'כי תבוא חכמה בליבך ודעת לנפשך ינעם'

"שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ, כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ" (מש' א, ח–ט), ושם פירש רס"ג בפירושו הקצר: "תּוֹרַת – הוראת; לְרֹאשֶׁךָ – על ראשיך; גַּרְגְּרֹתֶיךָ – 'גבב' ['והוא חלק הצוואר שלצד פני האדם. ובספרו האמו"ד (י, יד) כתב רס"ג, שאותם הסוברים שצריך אדם להקדיש עצמו רק לחכמה, למדו מפסוק זה שצריך להתקשט בחכמה כפנינים וכמרגליות שעל המלכים' (קאפח שם)]", והוסיף שם רס"ג בפירושו הארוך:

"דרך העבריים לייחס שני דברים לשני בני אדם והכוונה שהם יחד [כלומר, שני הדברים שנזכרים זה לצד זה במשפט –] מתייחסים אל כל אחד מהם, וזה כגון דבר ה' יתהדר ויתרומם: 'אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה' [תה' צז, יא; ולדעת רס"ג ספר תהלים נאמר בנבואה ולדעת רבנו ברוח הקודש] – לא שלל מישרי הלב מה שחִייב לצדיק, ולא [שלל] מהצדיק מה שחִייב לישרי הלב. אלא הכל [גם האור וגם השמחה] לכל אחד מהם, ויהיה הסדר: אור ושמחה זרועים לצדיק ולישרי הלב. וכך כאן, לא ייחד את האב במוסר והאם בתורה, אלא שניהם מתייחסים אל האב והאם, ויהיה הסדר בפירושו: שמע בני מוסר אביך ואימך ותורתם אל תיטוש.

ואמרוֹ: 'כִּי לִוְיַת חֵן' וכו', כוונתו [של שלמה] לכך שהמדע ומוסר-הדת שניהם עדיי האדם בשני העולמות גם יחד, כמו שמתקשטים בפנינים ובענקים: בעולם-הזה [עֶדְיָם] הוא מה שפונים ונזקקים בני האדם לחכמים בכל מאורע ומקבלים את דעתם ועצתם והוראתם, ומזלזלים את הסכלים ומשפילים אותם; ולעולם-הבא הרי [עֶדְיָם הוא בכך ש]הגומל יתהדר ויתרומם יגמלם במיטב הגמול על כל מה שיָּגעו ועָמלו, עד שליטשו את הבנתם ושיננו את ספריו והשׂכילו מהם את מצוותיו ואזהרותיו, וכל-שכן אם הם צירפו לכך גם את הכשרת בני האדם למשמעתו והחזרתם מן החטא [כלומר, לא רק למדו ושיננו, אלא גם הדריכו וקירבו לדרך האמת]".

***

"כִּי חִנָּם מְזֹרָה הָרָשֶׁת בְּעֵינֵי כָל בַּעַל כָּנָף [...] כֵּן אָרְחוֹת כָּל בֹּצֵעַ בָּצַע אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח" (מש' א, יז–יט), ופירש שם רס"ג בפירושו הקצר: "כִּי – וכמו שהרשת פרושׂה לחינם בעיני כל בעל כנף", ובפירושו הארוך הוסיף: "והפסוקים הללו הם משלים [...] ומסקנתם, כי התפתוּת האדם בחמס, רואהו השֵּׂכל שהוא שווה להתפתות העוף בזירעונים שמפילים אותו בפח, והוא: שהעוף שהוא בעל-כנף, מדמה כי הזירעונים שברשת הונחו חינם ונוחת עליהם, ואינו יודע שלא נעשו אלא לקחת [בהם] את נפשו, וכך הממון האסור והבצע נדמה לאדם שהוא רוכשו בחינם, והוא רוכשו בנפשו, כאמרוֹ: 'אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח'. וכמו שנאמר בזנות כיו"ב: 'כְּמַהֵר צִפּוֹר אֶל פָּח וְלֹא יָדַע כִּי בְנַפְשׁוֹ הוּא' [מש' ז, כג; 'וְאֵשֶׁת אִישׁ נֶפֶשׁ יְקָרָה תָצוּד', (שם ו, כו)]".

והוא הדין לכל הכספים והמשכורות וטובות ההנאה לרוב מיניהם וסוגיהם, אשר מפיקים אנשי הדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית החדשה בשם דת האמת שניתנה לנו מפי הגבורה. סבורים הם שמותר ואף מצוה וחובה להשתמש בכתרה של תורה, וליהנות מכבוד תורה, ולהפוך את התורה לכלי לפרנסה ולהפקת טובות הנאה, אך אינם יודעים שהם רוכשים את הממון המועט הזה בנפשם! כי חילול השם עוון חמור מאד הוא, ולא רק שידם פושטת בבצע ובממון אסור, הם גם מחללים בזה שם שמים, ואף מנציחים את דרכי המינים האירופים אשר עיוותו את תורת משה לבלי היכר, והפכו את דת האמת הטהורה ל"יהדות" אורתודוקסית פרו-נוצרית.

