במאמר הקודם בסדרת "מצוות משנה תורה" עסקנו בארבע ההלכות הראשונות שבפרק השביעי של הלכות עבודה-זרה. ארבע ההלכות הראשונות נוגעות כפי שראינו לחובת איבוד והשחתת והשמדת עבודה-זרה עד כלות. מכאן ואילך עד סוף פרק שביעי רבנו קובע הלכות קצרות בעניינים שונים של עבודה-זרה. מדובר בדינים שונים ומגוונים אשר בראש ובראשונה מלמדים על חומרת עבודה-זרה. בחלק א עסקנו בשמונה ההלכות הבאות בפרק ז (הלכות ה–יב), ועתה נמשיך ונעסוק בהלכות הבאות לאחר-מכן בפרק (הלכות יג–כז, לפי כת"י).
א. אפר וגחלת ושלהבת
בהלכות עבודה-זרה (ז, יג) נאמר כך: "עבודה-זרה או אשרה שנשרפה – אפרהּ אסור בהנאה. וגחלת של עבודה-זרה – אסורה, והשלהבת מותרת מפני שאין בה ממש".
קצרו של דבר, אפר וגחלת – אסורים בהנאה, ולכן אסור להשתמש בהם ויש לבערם ולכלותם; והשלהבת של עבודה-זרה – מותרת, כגון להדליק מנר של עבודה-זרה את הנר שבידו.
ב. ספק עבודה-זרה – אסור
בהלכות עבודה-זרה (ז, יד) נאמר כך: "ספק עבודה-זרה – אסור, וספק-ספקה – מותר. כיצד? כוס של עבודה-זרה שנפל באוצר מלא כוסות – כולן אסורים, מפני שעבודה-זרה וכל משמשיה אוסרים בכל שהן. פירש כוס אחד מן התערובת ונפל לכוסות שניִים – הרי אלו מותרין".
כלומר, אפילו נפל כוס אחד של עבודה-זרה לתוך מיליון כוסות – כולם אסורים, "מפני שעבודה-זרה וכל משמשיה אוסרים בכל שהן", ללמדנו על חומרת עבודה-זרה ותיעובה בתורת משה.
והנה עוד הלכה בעניין זה, בהלכה הבאה בהלכות עבודה-זרה שם (ז, טו) נאמר כך:
"טבעת של עבודה-זרה שנתערבה במאה טבעות, ונפלו שתים מהן לים הגדול – הותרו הכל, שאני אומר: אותה הטבעת הייתה בכלל השתיים שנפלו. נתערבה במאה ונחלקו: ארבעים למקום אחד ושישים למקום [אחֵר], ונפלו הארבעים כולן לטבעות אחרות – כולן מותרות, שאני אומר: אותה הטבעת האסורה ברוב היא. נפלו השישים לטבעות אחרות – כולן אסורות".
הלכה זו עוסקת בדיני ספק-ספקא של עבודה-זרה, דהיינו לכתחילה טבעת של עבודה-זרה שנפלה למאה טבעות כולן אסורות. אך אם אירע ובלא כוונת מכוון נפלו שתיים מהן לים – הותרו הכל. והוא הדין אם מאה הטבעות נחלקו לשתי קבוצות שאינן שוות בגדלן, ונפלה הקבוצה הקטנה לשאר טבעות – כולן מותרות, נפלה הקבוצה הגדולה לשאר טבעות – כולן אסורות. וכל חילוקי הדינים הללו נועדו ללמד אותנו הרבה מאד על חומרת עבודה-זרה.
"פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ כִּי תוֹעֲבַת יְיָ אֱלֹהֶיךָ הוּא" (דב' ז, כה).
ג. איסורי הנאה שקשורים לאשרה
בהלכות עבודה-זרה (ז, טז) נאמר כך: "האשרה, בין שהייתה נעבדת, בין שהייתה עבודה-זרה מונחת תחתיה – אסור לישב בצל קומתה, ומותר לישב בצל השריגים והעלים שלה; ואם יש לו דרך אחרת – אסור לו לעבור תחתיה, ואם אין שם דרך אחרת – עובר תחתיה כשהוא רץ".
שימו לב כמה הפליגו חכמים באיסוריהם כדי ללמדנו על חומרת עבודה-זרה וכדי להרחיקנו ממנה – עד שהורו שאסור לשבת אפילו בצֵל גזעהּ של העבודה-הזרה, כלומר אפילו שהיושב בצל גזעהּ אינו יושב תחת האשרה. ולא רק שאסור לשבת תחתיה, אסור אפילו לעבור תחתיה, אלא-אם-כן אין לו דרך אחרת, ואז התירו לו חכמים לעבור תחתיה אך ורק כשהוא רץ.
