"ואני תמה על אנשים גדולים [=בעיני עצמם ובעיני ההמון] שעיוורה אותם התאווה [=רדיפת הבצע] והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים] בעד המשפטים [=פסיקת דין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה] ונתלו בראיות קלושות" (פירוש רבנו לנדרים ד, ג).
ידועים ומפורסמים מאד הם פסקי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, ט–יא):
"כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חִלֵּל את השם, וּבִזָּה את התורה, וְכִבָּה מְאוֹר הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם-הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם-הזה [ואפילו באופן צדדי וכשיש לך פרנסה מכובדת]".
"אמרו חכמים: 'כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם' [אבות ד, ז]. ועוד ציוו ואמרו: 'לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן' [שם]. ועוד ציוו ואמרו: 'אהוב את המלאכה ושנוא את הרבנות' [אבות א, י]. ו'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' [שם ב, ב]. וסוף אדם זה שיהא מלסטֵם [=שודד] את הבריות [אוסף תרומות 'לשם שמים']".
"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא [=חכמי המשנה והתלמוד], ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא, שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח] – אשריך בעולם-הזה, וטוב לך לעולם-הבא שכולו טוב".
עד כאן דברי רבנו, ועתה לקטע המסכם בפרשנותו של מקבילי במהדורתו שם: "אין מניעה שמי שמתבטל מלימודו הפרטי ומשקיע את זמנו בהוראה לציבור או בצרכי הציבור, ייטול את שכרוֹ, וכגון מה שכתב רבנו: 'תלמידי חכמים המלמדים הלכות שחיטה לכהנים, והמלמדים להם הלכות קמיצה... כולם נוטלין שכרם מתרומת הלשכה' [שקלים ד, ד], וכן כתב [שם, ו] לגבי דיינים שדנים את הגזלנים בירושלים. מתוך כך נראה שבזמנינו יהיה מוסכם על הרמב"ם להתיר מימון לימודים לתלמידים במשך זמן קצוב, בדומה למימון ממשלתי של לימודים באוניברסיטה, כיוון שמימון זה קיים גם בתחומים אחרים ולאו דווקא בתורה, ואינו צדקה".
מדברי מקבילי עולות שלוש מסקנות: א) מותר לדיינים ולרבנים וכן למלמדי תורה-שבעל-פה ליטול את שכרם מן הציבור; ב) מותר לתלמידים לומדי תורה בימינו ליהנות מדברי תורה לזמן קצוב; ג) מקבילי מביא שתי ראיות למסקנתו הראשונה מהלכות שקלים: מן הראשונה הוא מוכיח שמותר כביכול למלמדי תורה-שבעל-פה ליטול שכר; ומן השנייה הוא מוכיח שמותר כביכול לדיינים ליטול שכר בעבור פסיקת דינים ולרבני שׂררה בעבור עיסוקם בצרכי ציבור.
א. האם מותר לדיינים ולרבנים ולמלמדי תורה-שבעל-פה ליטול שכר?
ובכן, כבר הרחבתי בעניינים אלו בשני מאמרים יסודיים: "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חָלף" ו"נטילת שכר בעבור פסיקת דינים", ובאחרון אף הוכחתי שאין להתיר ליהנות מדברי תורה, לא מדין דייני הגזילות ולא מדין מלמדי הלכות קמיצה ושחיטה לכהנים בבית-המקדש.
ולאחר שמקבילי למד את כל דברי רבנו בעניינים אלה, איך הוא העז לקבוע שמותר לדיינים ולרבנים וכן למלמדי תורה-שבעל-פה ליטול את שכרם מן הציבור? איך אפשר לסלף ולעוות כך את דברי רבנו? והרחבתי בעניינים שנזכרו גם במאמר: "ערוסי מכחיש את האמת!". ואפילו אם מקבילי שגה בעניין יסודי זה כתוצאה מרשלנות בלימוד התורה וההלכה אין לדון אותו לכף זכות, שהרי "שגגת תלמוד עולה זדון". כלומר, ביחס למפרשי רבנו אין מקום לשגגות: ואם הם טועים בהוראת הלכה כלשהי בשגגה כתוצאה מרשלנות בלימוד התורה וההלכה – הם כמזידים; ואם הם מורים הלכה מבלי ללמוד כלל את המקורות בעניינהּ – הם בגדר מזידים.
והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ג, מא):
"וכאן חילקה התורה בין יחיד הדיוט או [=לבין] מלך או כהן גדול או מורה-[הוראה], ולמדנו מכך: שכל [מי ש]עושה או מורה-[הוראה] כפי עיונו, אם לא היה בית-הדין-הגדול או כהן גדול, הוא מסוג המזיד ואינו נחשב מן השוגגים [...] ועל-פי היסוד הזה אמרו ז"ל: 'שגגת תלמוד עולה זדון' [אבות ד, יג], כלומר, שמי שאינו לומד היטב ומורה ועושה כפי חוסר ידיעתו הרי הוא כמזיד [...] אבל המורה כפי אי-ידיעתו הרי הוא מזיד בלי ספק, לפי שלא קבע הכתוב התנצלות בהוראה בטעות כי אם לבית-דין-הגדול בלבד. אבל המזיד חַיָּיב בעוֹנֶשׁ הכתוב [בתורה]: אם מיתת בית דין, או מלקות, או מכת מרדות על לאווין שאין לוקין עליהן, או תשלומין" וכו'.
וכל-שכן מי שמתעה את הרבים בעניין שנוגע לחילול השם, ומכשיר את ההנאה מדברי תורה, אשר משחיתה את דתנו והופכת אותה מדת טהורה לדת פרו-נוצרית מסואבת ונגעלה.
ב. האם מותר ללומד תורה בימינו ליהנות מדברי תורה לזמן קצוב?
כאמור, מקבילי סבור שרבנו יסכים לממן לומדי תורה לזמן קצוב, בדומה למלגות ממשלתיות שניתנות לסטודנטים יחידי סגולה באוניברסיטה: "נראה שבזמנינו יהיה מוסכם על הרמב"ם להתיר מימון לימודים לתלמידים במשך זמן קצוב, בדומה למימון ממשלתי של לימודים באוניברסיטה, כיוון שמימון זה קיים גם בתחומים אחרים ולאו דווקא בתורה, ואינו צדקה".
ובכן, וכי חז"ל ורבנו באמת היו מסכימים ליהנות מדברי תורה לזמן קצוב? ומהו זמן קצוב? שלוש שנים או עשר שנים? כמו כן, מדוע מימון ממשלתי אינו בגדר צדקה? רק בגלל שקראו לו בשם אחֵר? ואפילו אם הוא ייקרא פרנסה עדיין הדבר יהיה בגדר צדקה ואסור, וכמו שאומר רבנו בפירושו למשנה: "דע שזה שאמר [רבי צדוק], אל תעשה את התורה קרדום לחפור בה, כלומר אל תחשבנה כלי לפרנסה". הוי אומר, אל תהפוך את הצדקה מן התורה לפרנסה. וזה בדיוק מה שעושה כאן מקבילי, הופך את הצדקה מן התורה, לפרנסה מכובדת והגונה…
קצרו של דבר, לא משנה מהי כותרת הכסף: מלגה, סיוע, חסד, עזרה, תרומה, וכו' – כל כסף שמועבר בעבור דברי תורה הינו בגדר צדקה וכל הנוטלו נעקר מן העולם. כלומר, משמעותה של "צדקה" בהקשר של איסור הנאה מדברי תורה היא: מתן כסף בעבור התורה. ולפיכך רבנו פוסק: "כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה", כלומר, כל כסף שמתקבל שלא ביושר בעבור מלאכה הגונה, אלא בעבור דברי תורה הוא בגדר צדקה.
נמצא אפוא, שאפילו אם הכסף מוגדר כפרנסה מכובדת ולא כצדקה – עדיין הוא אסור באיסור חמור, כל-שכן וקל-וחומר מלגה שהיא בגדר מתנה וסיוע כלכלי, ובמלים אחרות: צדקה. יוחאי שגה אפוא בהבנת המושג "צדקה" וסבר שצדקה היא רק מתן פרוטה לעני. משום מה הוא סירב להבין שהגדרת המושג "צדקה" בהקשר של הנאה מדברי תורה הוא: מתן כסף שאינו מתקבל ביושר מעשיית מלאכה, אלא מן הקופה הציבורית או הפרטית של אדם מסוים.
