ובכן, אף שבמשך שנים נהגתי באופן אישי לקרוא ליוסף קאפח בשם מָרי, נראים הדברים כי שגיתי, ואסור לדעת חכמי התלמוד ולדעת רבנו הרמב"ם לקרוא ליוסף קאפח בשם מָרי או הרב, ולא רק זאת, לדידם מצוה ואף חובה לזלזל בו, ולראות את טליתו כמרדעת של חמור!
אוכיח את הדברים במאמר זה, ואף נראה שמצבו ההלכתי של קאפח חמור מכך בהרבה, מפני שהוא לא רק נכנס לגדר של דיין שחובה להקל ולזלזל בו, יתרה מזאת, הוא נכנס לגדר של "ארור לקח שוחד"! כך שלא רק שיש מצוה לזלזל בו ולראות את טליתו כמרדעת של חמור, חובה להוקיע את מעשיו הרעים שעליהם נלמד בהמשך, מפני שהוא עבר על מצות לא תעשה מן התורה בפרהסיה ביד רמה, והִתעה את הרבים לעבור על דברי תורה חמורים מאד.
ויתרה אף מזאת, מצבו של קאפח חמור אף יותר מ"ארור לקח שחד", שהרי הוא לא רק נכנס לגדר של "ארור לקח שחד", הוא גם נטל משכורות נפוחות מאד במשך יובל שנים, משכורות שאליהן נלוו שלל טובות הנאה גדולות ועצומות מאד, ואשתו ומשפחתו אף המשיכו ליטול את משכורותיו ושילומיו אחריו במשך ארבע-עשרה שנה – לפיכך, יוסף קאפח אינו רק בגדר "ארור לוקח שוחד" הוא גם בגדר מחלל-שם-שמים אשר אכל וזלל והשתמש בכתרה של תורה!
"אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם" (יח' כג, כ).
א. תהיה בעיניך כמרדעת של חמור
תחילה אוכיח שאין לקרוא לקאפח השכיר מָרי או הרב, ואף יש לראות בטליתו מרדעת של חמור, והנה לפניכם פסקי חז"ל ורבנו בהלכות סנהדרין (ג, ז–י), בארבע הפְּסקות הבאות:
"אמרו חכמים, שמא תאמר [...] איש פלוני קרובִי אושיבנו דיין [כמו שנהגו ונוהגים המינים השחורים וצאצאיהם עמוסי התאוות] [...] לכך נאמר: 'לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט' [דב' א, יז].
ועוד אמרו חכמים: כל המעמיד להם לישראל דיין שאינו הגון, כאילו הקים מצבה שנאמר: 'וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' טז, כב] [...] וכאילו נטע אשרה שנאמר: 'לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' טז כא]. וכן אמרו חכמים: 'לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב' [שמ' כ, יט], אלוה הבא בשביל כסף וזהב, זה הדיין שמינוהו מפני עושרו בלבד [=וכל-שכן כשכוונת ומטרת הדיין להפיק משכורות נפוחות ולהתעשר מן השׂררה].
כל דיין שנתן ממון [או התערב בכל צורה שהיא, כגון קאפח שהפעיל את קשריו הפוליטיים עם ישראל ישעיהו] כדי שיתמנה, אסור לעמוד מפניו [=לקום לכבודו], וציוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו. ואמרו חכמים, שהטלית שמתעטף בה תהיה בעיניך כמרדעת של חמור.
כך היה דרך החכמים הראשונים, בורחין מלהתמנות, ודוחקין עצמן הרבה שלא ישבו בדין עד שידעו שאין שם [דיין] ראוי כמותן, ושאם יִמָּנְּעוּ מן הדין תתקלקל השורה [=שורת הדין]. ואף-על-פי-כן, לא היו יושבין לדין עד שמכבידין עליהן העם והזקנים ופוצרין [=ומפצירים] בם".
נשים לב לדברי רבנו: "וכן אמרו חכמים: 'לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב' [שמ' כ, יט], אלוה הבא בשביל כסף וזהב, זה הדיין שמינוהו מפני עושרו בלבד". חכמים הִשוו את מינוי הדיין שנתן כסף כדי להתמנות לעבודה-זרה! ואם כֹּה חמור דינו של הדיין שרודף אחרי הכבוד והשׂררה, מה יהיה דינו של הדיין אשר רודף גם אחרי הממון? האין שוחד הממון חמור משוחד הכבוד? וברור שדיין שנוטל משכורות שחיתות במשך עשרות שנים בעבור פסיקת דינים, גרוע בהרבה מדיין עשיר שנתן ממון כדי להתמנות, ולקמן נראה שהוא בגדר "ארור לקח שחד".
ודי בהלכה זו כדי להסיר מיוסף קאפח את כתר הרבנות, והאמת שמצוה וחובה אף לגנותו ולזלזלו במלים קשות ביותר, כי הוא הִתעה ומתעה רבים לעוות ולסלף את דת האמת.
נעבור עתה לעיין במקורו של רבנו, וכך נאמר בתלמוד הירושלמי (ביכורים ג, ג):
"רבי מנא מיקל [=מזלזל] לאילין דמתמניי בכסף [=באותם דיינים עשירים שנותנים כסף כדי להתמנות]. רבי אמי קרא עליהון: 'אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם' [שמ' כ, יט]. אמר רבי יאשיה: וטלית שעליו כמרדעת של חמור. אמר רבי שיין: זה שהוא מתמני בכסף אין עומדין מפניו, ואין קורין אותו רבי, והטלית שעליו כמרדעת של חמור.
רבי זעירא וחד מן רבנן הוון יתיבין, עבר חד מן אילין דמיתמני בכסף. אמר יתיה דמן רבנין [=אמר אותו אחד מן החכמים] לרבי זעירא: נעביד נפשין תניי ולא ניקום לון מן קמוי [=נעשה עצמנו לומדים ולא נקום מפניו]. תירגם יעקב איש כפר נבורייא: 'הוֹי אֹמֵר לָעֵץ הָקִיצָה עוּרִי לְאֶבֶן דּוּמָם הוּא יוֹרֶה'? יודע הוא יורה? [האם הוא מסוגל להורות דין?] 'הִנֵּה הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף' – לא בכספייא איתמני [אין למנות דיינים בכסף!], 'וְכָל רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ' – לא חכים כלום".
ושוב יש להדגיש, שכל זה נאמר על עניין פחות בהרבה מנטילת שכר בעבור פסיקת דינים, רק על עצם מינוי דיין עשיר שנתן "תרומה": כדי לפאר ולרומם את בית-הדין, או לבית-הכנסת שבו מתפלל אחד מחברי הוועדה לבחירת דיינים, או לעמותה של אחד מחברי הוועדה, או למפלגה שתומכת בממסד הדיינות ומעבירה משכורות לדיינים מקופת-המדינה... ואין צורך לומר שאין למנות דיין שנתן שוחד לחברי הוועדה לבחירת דיינים, ולא ברשיעי ארורי עסקינן, אלא במי שביקש לתת "תרומה" לגיטימית לכאורה, כגון לארגוני "החסד" למיניהם, ובטובה הזו ימנו אותו לדיין. כי אם מדובר בשוחד אישי מתחת לשולחן אין צורך לומר שמדובר בעוון גדול.
ואם כך הוא הדין ביחס להענקת תרומה למוסדות "חסד" או לעמותות שפועלות "לשם שמים", מה יהיה דינו של קאפח אשר נטל לכיסו משכורות נפוחות ושלל טובות הנאה במשך יובל שנים? ואשתו ומשפחתו הוסיפו ליטול אחריו את משכורותיו במשך ארבע-עשרה שנה! אין צל של ספק שאסור היה לעמוד מפניו, ולא לקרוא לו רבי, וטליתו היא מרדעת של חמור.
ב. ארור לוקח שוחד
נעבור עתה לעיין בהלכות המרכזיות לפיהן אסור באיסור חמור מאד ליטול משכורות בעבור פסיקת דינים, ואפילו שכר פעוט, וכל העושה-כן הוא בגדר רודף בצע וארור לוקח שוחד.
נחל בהלכות סנהדרין (כג, ב), וכֹה דברי חז"ל ורבנו:
"כל דיין שיושב וּמְגַדֵּל מעלתו כדי להרבות שכר לחזניו ולסופריו, הרי הוא בכלל הנוטים אחר הבצע, וכן עשו בני שמואל, ולכך נאמר בהן: 'וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד' [ש"א ח, ג]".
כלומר, אפילו אם הדיין רק מפטם את כבודו שׂררתו ומעלתו ולא לוקח אגורה שחוקה אחת לכיסו בעבור פסיקת הדינים, הרי הוא כבר בגדר רודף בצע ולוקח שוחד. ואפילו אם הוא רק מרבה שכר לחזניו (=שליחי בית דין) ולסופריו (=סופרי בית הדין), הוא כבר בגדר רודף בצע ולוקח שוחד. מה יהא אפוא דינו של דיין אשר נוטל לכיסו משכורות של עשרות אלפי שקלים בחודש? ואליהן מצורפים כמובן מענקים וטובות הנאה מפליגות? האין זה שוחד ברור?!
נעבור עתה לעיין בהלכה הקודמת בהלכות סנהדרין שם (כג, א), וכֹה דברי חז"ל ורבנו:
"'וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד' [דב' טז, יט], אין צריך לומר לעוות את הדין, אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אסור ועובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל 'אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד' [דב' כז, כה]".
ולא לחינם רבנו פוסק את ההלכה בלשון כללי מאד, דהיינו, כל נטילת שכר שתכליתה לְזַכּוֹת את הזכאי ולחייב את החייב "אסור ועובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל 'אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד' [דב' כז, כה]" – וכך בדיוק פועל ממסד הדיינות האורתודוקסי! כלומר, הוא נותן לדיינים משכורות נפוחות ושלל טובות הנאה, כדי שהם יזכו את הזכאי ויחייבו את החייב בדיניהם... ולא סתם משכורות, משכורות שמנות מאד, כך שהדיינים לא רק ארורים הם גם מחללי-שם-שמים.