והנה עוד הלכה בעניין האשרה, וכך פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ז, יז): "אפרוחים שקיננו בה ואינן צריכין לאימן – מותרין. והביצים והאפרוחים שצריכין לאימן – אסורין, שהרי האשרה כמו בסיס להן. והקן עצמו שבראשהּ – מותר, מפני שהעוף מביא עציו ממקום אחֵר". מהלכה זו עולה, שכל דבר שהאשרה בסיס לו ולא הביאוהו ממקום אחֵר – אסור בהנאה, ולכן נאסרו הביצים והאפרוחין שצריכין לאימן "שהרי האשרה כמו בסיס להן", והותרו העצים שהאם בנתה מהם את קינה מפני שהן ממקום אחר, ושוב למדנו על חומרת דינה של העבודה-הזרה.
גם ההלכה הבאה שם עוסקת בדיני האשרה, וכך פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ז, יח):
"נטל ממנה עצים – אסורים בהנאה; [ואם בכל זאת] הסיק בהן [בעצי האשרה] את התנור [בשוגג או במזיד] – יוּצָן [=מניח את התנור עד שיצטנן מחום עצי האשרה, ואין צריך לומר שמנקה את התנור היטב מעצי האשרה, ומכל מה שנותר מהם בתוך התנור], ואחר-כך יסיק בעצים של היתר ויאפה בו. אפה בתנור את הפת ולא ציננוֹ – הפת אסורה בהנאה. נתערבה באחרות – יוליך דמי אותה הפת לים-המלח כדי שלא ייהנה בה, ושאר הכיכרות מותרות".
נמצא, שאם אדם הסיק את תנורו במזיד ואפילו בשוגג בעצי אשרה: אפילו אם הוציא את כל עצי האשרה מן התנור, ואפילו שהכניס לתנור עצי היתר והסיק בהם – הואיל ולא צינן את התנור לאחר שהסיק אותו בעצי האשרה, הפת שאפה בעצי ההיתר אסורה בהנאה (ואין צריך לומר שאם אפה את פתו בעצי האשרה – הפת אסורה בהנאה). אמנם, אם נתערבה באחרות אינה אוסרת את כולן, אולי משום שהפת היא בגדר אוכל נפש, דהיינו בה תלויים חיי האדם.
והנה עוד הלכה בדיני האשרה, וכך פוסק רבנו בהלכה הבאה שם (עבודה-זרה ז, יט):
"נטל ממנה כַּדְכַּד [מעין מחט עבה של עץ שנעשתה מן האשרה] וארג בו את הבגד – אסור בהנאה. נתערב בבגדים אחרים – יוליך דמי אותו הבגד לים המלח, ושאר הבגדים – מותר".
כלומר, אפילו בגד שנארג ממחט שנעשתה מעץ האשרה – אסור. ברם, כמו שהתירו בהלכה הקודמת את התערובת שנפלה לתוכה פת-אסורה, כך התירו את התערובת שנפל לתוכה בגד-אסור, אולי מפני שהלחם והבגד נועדו לקיום הבסיסי של האדם: "לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ" (בר' כח, כ). "לַחְמוֹ לְרָעֵב יִתֵּן וְעֵירֹם יְכַסֶּה בָּגֶד [...] לַחְמוֹ לְרָעֵב נָתָן וְעֵרוֹם כִּסָּה בָגֶד" (יח' יח).
ד. זה וזה גורם – מותר
בהלכה הבאה שם (ז, כ) רבנו מלמד אותנו כלל בכל האיסורים: זה וזה גורם – מותר:
"ומותר ליטע תחתיה [תחת צילהּ של האשרה ויתבאר לקמן] ירקות, בין בימות החמה שהן צריכין לצל, בין בימות הגשמים – מפני שצל האשרה שהוא אסור עם הקרקע שאינה נאסרת גורמין לירקות אלו לצמוח, וכל שדבר אסור ודבר מותר גורמין לו – הרי זה מותר בכל מקום".
לכאורה יש קושיה גדולה בהלכה זו, שהרי איך ייתכן שיהיה מותר לנטוע תחת האשרה, בעוד שבהלכה טז לעיל נאסר אפילו לעבור תחתיה: "ואם יש לו דרך אחרת – אסור לו לעבור תחתיה, ואם אין שם דרך אחרת – עובר תחתיה כשהוא רץ"? ולכן, נראה לי שכוונת רבנו באמרוֹ "ומותר ליטע תחתיה" היא שמותר לזרוע ירקות וכו' תחת צילהּ של האשרה, אך לא תחתיה ממש.
