הייתכן שאין מלחמת מצוה בימינו?

נושאי הדת האורתודוקסית אינם חדֵלים לתעתע ולקעקע את תורת משה, ואפילו שמדובר בחילול שם שמים גדול ועצום שלא היה כמותו מאז שזכינו לשוב אל ארץ-ישראל, הם אינם נרתעים ואינם בוחלים בכל אמצעי כדי להשחית ולחלל את תורת ה' צבאות בדבר החמור ביותר – והוא ההשתמטות המקוממת של המינים וצאצאיהם מהשתתפות במלחמת מצוה. ולא רק מהשתתפות במערכי המלחמה הקדמיים והאחוריים הם משתמטים ביד רמה ובעזות פנים, גם את ההשתתפות במערכי התמיכה האזרחית הם מוקיעים, כגון שירות אזרחי.

במאמר זה אבקש להתייחס לנקודה מסוימת מאד בתעתועיהם של המינים וצאצאיהם, והיא טענתם לפיה לא קיים בימינו דין מלחמת מצוה, ולכן הם פטורים לחלוטין מלהתגייס למלחמות ישראל – וכמובן שלשיטתם הם אף עושים מצוה רבה בכך שהם בורחים ממערכי המלחמה. ולא היה צורך במאמר זה כלל ועיקר, כי צלם האלהים שניתן לנו מתקומם כנגד טענתם, דהיינו לא יעלה על הדעת שלא תהיה חובה גדולה ונוראה להתגייס בשעת מלחמה, אך גדולי האסלה הרסו את מוחם של צאצאי המינים, ולכן הם זקוקים להוכחות וראיות הלכתיות מפורשות.

ובכן, הבה ונחל לקעקע את טענתם, וכך פוסקים חז"ל ורבנו בהלכות שבת (ב, כג–כה):

"גויים שצרו על עיירות ישראל, אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת ואין עושין עמהן מלחמה. ובעיר הסמוכה לסְפר [=לגבול] אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש – יוצאין עליהן בכלי זין ומחללין עליהן את השבת. ובכל מקום [=אפילו בחוץ לארץ, כל שכן בארץ-ישראל] אם באו על עסקי נפשות, או שערכו מלחמה, או שצרו סתם – יוצאין עליהן בכלי זין ומחללין עליהן את השבת. ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא, לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגויים בשבת, ואסור להם להתמהמה למוצאי שבת. וכשיצילו את את אחיהן מותר להם לחזור בכלי זין שלהם למקומם בשבת, כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא [...] ואפילו יחיד הנרדף מפני גויים [...] מצוה להצילו ואפילו בעשיית כמה מלאכות בשבת, ואפילו לתקן כלי זין להצילו מותר [!]. וזועקין עליהן ומתחננים בשבת, ומתריעין עליהן לעזור אותן. [...] צרין על עיירות הגויים שלושה ימים קודם לשבת, ועושין עמהן מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת עד שכובשין אותה, ואף-על-פי שהיא מלחמת הרשות. מפי השמועה למדו 'עַד רִדְתָּהּ' [דב' כ, כ] ואפילו בשבת, ואין צריך לומר במלחמה מצוה, ולא כבש יהושע יריחו אלא בשבת".

מהלכות אלה עולה כשמש ביום בהיר, שדין מלחמת מצוה חל בכל עת ובכל זמן, והוא אינו תלוי לא במלך, ולא בסנהדרין, ואפילו לא בישיבה בארץ-ישראל – אלא דין "עזרת ישראל מיד צר" הוא דין כללי, ויציאה לעזרת ישראל היא מלחמת מצוה, ואפילו לעזרת יחיד הנרדף! ושמא לא לחינם ההלכות החד-משמעיות הללו נפסקו על-ידי חז"ל ורבנו דווקא בהלכות שבת, שהרי יהדות המינות האורתודוקסית הפכה את השבת ליסוד היסודות ועמוד החכמות, דהיינו הם החליפו את כל יסודות תורתנו במצות השבת, וכבר הסברתי במקום אחֵר שכל מטרתם בעיוות הזה היא להשחית את כל יסודות תורתנו, ראו נא: "ביצוע עבודות תשתית גדולות בשבת".