ושמא יטען הטוען שלא מדובר בהלכה זו בנטילת שכר מגורם שלישי, אלא בנטילת שכר בשווה משני בעלי-הדין שאינו שכר בטלה? ובכן, רבנו עוסק בשכר בטלה רק בהלכות הבאות בהמשך הפרק שם (כג, ו), והנה הִלכת חז"ל ורבנו שעוסקת בנטילת שכר-בטלה בשווה מבעלי-הדין:
"כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים, והוא [=בתנאי] שלא יהיה שכר הניכר [=שלא יהיה ניכר שהוא שכר בטלה]. אבל אם היה עוסק במלאכתו ובאו לפניו שניים לדין ואמר להם: 'תנו לי מי שיעשה תחתיי עד שאדון לכם', או 'תנו לי שכר בטלתי' – הרי זה מותר. והוא שיהיה הדבר ניכר שהוא שכר הבטלה ולא יותר, וייטול משניהם בשווה זה בפני זה – כגון זה מותר".
נשים לב, בהלכה שמדובר בה בנטילת משכורת בשווה מבעלי-הדין (כג, ו), רבנו אומר "דיניו בטלים", ואילו בהלכה הראשונה בפרק רבנו אומר שהדיין הוא בכלל "אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד"! מדוע? ובכן, נראה ברור שהלכה א נוגעת לעונשו החמור של כל דיין שנוטל שכר, ואילו הלכה ו מבארת את שלילת התוקף המשפטי של כל פסקיו: "כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים".
וראוי לחדד: ומדוע חז"ל התירו אך ורק שכר בטלה? מדוע חז"ל לא התירו לבעלי-הדין לתת משכורת לדיין בשווה? אלא, גם מסוף הלכה ו עולה בבירור, שאסור לדיין ליטול משכורת משום אדם או ממסד בעבור פסיקת דינים. ובימינו דין הממסד חמור אף יותר, כי מדובר בממסד פרו-נוצרי פגאני שהופך תורת-אלהים לקורדום-חוצבים, ונטילת כסף ממנו גם מהווה שותפות וחיזוק ועידוד לדרכי המינים גם מנציחה את ריחוקנו מדרך האמת וגם יש בה חילול השם.
קצרו של דבר, מההלכה האחרונה עולה במפורש, שאסור לקחת כסף בעבור פסיקת דינים למעט בארבעה תנאים מאד-מאד מסוימים ומצומצמים: רק שכר בטלה בשווה מבעלי-הדין, רק סכום שהוא שכר בטלה באמת, רק כאשר יש לדיין מלאכה באמת, ורק כאשר בעלי-הדין מבטלים את הדיין ממלאכתו בפועל באמת – ועל ארבעת הסייגים הללו אומר רבנו: "כגון זה מותר", לא רצוי, לא ראוי, לא משובח, רק מותר. ובמלים אחרות, רק כאשר הדיין אכן זקוק לפרנסה בסיסית כדי לקנות בה לחם לאכול ובגד ללבוש, רחוק מאד ממצבו של קאפח...
נמצא אפוא, שלקיחת משכורות בעבור פסיקת דינים חמורה מאד לפי דת האמת והצדק שקיבלנו ממשה בסיני, והנה הוכחה נוספת לכך מדברי רבנו בפירושו למסכת אבות (ד, ז):
"כי כאשר נתבונן בעקבות החכמים [=חכמי המשנה והתלמוד] ז"ל, לא נמצא להם שגבו מבני אדם, ולא קיבצו נדבות לישיבות המרוממות והמכובדות, ולא לראשי גלויות [כל-שכן רבני ערים], ולא לדיינין, ולא למרביצי תורה, ולא לאחד מן הממונים, ולא לשאר בני אדם [...] אלא נתעסק במלאכה שיתפרנס ממנה אם ברווחה ואם בדוחק, והיה בז למה שבידי בני אדם, כיוון שהתורה מְנָעַתּוּ מכך [...] ולא התירו לעצמם את זה, והיו רואים בכך חילול השם בעיני ההמון, שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן ותזדלזל בעיניהם, ויהיה העושה כן דבר ה' בזה ['כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ' (במ' טו, לא)], וטעו אלה [=רודפי הבצע] המכחישים את האמת ואת הלשונות האלו הברורים ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל כרחם [=בתקצוב פוליטי כפוי לממסד הכמורה האורתודוקסי]".
מדברי רבנו עולה באופן ברור ומפורש, שכל מי שעושה את התורה לשׂררה ולמלאכה ולכלי לפרנסה – כמו הדיינים השכירים ושאר הכומרים הממוסדים במסדר האורתודוקסי הפרו-נוצרי – מחלל-שם-שמים ובוזה את דבר ה' עד שהוא ראוי לעונש הכרת הנצחי! שהרי רבנו מצטט פסוק חמור מאד: "כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ".
והנה לפניכם ראיה נוספת מדברי רבנו, הפעם מפירוש המשנה לנדרים (ד, ג):
"ואני תמה על אנשים גדולים [בעיני ההמון] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים ממוסדים] בעד המשפטים [=פסיקת הדין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה], ונתלו בראיות קלושות. ונדבר בעניין זה במקומו במסכת אבות".
קצרו של דבר, אסור לדיין ליטול שכר בעבור פסיקת דינים משום גורם, למעט שכר בטלה בשווה מבעלי-הדין, וזאת אך ורק בהתקיים ארבעת התנאים ההכרחיים שראינו לעיל. כמו כן, ההלכה שראינו לעיל (סנהדרין כג, א) עוסקת בדיינים שכירים, והקב"ה הוא זה אשר מקלל ומחרף ומגדף אותם: "אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד". חשוב גם לציין, שהדיינים בימינו לוקחים את המשכורות הללו בפרהסיה, ולכן דינם כירבעם בן נבט אשר חטא והחטיא את ישראל.
ובהלכות תשובה (ג, הל' יד ואילך) חז"ל ורבנו מייחדים לקאפח ולדומיו שלושה גדרים: כופרים בתורה, מחטיאי הרבים, והעושים עבירות ביד רמה בפרהסיה כיהויקים, שהרי הכשרת חילול-השם מובילה לכל שלושת העוונות הללו, והנה ההלכות לפניכם בארבע הפְּסקות הבאות:
"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם-ולעולמי-עולמים: [...] והכופרים בתורה [...] ומחטיאי הרבים [...] והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיה כיהויקים [...]
שלושה הן הכופרים בתורה: [...] וכן הכופר בפירושה והיא תורה-שבעל-פה, והמכחיש מגידיה, כגון צדוק ובייתוס [כלומר, כל מי שמתיר הלכה למעשה ליהנות מדברי תורה ומפסיקת דינים, כופר ומכחיש את מסורת התורה-שבעל-פה שהורו ומסרו לנו מעתיקי השמועה] [...]
מחטיאי הרבים: אחד שהחטיא בדבר גדול, כירבעם וצדוק ובייתוס; ואחד שהחטיא בדבר קל, אפילו לבטל מצות עשה [=וכל-שכן מי שמחדיר את חילול-השם שהוא כירבעם וצדוק ובייתוס]. ואחד האונס אחרים [...] או שהטעה אחרים והדיחם כישוע [ראשון המינים הפרו-נוצריים] [...]
העושה עבירות ביד רמה כיהויקים: בין שעשה קלות, בין שעשה חמורות – אין לו חלק לעולם-הבא [והמחלל-שם-שמים והמתעה את הרבים, נכשל בעוון איום ועושה ביד רמה כירבעם]; וזה הוא הנקרא 'מגלה פנים בתורה', מפני שהעז מצחו וגילה פניו ולא בוש מדברי תורה".
"רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּוְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ, וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה" (מיכה ג, יא). שימו לב! מיכה הנביא משווה בין נביאי השקר הרשעים הארורים לבין הדיינים ומנהיגי העדה אשר נוטלים ממון בעבור פסיקת דינים!
ג. וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף!
בנוסף לעוון החמור של "ארור לוקח שוחד", קאפח עבר על איסור נוסף כאמור: הוא לא רק נטל משכורות בעבור פסיקת דינים, הוא נטל משכורות נפוחות מאד ושלל טובות הנאה: גם בעת שהוא פסק דינים בפועל, גם לאחר שהוא יצא לפנסיה, ואפילו לאחר שהוא מת, אשתו ומשפחתו המשיכו לקבל במשך ארבע-עשרה שנה משכורות שמנות ומדושנות!
לפיכך, לא רק שטליתו היא מרדעת של חמור, ולא רק שהוא בגדר "ארור לוקח שוחד" – הוא גם מחלל-שם-שמים, ומכחיש את האמת, ומתעה את הרבים אחרי הבצע, ושותף מרכזי מאד בעיוות דת האמת ובמסחורה הפרו-נוצרי הפגאני, אשר מרחיקים אותנו מאל אמת ומנציחים את דת משה כדת פרימיטיבית ונחותה, אשר בניה ונושאיה הינם עם סכל ונבל...
וכֹה דברי רבנו בעניינו של קאפח בהלכות סנהדרין (יא, ו):
"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".
