top of page

מבוא לתורת שלילת התארים

פרק נ במורה הנבוכים הוא למעשה מבוא לתורת שלילת התארים המפורסמת. בראש פרק זה, רבנו מסביר את ההבדל שבין דעה לבין אמונה. ההבדל שבין שני המושגים הללו הוא עצום, ורבנו בוחר להבהירו דווקא עתה בפרק נ – בראש הפרקים שעוסקים בשלילת התארים, מפני שהיסוד לשלילת התארים מבורא-עולם וייחודו האמיתי והשלם, נעוץ בהבנה שיש צורך בהשכלה ובמחקר עיוני, כי רק בדרך זו האדם עשוי להתרומם ולהבין את מהות ייחוד השם.


אדם שמגדיר את עצמו כאדם דתי, אך אינו בוחר בדרך ההשכלה והמחקר העיוני, יקרא במשך כל ימי חייו את הפסוק הראשון בקריאת שמע ויבין ממנו באופן שטחי ביותר שה' אחד, דהיינו שאין שני אלהות במציאות. ברם, מעבר לזה, הוא לא יבין מאומה ממה שהוא אומר בפיו, והראיה לכך, שדורות על גבי דורות של קוראי קרית-שמע, משתפים את ה' יתעלה בעבודת אלהים אחרים, מייחסים לה' יתעלה תכונות אנושיות שמשמעותם היא הגשמת הבורא, או תארי ריבוי המוסיפים מאפיינים קדומים או מחודשים על אמיתת עצמותו האחדותית.


האדם הזה שתיארנו נקרא "אדם מאמין", מפני שהבנתו שבורא-עולם הוא אחד שטחית מאד, ולמעשה אינה אלא דקלום חיצוני של מלים, שהרי אין באמונה הקלושה הזו כדי לשמש תריס בפני חדירת השקפות מינות ריבוי ושיתוף. אדם כזה, לא יבין שמשמעות ייחוד ה' היא שלא ייתכן שהוא בעל גוף או תכונות או תארים, ולא יבין שכל תואר שמייחסים לבורא-עולם הוא למעשה ריבוי והוספה של מאפיין על אמיתת עצמותו האחדותית, ועוד נרחיב בזאת.


לעומתו, "אדם שיודע" הוא אדם שהבנתו שבורא-עולם הוא אחד בנויה על השכלה ומחקר, ולכן הבנה מסוג כזה נקראת "ידיעה". הידיעה היא השקפה שנצרבה בתודעה לאחר רכישת השכלה ועריכת מחקר עיוני והיא הופכת להיות חלק ממהותו של האדם. לא ניתן לעקרה, לא ניתן לתעתע בה, והיא לא תאפשר חדירה של השקפות מינות שיתוף ומדוּחים למחשבה.


ונצרף גם את הגדרתו של קאפח במורה למונח דעה: "השקפה שאדם מגיע אליה מתוך חקירה יסודית ותוך בדיקה מקיפה של ההקדמות אשר הובילו אליה, ואף תוך בדיקת המתקפות הצפויות נגדה כדי לדעת אם היא עשויה להחזיק מעמד נגדן". ונחזור עתה לרבנו ולמורה.


בסדרת "מורה הנבוכים" למדנו עד עתה על ידיעת ה' בעיקר מן ההיבט של הרחקת הגשמות. אדם שלומד על הרחקת הגשמות באופן מעמיק ומקיף, לא ייכשל בהגשמת הבורא ואף יזהה את השקפות המינות שעם-ישראל נחבל ונכשל בהן באלף השנים האחרונות. אדם כזה יודע את ה' בהיבט של הרחקת הגשמות, הוא לא רק מדקלם שה' אינו גוף, הוא יודע שה' אינו גוף. וההבדל עצום! אלה שמדקלמים שה' אינו גוף אינם יודעים שהם למעשה שוגים בהגשמה בשלל דרכים: משקיעה בפרשנויות ההגשמה של המינים כמו רש"י-שר"י והרמב"ן וכל יתר פרשני ההבל והמאגיה שנכשלו ונחבלו במסלולי המוקשים היקושים של המינים, ועד לסטייה חמורה אחר הזיות קבלת-הטומאה שיוחסה בשקר לרשב"י, שמלאה וגדושה בהגשמה ומינות. הלימוד והמחקר בעניין הרחקת הגשמות הינם דוגמה אפוא לידיעת ה' מההיבט של הרחקת הגשמות אשר מוביל באופן ישיר גם לייחוד הבורא (שהרי הגוף נחלק לאינסוף חלקים), ואת אותו תהליך של לימוד ומחקר יש לעבור כדי להתרומם לידיעת ה' מהיבט נוסף והוא ייחוד ה'.