ויתרה מזאת, כאמור, ההיגיון של יוחאי קבילי קובע כך: מכיוון שמימון ממשלתי מועבר ליחידי סגולה בתחום לימודי המדעים, לפיכך יש להתיר מימון ללומדי התורה לזמן קצוב, שהרי לשיטתו אין בדבר פסול כל עוד מעבירים כסף גם למטרות אחרות. ואני תמה: מדוע רק לזמן קצוב? שהרי קיים גם מימון ממשלתי קבוע ליחידי סגולה במכוני המדע השונים! מכון ויצמן לדוגמה, מקבל מיליונים רבים של שקלים מדי שנה בשנה מכספי המדינה! מדוע אפוא שלא נשווה בין מכון ויצמן לדוגמה, לבין כנסיית פוניבז' בבני-ברק? והלא אין זה בגדר צדקה לפי מקבילי! וכמו שחוקר במכון ויצמן למדע מקבל נניח ארבעים אלף ש"ח בחודש, כך מותר לפי מקבילי ללומד תורה ליטול משכורות שמנות ומדושנות בעבור לימוד התורה! ובמלים אחרות, העדר ההיגיון של מקבילי עוקר מן התורה את איסור חילול השם ומזהם את דרך האמת.
כמו כן, איך עלה על ליבו של מקבילי להשוות את המדעים והחכמות ללימוד התורה? והלא בדיוק מן הדבר הזה הזהירו חז"ל ורבנו, והנה דבריהם: "והיו רואים בכך חילול השם בעיני ההמון, שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן ותזדלזל בעיניהם, ויהיה העושה כן 'כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה [וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ' (במ' טו)]".
זאת ועוד אחרת, וכי לא היה מימון ממשלתי ללומדי מדעים בתקופת חכמי המשנה והתלמוד? וכי יוון ורומי המעצמות הנאורות והמפותחות בימי קדם לא מימנו מדענים ואסטרונומים ואפילו משוררים? מדוע אפוא חכמי המשנה והתלמוד לא התירו ליהנות מדברי תורה? והלא אין ספק שגם בימיהם הוענק מימון עצום בעבור לימוד וחקר המדעים השונים, מדוע אפוא העברת כסף בעבור לימוד תורה נחשבה בעיניהם לחילול השם? מדוע חכמי המשנה והתלמוד גינו באופנים כל-כך חריפים את ההנאה מדברי תורה, וכמעט הִשוו אותה לשלוש החמורות! זאת ועוד, חכמים קובעים במשנה ש"כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון", האם חכמי האמת ע"ה יסכימו שתורה שאין עמה מלאכה לזמן קצוב אינה בטלה וגוררת עוון?
והאמת ברורה כשמש לשרידים אשר ה' קורא, ישרי הלב אוהבי ה' באמת, אשר בורחים כל עוד נפשם בם מן ההנאה הבזויה והמסוכנת מדברי תורה: כי ברגע שאדם נוטל כסף בעבור לימוד התורה, דעתו משתבשת עליו, והשוחד מעוור את עיניו מלראות את האמת נכוחה. ומכאן ואילך דת האמת פרוצה לפניו לשבש לעקם לעקש ולעוות אותה כחומר-ביד-היוצר כדי לקיים את תאוותיו הבהמיות ואת רדיפת הבצע שחדרה לנפשו. מאותו הרגע שהוא נטל ונהנה מדברי תורה, הוא לא יחדל להפֵּךְ בזכות רודפי הבצע למיניהם ויתרץ תירוצים עלובים מתפסח ועד עזה מדוע מותר ליהנות מדברי תורה, כי מוחו נאטם מלראות את האמת נכוחה.
"וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר – בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז, כא).