כדי להוכיח את דבריי הקשים, אביא לפניכם מדברי רבנו הרמב"ם, אחל בשני קטעים מפירוש רבנו למסכת אבות (ד, ז), בתארוֹ את הנורמות המוסריות הנעלות של חכמי התלמוד:
"דע שזה שאמר [ר' צדוק], 'אל תעשה את התורה קרדום לחפור בה', כלומר אל תחשבנה כלי לפרנסה, ופירש ואמר שכל הנהנה בעולם הזה בכבוד תורה הרי זה הכרית את נפשו מחיי העולם-הבא, והתעוורו בני אדם בלשון הזה הברור [...] וקבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהילות, ועשו את השׂררות התורתיות [=דיינות, רבנות] חוקי מוכסים, והִשׁגו את בני אדם בהטעיה מוחלטת שזה חובה ושצריך לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים המתעסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעותשאין לו יסוד בתורה ולא רגלים להישען עליהם כלל".
"כי כאשר נתבונן בעקבות החכמים [=חכמי המשנה והתלמוד] ז"ל, לא נמצא להם שגבו מבני אדם, ולא קיבצו נדבות לישיבות המרוממות והמכובדות, ולא לראשי גלויות [כל-שכן רבני ערים], ולא לדיינין, ולא למרביצי תורה, ולא לאחד מן הממונים, ולא לשאר בני אדם [...] אלא נתעסק במלאכה שיתפרנס ממנה אם ברווחה ואם בדוחק, והיה בז למה שבידי בני אדם, כיוון שהתורה מְנָעַתּוּ מכך [...] ולא התירו לעצמם את זה, והיו רואים בכך חילול השם בעיני ההמון, שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן ותזדלזל בעיניהם, ויהיה העושה כן דבר ה' בזה ['כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ' (במ' טו, לא)], וטעו אלה [=רודפי הבצע] המכחישים את האמת ואת הלשונות האלו הברורים ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל כרחם [=בתקצוב פוליטי כפוי לממסד הכמורה האורתודוקסי]".
מדברי רבנו עולה באופן ברור ומפורש, שכל מי שעושה את התורה לשׂררה ולמלאכה ולכלי לפרנסה – כמו הדיינים השכירים ושאר הכומרים הממוסדים במסדר האורתודוקסי הפרו-נוצרי – מחלל-שם-שמים ובוזה את דבר ה' עד שהוא ראוי לעונש הכרת הנצחי! שהרי רבנו מצטט פסוק חמור מאד: "כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ".
ועתה נראה את הלכותיו המפורסמות של רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, ט–יא):
"כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה [כל-שכן בנטילה בכוח ובמרמה מקופת המדינה], הרי זה חִלֵּל את השם, וּבִזָּה את התורה, וְכִבָּה מְאוֹר הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם-הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם-הזה".
"אמרו חכמים: 'כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם' [אבות ד, ז]. ועוד ציוו ואמרו: 'לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן' [שם]. ועוד ציוו ואמרו: 'אהוב את המלאכה ושנוא את הרבנות' [אבות א, י]. ו'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' [שם ב, ב]. וסוף אדם זה שיהא מלסטֵם [מלשון ליסטים=שודד] את הבריות".
"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא [=חכמי המשנה והתלמוד], ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא, שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח, ב] – אשריך בעולם-הזה, וטוב לך לעולם-הבא שכולו טוב [המלאכה והפרנסה היא מן המעלות המובילות לאושר ולשמחה ולחיי העולם-הבא!]".
מהלכות אלה עולה בבירור כי מי ש"מלאכתו" היא הדיינות מחלל-שם-שמים, כי "מלאכה" זו אינה באמת מלאכה, אלא עיסוק בתורה תוך פרנסה מן הצדקה. כלומר, אסור באיסור חמור ליהנות מדברי תורה ומשׂררות תורניות, וכל חכמי המשנה והתלמוד היו בעלי מלאכה, ולא עלה בדעתם לקבל שכר מן הציבור בעבור שׂררה תורנית, למעט שכר בטלה אמיתי לדיינים – אך לדיינים בימינו ממילא אין שום מלאכה, ולכן כל הִלכת שכר בטלה לא שייכת אליהם...
ואחתום פרק זה בהלכות שבסוף הלכות מתנות עניים (י, טז–יט), וכֹה דברי חז"ל ורבנו:
[טז] "לעולם ידחוק אדם עצמו [=יחיה בדוחק] ויתגלגל בצער [=עד כדי כך!] ואל יצטרך לבריות, ואל ישליך אדם עצמו על הציבור. וכן ציוו חכמים ואמרו: 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות' [פסחים קיג ע"א]. ואפילו היה חכם ומכובד וְהֶעֱנִי יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנוולת, ולא יצטרך לבריות. מוטב לפשוט עורות הנבלות בשוק ולא יאמר לעם: 'חכם אני' ו'גדול אני' ו'כהן אני' – 'פרנסוני', ובכך ציוו חכמים".
[יז] "גדולי החכמים – היו מהן חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לַגַּנּוֹת, ועושין הברזל והפחמין, ולא שאלוּ [=ביקשו] מן הציבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם".
[יח] "כל מי שאינו צריך ליטול [דהיינו מי שיש לו כוח לעבוד ולהתפרנס והוא מתעצל לעבוד, או שיש לו ממון ועינו צרה בממונו להוציאו לצרכיו, ובמלים אחרות, כל מי שאינו עני זקן ערירי וחלש או חולה ומיוסר] ומרמה את העם ונוטל – אינו מת מן הזקנה [אלא] עד שיצטרך לבריות, והרי הוא בכלל 'אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם' [יר' יז, ה]. וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא-אם-כן נוטל, כגון זקן או חולה או בעלי-ייסורין [כלומר רק לעניים כאלה מותר ליטול], ומגיס דעתו ואינו נוטל – הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו, ואין לו בצערו אלא עוונות וחטאות".
[יט] "וכל מי שצריך ליטול וציער עצמו, ודחק את השעה, וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הציבור – אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו ועל כל-כיוצא-בו נאמר: 'בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּייָ וְהָיָה יְיָ מִבְטַחוֹ' [יר' יז, ז]".
וכן פוסק רבנו בסוף הלכות זכייה ומתנה: "הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה לא יקבלו מתנה מאדם, אלא בוטחים בה' ברוך שמו, לא בנדיבים, והרי נאמר: 'וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' [מש' טו]".
ד. הדרדעים השׂכירים פסולים לדינא!
הואיל ורבים הם בימינו כומרי הדת השכירים למיניהם אשר מתירים לעצמם להשתמש בכתרה של תורה, עלינו לשנן שוב-ושוב את מוּסרוֹ של רבי ישמעאל בכתובות (קה ע"ב):
"רִ' יִשׁמָעֵאל בֵּרִ' יוֹסֵי הְוָה רָגִיל אָרִיסֵיהּ דַּהְוָה מַייתֵּי לֵיהּ כָּל מַעְלֵי שַׁבְּתָא כַּנְּתָא דְּפֵירֵי, יוֹמָא חַד אַייתִּי לֵיהּ בְּחַמשָׁא בְּשַׁבְּתָא, אְמַר לֵיהּ: מַאי שְׁנָא הַאידַּנָא? אְמַר לֵיהּ: דִּינָא אִית לִי, וַאְמֵינָא אַגַּב אוֹרחִי אַייתִּי לֵיהּ לְמָר. לָא קַבֵּיל מִינֵּיהּ, אְמַר לֵיהּ: פְּסִילנָא לָך לְדִינָא! אוֹתֵיב זוֹגָא דְּרַבָּנַן וְקַדָּייְנִין לֵיהּ, בַּהדֵּי דְּקַאַזֵיל וְאַתֵּי, אְמַר: אִי בַּעֵי טַעֵין הַכֵי וְאִי בַּעֵי טַעֵין הַכֵי. אְמַר: תִּיפַּח נַפשָׁם שַׁלִּ מקַבְּלֵי שׁוֹחַד, וּמַה אְנִי שַׁלֹּא נָטַלתִּי, וְאִם נָטַלתִּי שַׁלִּי נָטַלתִּי, כָּך, מְקַבְּלֵי שׁוֹחַד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה".
סוּפר על רבי ישמעאל, שאריסו (=חקלאי שמעבד אדמות של אחֵרים תמורת חלק מן היבול) שהיה עובד בשדהו, נהג לתת לרבי ישמעאל את חלקו ביבול השדה כל ערב שבת. יום אחד הביא לו אריסו את חלקו ביום חמישי, שאל אותו רבי ישמעאל: מה נשתנה היום? השיב לו שיש לו דין בבית דינו. מיד רבי ישמעאל פסל את עצמו מלדון את אריסו! במקום זאת, הושיב רבי ישמעאל שני דיינים לדון את אריסו, והוא עמד מחוץ לבית-הדין ושמע את הדיון.
תוך כדי הדיון, רבי ישמעאל מצא את עצמו מעלה טענות לזכותו של אריסו, ומהרהר בטיעונים שאריסו יכול להעלות ושעשויים לזַכּוֹתוֹ בדין. מיד תפש את עצמו ואמר: "תִּיפַּח נַפשָׁם שַׁלִּ מקַבְּלֵי שׁוֹחַד, וּמַה אְנִי שַׁלֹּא נָטַלתִּי, וְאִם נָטַלתִּי שַׁלִּי נָטַלתִּי, כָּך, מְקַבְּלֵי שׁוֹחַד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה". כלומר, ומה אני שלא לקחתי בסופו-של-דבר, ואפילו אם לקחתי הייתי לוקח משלי (שהרי מחובתו של האריס לתת לבעל השדה את חלקו ביבול השדה), ולמרות זאת, כל העת הרהרתי בזכוּתוֹ של האריס – מקבלי השוחד, שמקבלים שלא בצדק, על אחת כמה וכמה! שהרי שִׂכלם נחרב בתאוות הבצע והם עיוורים לחלוטין מלראות את אור האמת.