ואגב הדברים קעקענו עוד תעתוע מבתי המדרשות של המינים, והוא דרישתם המדומה (=שהרי היא אינה אלא תעתוע ותירוץ להשתמט ממלחמת מצוה) שהיחידות שבהן הם ישרתו ישמרו על כל סעיפי הכשרות המחמירים וההזויים שלהם, וכל עוד לא יסַפקו את תאוותם בעניין זה, יש כאילו איסור להתגייס לצה"ל ולצאת למלחמת מצוה... ובכן, ראינו מן ההלכה לעיל שמחללים אפילו את השבת החמורה ואפילו לאחר שנסתיימה המלחמה, כדי לצאת למלחמת מצוה ולהגן על ישראל מיד צר – כל-שכן וקל-וחומר שאסור באיסור חמור להשתמש בתירוצי כשרות הזויים ומחמירים שהביאו עלינו המינים האירופים, כדי להצדיק את התועבה הגדולה הזו, וחילול שם השמים הנורא הזה, ביד רמה כירבעם ובעזות פנים כעובדי אלילים.

והנה לפניכם עוד הקלות שהקלו חכמים על החיילים שיוצאים למלחמה, כגון אכילת דמאי ונטילת ידיים, וחובת עירוב וטלטול מוקצה, ואפילו בדיני גזל! והוא הדין לחיילים אשר מתכוננים למלחמה במחנות האימונים, ומציאותנו בארץ-ישראל מאז הקמתה היא מציאות מתמשכת של מלחמת קיום תמידית, וכך פוסקים חז"ל ורבנו בהלכות מלכים ומלחמות (ו, טז–יז):

"כשחונין, חונין בכל מקום. [...] וארבעה דברים פטרו במחנה: אוכלים הדמאי, ופטורים מרחיצת ידיים תחילה, ומביאין כל מיני עצים מכל מקום, ואפילו מצאן תלושים ויבשים אין מקפידין על-כך במחנה. וכן פטורין מלערב עירובי חצרות במחנה, אלא מטלטלין מאוהל לאוהל ומסוכה לסוכה, והוא שיקיפו כל המחנה מחיצה גבוהה עשרה טפחים, כדי שתהיה רשות יחיד כמו שנתבאר בהלכות שבת [...]. וכשם שפטורין מכל אלו בהליכתן, כך פטורין בחזירתן".

***

ועתה לדברי חכמים במשנה סנהדרין (א, ה): "אין מוציאין למלחמת הרשות, אלא על-פי בית-דין של שבעים ואחד", והנה פירוש רבנו שם: "אבל מלחמת הרשות למדנו אותה ממה שהיה דוד עושה, לפי שלא היה יוצא למלחמת הרשות אלא עד שמקבל הסכמת סנהדרי גדולה כמו שמפורסם אצלנו ממנהגיו ע"ה. ומלחמת הרשות, היא מלחמת עמון ומואב וישמעאל ודומיהם. ומלחמת מצוה, היא מלחמת עמלק ושבעה עממין בלבד", ועוד אמרו חכמים במשנה שם (ב, ד): "ומוציא למלחמת הרשות על-פי בית-דין של שבעים ואחד", ושם פירש רבנו: "מלחמת הרשות, מלחמת שאר האומות חוץ משבעה עממין ומלחמת עמלק כמו שביארנו בשמיני דסוטה. ומתנאי מלחמת הרשות שלא תהא אלא במלך ובסנהדרין". למדנו אפוא, שרק מלחמת הרשות מחויבת להיות "במלך ובסנהדרין", אבל מלחמת מצוה אף בלא מלך ובלא סנהדרין.

וחשוב להבהיר, שרבנו בפירושו לא מגדיר מלחמת מצוה אלא מבחינת הרכב העמים, דהיינו מי הם העמים שנכללים במלחמת הרשות ומי הם שנכללים במלחמת מצוה, אך ברור שאם ישמעאלים קמים עלינו לכלותנו, מצוה גדולה ורבה היא להציל את עם-ישראל מידם, וכפי שראינו מפורשות בהל' שבת לעיל – עד שהתירו לחלל את השבת אפילו בחזרה מהמלחמה, "ואפילו יחיד הנרדף מפני גויים [...] מצוה להצילו ואפילו בעשיית כמה מלאכות בשבת".

