אין משיבין את הארי לאחר מיתה?

אחד הכללים המוטעים הקדומים הינו "אין משיבין את הארי לאחר מיתה", כלומר, חכם גדול שמת אין להקשות עליו ולסתור את דבריו, וכדברי שר"י במסכת גיטין (פג ע"א): "אם היה קיים שמא יחזיר לכם תשובה". ולכן, לפי פרשנות זו אין להרהר אחר קביעתו ופסיקתו של חכם גדול (ואפילו סכל שנחשב לחכם), ואם הוא תעה וטעה אנחנו למעשה "תקועים" עם שגיאתו וסכלותו לנצח נצחים... באמצעות השימוש בכלל המוטעה הזה חכמי אשכנז מצאו דרך להגן על מנהגיהם הלכותיהם ואורחותיהם העקלקלות והקלוקלות.


ברם, מסתבר שלא רק צאצאי המינים משתמשים בכלל הזה, לאחרונה קיללני קללה נמרצת יהודי ממוצא תימני (אשר חרד לדברי חכמי אשכנז יותר מאשר לדבר ה') על-כך שגיניתי את מָרי מפני שהוא נטל ממון רב בעבור פסיקת דינים. אותו אדם כינה אותי בכינויים קשים מאד, כגון: "חוטא" ו"הולך רכיל" ו"מספר לשון הרע" ו"מוציא שם רע" ו"מבזה את התורה", ועוד. ביחס להאשמות הללו, ברור לי שלא מדובר ב"מוציא שם רע" כי עובדה היא שמָרי נהנה ממשכורות הדיינות ושלל טובות ההנאה במשך חמישים שנה, ואשתו אחריו עוד ארבע-עשרה שנה. כמו כן, ברור לי שלא מדובר ב"הולך רכיל" ולא ב"מספר לשון הרע" ולא ב"מבזה את התורה", שהרי איני טוען דברים מזה לזה ללא צורך ואיני מספר בגנותו לשם ההנאה, ומי שביזה את התורה זה מָרי בכבודו ובעצמו, וכמו שהוכחתי מדבריהם הנחרצים והנוקבים של חז"ל ורבנו במאמרי: "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חלף".


ולכן, לא רק שאיני "חוטא" אלא שהנני מקיים מצוה גדולה ורבה, כי רובם המוחלט של תלמידי מָרי ואולי אף כולם "אוכלים מן התורה" מי ברב ומי במעט. וכולם למעשה מתירים לעצמם לחלל את ה' ולבזות את התורה ולכבות את מאור הדת, על סמך היתרו של מָרי: שמשום "עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" (תה' קיט) מותר לחלל את התורה ואת ה' יתעלה; וכן הם סומכים על "מעשה רב", שהרי מָרי התיר לעצמו לאכול מן התורה ומפסיקת דינים בסכומים עצומים, והשליך אחרי גוו איסורים חמורים של חילול ה' ושל ארור לוקח שוחד.


ואיני רוצה להזכיר שמות, אך כל תלמידיו המובהקים של מָרי הידועים לי "אוכלים מן התורה", למעט שניים שאיני יודע בוודאות אם כן אם לאו, אבל כל השאר יודע אני שהם לקחו ולוקחים בסתר או בגלוי כספים וטובות הנאה בעבור לימוד התורה ובעבור דברי תורה. ולכן, מצוה גדולה ורבה להסיר מכשול מקרב עמי, ולא אחוש לגינויָם של עשרת אלפים "דרדעים" סכלים שנהנים מדברי תורה, כי אין עצה ללמד את האמת מבלי להודות שמָרי תעה ושגה בעניין חמור ביותר. וברוך שהצילני מן השוחה העמוקה הזו, וניתקני מעטיני הטומאה, וניקני וטיהרני מזוהמתה, ורוממני מן המסכים האטומים המעוורים מלראות נכוחה.


נחזור לאותו יהודי ממוצא תימני, לאחר שהוא קיללני קללה נמרצת הוא חותם את דבריו במלים הבאות: "וכשמדובר במי שכבר נפטר שאינו יכול להשיב, שהרי אין משיבין את הארי אחרי מותו, העבירה חמורה שבעתיים". כלומר, כל העבירות והחטאים והפשעים שהוא מתאר גרועים שבעתיים כאשר מדובר בחכם שכבר מת ואינו יכול להשיב. ועתה נעבור לעיין בעצם הטענה-ההשקפה הזו שאין משיבין את הארי (או העכבר) לאחר מותו.