לאור דברי רבי ישמעאל בתלמוד, והמוסר הגדול שהוא מלמד אותנו, עלינו לשאול את עצמנו: האם כומרים שכירים שנהנים מדברי תורה ומקבלים שכר מופלג מממסד הכמורה הרבני, האם הם ראויים ורשאים לדון ולפסוק בעניין נטילת שכר בעבור שׂררה רבנית? או בעניין נטילת שכר בעבור פסיקת דינים? האם הם מסוגלים להגיע להכרעה הלכתית אמיתית?! ואם הם היו אנשי אמת ונוהגים כדת וכהלכה הם היו אומרים רק שלוש מלים: "פסילנא לך לדינא".
וכבר אמר שלמה במשלי (יז, ח): "אֶבֶן חֵן הַשֹּׁחַד בְּעֵינֵי בְעָלָיו אֶל כָּל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַשְׂכִּיל", ופירש שם רס"ג: "כך מדמים בו בעליו, והוא לפני ה' בהיפך זה, כמו שנאמר: 'כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם' [דב' טז, יט]". למדנו אפוא, ש"אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד יְיָ" (מש' כא, ל), כלומר, אין לשום אדם יכולת להתנגד לטבע האדם וליטול שוחד ויחד עם זאת לשמור על עיני שכלו שלא יתעוורו מן השוחד... ומי שחולק על זאת כופר בתורה!
ולא רק מפני שוחד ממון הוזהרו הדיינים, אלא גם מפני שוחד דברים, והנה כמה הלכות מדברי רבנו בהלכות סנהדרין (כג, א–ד), אשר כולן הן סוגיות מפורשות בתלמוד, וכֹה דבריו:
[א] "'וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד' [דב' טז, יט], אין צריך לומר לעוות את הדין, אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אסור ועובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל 'אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד' [דב' כז, כה]".
[ג] "ולא שוחד ממון בלבד, אלא אפילו שוחד דברים, ומעשה בדיין שהיה עולה בדוגית קטנה לעבור בנהר, ופשט אחד ידו וסייעו בעלייתו והיה לו דין, ואמר לו הדיין: 'הריני פסול לך לדין'. ומעשה באחד שהעביר אברה [=נוצה] של עוף מעל רדיד הדיין, ואחר כיסה רוק מלפני הדיין, ואמר לו: 'הריני פסול לך לדין'".
[ד] "ומעשה באחד שהביא מתנה ממתנות כהונה לדיין כהן, ואמר לו: 'פסול אני לך לדין'. ומעשה באריס אחד של דיין שהיה מביא לו תאנים מתוך שדהו מערב שבת לערב שבת, פעם אחת הקדים להביא בחמישי בשבת מפני שהיה לו דין, ואמר לו הדיין: 'הריני פסול לך לדין', אף-על-פי שהתאנים משל דיין, הואיל והביאן שלא בזמנן נפסל לו לדין".
ראו נא את כוחו העצום של השוחד, אפילו שוחד פעוט שבפעוטים גורם להטיית הדין לטובת אחד מבעלי הדין! וזה מוביל אותנו לשאלה: האם קבלת משכורות שחיתות שמנות מממסד כמורה פרו-נוצרי אינה גורמת בהכרח לדיין להיות עבד נרצע לממסד המשלם את משכורתו?
"מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ" (יש' ה, כג).
ה. קאפח מנשק את המרדעת של קארו
האם מותר לחלל-שם-שמים משום "עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ"? ובכן, לדעת קאפח מותר! בשל משכורותיו החזיריות הוא נתעוור מן האמת וּפָתַח פֶּתַח לחטאת, שהרי בהלכות תלמוד תורה (פרק ג) הוא טוען, שתירוצו של קארו, שהתיר לקחת כסף בעבור לימוד התורה משום "עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ", הוא תירוץ שהיה עשוי להתקבל על לבו של רבנו הגדול!
אולם, התירוץ: "עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" הינו הטעיה גדולה מאד, שהרי אלה שמנופפים בו, לא רק שהם מצדיקים בתעתועיהם לקחת כסף בעבור לימוד והנאה מדברי-תורה, הם גם מחדירים לנו את ההשקפה שמדובר במצוה רבה! שהרי הם תולים את הֵיתרם בפסוק: "עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ"! כאילו הם עושים זאת למען ה'! ובמלים אחרות, כאילו הם עושים מצוה גדולה ורבה וטובה מיוחדת לה' יתברך במה שהם לוקחים כסף בעבור דברי תורה, שהרי הם עושים "למען" ה' יתעלה! וברור שלדעת חז"ל ורבנו זהו עיוות וסילוף חמור מאד, ואיך עלה על דעתם לחלל-שם-שמים ועוד להחציף ולהרשיע ולתעתע ולקרוא לזאת קידוש-שם-שמים?
ורק מי שנתעוור מן השוחד והתאוות יעז לסמוך על ההיתר הזה ואף יחציף ויתעתע שגם חז"ל ורבנו היו מסכימים לחלל-שם-שמים. ברור אפוא, שדבריהם הנוקבים של חז"ל ורבנו נועדו בדיוק לכומרים השכירים, וכדי שלא לפתוח פתח לחטָּאים אוהבי השוחד ורודפי השלמונים, להתיר לעצמם באיזה אופן שיהיה ליהנות מדברי תורה ואף משׂררוֹת הכמורה למיניהן.
ולעצם שיטתו העקושה של קאפח שבה אף הצדיק את משכורותיו שלו: האם באמת מותר לקחת עשרות אלפי שקלים משכורת חודשית? משכורות חודשיות אשר כוללות בתוכן טובות הנאה תמלוגים מענקים וסעיפי שילומים? האם לשיטתו, משום "עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ" ניתן להתיר את הרצועה באופן כל-כך גורף וחזירי? אך כידוע, "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף" (קה' ה, ט).
והחמור מכל, קאפח השכיר נחשב בדורנו כמייצג הנאמן ביותר של דרך רבנו הרמב"ם! ולא לחינם אמר עליו השכיר הממסדי הארור מורדוך אליהו "שמי שרוצה לראות את רבנו הרמב"ם בדורנו ילך לראות את... קאפח". ולא מאהבת קאפח אמר מה שאמר אלא מאהבת מרדכי כלומר מאהבת עצמו, כי בזאת הוא למעשה הכשיר את חילול השם בהפקת רווחים וטובות הנאה מדת משה גם לדעת דרך האמת של חז"ל ורבנו הרמב"ם! וכאילו אמר למעשה שחציבתו בקרדום התורה והתעיית הרבים אחר ההבל מקובלת אפילו על חז"ל ורבנו הגדול!
ואם חלילה נקבל את סברתו העקלקלה של הוזה ההזיות הזה, ונסבור שקאפח היה שלם בדרכו של רבנו הרמב"ם, נחסום למעשה את הדרך לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש, כי אי-אפשר להודות על האמת ולהבין כי "אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (יר' טז, יט), כל עוד שקר השוחד זורם בעורקים ומזהם את הגוף ומעוור את עיני המחשבה הטהורה.
ולפי האמת אין שום מקום לתירוצי רודפי הבצע והתאוות למיניהם, שהרי חכמי התלמוד האריכו בתוכחות חמורות כנגד רודפי הבצע למיניהם אשר משתמשים בכתרה של תורה. כלומר, אין זו הלכה רגילה שאולי ניתן לעקם כאשר לא נוח, אלא זו הלכה יסודית מאד אשר נוגעת בלב-ליבה המוסרי של דת משה! האם ניתן להקל בעניינים אלה לאחר שחכמים נקטו בהם בלשונות כל-כך חריפים? כגון ש"נוטל חייו מן העולם"? ו"ארור לוקח שוחד"? ו"מכרית את נפשו מחיי העולם-הבא"? היש איוּם נורא ומחריד יותר מייסורי הכרת הנצחיים?!
לאחר הדברים האלה, האם נותר פתח להקל באיסור חמור זה? וכל מי שטוען שמשום "עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" (תה' קיט, קכו) ניתן לבטל את האיסור הזה, נמנה על מְפֵרֵי התורה שנזכרו בכתוב זה עצמו, ומכרית את נפשו מחיי העולם-הבא. ואין לי ספק, שכבר בימי חכמי המשנה והתלמוד היו כל התירוצים הפרו-נוצריים הלולייניים שיש בימינו, ואף-על-פי-כן, חכמי המשנה והתלמוד ע"ה לא הכשירו את השרץ ולא פתחו שום פתח להקל, כי הבינו שחילול יסוד טהור זה גורם להשחתת דת משה, ולהפיכתה לדת טמאה, פרו-אלילית ופרו-נוצרית.
"יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא, כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ" (קה' א, י).
"וְאוּלָם אַתֶּם [=הדרדעים השכירים] טֹפְלֵי שָׁקֶר רֹפְאֵי אֱלִיל כֻּלְּכֶם, מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה, שִׁמְעוּ נָא תוֹכַחְתִּי וְרִבוֹת שְׂפָתַי הַקְשִׁיבוּ: הַלְאֵל תְּדַבְּרוּ עַוְלָה וְלוֹ תְּדַבְּרוּ רְמִיָּה? הֲפָנָיו תִּשָּׂאוּן אִם לָאֵל תְּרִיבוּן? הֲטוֹב כִּי יַחְקֹר אֶתְכֶם? אִם כְּהָתֵל בֶּאֱנוֹשׁ תְּהָתֵלּוּ בוֹ? הוֹכֵחַ יוֹכִיחַ אֶתְכֶם אִם בַּסֵּתֶר פָּנִים תִּשָּׂאוּן, הֲלֹא שְׂאֵתוֹ תְּבַעֵת אֶתְכֶם וּפַחְדּוֹ יִפֹּל עֲלֵיכֶם" (איוב יג).