ודרך אגב, מימון ממשלתי של סטודנטים יחידי סגולה הוא מימון ללימוד מקצוע, מקצוע אשר יועיל ויתרום לחברה ויסייע לאותו סטודנט להתרומם למעלת העבודה והמלאכה שנזכרה בהלכה השלישית שבראש דברינו לעיל. ברם, מימון ממשלתי ללומדי תורה לזמן קצוב מהי תועלתו? וכי הוא מכשיר את לומדי התורה לתרום לחברה? או להיפך: הוא מכשיר את לומדי התורה לחלל-שם-שמים, לעוות ולהשחית את תורת משה, וללסטם את הבריות…
ג. אין אדם חוטא ולא לו
ראינו לעיל שלפי מקבילי מותר למורה שמלמד תורה-שבעל-פה ליטול שכר בעבור הוראתו, ולפי דבריו מותר לו ולשותפיו ליטול שכר וליהנות מדברי תורה מהוראת התורה-שבעל-פה, דהיינו ממה שנקרא: "מפעל משנה תורה". ואולי זו הסיבה שהוא קרא ליוזמתו בשם "מפעל", שהרי מפעל הוא עסק כלכלי אשר נועד להפיק רווחים ולהניב משכורות ושילומים…
יתר-על-כן, חז"ל לימדונו חזקה דהיינו כלל משפטי יסודי ומחייב, והוא: "אין אדם חוטא ולא לו", כלומר, אין אדם חוטא אלא-אם-כן צומחת לו מחטאו טובת הנאה. כלומר, לא ייתכן שמקבילי יתנדב לעבור על דברי תורה, וכל-שכן בענייני חילול השם, וכל-שכן שיתעה את הרבים לעבור על דברי תורה בענייני חילול השם – אלא-אם-כן צומחת לו הוא עצמו טובת הנאה מכך.
ההסבר היחיד אפוא לעיוורונו של מקבילי כבר נאמר במשלי (יז, ח): "אֶבֶן חֵן הַשֹּׁחַד בְּעֵינֵי בְעָלָיו אֶל כָּל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַשְׂכִּיל", ופירש שם רס"ג: "כך מדמים בו בעליו, והוא לפני ה' בהיפך זה, כמו שנאמר: 'כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם' [דב' טז, יט]". כלומר, מקבילי מחפש היתר לעצמו לאכול מן התורה, ונדחק בפרצה שחורצת שריטות עמוקות ומצַלקות.
ד. הערצת מינים ומחללי שם אלהים חיים
נקודה נוספת אשר מעידה על ריחוקו של מקבילי מדרך האמת, ומאששת את החזקה שחקקו חכמים ע"ה בעניין "אין אדם חוטא ולא לו", מתקבלת מכך שמקבילי מתעקש להעתיק לתוך ספרו רשימה ארוכה של מינים ומחללי-שם-שמים נגעלים מאד אשר נתנו את ברכתם והסכמתם למהדורתו. כלומר, לא רק שמקבילי אינו מוחה במינים הארורים אלא שהוא מרומם ומגדֵּל ומפאר אותם במהדורתו! ואפילו אם הוא היה רק שותק כנגדם הוא היה חוטא חטא גדול לאלהים, כל-שכן שהוא מרים אותם על נס, ומעיד בזה על עצמו שהוא אינו רחוק מהם.
והנה רשימה חלקית של גדולי האסלה שמקבילי שיחר לפתחם כדי שיעניקו לו את הסכמתם: המקובל הפגאני מורדוך אליהו שר"י, המקובל הארור שלום ארוש שר"י, הברסלבר הזימתי ועובד האלילים אליעזר שלמה שיק שר"י (הפדופיל מיבניאל), החב"דניקים הפרו-נוצריים שמואל אשכנזי ויצחק יהודא ירוסלבסקי שר"י, הכסיל הרשע עבדאללה יוסוףףףף המסריח שר"י, הנוכל והחוצב הנגעל שלמה עמאר שר"י, ועוד רשימה של חוצבים רבים אשר אוכלים וזוללים מן התורה, כגון: רחמים זייני, דוב ליאור, רצון ערוסי, אליעזר רבינוביץ', צבי שכטר ועוד, ונקנח בבועל הנשואות שמואל טל המכוער שר"י, ראש ישיבת "תורת המינות" ביד בנימין. וחרפה גדולה היא למשנת רבנו אשר שמם של המינים הללו מתנוסס בראש "משנה תורה".