***

"כִּי תָבוֹא חָכְמָה בְלִבֶּךָ וְדַעַת לְנַפְשְׁךָ יִנְעָם. מְזִמָּה תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ תְּבוּנָה תִנְצְרֶכָּה" (מש' ב, י–יא), ושם פירש רס"ג: "כִּי – כאשר תבוא החכמה בליבך ותנעם הדעת לנפשך ['ובספרו אמו"ד (י, יד) כתב רס"ג, כי אותם שהקדישו עצמם רק ללימוד החכמה, מביאים ראיה מפסוק זה כי רק החכמה מענגת את הנפש' (קאפח)]; מְזִמָּה – אז תהיה המזימה שומרת עליך והתבונה תנצרכה [ולקמן בפירושו הארוך ביאר כי המזימה היא החכמה שבלב האדם, ובהקדמתו (בעמ' יז) הסביר כי המזימה היא כוח המחשבה וההיגיון]", ובפירושו הארוך שם הוסיף רס"ג:

"הנפש מתענגת בחכמה כמו שמתענג הגוף במה שהוא מרגיש, כמו שאמר: 'וְדַעַת לְנַפְשְׁךָ יִנְעָם', לפי שהנפש חָגָה סביב תענוגיה, וכאשר היא מוֹצאת את השמחה והעונג בחכמה עם רוממותה וכבודה וטהרתה וניקיונה, הרי נשלם לה [=לנפש] כל מה שהיא רוצה. אלא שיש בין עונג החכמה ועונג החושים הבדל, והוא, שהחושים מתענגים במה שהוּרגלו לו שהוא מתאים להם, ולפיכך שואף אליהם כל טבע, והחכמה אין האדם מתענג בה אלא לאחר התבוננות ועיון ['עיון חוזר והתעמקות בנושא' (קאפח)] – ולפיכך אין כל טבע שואף אליה, ומן הסיבה הזו כתב החכם [שלמה המלך] את הפרק הזה, כדי ליישב את דעתו של דורש החכמה, ואומֵר לו:

אל תחשוב כי מראשית התעניינותך בה [=בחכמה] תשיג תועלתה ותתענג בה, אלא הֱיֵה מתון, כי יש לה הקדמוֹת מייגעות, אם תעסוק בהן תגיע אחר-כך לנחת ועונג ושמחה תמידיים. ומשל החוש והחכמה בעניין מהירות העונג וריחוקו: למלך שרצה לבנות ארמון, הרי מה שמקבלים הפועלים והעובדים בכל יום בשׂכרם נהנים בו מיד, והמלך לא ייהנה בארמונו כי אם לאחר משך זמן עד שתשלם מלאכתו, אלא שהמלך, כאשר ישתכלל ארמונו ייהנה וישמח בו תמיד, וכבר אז כלו וחלפו כל תועליות הפועלים. ואמר בסוף הפרשה, כי כאשר נכנסת החכמה בלב האדם נעשית לו כשומר לשמרוֹ מן החטא והוא אמרוֹ: 'מְזִמָּה תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ'".

ומוסיף שם קאפח השׂכיר הערת השקפה חשובה מאין כמותה שרבים הם האורתודוקסים הטיפשים ששוגים בה, וז"ל: "כלומר, שאין הנפש מתענגת בחכמה [=כוונתו כאן לתורה] אלא בזמן שהאדם דורשהּ ולומדהּ לשמהּ ברוממותה ובכבודה, ולא כשהוא לומדהּ לשם מקצוע או כל דבר שפל אחר [ובמלים אחרות, לא כאשר הוא הופך את התורה לקורדום לחצוב בו טובות הנאה]". אולם, קאפח לא היה נאמן לדברי האמת שבפיו, שהרי הוא הפך תורת חיים לקורדום חוצבים, ועשה הון מן התורה במשך יובל שנים תמימות ויותר, תוך שהוא עובר על איסורי תורה חמורים מאד: 1) האיסור להפוך את ממסד הדיינות לממסד מטונף של בצע (שהרי דיין שרק הִרבה שכר לשלוחיו ולסופריו הוא בגדר לוקח שוחד ורודף בצע); 2) האיסור ליטול משכורות בעבור פסיקת דינים; 3) האיסור להפוך את התורה לקורדום בנטילת משכורות נפוחות מאד. וכל אלו כבר נתבארו בהרחבה במאמר: "האם מותר לקרוא ליוסף קאפח בשם מארי?".