ו. הגימטריה של יוסף קאפח
עוד בעניין הצגת עצמו כ"הרמב"ם של ימינו", כך כותב קאפח במבואו לספר טהרה:
"עוד הערה, אף-על-פי שאיני חסיד הגימטריות כי כפי שזכורני שראיתי בשם הראב"ע שמראשי תיבות וגימטריות אפשר לעשות מחולי-חולין קודש-קודשים ולהיפך. בכל זאת שמעתי גימטריא מפי הרב הגאון החסיד חנניה יוסף אייזנבך שליט"א, כי כנראה לא לחינם אני משתדל לנפות את ספרי הרמב"ם לפי דעתי, כי בגימטריא 'יוסף קאפח' עולה 'משה', ומצאה חן בעיני [=שהרי היא מרוממת אותו כאילו היה משה רבנו], ולכן תקעתיה כאן".
הערתו של קאפח אינה הערה תמימה לדעתי, יש לה מטרה להחדיר לשומעי לקחו את ההזיה שהוא "הרמב"ם של ימינו", איש אשר רוח בו, איש חסיד צדיק ותמים אשר בינו לבין מלאך ה' צבאות אין כמעט מאומה. הערתו "התמימה" נועדה אפוא להחדיר הערצה כלפיו. והראיה הפשוטה שזו אכן הייתה מטרתו היא מכך שחסידיו השוטים של קאפח השכיר אינם מסוגלים לקבל את האמת ממי שאמרו, אינם מסוגלים להודות על האמת שרבם הנערץ חצב טובות הנאה מן התורה וחילל-שם-שמים, אלא, כל מי שכופר בו – כופר בה'-אלהים-אמת. וזו הראיה הטובה ביותר לכך שהוא הפך לאליל בקרב מעריציו השוטים, הדרדעים האורתודוקסים.
ואם תמהתם מיהו אותו יוסוף אייזנבך, ובכן, בנוסף לכך שמדובר בחוצב מיומן מתורת אלהים (ראש כולל וראש ישיבה של תורת המינים האורתודוקסים, ועוד-ועוד), מדובר גם בעובד גילולים אילמים, והנה כמה מספריו המהובלים אשר עוסקים בהערצת תרבות חב"ד החטָּאים: 1) נשיאי חב"ד ובני דורם, לקט של קשרים בין גדולי ישראל והחסידות בכל הדורות עם נשיאי חב"ד, החל מבעל התניא ועד הרבי מחב"ד, תשל"ב; 2) הגאון מלובלין, פרקי חייו ולקט מתורתו של רבי שניאור זלמן פראדקין, בהוצאת כולל חב"ד, ירושלים תשל"ז; 3) רבן של ישראל, מאמרים על אישיותו התורנית של הרבי מליובאוויטש, תשמ"ח; 4) מאורי ישראל, פרקים בתולדות חיים ופועלם של גדולי ישראל וחסידי חב"ד, תשנ"ד; 5) הערות וציונים לספר תניא קדישא, תשס"ט; 6) מחנה יוסף, הערות ועיונים בתורת הרבי מליובאוויטש, תשע"ה. ועוד.
ועל עובד הגילולים האילמים האלה אומר קאפח השכיר: "הרב הגאון החסיד שליט"א"!
ז. הקב"ה טועה? השוחד אינו מעוור?
קאפח וערוסי ותלמידיהם רודפי הבצע כופרים בתורה, שהרי הם לא רק מְכַחֲשִׁים וכופרים בדרך האמת הטהורה ומוציאים-שם-רע על אדיר הקטן, גם נדמה להם שהקב"ה "התבלבל", כאילו השוחד אינו מעוור את עיני הדרדעים השכירים... אך האמת היא, שהם עיוורים מלראות את אור האמת הבוהק, שהרי "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד יְיָ". ובמלים אחרות, הואיל והקב"ה קובע בתורה שהשוחד מעוור את עיני החכמים ומסלף את דברי הצדיקים, אין שום דרך להתחמק מטבע הבריאה, ולכן על הדיינים להתרחק מן השוחד כמו מאש לוהטת.
ואם מטובות ההנאה הפחותות והעלובות הזהירו חז"ל שהן מעוורות מן האמת, מה יהיה על אלף-אלפי-אלפים ורוב-רִבֵּי-רבבות של טובות הנאה וכספים שממסד הרבנות והדיינות מחלק לשכיריו? כמו כן, האם מותר ליטול כספי פנסיות בעבור פסיקת דינים או בעבור שימוש בשׂררה רבנית בעבר? כאשר הדיין או הר"ב (רודף הבצע הממורדע) כבר אינו פוסק דינים בפועל?
ושמא תחשבו שכפירתו של קאפח בתורת ה' צבאות היא עבירתו היחידה, ובכן, יש בידו עוד שתי עבירות חמורות מאד נוספות: א) הוא לקח כסף בעבור פסיקת דינים כנגד פסקי התורה-שבעל-פה המפורשים; ב) ולא רק שקאפח נטל כסף בעבור פסיקת דינים, הוא לא הסתפק במשכורת מינימום או חציונית או אפילו במשכורת ממוצעת במשק, הוא לקח מממסד הכמורה האורתודוקסי את מלוא המשכורות לדיינים (בעת 'עבודתו' וכן לאחר פרישתו וכן לאחר מותו) שהן כידוע משכורות מאד-מאד גבוהות, ועמוסות בטובות הנאה ובשילומים למכביר.
יוצא אפוא שקאפח חטא בשתי עבירות חמורות במיוחד: א) נטילת כסף מממסד ציבורי בעבור פסיקת דינים, וזו עבירה חמורה מאד שעליה נאמר בספר דברים (כז, כה): "אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד", וכבר אין צורך לומר שכל דיניו בטלים ומבוטלים; ב) הנאה מדברי תורה, שהרי הוא לקח משכורות שחיתות גבוהות ביותר במשך למעלה מיובל שנים! ורבנו כאמור פוסק, לאור דברי רבי צדוק והלל הזקן ע"ה במסכת אבות, שכל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם!
ובעבר שמעתי את ערוסי מבקעת העצמות מְסַפֵּר, שהוא שאל את קאפח האם מותר לדיין או לרב לקחת כסף בעבור שׂררה רבנית, וקאפח השיב לו כך: אם הדיין או הרב עובד במשרה זו כל היום כולו – מותר. וברור שפסיקתו זו הינה שגיאה והתעייה חמורה, שהרי אין שום היתר לחלל-שם-שמים וליהנות מכבוד תורה או ליטול כסף בעבור פסיקת דינים כשאין לדיין מלאכה בפועל, ואפילו קארו, המרן של החמוֹרים, שמחק את כל יסודות הדת המחשבתיים, לא התיר זאת לדיינים... ואגב, איני יודע מה חשב לעצמו התלמיד מבקעת העצמות, כאשר הוא שאל את קאפח את השאלה הזו? וכי קאפח היה מסוגל לפסוק דין אמת אחרי שהוא נטל עשרות שנים משכורות נפוחות אשר עמוסות וגדושות במענקים ובסעיפי שילומים? אתמהה!
מכל מקום, נניח לרגע שפסיקתו של קאפח נכונה, האם הוא עבד במשרת דיין במשך כל היום כולו? ברור שלא, ועבודתו בבתי-הדין הייתה רק כמה שעות בודדות ביום לכל היותר. זאת ועוד, לשיטתו, מדוע הוא התיר לעצמו לקחת כספי פנסיות בעבור פסיקת דינים לאחר שהוא כבר יצא לפנסיה? ועתה ברור לי מדוע קאפח קורא שוב ושוב בהערצה לקארו הקראי "מרן"...
וכבר למדנו שהיתר זה הינו המצאה רעה ומכוערת מאד, שהרי חכמי התלמוד ורבנו פוסקים במפורש שאסור לקחת כסף בעבור פסיקת דינים, והאריכו בתוכחות חמורות למי שלוקח כסף או טובת הנאה ולו הפחותה ביותר בעבור פסיקת דינים! כלומר, אין זו הלכה רגילה שאולי ניתן לכופף אותה כאשר לא נוח, אלא זו הלכה יסודית מאד אשר נוגעת בלב-ליבה המוסרי של דת משה! האם ניתן להקל וליהנות מדברי תורה לאחר שחכמים נקטו בביטויים כל-כך חריפים: "נוטל חייו מן העולם" ו"מכרית את נפשו מחיי העולם-הבא"? היש עונש חמור מן הכרת?!
"הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים" (יש' ה, כא), אשר אוכלים וזוללים מן התורה וכל שולחנותיהם מלאו קיא צואה בלי מקום. "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז, כא), טחו עיניהם מלראות את אור האמת ודמיונם נוּפח בהזיות גדלוּת גדולה ורוממות מדומה, עד שהם שולחים את ידם הנגעלה ופוסקים הלכות והיתרים בעניינים שהם נוגעים ונגועים בהם, כמו גיחזי בשעתו, שנתנגע בצרעת שלג לבנה שדבקה בו ובזרעו לעולמי-עולמים.
"הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר. הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים [...] מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד [=עקב שוחד המשכורות הדרדעים מצדיקים את המינים וצאצאיהם שהורסים ומשחיתים את דת משה הזכה והטהורה, ומוסיפים ומכזבים שהמינים והאטִּים הללו הינם גאונים גדולים ועצומים: 'קדושי עליון' ו'גדולי עולם'] וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ [=ואת הלוחמים על צדקת דרך האמת הם מכנים כחוטאים פושעים וכופרים]. לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה, שָׁרְשָׁם כַּמָּק יִהְיֶה וּפִרְחָם כָּאָבָק יַעֲלֶה כִּי מָאֲסוּ אֵת תּוֹרַת יְיָ צְבָאוֹת וְאֵת אִמְרַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נִאֵצוּ" (יש' ה, כ–כד).
ואחתום פרק זה בחתימת רבנו לספרו מורה-הנבוכים: "והוא יזכנו וכל ישראל חברים למה שהבטיחנו בו, 'אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה' [יש' לה, ה], 'הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם' [שם ט, א]". האין בחתימת דבריו של רבנו רמז עבה למצבו הרוחני האמיתי של העולם-הדתי האורתודוקסי? האין בדבריו אלה בלבד תעודת עניות מהדהדת לגדולי-טחורי-האסלה, הנמצאים בראש פירמידת טובות ההנאה?
