבין דינים דרבנן, דבר שמעיד בעיקר על נוכלות ורשעות אך גם על בורות וטמטום. יש הבדל עצום בין דין "עַיִן תַּחַת עַיִן" שמדובר לפי מסורת התורה-שבעל-פה בתשלום ממוני (וזה ניתן להוכחה גם מן הכתובים שהרי נאמר: 'וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ', ויק' כד, יח; הוי אומר, 'נפש תחת נפש' משמעו תשלום ממוני, והוא הדין ל'עין תחת עין' וכו' שנאמרו שני פסוקים לאחר מכן), לבין דיני הַמְתנה בין בשר וחלב. כמו כן, הקב"ה הוא זה שנתן, בתורה שהעניק לנו, סמכות מוחלטת לבית הדין הגדול לחוקק חוקים אשר יעשו סייג לדברי תורה.

וביחס להוראה "ועשית ככל אשר יורוך" שהיא למעשה החובה התורנית ללכת אחרי בית הדין הגדול, ראו נא במאמר: "ועשית ככל אשר יורוך", ומשם עולה באופן מפורש שאין שום חובה ללכת אחרי בית הדין הגדול כאשר הוא חורג מהתורה שבכתב או התורה-שבעל-פה, או אפילו מגבולות ההיגיון והשכל הישר. הכופר בתורה שנזכר מסלף את התורה שבכתב ואת התורה-שבעל-פה, ומכיוון שהוא מבקש ללכת בשרירות ליבו הוא מעליל על חז"ל שהם המציאו דינים, וכל זאת במטרה להסיר מעליו את עול התורה והמצוות שמגבילות את שאיפותיו הבהמיות.

זאת ועוד, ביחס לטענת הכופר שחז"ל ניכסו לעצמם סמכות אלהית בקביעה המפורסמת "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא" – ובכן, הכופר הכסיל הלזה לא ידע להבחין בין מדרש לבין קביעה הלכתית, והקביעה הזו שהוא ציין נאמרה בתוך מדרש שאסור באיסור חמור להבין אותו כפשוטו, ורבנו הרמב"ם כבר תקף בעוצמה רבה את תופשֵׂי אגדות חז"ל כפשוטן בהקדמתו לפרק חֵלק, ואנכי הצעיר אף הסברתי את המדרש הזה במאמר שכתורתו: "אהבת האמת בתנורו של עכנאי".

ואוסיף ואשאל: האם הכופר הקראי נוטל ארבע מינים בסוכות? שהרי חובה זו נאמרה בתורה, ובכן, אם כן, מהו פרי ההדר שהוא נוטל? תפוז? או שמא קלמנטינה? או אולי אשכולית? או אולי הוא מהדֵּר במצוה בנטילת פומלה ירוקה וגדולה? ובמסורת התורה-שבעל-פה שקיבלנו ממשה רבנו, נתבאר, שהחובה האמורה היא דווקא באתרוג ולא בשאר פירות ההדר. ולא יעלה על הדעת שכל אחד יבחר לו לנטילה איזה פרי הדר שירצה, ובזה היינו לחוכא ואטלולא...

ואחתום בדברי התורה בעניין החובה להישמע לבית הדין הגדול שבירושלים, ושים לב בסופו לדינו של הכופר הארור: "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל, וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל, וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד" (דב' יז, יא–יג), ועוד בזה ראו נא בהלכות ממרים א, א–ב.

מתעתועי הקראים החדשים.pdf

הורידו את PDF • 262KB