***

ועתה נעבור ברשותכם להלכות מלכים ומלחמות (ה, א–ב):

"אין המלך נלחם תחילה אלא מלחמת מצוה, ואיזו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מצר שבא עליהם. ואחר-כך נלחם במלחמת הרשות, והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו. מלחמת מצוה – אינו צריך ליטול בה רשות בית דין, אלא יוצא מעצמו בכל עת, וכופה העם לצאת. אבל מלחמת הרשות – אינו מוציא העם בה, אלא על-פי בית דין של שבעים ואחד".

וגם מהלכה זו עולה שרק במלחמת רשות נדרש אישור מן הסנהדרין. יתר-על-כן, מהלכות אלו עוד ברור, שמלחמת רשות היא "המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו", כלומר אפילו ליזום מלחמה כנגד אויבינו הזוממים לכלותינו הינה בגדר חובה ומלחמת מצוה! לא צריך לחכות עד שאויבינו יגיעו לשערי יישובנו, ורק לאחר שהם פרצו לבתינו והתעללו ושרפו את אחינו ואחיותינו באש – רק אז נתחייב מדין "מלחמת מצוה" לגייס את העם ולהשיב מלחמה שערה, אלא ברור כשמש מהלכה זו, שהגדרת מלחמת מצוה כוללת גם מלחמה יזומה שנועדה לשלול מאויבינו את האפשרות לבצע בנו טבח. וחשוב להזכיר ולשנן, כי במלחמת מצוה "הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (שם ז, ז).

ושמא יטען הטוען, ואולי מלחמת מצוה ניתנה אך ורק למלכי ישראל? דהיינו כל עוד אין מלך בישראל, אין חובה לצאת "לעזרת ישראל מיד צר"? ולאותו טוען מתעתע אשיב, ואם הרוצחים והצוררים הארורים היו פורצים לביתך ומתעללים בבניך ובנותיך לעיניך, ומעלים באש את ביתך יחד איתך ואשתך וכל בני ביתך – האם היית טוען שצה"ל פטור מלצאת לעזרתך?! וכי לא היית צווח עד לב השמים שיבואו להצילך?! והלא ברור כשמש שחובה לצאת ולעזור ולהילחם.

ואפילו מידת גויים אין להם לחרדים, שהרי אפילו הגויים יוצאים לעזרת אחיהם, ואפילו הם מתגייסים למלחמה על בתיהם וארצותיהם, ואילו החרדים טוענים שהם פטורים, ויתרה מזאת, הם צועקים וצווחים עד לב השמים: "נמות ולא נתגייס", והגויים הערֵלים טובים מהם. כללו של דבר, אלמלא המינים הארורים לא היה צורך להביא ראיה לכך שמלחמת מצוה כוללת את כל הזמנים והעיתים, ואת כל המקומות שבעולם, וכפי שמובא מפורשות בהלכות שבת לעיל – שהרי לא יעלה על הדעת להפקיר את אחינו בית ישראל בטענה שאין מלך בישראל...

זאת ועוד, הגדרות מלחמות מצוה ורשות כלל אינן קשורות לשליטת מלך בעם-ישראל, אלא למצב נתון של צרה ומצוקה. אחת הראיות לכך היא מימי דבורה הנביאה וברק בן אבינועם, שבהם לא היה מלך בעם-ישראל, ובכל זאת, דבורה הנביאה בשׁירתה הנשׂגבה מותחת ביקורת חריפה על אלה שלא השתתפו במלחמה לעזרת ישראל בגיבורים. ובכלל, האם ניתן לטעון שבכל תקופת כיבוש הארץ עד משיחתו של שאול למלך על ישראל, שום מלחמה מן המלחמות הרבות להצלת עם-ישראל מידי נוגשׂים ושוסים עזים ואכזריים לא הייתה מלחמת מצוה?