ח. כמה חרדה על מטבע עלוב אחד...
נחזור עתה לעיין בפסק רבנו בהלכות סנהדרין (כג, ו):
"כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים, והוא [=בתנאי] שלא יהיה שכר הניכר [=שלא יהיה ניכר שהוא שכר בטלה]. אבל אם היה עוסק במלאכתו ובאו לפניו שניים לדין ואמר להם: 'תנו לי מי שיעשה תחתיי עד שאדון לכם', או 'תנו לי שכר בטלתי' – הרי זה מותר. והוא שיהיה הדבר ניכר שהוא שכר הבטלה ולא יותר, וייטול משניהם בשווה זה בפני זה – כגון זה מותר".
נשים לב, שרבנו פוסק באפשרות הראשונה בהלכה, שבעלי-הדין ישלמו לְפועֵל שיעשה את מלאכתו של הדיין, וזאת כדי שהדיין יתפרנס ובעלי-הדין לא יעבירו לו כסף באופן ישיר! רק באפשרות השנייה בהלכה, כאשר לא נמצא מחליף שיעשה את מלאכתו של הדיין, והדיין עלול להפסיד את פרנסתו מפני שמלאכתו לא תיעשה, הדיין רשאי לבטל את מלאכתו ולקחת מבעלי-הדין את הכסף שהפסיד בגינם. ובמלים אחרות, ההמלצה הראשונה לדיין היא שלא לקחת כסף כלל בעבור פסיקת דינים, ואפילו לא שכר בטלה! ולכן רבנו פוסק בהלכה: "תנו לי מי שיעשה תחתיי" לפני האפשרות של "תנו לי שכר בטלתי". עוד נאמר בהלכה: "אבל אם היה עוסק במלאכתו", כלומר, ברור שיש לדיין מלאכה קבועה, אחרת אין שום פתח להתיר.
מכל מקום, חזרתי על ההלכה לעיל כדי לעיין ולדון במקור המרכזי שלה (כתובות קה ע"א), כי מתוך הדיון שעורכים חכמי התלמוד ע"ה, ניתן ללמוד רבות על יחסם של חז"ל ללקיחת כסף בעבור פסיקת דינים. והנה סיפור הסוגייה וביאורה, ובסופה המסקנות העולות ממנה:
נאמר בגמרא שם שקרנא לקח מטבע מכל אחד מבעלי-הדין, ושואלים בגמרא: איך קרנא העז לעשות כן? והלא כתוב: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח"! ומשיבים, הפסוק הזה עוסק בדיין שלקח רק מאחד מבעלי-הדין ובשל-כך יבוא להטות את פסק-הדין, ואילו קרנא לקח מטבע מכל אחד מבעלי-הדין בשווה ולכן לא היה חשש להטיית הדין. ומוסיפים לשאול שם, וכי מותר ליטול שכר מבעלי-הדין בשווה ואפילו שלא על-מנת להטות את הדין? והרי ישנה ברייתא: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח" וכו'. ושואלים: מה לומדים אפוא מברייתא זו? אם נלמד ממנה שאסור ליטול שכר במטרה לעוות את הדין, הרי כבר נאמר: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט"! אלא יש ללמוד ממנה שאסור לדיין לקחת שכר אפילו כדי לזַכּוֹת את הזכאי ולחייב את החייב (כגון מממסד או מצד שלישי), ולכן אמרה תורה: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח". נמצא אפוא עד כאן, שאסור בשום אופן ליטול שכר בעבור פסיקת דינים.
לאור ברייתא זו השאלה נותרה עומדת במקומה, איך קרנא העז ליטול זוז אחד מבעלי הדין? ומשיבים, הברייתא האמורה עוסקת במקרה שבו הדיין לקח שכר משני הדיינים בשווה בתורת שוחד, אך קרנא היה לוקח בתורת שכר (משכורת). ומיד שואלים, ובתורת שכר האם מותר? והרי שנינו: "הנוטל שכר לדון דיניו בטלין!", ומשיבים, אם הדיין נטל שכר בעבור פסיקת דינים – דיניו אכן בטלים, אבל אם נטל שכר בעבור בטלתו ממלאכתו – מותר. ועדיין שואלים בגמרא, האם מותר לדיין לקחת שכר בטלה בעבור פסיקת דינים? והרי נאמר בברייתא: "מכוער הדיין שנוטל שכר לדון, אלא שדינו דין", ואיך אפוא קרנא העז ליטול שכר בטלה מבעלי-הדין?
וממשיכים לדון שם בברייתא האחרונה: "מכוער הדיין" וכו': אם מדובר בשכר בעבור פסיקת דינים – הלא לפי ההלכה דיניו בטלים, ולמה נאמר אפוא שמדובר רק בדבר מכוער? ואם מדובר בנטילת שכר בטלה בלבד – מדוע נאמר שהדבר מכוער? ומשיבים שם, שמדובר בדיין שנוטל שכר בטלה בעבור פסיקת דינים: אולם, אם שכר הבטלה שהוא נוטל אינו ניכר כשכר בטלה (=או שהדיין אינו עוסק כרגע במלאכה, או שאין לו מלאכה וקבעו לו שכר לפי שכר מינימום, או שאינו נוטל בדיוק את שכר בטלתו וכיו"ב), הדיין שנטלוֹ נקרא "מכוער"! ואם דיין שרק נוטל שכר בטלה שאינו ניכר נקרא "מכוער", כיצד היו מכנים חז"ל את הדיינים הבטלנים שכלל אין להם מלאכה ונוטלים משכורות שחיתות מן הקופה הציבורית? ואתם מוזמנים לשער...
וממשיכים שם לדון בדיין קרנא, ואומרים, שקרנא נטל שכר בטלה הניכר, שהרי בעת שבאו לפניו בעלי-הדין הוא היה עוסק במלאכתו בבדיקת אוצרות יין, והוא היה מקבל זוז אחד ליום על מלאכתו, ובעלי-הדין נתנו לו כל אחד חצי זוז כדי שיחדל ממלאכתו ויפסוק את דינם. עוד מסופר שם, כי רב הונא היה נזהר שלא ליטול אפילו שכר בטלה! וכאשר היה מגיע דין לפניו, הוא היה מבקש מבעלי-הדין שימצאו לו מחליף שיעשה את מלאכתו, ובעלי-הדין ישלמו לאותו מחליף את שכרו, וכך רב הונא דן אותם מבלי להפסיד ומבלי ליטול מאומה מבעלי-הדין!
לאחר שראינו כמה דנו בגמרא על זוז אחד שקרנא נטל: האם היה מותר לו לקחתו או לא – האם עדיין יש איזה מקום לסבור שמותר לדיין ליטול ממון בעבור פסיקת דינים? האם לא ברור שרק מי שנתעוור לחלוטין מן השוחד יתיר זאת? ולקיחת שכר מממסד מְממן חמורה מלקיחת שכר מבעלי-הדין, שהרי על הראשון נאמר לעיל ארור לוקח שוחד, ועל השני שדיניו בטלים.
ואחתום פרק זה בפסק רבנו בהלכות סנהדרין(ב, ו), ונתעלם לרגע מאהבת האמת שנזכרה בהלכה שהיא תנאי הכרחי לדיינים, ואשר העדרה מממסד הרבנות והדיינות זועק לשמים:
"צריך שיהיה בכל אחד מהם [מן הדיינים] שבעה דברים, ואלו הן: חכמה, ויראה, וענוה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להם, ובעלי שם טוב. [...] 'שֹׂנְאֵי בָצַע' – אפילו ממון שלהם אינן נבהלין עליו, ולא רודפין לקבץ הממון: שכל מי שהוא 'נִבְהָל לַהוֹן [אִישׁ רַע עָיִן, וְלֹא יֵדַע כִּי] חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ' [מש' כח, כב]".
סוף דבר
לסיום הבה נעיין במוסרו החד והנוקב של הלל הזקן ע"ה: "כך היה הלל אומר: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף, הא [=אנו למדים אפוא, כי] כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם" (אבות ד, ז). הלל הזקן מסמל יותר מכל את דרך "בית הלל", כלומר את דרך הסובלנות המתינות וההיתרים. ברם, במוסרו החד והנחרץ הזה הלל הזקן מפתיע אותנו מאד, שהרי לא היינו מצפים שדווקא הלל הזקן ע"ה יאמר את אחד המוסרים הקשים ביותר בעניין איסור ההנאה מדברי תורה!
ולכאורה יש לתמוה, מדוע הלל הזקן, אביר הסובלנות והמתינות, אשר לא ניתן לחשוד בו לרגע אחד שהוא היה קנאי או קיצוני או קפדן או מחמיר, דווקא הוא, גדול המתירים והמקלים, דווקא הוא קידש מלחמה כנגד הפקת טובות-הנאה מדת משה? מדוע הלל הזקן לא מצא דרך להתיר ליהנות מכבוד תורה? ואם הוא לא הקל, מדוע לכל הפחות הוא לא העלים-עין? ואדרבה, במקום להעלים-עין, הלל הזקן בחר ללכת ב"דרך הקנאות" והחמיר באופן כל-כך קיצוני, עד שהוא קובע נחרצות ובאופן גורף שכל מי שנהנה מדברי תורה נעקר מחיי העולם-הבא!