מקור הטענה


מקור הטענה הזו בסוגיה ארוכה בתלמוד הבבלי (גיטין פג) אשר דנה בדברי ר' אליעזר במשנה. נחל אפוא בדברי ר' אליעזר במשנה הקובע, שמי שגירש את אשתו ואמר לה שבגט זה היא מותרת לכל העולם חוץ מאשר לאדם פלוני – האשה מגורשת כדין, וחכמים חולקים ואינם מכשירים גט מסוג זה והינה לדעתם עדיין אשת איש, והנה דברי המשנה (ט, א):


"המגרש את אשתו ואמר לה: 'הרי את מותרת לכל אדם אלא לאיש פלוני' – ר' אליעזר מתיר, וחכמים אוסרין".


על המשנה הזו סערו סער חכמי התלמוד בסוגיה די ארוכה, והובאה שם ברייתא שממנה עולה שהיו ארבעה חכמים שהשיבו על דברי ר' אליעזר לאחר פטירתו! ורק חכם אחד נמנע והורה שאין להשיב על דברי ר' אליעזר בטענה שאין משיבין את הארי לאחר מיתה. ובכן, כבר בשלב הזה אנו רואים בבירור, כי רוב מוחץ של חכמי המשנה היו סבורים שאין כל מניעה לחלוק ולהשיב את הארי לאחר מותו, ורק חכם אחד סבר היפך דבריהם.


נעבור עתה לעיין בקטע המרכזי לעניות דעתי בסוגיה (פג ע"א):


"תנו רבנן: לאחר פטירתו של רבי אליעזר, נכנסו ארבעה זקנים להשיב על דבריו, אלו הן: רבי יוסי הגלילי, ורבי טרפון, ורבי אלעזר בן עזריה, ורבי עקיבה. נענה רבי טרפון ואמר: [...], הא למדת שאין זה כריתות. נענה רבי יוסי הגלילי ואמר: [...], הא למדת שאין זה כריתות. נענה רבי אלעזר ואמר: 'כריתות' – דבר הכורת בינו לבינה, הא למדת שאין זה כריתות. נענה רבי עקיבה ואמר: [...], הא למדת שאין זה כריתות. דבר אחר: [...], הא למדת שאין זה כריתות".


הנה לנו אפוא ארבעה ואולי אפילו חמשה מחכמי המשנה הגדולים ביותר, אשר לא ראו שום מניעה מלחלוק על סברת חכם שמת ומלהשיב עליו ומלפסוק כנגדו. לאחר שכל החכמים הללו אמרו את דבריהם (ודילגתי על הוכחות כולם והבאתי רק את הוכחתו של רבי אלעזר מפני שרק היא נפסקה להלכה), מגיע רבי יהושע ואומר: "אין משיבין את הארי לאחר מיתה", ומוסיף רבא אחריו: "כולהו אית להו פירכא [כל הסברות שנאמרו לסתור את דברי רבי אליעזר ניתן להפריכן], לבר מדרבי אלעזר בן עזריה דלית להו פירכא. תניא נמי הכי, אמר רבי יוסי: רואה אני את דברי רבי אלעזר בן עזריה מדברי כולן".


הנה אנחנו רואים שלא רק ארבעת או חמשת חכמי המשנה שנזכרו לעיל סברו שאין כל מניעה לחלוק ולסתור את סברת חכם גדול שמת. ומה שדחו את הוכחותיהם אין זה אלא מפני שהן לא היו מספיק חזקות, אך על עצם השיטה שניתן לחלוק ולסתור דברי חכם שמת – אין עוררין. וכאמור, לא רק ארבעת חכמי המשנה, גם רבא מודה להם שהרי הוא מודה שהוכחתו של רבי אלעזר בן עזריה לא ניתנת להפרכה, כלומר אף הוא מודה שניתן לחלוק ולסתור דברי חכם שמת; וגם רבי יוסי, אשר מודה שדברי רבי אלעזר בן עזריה הם העומדים והיציבים והקיימים מדברי כולן, למעשה מודה שמשיבין את הארי לאחר מיתה.