ברם, הבנת ענייני הרחקת הגשמות פשוטה בהשוואה להבנת ענייני שלילת התארים, מפני שהבנת התארים מורכבת מאד ודורשת יכולת הבחנה משוכללת. לפיכך, רבנו בוחר להבהיר את ההבדל שבין ידיעה לבין אמונה דווקא עתה, בראש ביאורו לענייני שלילת התארים, שהרי להבנת תורת שלילת התארים נדרשת השכלה ויכולת להבין מחקר עיוני מעמיק. לפיכך, רק לאחר שרבנו הרחיב בענייני הרחקת הגשמות, הוא עובר להנחיל לנו ידיעת ה' מהיבט נוסף: מהיבט שלילת התארים מהבורא. כי כאמור, כל ייחוס של תואר לבורא-עולם כמוהו כשיתוף וריבוי, ובסופו-של-דבר, ייחוס תואר כלשהו לה' יתעלה מדרדר גם לדימוי ולהגשמה.


מעִנייני הרחקת הגשמות והרחקת התארים ניתן ללמוד עד כמה חשובה היא ידיעת ה', דהיינו, ההשכלה והלימוד ועריכת מחקר עיוני מעמיק ביסודות הדת ובמיוחד בכל מה שקשור לייחודו של בורא-עולם. בפרק נ שנדון בו לקמן, רבנו כאמור מבאר את ההבדל העצום שבין ידיעה לבין אמונה, וכפי שהדגמנו בקצרה לעיל. אמונה היא אפוא דקלום שטחי אשר אין בו כמעט מאומה, שהרי גם עם האמונה הזו, הפתח להגשמה למינות לשיתוף ולריבוי – פתוח לרווחה.


וזו הסיבה שרבנו מתאר במורה את בעלי האמונה הזו שתוארה לעיל, כרשעים וחטָּאים לה' מאד, שהרי לא ייתכן אחרת! כי מי שרק מאמין בה', רחוק ממנו מאד-מאד באמת וקרוב לוודאי שישגה בריבוי ובשיתוף ואף בהגשמה ברורה ומפורשת. כמו כן, ריחוקו המחשבתי מה' יתעלה ידרדר אותו לבהמיות ולשקיעה בתאוות כגון רדיפת הבצע הזימות והמאכלות. ומכיוון שמדובר בדברים חמורים מאד, אצטט לכם מעט ממה שאומֵר רבנו לקראת סוף פרק נ, וכֹה דבריו:


"[...] ואז תהיה ממי שמשכיל ייחוד השם, לא ממי שאומרו בפיו ואינו מבין לו עניין, ויהיה מכלל אשר נאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".


ובעניין הרשעים הללו רבנו מרחיב גם בהמשך המורה (ג, נא), והנה לפניכם דבריו:


"וכל זמן שאתה עושה מצוה, [אם] אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא [מי הוא אל-אמת אשר ציווה בו] ולא מה תכליתו [מה הטעם שנצטווינו בו] – אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".


ואל יהא קל בעיניכם עוון זה שמתאר הנביא ירמיה, כי בפסוק שלפניו הפושעים הללו נזכרים כרשעים ובוגדים, ובפסוק שלאחר-מכן מתואר עונשם החמור המתאים לעוונם הקשה:


"מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי [ריבוים והצלחתם אינם מעידים על יושרם וטוהר מעשיהם] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה".


ידיעה מול אמונה


טרם שנעיין בדברי רבנו במורה (א, נ), ראוי לדעתי לעיין בהגדרתו של רס"ג למונח "ידיעה" בספרו "הנבחר באמונות ובדעות", כי נראה שהוא המקור לדברי רבנו, וכֹה דבריו (עמ' יא):


"ראוי שנבאר מה היא הדעה ונֹאמר: הוא עניין המצטייר בנפש לכל דבר מסוים כפי המצב שהוא נמצא בו, וכאשר תצא תמצית העיון יִכְלְלֶנָּה השכל וִיקִיפֶנָּה, ותושג בנפש ותתמזג בה, ונעשה האדם בעל דעה באותו הדבר שהושג לו".