ממוסר זה, שנאמר דווקא על-ידי הלל הזקן, אנו למדים שאין שום דרך להקל ולהתיר ליהנות מכתרה של תורה, ואין שום דרך להקל ולעקוף יסוד זה, כי חילולו ורמיסתו גורמים להכחשת האמת ולהשחתת דת משה, וכמו שאומר רבנו בפירושו למשנה (נדרים ד, ג): "ואני תמה על אנשים גדולים [בעיני ההמון] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים] בעד המשפטים [=פסיקת דין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה], ונתלו בראיות קלושות". כלומר, לדעת רבנו הרמב"ם, כל התכסיסים להקל בעניין זה אינם אלא תחבולות רֶשע אשר מכחישות את האמת ונובעות מעיוורון רדיפת הבצע והשׂררה.
לפיכך, אסור לקרוא לקאפח בשם מָרי, ובזה המבחן הגדול לאהבת ה' יתעלה, שהרי נאמר: "לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְיָ אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם". כלומר, מדוע דווקא בביטול נביא השקר נבחנת אהבת ה'? ובכן, אחד הניסיונות הקשים ביותר הוא להתנער מהאהבה כלפי מנהיג או רב גדול שהאדם חונך מקטנות על גדולתו ורוממותו... ולכן דווקא בזה נבחנת אהבתו של האדם לה' יתעלה. "וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דב' ו, ה).
ולא רק שאסור לקרוא לקאפח "מָרי" אף חובה לגנותו, והנה דברי רבנו שמהם עולה במפורש שיש מצוה רבה לגנות את הרשעים ומגרעותיהם, וכך אומר רבנו בפירושו לאבות (עמ' רעג): "והחלק הרביעי [מחלקי הדיבור] הוא הרצוי [...] [ובתוכו נכללת המצוה החשובה] לגנות את הרשעים ומגרעותיהם כדי להמאיס מעשיהם וזכרם בעיני בני אדם וייבדלו מהם ולא ילכו באורחותיהם". וכך אומר רבנו גם בהקדמתו למסכת אבות בפרק החמישי (עמ' רנז):
"וכן דברי האדם כולם לא יזדקק לדבר אלא במה שיביא לעצמו בו תועלת [...] או בשבח מעלה או אדם גדול, או בגנות מגרעת או רשע – לפי שקללת בעלי המגרעות וגינוי זכרם, אם הייתה המטרה בכך להשפילם בעיני בני אדם כדי שייקחו בהם תוכחות ולא יעשו כמעשיהם – הרי זו חובה וזו מעלה, הלא תראה אמרו יתעלה: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וכמעשה ארץ כנען, וסיפור הסדומיים, וכל מה שבא במקרא בגנות האנשים בעלי הרעות והמגרעות וגינוי זכרם, ושבח הצדיקים ורוממותם, אין הכוונה בהם אלא כמו שאמרתי לך, כדי שילכו בני אדם בדרכם של אלו ויתרחקו מדרכם של אלה".
ואפילו בני אדם שעוברים על מצוות שבין אדם למקום וסירבו לקבל תוכחה, אפילו אותם מצוה להוקיע ולפרסם! והנה לפניכם פסק חז"ל ורבנו בהלכות דעות (ו, יב):
"במה דברים אמורים [שאסור להכלים את חברו] – בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי-שמים אם [הוכיחו בנועם ו]לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".
כל-שכן וקל-וחומר כומרים שכירים רודפי בצע אשר מחללים-שם-שמים ביד רמה כירבעם ומתעים את העם אחרי השקפות מינות ומדוחים, ומכשירים את שרץ ההנאה מדברי תורה – אלה, מצוה לפרסם את חטאם, ולחרף אותם בפניהם, ולבזות ולקלל אותם, עד שיחזרו למוטב או עד שהשפעתם על הציבור תתפוגג, והנזק העצום שהם המיטו על עמֵּנו יגליד ויתרפא.
וכמו שעשו כל הנביאים לישראל...
נספח: ארבע תגובות בעניינו של קאפח השכיר הצייקן
תגובה ראשונה מאת ד"ר אסתר גמליאל-ברק, וזה לשון תגובתה:
שלום אדיר, חבל שנתת ידך לפרסום הדברים על הרב קאפח. אינני רוצה להתעסק בהוכחות הלכתיות [למה? המאמר שכתבתי הוא מאמר הלכתי ומוסרי במהותו!]. הרב קאפח תרם תרומה גדולה למחקר גדולי-ישראל שכתבו את ספריהם בערבית. אני מגיבה בעיקר בגלל העניין האנושי – עכשיו נזכרים להשחיר את דמותו? הרב נפטר, הניחו לנשמתו! ד"ר א"ג.
להלן תשובתי:
ד"ר א"ג, שלום וברכה,
אין לי שום עניין אישי להשחיר את דמותו של קאפח. אין בתרומתו של קאפח כדי להצדיק את העוול הגדול שהוא גרם. הוא סלל דרך לרבים להפוך את תורת האמת והצדק לקורדום-חוצבים וחילל-שם-שמים. ורבים הולכים בדרכיו ומחללים-שם-שמים ומעוותים את דרך האמת והיושר.
האם פעלו העצום של משה רבנו מנע מה' יתעלה לגנותו קשות וחריפות בתורה? האם דוד, עבדו הנאמן של ה' יתברך, לא נענש קשות על חטא אוריה החיתי? האם התורה עושה הנחות לגדולים כאשר הם מחללים-שם-שמים? וזו מהות דת האמת, להודות על האמת גם כשמדובר באנשים גדולים. כל-שכן רודפי-בצע אשר חיללו-שם-שמים ביודעין במשך יובל שנים.
ואגב, בעניין האנושי וכו' שהזכרת, ראי נא את המאמר: "אין משיבין את הארי לאחר מיתה?". שם השבתי לערוסי, תלמידו רודף הבצע של קאפח הצייקן, בעניין אותה השאלה בדיוק.
ולא אניח לנשמתו, לא כי הוא מתייסר בגלל דבריי כמו שאת רומזת, וזו הזיה שאינה מתאימה לאשת-מדע – אלא כי הנהגתו ופסיקותיו מתעות את הרבים ומנציחות את דרך השקר.
בכל הכבוד הראוי, אדיר.
תגובה שנייה מאת יקיר מוריס, וזה לשון תגובתו:
אף-על-פי-כן, האם אי-אפשר לעשות זאת בלשון יותר עדינה, מאחר והרב קאפח הוא הרב הכי קרוב לאמיתה של תורה מכל ה"רבנים" הבורים והסכלים, ורק בלשון עדינה נוכל לקרב את תלמידיו. וגם מאחר והרב קאפח באמת ניסה לכוון לדעתו של רבנו.
להלן תשובתי:
יקיר, אומר לזכותך שבתגובתך זו לפחות הודית על האמת. ברם, תלמידיו של קאפח הנוכל לא עושים זאת! הם ממשיכים להפוך את תורת-האלהים לקורדום-חוצבים בהכשרו של קאפח! ודומני שכל תלמידיו הידועים ללא יוצא מן הכלל, הפכו את תורת-האלהים לקורדום-חוצבים.
ועתה לעצם דבריך, לעולם לא נקרב את תלמידיו של קאפח "בעדינות", כי שוחד הממון והכבוד והשׂררה כבר עיוור את עיניהם, הם לעולם לא ישובו בתשובה, הדבר היחיד שניתן לעשות הוא להרחיק את בני האדם מהם, כדי לצמצם את הנזק העצום שהם גורמים לדרך האמת, ומזהמים אותה בהשקפות מינות פרו-נוצריות. וזו דרכה של תורה, אדם שעובר על דברי תורה מצוה לחרפו ולגדפו וכו', וכל-שכן כשהוא עובר על דברי תורה שנוגעים לחילול-שם-שמים.
אם הייתי רואה שהם שבים בתשובה ומודים על האמת, ואפילו רק עשרה מהם, ומפרסמים מכתב-מודעה שבו הם מודים לדבריי, לא היה צורך עוד להמשיך ולמתוח ביקורת על קאפח, אך כל עוד הם מתעים את תלמידיהם אחרי ההבל, יש צורך גדול מאד לתקוף את קאפח.
יתר-על-כן, מתוך דבריך הוכחת את צדקת דרכי! שהרי קאפח נחשב ל"קרוב ביותר" לאמיתה של תורה, דהיינו לדרך האמת של הרמב"ם. וככל שהאדם נחשב קרוב לדרך האמת, ולמלאך עלי אדמות, כך הנזק שהוא גורם לדרך האמת גדול יותר-ויותר. אדם אשר מצטייר בשקר כ"רמב"ם של ימינו", ומכשיר את האלילות והתועבה (ספר האופל הזוהרי) ואת הפיכת תורת-האלהים לקורדום-חוצבים, גורם לבני האדם לחשוב שזו היא אמיתה של תורה, וזו היא דרך האמת! וכך הוא מרחיק אותנו שנות אור ממילוי ייעודנו ומכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש.
זאת ועוד, הוא לא היה "הקרוב ביותר" לדרך האמת, הוא רק צייר את עצמו ככזה, סבו היה מן הקרובים ביותר לדרכו של אברהם אבינו בדורות האחרונים, אך נכדו השכיר והצייקן לא קידש מלחמה כנגד המינות והעבודה-הזרה וכנגד הפיכת דת-האמת לדת פרו-נוצרית, להיפך! הוא הפך להיות מראשי ממסד המינות והטומאה, אשר מרוממים את דת השקר האירופית הפרו-נוצרית, ותקע חנית קהה ומחלידה בלב-ליבה המוסרי של דת משה. ורבים התועים אחריו.
קאפח רודף הבצע לא ניסה לכוון לדעתו של רבנו הרמב"ם ולדרך האמת לאמיתה, אלא לכוון לדעתם של מעסיקיו הפרו-נוצריים למיניהם – אך כדי ליצור לעצמו קהילה שתלך אחריו, הוא בידל את עצמו כאילו הוא תלמיד של רבנו הרמב"ם, שהרי כל שכיר זקוק לייחוד מזולתו. קצרו של דבר, אי-אפשר להוקיע את קאפח השכיר והצייקן בלשון עדינה כלשונך, אלא, דרכה של תורה בכל מה שקשור לחילול-שם-שמים, לעבודה-זרה, ולהפיכת תורת-האלהים לקורדום-חוצבים, היא דרך חדה וברורה, בלתי מתפשרת, ואפילו בעניינים הקלים מהעניינים הללו.