והנה לפניכם דברי חז"ל בשבת (נד ע"ב) בעניין השותקים לעוברי עבירה: "כל שאפשר למחות באנשי ביתו ואינו מוחה – הוא נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו". וכן פוסק רבנו (דעות ו, ט): "וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה, הוא נתפס בעוון אלו כולם שאפשר לו למחות בהם". ומהלכה זו עולה, שמי שאפילו שותק, כל-שכן מי שחובר ומרומם ומפאר את גדולי-האסלה, גדול עוונו מנשוא.
"הֲלָרָשָׁע לַעְזֹר וּלְשֹׂנְאֵי יְיָ תֶּאֱהָב? וּבָזֹאת עָלֶיךָ קֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְיָ!" (דה"ב יט, ב); "מַצְדִּיק רָשָׁע וּמַרְשִׁיעַ צַדִּיק תּוֹעֲבַת יְיָ גַּם שְׁנֵיהֶם", "אֹמֵר לְרָשָׁע צַדִּיק אָתָּה יִקְּבֻהוּ עַמִּים יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים", "עֹזְבֵי תוֹרָה יְהַלְלוּ רָשָׁע", "תּוֹעֲבַת צַדִּיקִים אִישׁ עָוֶל [=ואם מקבילי צדיק כדבריו, איך זה שהוא אינו מתעב את המינים?!] וְתוֹעֲבַת רָשָׁע יְשַׁר דָּרֶךְ" (מש' יז, טו; כד, כד; כח, ד; כט, כז).
סוף דבר
אחתום בתגובת ביקורת על המאמר: קראתי את המאמר אני רק רוצה לציין שראיתי שיעורים רבים של מקבילי ושמעתי אותו מספר פעמים ברדיו, הוא לא מתפרנס מהתורה, הוא מדגיש את זה כל פעם, הוא והלל גרשוני אומרים שהכול בהתנדבות. צריך לרשום גם את זה.
תשובה:
לא יעלה על הדעת שמקבילי אינו אוכל מן התורה, כי חוק חקקו לנו חז"ל, והוא: אין אדם חוטא ולא לו. כלומר, לא יעלה על הדעת שאדם יחלל-שם-שמים בהפצת ההזיה שמותר ליהנות מדברי תורה, כאשר לא צומחת לו טובת הנאה מכך. יתר-על-כן, מורו ורבו המובהק הוא רחמים זייני, כומר שכיר אשר שימש כרב הטכניון (בתשלום) וכן משמש משנת 2001 ועד היום ככומר המוביל בישיבת אור וישועה (גם כן בתשלום). כלומר, רבו המובהק הוא כומר אורתודוקסי אשר אוכל וזולל מן התורה. ברור אפוא שמקבילי לא רואה את עצמו טוב יותר מרבו המובהק…
ואל תשכח שמקבילי גם מרומם את שר"י וכל שאר המינים הוזי ההזיות בפירושו. וכנגד דברי מקבילי, אשר מתיר לדיינים ולמורי הוראה ולכומרי השׂררה לאכול מן התורה, עומדים וניצבים כתוכחה נוקבת דברי הנביא מיכה, אשר משווה בין הכוהנים שפוסקים הלכה בכסף לנביאי השקר הקוסמים בכסף, והוא מוסיף וקובע, שבגלל רדיפת הבצע של כומרי הדת, ירושלים תיחרב ותאבד. כלומר, שחיתותם של כומרי הדת תביא בסופו-של-דבר לחורבן העם והארץ:
"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ, בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה [ושם תרגם יונתן: 'דְּבָנַן בָּתֵּיהוֹן בְּצִיוֹן בְּדַם אֲשִׁיד וִירוּשְׁלֶם בְּנִכלִין', דהיינו, הבונים את בתיהם המפוארים בכספי העניים והעשוקים], רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה, לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (פ"ג).
"וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה [מסלפים את דת האמת, מעריצים את המינים ומתירים את השרצים]" (מלאכי ב, ח–ט).