בהלכה הבאה (עבודה-זרה ז, כא) רבנו מביא דוגמה נוספת לכלל "זה וזה גורם – מותר": "לפיכך, שדה שזיבלה בזבל [=בחומרי דישון שהם אסורים משום] עבודה-זרה – מותר לזרוע אותה. ופרה שפיטמהּ בכרשיני עבודה-זרה – תיאכל, וכן כל כיוצא בזה". וברור שלכתחילה אסור לדשֵּׁן את השדה או לפטם את הבהמה בדברים שהם אסורים משום עבודה-זרה.
ה. תקרובת עבודה-זרה
בהלכות עבודה-זרה (ז, כב) רבנו פוסק כך:
"בשר או יין או פירות שהכינום להקריבם לעבודה-זרה – לא נאסרו בהנאה, אף-על-פי שהכניסו אותן לבית עבודה-זרה, עד שיקריבום לפניה. הקריבום לפני עבודה-זרה – נעשו תקרובת, ואף-על-פי שחזרו והוציאום – הרי אלו אסורין לעולם. וכל הנמצא בבית עבודה-זרה, אפילו מים ומלח אסור בהנאה מן התורה, והאוכל ממנו כל שהוא – לוקה".
הוי אומר, תקרובת (מאכל, או כל דבר אחר) שהוקרבה לפני עבודה-זרה נאסרת בהנאה לעולם מן התורה. כמו כן, תקרובת שנמצאה בבית עבודה-זרה, מניחים שהיא כבר הוקרבה לפניה ודינה כתקרובת שהוקרבה. כלומר, תקרובת שנמצאה בבית עבודה-זרה, מותרת בהנאה רק אם ידוע בוודאות שהיא לא הוקרבה לפני העבודה-הזרה, אך אם לא ידוע לנו – אסורה בהנאה לעולם, וזו חומרה גדולה דהיינו שאף תקרובת שהיא ספק – אסורה בהנאה מן התורה.
ו. חפצים בעלי זיקה לעבודה-זרה
בהמשך ההלכות שם (עבודה-זרה ז, כג), רבנו פוסק כך:
"המוצא כסות וכלים ומעות בראש עבודה-זרה: אם מצאן דרך ביזיון – הרי אלו מותרין, ואם מצאן דרך כבוד – הרי אלו אסורין. כיצד? מצא כיס מעות תלוי בצווארה, כסות מקופלת ומונחת על ראשה, כלי כפוי על ראשה [כגון סיר, כך שראש העבודה-הזרה נכנס בחלל הסיר] – הרי זה מותר, מפני שהוא דרך ביזיון, וכן כל כיוצא בזה. מצא בראשהּ דבר שכיוצא בו קרב לגבי המזבח [כגון פרכילי ענבים ועטרות של שבלים ויינות ושמנים וסלתות] – הרי זה אסור".
נמצא, שאם נמצאו חפצים תלויים על העבודה-הזרה דרך ביזיון – הרי אלו מותרים בהנאה, אך אם מצא עליה דברי מאכל שקרבים על-גבי המזבח – הרי אלו אסורים בהנאה. ברם, כל זה מחוץ למקום עבודתה של העבודה-הזרה, אך אם מצא חפצים תלויים עליה במקום עבודתה – לעולם הם אסורים בהנאה לעולם, והנה לפניכם פסק רבנו בהמשך ההלכות שם (ז, כד):
"במה דברים אמורים? בזמן שמצאן חוץ למקום עבודתו. אבל אם מצאם לִפְנים, בין דרך כבוד בין דרך ביזיון, בין דבר הראוי למזבח, בין דבר שאינו ראוי למזבח – כל הנמצא בפנים אסור, אפילו מים ומלח. ופעור ומרקוליס כל הנמצא עמהן, בין בפנים בין בחוץ – אסור בהנאה. וכן אבני מרקוליס, כל אבן הנראית שהיא עמו [שנראה שהיא שייכת לו] – אסורה בהנאה".
וכאמור, יוצאי דופן בעניין זה הם פעור ומרקוליס אשר כל מה שנמצא עמהן אסור בהנאה.