יתר על כן, האם ניתן להגדיר את מלחמות ישראל מאז קום המדינה, ואף את המאבקים הקשים שהיו לפניה, כמלחמות רשות? והלא אנו נלחמנו ונלחמים על עצם קיומנו במדינת ישראל! את אויבינו האכזרים לא מעניין אם יש מלך או אין מלך לעם-ישראל או מהי מערכת המשפט לפיה עם-ישראל החליט לפסוק, אדרבה, תאוותם להשמידנו רק מתגברת ומתעצמת.

כמו כן, רבים ממלכי יהודה וישראל, ובעיקר רבים ממלכי ישראל, היו פושעים גדולים ונוראים, עובדי אלילים כופרים ורוצחים, אשר לידם נראים ראשי ממשלות ישראל לדורותיהם צדיקים ותמימים וישרים, חסידי אומות העולם. ולמרות זאת, כאשר מלכי יהודה וישראל פקדו לצאת למלחמת מצוה להגנה על עם-ישראל, לא הייתה כלל שאלה אם לצאת למלחמה או לא.

ויתרה מכולן לדעתי, הטענה שאני לא אלך בדרך האמת בגלל שהזולת (=הממשלה והנהגת העם), אינו נוהג בדרך הישר ואינו פוסק לפי דין תורה, אינה נכונה. מפני שכדי שנגיע לממלכת כהנים וגוי קדוש ולמילוי ייעודנו כאור ליהודה ואור לגויים, עלינו לחתור לדרך האמת ללא השפעה וללא תלות בתְּעייתו של הזולת. על כל אחד ואחד להתבונן על עצמו בלבד בבואו לקבל הכרעה איזוהי הדרך הישרה שיבור לו האדם. ואגב, מה שנקרא בימינו "דין תורה" רחוק מאד מדרך האמת, והשפעות זרות רבות חדרו וסיאבו לחלוטין את ממסד הכמורה האורתודוקסי.

כללו של דבר, גיוס החרדים לצה"ל הוא בגדר מצוה רבה, לא רק כדי להסיר מעלינו חילול שם שמים, אלא מפני שהוא עשוי לשנות את פניה של מדינת ישראל לדורות. שינוי פני החברה הישראלית מתחיל מהצבא, שהרי מפא"י ההיסטורית שלטה במדינה עשרות שנים דרך הצבא (ועדיין שולטת). הוי אומר, אם צאצאי המינים היו מבקשי ה' באמת, הם היו שולחים את בניהם לצבא, ובפעולה זו, תוך זמן קצר יחסית הם היו משנים את פני הצבא והמדינה, אך מעייניהם נתונים רק לבצע התקציבים ולשלל התאוות וטובות ההנאה הנלווים להם, והאמת נעדרת.

***

ועתה נעבור לעיין בספר המצוות להרמב"ם (עשין קפז–קפח):

"והמצוה השבע ושמונים ומאה, הציווי שנצטווינו להרוג שבעה עממין ולהשמידם [...] והיא מלחמת מצוה, ואנחנו מצֻווים לשרשם ולחטט אחריהם בכל דור ודור עד שיכלו עד האיש האחרון, וכך עשינו עד שנשלמה השמדתם על ידי דוד [...] ועל-ידי-זה שכבר כלו לא תהיה המצוה שנצטווינו עליהם להורגם מצוה שאינה נוהגת לדורות, כשם שלא נאמר במלחמת עמלק אינה נוהגת לדורות ואפילו אחר השמדתם והכרתתם, כי מצוה זו אינה תלויה בזמן ולא במקום מיוחד [...] אלא היא תלויה במי שמצַווים עליו, כל זמן שימָּצֵא יופעל בו אותו הציווי".

ובמצוה הבאה שם, אומר רבנו: "וגם מלחמת עמלק היא מלחמת מצוה", וברור משני המקורות הללו שמלחמת מצוה בשבעה עממין ובעמלק אינה תלויה במציאותו של מלך בישראל, אלא הן נוהגות לדורי דורות ללא תלות במציאותו של מלך בישראל. ומזאת נלמד שמלחמת מצוה באופן כללי, דהיינו יציאה לעזרת ישראל מיד צר, אינה תלויה במציאותו של מלך בישראל.