ואם הייתי מוקיע את קאפח בלשון עדינה, היה משמע שמדובר בעוד "מחלוקת הלכתית". כלומר, כאילו מדובר בעוד איזו "מחלוקת" של הכסילים הוזי-ההזיות שמכונים "חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות, זה אומר בכֹה וזה אומר בכֹה "ואלה ואלה דברי אלהים חיים" – ולעולם לא נצליח לעקור את הרֶשע בדרך זו, שהרי לא מדובר בעוד איזו "מחלוקת בהלכה" כמו האם לומר הלל ביום העצמאות? אלא בעניינים שנוגעים ללב-ליבה המוסרי של דת משה.
וכאמור, בעניינים שהם המסך בה"א הידיעה לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש ולהיותנו עם חכם ונבון, יש לנקוט בכל הלשונות החמורים ואף יותר ממה שנקטתי. ואם הייתה סנהדרין בימינו, היה ראוי לנקוט גם באמצעים נוספים, אמצעים מעשיים, ולנהוג בהם כדין הכופרים. דרך אגב, רבות הן שגיאותיו של קאפח בכל תחומי ההלכה והמחשבה, ולאחר שהבנתי שהוא לא "הרמב"ם של ימינו" כמו שמציירים אותו בשקר עובדי-האלילים כדי להצדיק את הפיכת תורת-האלהים לקורדום-חוצבים, הקב"ה הסיר מנגד עיניי את המסכים והנני מבחין בשגיאותיו.
לסיכום, כל עוד ימשיכו להפוך את קאפח לאדמו"ר של הדרדעים, וכל עוד ישתמשו בדבריו ובהיתריו כדי להצדיק את דרכי המינים וכדי להצדיק את הפיכת תורת-האלהים לקורדום-חוצבים – יש לחרפו ולגדפו ולבתרו ולהוקיעו כנגד השמש. ארור יהיה על הטעיית דורות של דרדעים אחרי התהו וההבל, והראיה לדבריי: כל תלמידיו הידועים חָבְרוּ למינים הארורים.
תגובה שלישית מאת עמית לשם, וזה לשון תגובתו:
הדברים שלך על מארי דוחים אותי.
להלן תשובתי:
ההלכה היא שאסור לקחת כסף בעבור פסיקת דינים, ומי שעושה כן מחלל-שם-שמים וארור לוקח שוחד. וחז"ל הרבו באיומים ובאזהרות ובתוכחות ובגינויים למי שעושה-כן, והורו לנו לזלזלו ולגנותו ולחרפו ולגדפו ולפרסמו ברבים, כך היא ההלכה, ואף הוסיפו: "ותהי גלימתו בעיניך כמרדעת של חמור", כלשון חז"ל ורבנו. ואם דרך ההלכה ודרך האמת דוחה אותך אז כנראה שחז"ל והתורה והקב"ה דוחים אותך. כי יוסוף קאפח נטל משכורות נפוחות במשך יובל שנים בעבור פסיקת דינים. ואף הודה בעבודה-זרה בקביעתו שספר-האופל הוא ספר קדוש.
וכל המודה בעבודה-זרה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, כך הוא לשון ההלכה.
יוסף קאפח גם ביזה את סבו וכפר בטובה הגדולה שעשה עמו, שהרי סבו קידש מלחמה כנגד ספר האופל, ואילו הנכד הודה ב"קדושתו" של ספר האופל, ואף העדיף להוציא-לאור את ספרי המינים וצאצאיהם (כמו הראב"ד שאפילו לא ידע שה' אינו גוף), ולא הוציא לאור את ספרו של סבו "מלחמות השם" – והכל בגלל המעמד, היוקרה, המשכורות, ושלל טובות-ההנאה.
לפיכך, לא בי מאסת כי אם בה' יתעלה ויתרומם, וכדבר ה': "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל שְׁמוּאֵל: שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ, כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם" (ש"א ח, ז). והנך מעדיף כבוד בשר ודם על-פני כבוד שמים, ובמלים אחרות, הנך עובד אליל שכיר בשר ודם.
לאחר הדברים הללו הוסיף לשם, וזה לשונו:
לך תעשה תשובה.
וכך השבתי לו:
אתה בוחר להתעלם מראיות מפורשות שהנני מביא לך מדברי התורה ומדברי חז"ל ורבנו... ודבריי שרירים וקיימים כי בניגוד אליך הם נסמכים על יסודות דתנו הקדושה, ולא על תחושות ורגשות כלפי בשר ודם אשר חילל-שם-שמים לפי הגדרת חז"ל. גם אני גדלתי על "מארי" עד שהבנתי את דרך האמת, וה' מנסה אותך לראות מה תעדיף: תחושות ורגשות מתעתעות שגדלת עליהן והנחילו לך תועים או בעלי עניין, או דברי תורה ושכל ישר. והבחירה בידך.
"כִּי מְנַסֶּה יְיָ אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם". את מי אתה מעדיף לאהוב? את יוסוף קאפַּח או את ה' יתעלה שמו? זו השאלה האמיתית.
ואחתום את תשובתי לך בדברי רבנו באיגרתו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קלא):
"ואין לך צורך באמרך היכן יראת שמים? כי זה וכיוצא בו מן הגדולים ממנו ממי שקדם [=מן הנחשבים לגדולים בעיני עצמם ובעיני ההמון], אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות, כפי שהדבר אצל ההמונים. אבל החובות המידותיות אינם סוברים שהם מחובות הדת ואף אינם מדקדקים בדבריהם כפי שמדקדקים בהם השלמים יראי ה'. ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשררה נעלמת יראת שמים [!]".
כלומר, גדולי האסלה למיניהם כלל אינם מתבוננים למידותיהם ונוהגים בגסות בכל הנקרה בדרכם, וכמנהגם של משפחת עיזֵּי יוסף הארורים. ויתרה מזאת, כאשר הדבר קשור בשׂררתם, גם מן החמורות הם אינם נמנעים, והצגת יראת השמים שלהם נעלמת ונאפסת לחלוטין!
"וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה וּלְלֹא תוֹרָה" (דה"ב טו, ג).
תגובה רביעית מאת ציון פשוט, וזה לשון תגובתו:
אני יודע שתגובתי לא תועיל, כי מניסיוני קשה לדבר בהיגיון עם אנשים שחושבים שהצדק נמצא אצלם, וכל השאר טועים. אבל חובה למחות על הדברים המזעזעים. אתה מתהדר בכך שהנך רוצה לעשות את רצון ה'. האמנם רצון ה' שתבזה תלמידי חכמים, ושתדבר סרה בגדולי ישראל? לחלוק, ניחא. לא להסכים, בסדר גמור. אבל לבזות ולהשפיל? אם רצונך לעשות רצון ה', תבדוק מה הוא דורש מעמך. ובכלל זה, והצנע לכת. פשוט כואב הלב.
להלן תשובתי:
ציון פשוט, אמרת ש"קשה לדבר בהיגיון עם אנשים שחושבים שהצדק נמצא אצלם, וכל השאר טועים". ואכן קשה מאד, והנני יודע זאת מניסיון וגם ממך עתה, שהרי במאמר שכתבתי לעיל פרשׂתי הלכות רבות ומשנה שלמה וסדורה, ואילו אתה לא הבאת שום ראיה לדבריך!
הנך בוחר להתעלם משלל ראיות מפורשות מדברי התורה ומדברי חז"ל! מי הוא זה אפוא האיש שחושב שהצדק עמו וכל השאר טועים? אתה הוא זה! אתה הוא זה שחושב שהצדק נמצא אצלו, ואילו אנכי חושב שהצדק נמצא בדברי התורה וחז"ל, אנכי נסמך על התורה וחז"ל, ואתה הוא זה שנסמך על שכלך ותחושתך שאתה צודק... ועל זה נאמר: כל הפוסל במומו פוסל.
"כִּי עַם מְרִי הוּא בָּנִים כֶּחָשִׁים בָּנִים לֹא אָבוּ שְׁמוֹעַ תּוֹרַת יְיָ, אֲשֶׁר אָמְרוּ לָרֹאִים לֹא תִרְאוּ וְלַחֹזִים לֹא תֶחֱזוּ לָנוּ נְכֹחוֹת, דַּבְּרוּ לָנוּ חֲלָקוֹת חֲזוּ מַהֲתַלּוֹת" (יש' ל, ט–י).
"צֹפָיו [=מנהיגי הדת בעלי השׂררה, הכומרים המתעים את העם אחרי ההבל] עִוְרִים כֻּלָּם, לֹא יָדָעוּ [את ה'], כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ [כלבים אילמים!], הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם. וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ [כלבים עזי נפש!] לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, וְהֵמָּה רֹעִים [והם אנשי השֵּׁם מנהיגי העם ובעלי השׂררה, ויחד-עם-זאת] לֹא יָדְעוּ הָבִין [סוטים מדרך האמת], כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ" (יש' נו). ושם תרגם יונתן: "וְכַלְבַּיָא תַּקִיפֵי נַפְשָׁן לָא יָדְעִין לְמִסְבַּע, וְאִנּוּן מַבְאֲשִׁין לָא יָדְעִין לְאִסְתַּכָּלָא, כֻּלְּהוֹן גְּבַר לָקֳבֵיל אוֹרְחֵיהּ גְּלוֹ, גְּבַר לְמִיבַּז מָמוֹנֵיהּ דְּיִשְׂרָאֵל".
תמונת שער הרשומה מאת: מקור, שימוש הוגן.