נמצא, שטענת הטוען "שאין משיבין את הארי לאחר מיתה" אינה נכונה והיא אף נדחתה מן ההלכה! והלכה למעשה שישה-שבעה חכמים משיבים ודוחים וסותרים את דברי ר' אליעזר במשנה ואף פוסקים הלכה כנגדו! ובמלים אחרות, הלכה למעשה משיבין את הארי לאחר מיתה! וכן פוסק רבנו בפירושו למשנה שם (ט, א): "דע כי האומר 'אלא לאיש פלוני' כאומר חוץ מאיש פלוני, ואין זה ספר כריתות [=כסברת ראב"ע]. [...] ואין הלכה כר' אליעזר".


וכן פוסק רבנו בהלכות גירושין (ח, ו): "המגרש את אשתו והתנה עליה [...] ואמר לה 'הרי את מותרת לכל אדם חוץ מאיש פלוני' או 'אלא לאיש פלוני', ונתן לה הגט על תנאי זה [...] – אינו גט, שהרי שייר בגט ואין זה כריתות [=כסברת ראב"ע]".


ואולי יתרה מזאת, איך יסביר המשיג הלז את הכלל התלמודי "הלכתא כבתראי"? שהרי אם לא ניתן לדחות ולסתור את דברי חכם שמת, איך קבעו שיש לפסוק כפי חכמי התלמוד המאוחרים ולא הראשונים? וברור שכלל זה נכון רק לתלמוד ורק לזמן שעדיין הייתה קיימת סנהדרין, אך בימינו שאיש הישר בעיניו יעשה, וכל חכם ופוסק נדמה לו שהוא משה רבנו ומשנה ומוסיף וגורע מחוקי התורה כרוח הסכלות הרעה עליו – אין להחיל כלל זה.


וגדולה מכולן, איך יסביר המשיג את דברי רבנו בהקדמתו ל"משנה תורה" (הלכה ל): "וכן אם למד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית-דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בתלמוד – אין שומעין לראשון, אלא למי שהדעת נוטה לדבריו בין ראשון בין אחרון". שהרי אם "אין משיבין את הארי לאחר מיתה", מדוע שומעין למי שהדעת נוטה לדבריו בין ראשון בין אחרון? מדוע אין משתקין את החולקים ואומרים להם שאין משיבין את הארי לאחר מיתה?


וגדולה ועצומה מכולן, והיא "קבל האמת ממי שאמרו", כי לא יעלה על הדעת שנהיה אזוקים ואסורים אפילו בידי חכם אמיתי, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא ישגה, כל-שכן וקל-וחומר שנהיה כבולים בידי המינים והסכלים האירופיים שצאצאיהם קיבלו עליהם לאלילים.


סוף דבר


לאור האמור נראה ברור, כי המליצה שהחזיק בה אותו משיג: "שאין משיבין את הארי אחר מותו" היא הטעיה אשכנזית מובהקת אשר נועדה להגן על גדוליהם עובדי האלילים מפני קושיות וטענות, ולהסתיר את סכלותם וריקנות השקפותיהם והלכותיהם. ולא לחינם קבעו לנו לומר בהגדה של פסח, שהוא חג הגאולה מן האלילות, "מתחילה עובדי עבודה-זרה היו אבותינו", ולכן חובה עלינו לפשפש במעשינו ובמעשי אבותינו תדיר, ובכל מקום שמצאנו שהם שוגים וחוטאים עלינו להתנער ממעשיהם.


נחתום במה שהתחלנו בעניינם של מָרי והמשיג, ונשאל: איך יעלה על הדעת שאבותינו או רבותינו יתירו את האסור בעניין שיש בו חילול ה' או ריח עבודה-זרה, ואנחנו לא נגנה אותם על כך רק בגלל מליצה דחויה?! טענת המשיג הינה אפוא הטעיה מדרך האמת, וכלי בידי צאצאי המינים שורפי ידיעת ה' וייחודו, להנציח את ההבל ולהוסיף ולהרחיק את עם-ישראל מדרכי מישרים ישרים ותמימים, כדי לשמר את שלטונם וגאוותם ולמלא את תאוותם.


"מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הו' יד, י).

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!