***

ולאחר כל הדברים האלה נעיין בדברי חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (י, ט), וכֹה דבריהם:

"בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם [=כמו בתקופת דוד ושלמה] אסור לנו להניח גוי עובד עבודה-זרה בינינו [...] אלא עד שיקבל עליו שבע מצוות שנצטוו בני נח [...] ואם קיבל עליו שבע מצוות הרי זה גר תושב. ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג".

כלומר, בזמן שיד ישראל תקיפה אסור להניח גויים בארץ-ישראל, ואפילו אם הם לא זממו להרע לנו במאומה, וסתם ישבו כאן לטובתם ולהנאתם! אלא מניחים לפניהם שתי ברירות: או שיעזבו את ארץ-ישראל או שיישארו בתנאי שיקבלו עליהם שבע מצוות בני נח מתוקף תורת משה. ואם הם לא רצו לעזוב וגם לא רצו לקבל עליהם שבע מצוות בני נח – הורגים אותם מיד!

וכל-שכן גויים אשר זוממים להרע לנו כאן בתוכנו, בתוך ארץ-ישראל, ואפילו כאשר ידינו אינה תקיפה כמו בימי דוד ושלמה – מצוה גדולה ורבה היא לפעול ככל יכולתנו לגרש אותם מארצנו ולהילחם עמהם ללא מורא, בכל דרך אפשרית כדי שיעזבו את ארצנו, כולל במלחמה רבתי!

וראו נא לדוגמה את היחס כלפי גר תושב, שהוא כאמור גוי שקיבל על עצמו את שבע מצוות בני נח מתוקף דת משה וחי עִמנו בשלום ובשלווה – ההלכה קובעת שאם הוא הרג יהודי ברשלנות הוא נהרג על-כך! וכֹה דברי רבנו בהלכות רוצח ושמירת הנפש (ה, ד): "גר תושב שהרג את ישראל בשגגה, אף-על-פי שהוא שוגג הרי זה נהרג, אדם מועד לעולם". כלומר, היחס כלפי גר תושב מאד מחמיר אפילו כאשר הוא גרם נזק ברשלנות לעם-ישראל. נלמד אפוא קל וחומר, מה יהא היחס כלפי סתם גוי חייתי שגרם נזק במזיד ובזדון לעם-ישראל?

ועוד בעניין גר תושב ראו נא במאמר: "האם חובה לנהוג בחמלה כלפי פליטים?".

כללו של דבר, אם בזמן שהיובל נוהג גר תושב נהרג על שהרג יהודי בשוגג, אין ספק שמצוה רבה היא בכל עת ובכל זמן להילחם בערים שלמות וברבבות בני אדם של גויים אכזרים, הואיל והם זוממים להשמידנו ואף טובחים בנו בכל עת שיש לאל ידם – שהרי אם החמירו על גר תושב על הריגה בשוגג של יהודי אחד, אין צל של ספק מהו דינם של רבבות רוצחים אכזרים אשר מאיימים על עם-ישראל בכללותו, וזוממים כל העת להתעלל בנו ולהשמידנו – וכל זה אפילו כשידינו אינה תקיפה כמו בימי דוד ושלמה, אך כאשר ידינו תקיפה, אפילו על הֶרֶג בשוגג הורגים גר תושב, אף שקיבל על עצמו שבע מצוות בני נח והוא מהלל את עם-ישראל בפיו!

***

והנה לפניכם עוד מקור שנוגע לענייננו, במשנה סוטה (ח, ו) נאמר כך:

"במה דברים אמורים? במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. אמר ר' יהודה: במה דברים אמורים? במלחמת מצוה, אבל במלחמת חובה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה".

וכך פירש רבנו שם:

"אין מחלוקת ביניהם שמלחמת שבעה עממין ומלחמת עמלק חובה. ואין מחלוקת ביניהם שמלחמת שאר הארצות של שאר האומות רשות. לא נחלקו אלא במלחמת אומות הנלחמים בהם כדי להחלישם שלא ילחמו בישראל ולא יתנפלו על ארצם [=אויבים מחוץ לארץ ישראל], תנא קמא קורא את זה רשות, ור' יהודה קורא למלחמה זו מצוה. ולדעת ר' יהודה מי שהיה עוסק במלחמה זו או בצרכיה פטור מן המצוות לפי שכלל הוא אצלינו כמו שידעת: 'העוסק במצוה פטור מן המצוה', ולדעת תנא קמא אינו עוסק במצוה. ואין הלכה כר' יהודה".