ז. מרחץ או גינה שהן מנכסי עבודה-זרה
וכך פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ז, כה):
"עבודה-זרה שהיה לה מרחץ או גינה [שאינם משמשים לעבודתה], נהנין בהם שלא בטובה ואין נהנין בהם בטובה. היה לה ולאחרים [דהיינו שהבעלות על המרחץ או הגינה היא בעלות משותפת לעבודה-זרה ולגורם נוסף], נהנין בהן אפילו בטובת הכומרין, ובלבד שלא ייתן שכר".
כלומר, עבודה-זרה שהיה בתחומה מרחץ או גינה "נהנין בהם שלא בטובה", דהיינו בלא מתן תגמול ועשיית טובה לכומרים; אך אם הבעלות על המרחץ או הגינה משותפת לעבודה-זרה ולגורם נוסף "נהנין בהן אפילו בטובת הכומרין ובלבד שלא ייתן שכר", דהיינו בתגמול ובאמירת תודה, וכמו שמודים למי שעושה לנו טובה, אך לא בשכר מפני שהוא תורם לעבודה-זרה.
מהלכה זו ניתן ללמוד הלכה למעשה לגנים הבאהיים בחיפה, כלומר הואיל והכניסה אליהם היא בחינם, והגנים עצמם אינם משמשים לעבודה-זרה למיטב ידיעתי, מותר ליהנות בהם. ברם, את מקדשי הטומאה שבהם חובה להשמיד ולאבד, ויהי רצון שנזכה לראות באיבודם.
"אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן, וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא" (דב' יב, ב–ג). "כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ" (דב' ז, ה).
ח. מרחץ שהעמידו בו עבודה-זרה לנואי
וכך פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ז, כו):
"מרחץ שיש בה עבודה-זרה מותר לרחוץ בה, מפני שהיא נעשית שם לנואי ולא לעבודה, שנאמר: 'אֱלֹהֵיהֶם', בזמן שנוהגין בה מנהג אלהות, ולא בזמן שמבזין אותן, כגון זו שהיא עומדת על הביב והכל משתינין בפניה. ואם הייתה דרך עבודתה בכך אסור ליכנס בו".
ובמשנה עבודה-זרה (ג, ד) אמרו חכמים כך:
"שאל פרקלוס בן פלוסלוס את רבן גמליאל בעכו, שהיה רוחץ במרחץ של אפרוטידי [='שֵׁם כוכב נוגה [...] והיה במרחץ זה צורת נוגה' (רבנו בפיהמ"ש שם)], אמר לו: כתוב בתורתכם 'וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם' [דב' יג, יח], מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרוטידי? אמר לו: אין משיבין במרחץ. כשיצא אמר לו: אני לא באתי בגבולה היא באה בגבולי, אין אומרין נעשה מרחץ נואי לאפרוטידי, אלא נעשית היא אפרוטידי נואי למרחץ [כלומר העמידוה שם לנואי בלבד]. דבר אחר, אם נותנין לך ממון הרבה אתה נכנס לבית עבודה-זרה שלך ערום ובעל-קרי ומשתין בפניה? [כלומר, גם אם יתנו לך ממון הרבה לא תעשה כן ותבזה את העבודה-הזרה] וזו עומדת על הביב וכל העם משתינין בפניה, לא נאמר אלא 'אֱלֹהֵיהֶם' [דב' ז, כה; יב, ב–ג]: את שהוא נוהג בו משום אלוה – אסור, ואת שאינו נוהג בו מנהג אלוה – מותר".
נמצא, שכל שהעמידו את העבודה-הזרה במרחץ לנוי או דרך ביזיון – מותר ליהנות במרחץ.
ט. סכין של עבודה-זרה
וכך פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ז, כז):
"סכין של עבודה-זרה ששחט בה – הרי זה [הנשחט] מותר, מפני שהוא מקלקל. ואם הייתה בהמה מסוכנת – הרי זו אסורה, מפני שהוא מתקן, והרי זה התיקון מהנאת משמשי עבודה-זרה. וכן אסור לחתוך בה בשר מפני שהוא מתקן, ואם חתך דרך הפסד והשחתה – מותר".
קצרו של דבר, כל שהשימוש בסכין של עבודה-זרה הינו דרך תיקון – הבשר שנחתך או הנשחט בו אסור, וכל שהשימוש בסכין הינו דרך קלקול – הבשר או הנשחט בו מותר. ולמדנו מהלכה זו כלל חשוב והוא שאסור ליהנות אפילו מדבר שתוקן והוכן לייעודו בידי משמשי עבודה-זרה.
"וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא" (דב' ז, כו). "וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" (דב' יג, יח).