ומה למדנו ממשנה זו ומפירושה? ובכן, לפי ר' יהודה אפילו אומות שיושבות מחוץ לארץ-ישראל מצוה היא להילחם בהם כדי להחלישם שלא יתנפלו על ארצנו, ואף שדעתו לא נפסקה להלכה, עדיין למדנו מדבריו שאם האויבים נמצאים כאן בתוכנו בארץ-ישראל, מצוה גדולה ורבה היא ליזום מלחמה כדי להכריתם ולגרשם מארצנו! ובמלים אחרות, מדובר במלחמת מצוה! כמו כן, אין זכר, לא בדברי חכמים ולא בדברי רבנו לכך שמלחמת מצוה תלויה במציאותו של מלך.

ועוד למדנו ממשנה זו ומפירושה, שמי שיוצא למלחמה פטור מכל המצוות! מפני שהוא עוסק במצוה, ולא בסתם מצוה אלא במצוה הגדולה מכולן והיא הצלת נפשות בעם-ישראל! ומזאת ניתן בהחלט להוסיף וללמוד שיש להקל הלכתית על החיילים המתאמנים לקראת המלחמה וכמו שראינו לעיל, שהקלו עליהם החכמים בכמה עניינים. הוי אומר, אין שחר להזייתם של החרדים המבחילים לפיה עד שלא יתמלאו כל תנאי הכשרות המחמירים הפרו-נוצריים שלהם, הם לא יתגייסו לצה"ל – והצבתם תנאים בלתי אפשריים אינה אלא תירוץ להשתמטותם.

***

והנה לפניכם עוד ראיה לכך שמצוה גדולה ורבה היא ליזום מלחמת מצוה כנגד הישמעאלים: בהלכות חובל ומזיק (ח, י) תואר רשע מישראל אשר מוסר ישראל אחֵר לגויים כדי לגרום לחברו לנזק גופני או ממוני. מדינו של אותו רשע מישראל, שמבקש למסור לגויים אפילו "ממון קל", נסיק על דין הגויים שזוממים להשמידנו ולהכרית את עמֵּנו – וכֹה דברי חז"ל בהלכות שם:

"מותר להרוג המוסר בכל מקום, ואפילו בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות. ומותר להורגו קודם שימסור, אלא כשאמר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו ואפילו ממון קל – הרי התיר עצמו למיתה [...] וכל הקודם להורגו זכה".

מהלכה זו אנו למדים, שרשע מישראל שרק מתכונן או רק מתכנן לגרום לנזק ממוני קל לישראל, בכך שימסור אותו לגויים – דינו מיתה. מה יהא אפוא דינו של ישמעאלי אחוז טירוף אשר רודף אחרי ישראל להורגו ולהתעלל בו, פשוט מתוך אש שנאה יוקדת לעם-ישראל? וחמור מכך אלף מונים, מה יהיה דינם של רבבות גויים אכזריים אשר מבקשים להשמיד את עמֵּנו?

***

ועתה אתייחס לקושיה של מאן-דהו מספר-המצוות להרמב"ם (סוף ההקדמה, עמ' נז):

"וידוע שהמלחמה וכיבוש הארץ לא יהיו אלא במלך ועל-פי סנהדרי גדולה וכהן גדול כמו שאמר: 'וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד' [במ' כז, כא]. ולפי שכל העניינים הללו מפורסמים אצל הרוב, כל מצוַת עשה או לא תעשה התלויה בקרבנות, או בעבודות, או במיתות בית דין, או בסנהדרין, או בנביא ומלך, או במלחמת מצוה, או במלחמת רשות, לא אצטרך לומר בהן 'ומצוה זו אינה נוהגת אלא בפני הבית', כיוון שזה ברור כפי מה שהזכרנו. ומה שאפשר שיהא בו ספק או טעות אעיר עליו".

ובכן, ראינו לעיל שכיבוש הארץ מידי שבעה עממין ויתר סוגי מלחמות המצוה אינן תלויות לא במלך ולא בסנהדרין, והן נוהגות בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית, ואף לא יעלה על הדעת אחרת... לפיכך, מן ההכרח שיש שיבוש בקטע הזה, ואכן, בכתב-יד מן המאה הי"ד (אשר מצוי בספריית מדינת בווריה, Cod.hebr.282, עמ' 59), נאמר כך: "וידוע שהמלחמה וכבישת עיירות לא יהיו אלא במלך [...] או בנביא ומלך, או במלחמת רשות, לא אצטרך" וכו'. כלומר, בכתב-היד האמור לא נזכר לא "כיבוש הארץ" ולא "מלחמת מצוה", והכל מובן ומיושב.

ואחתום פרק זה בהלכה שלא נאמרה לעיל: "ולא מוציאין למלחמת הרשות [...] אלא על-פי בית דין הגדול, שנאמר: 'כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ' [שמ' יח, כב]" (סנהדרין ה, ב). וגם מהלכה זו עולה בבירור, שרק למלחמת רשות נדרש אישור של בית הדין הגדול, ולא ייתכן אחרת.

סוף דבר

הנני מבקש לחתום מאמר זה בשני עניינים: במשנה קידושין (ד, ה) נאמר כך: "אין בודקין [...] ר' חנינה בן אנטגנס אומר: אף מי שהיה מוכתב באסרטיא של מלך", ושם פירש רבנו: "ואסרטיא של מלך – פנקס צבא [=אנשי] המלחמה שהיו עם מלכי בית דוד, לפי שלא היו מוציאין למלחמה אלא מיוחס כדי שתהא זכות אבותן מסייעתן". ללמדנו שאך ורק המיוחסים היו זוכים להילחם עם מלכי בית דוד, ומדוע? מפני שזכות אבותן מסייעתן, דהיינו החינוך שהם קיבלו מבית אבא, החינוך למוסר וליושר ולנאמנות, ולכלל המידות הטובות – הוא זה שהיה עומד להם בשעות הרות גורל, שבהן האדם נדרש לגייס את כל כוחות נפשו וחוסנו הרוחני.

וקשורות לעניין זה ההלכות שבהן אחתום מאמר זה, כי החוסן הרוחני והנפשי נובע משמירה קפדנית על ערכי מוסר ויושרה, הוי אומר: ערכי המוסר הנעלים הם אלה אשר מרוממים את האדם בשעת מלחמה, ומסייעים לו להילחם בחירוף נפש וללא פחד ומורא, באויבי ה' יתברך – ואין ספק שהאנשים המיוחסים והערכיים הללו, יידעו להילחם בעוז כפי דרישת בוראם.

והנה לפניכם פסקי חז"ל ורבנו הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמות ספ"ז:

[יז] "ומאחר שייכנס אדם בקשרי המלחמה יישען על מקווה ישראל ומושיעוֹ בעת צרה, ויידע שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרם מליבו ויפנה מכל דבר למלחמה".

[יח] "וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר: 'אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם' [דב' כ, ג]".

[יט] "ולא עוד, אלא שכל דמי ישראל תלויין בצווארו, ואם לא ניצח ולא עשה מלחמה בכל ליבו ובכל נפשו – הרי זה כפי ששפך דמי הכל, שנאמר: 'וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ' [דב' כ, ח], והרי מפורש בקבלה: 'אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת יְיָ רְמִיָּה וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם' [יר' מח, י]".

[כ] "וכל הנלחם בכל ליבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעוֹ רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל, ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם-הבא, שנאמר: 'כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה יְיָ לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי מִלְחֲמוֹת יְיָ אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ... וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [ש"א כה, כח–כט]".

בתמונת שער הרשומה: מחבל עזתי חמוש יורה באישה בקיבוץ עלומים בבוקר 7.10.

הייתכן שאין מלחמת מצוה בימינו.pdf

הורידו את PDF • 335KB