ושם הסביר קאפח:


"וכאן הגדיר רבנו היטב מונח זה שהוא דעה והשקפה שהאדם מגיע אליה כתוצאה של מחקר, ולא סתם אמונה שהוא דבר הבא בקבלה ובמסורת, או אף מתוך עִוורון לב וסתם שִׁבוש".


נמצא, שרבות מן האמונות אינן אלא שיבושים ותעתועים, שהרי קל מאוד להכניס כל אמונה שתהיה ללב האדם – מספיק להאמין... אך כדי להוכיח ולצייר אמונה אמיתית במחשבתנו, יש לערוך מחקר מקיף ומעמיק, ולאחר שבחנו אותה מכל צדדיה ונמצאה אמת – אז היא תצטייר בנפש-בשכל, ואז נתרומם למעלת ידיעה ולא נישאר ברמה הבסיסית מאד של האמונה.


ועתה נעבור לדברי רבנו במורה (א, נ):


"דע אתה המעיין במאמרי זה, כי הדעה אינו העניין הנאמר בפה [באופן חיצוני, כמו דקלום], אלא העניין שהצטייר בנפש כאשר מאמְּתים [=מוכיחים] אותו שהוא כך כפי שהצטייר.


אם אתה מאותם שמספיק להם מן ההשקפות הנכונות, או שחושבים שהן נכונות, בכך שתֹּאמר אותן בפיך בלי שתשכיל ותבין אותן, כל-שכן שתחקור בהן על הנכון – הרי זה קל מאד, כפי שאתה מוצא רבים מן הפתאים תופשים דעות שאינם מבינים להן עניין כלל.


אבל אם אתה ממי שנשׂאוֹ לבו להתרומם למעלה הנעלה הזו – מעלת העיון, ושיתברר לך באמת שה' אחד אחדות אמיתית, עד שלא יִמָּצֵא לו הרכבה כלל ולא השערת חלוקה [שלא תעלה חלוקתו אפילו בהשערה, כגון שלא יעלה על הדעת שה' מורכב מחומר וצורה או שהוא נבדל ונחלק מישויות אלהיות נוספות] בשום פנים ואופן, אם כן, דע שאין לו יתעלה תואר עצמי כלל, ולא בשום מצב ועניין, ושכשם שנמנע היותו גוף כך נמנע היותו בעל תואר עצמי".


כלומר, אין לה' יתעלה באמת שום תואר כגון "גדול" או "גיבור" או "נורא", וכמו שלא יעלה על הדעת שה' יתעלה גוף, כך לא יעלה על הדעת שיש לו תואר עצמי מכל סוג שהוא. רבנו לא עוצר להרחיב כאן בביאור מגרעת ייחוס התארים לבורא-עולם, שהרי מדובר בפרק מבוא.


אגב, על דברי רבנו לעיל: "או שחושבים שהן נכונות", העיר קאפח: "ההשקפות שמדמים ההמון שהן אמת, בעוד שבאמת הן הבלי שווא ותפל אם לא עבודה-זרה בכל גסותה, ואף יותר חמור מכך, כמו שכתב רבנו לעיל סוף פרק לו", ואיני יודע מדוע הוא מתעקש לטעון שמדובר רק בהמון, והלא אלה הן-הן השקפות גדולי-גללי-האסלה אשר הם מחדירים להמון השכם והערב, וקאפח הסתיר את טומאת חבריו המינים לעתים קרובות, והמחובר לטמא – טמא.


דקלום ואמירה לעומת אימות במחשבה


בהמשך המורה (א, נ) רבנו מבאר, שדקלום כותרת ההשקפה שה' הוא אחד או שאינו גוף, במקביל לאימוץ ההשקפה שיש לה' תארים כגון: רחום, חנון, חכם, גדול, גיבור ועוד, מרוקן למעשה את שתי ההשקפות הללו מתוכן אמיתי, והופך את ההשקפות הללו לדקלומים ריקים ונבובים אשר מאחוריהם מסתתרות השקפות ריבוי שיתוף והגשמה. כלומר, דקלום השקפת-אמת לצד אחיזה עזה בהשקפות המנוגדות לה, מעידים בהכרח על-כך שההשקפה המוצהרת אינה באמת מצויה בקרב האומר, אף שהוא יצווח מן הבוקר ועד הערב שהוא מודה בה.


אמנם, יש להבהיר מעט את הקביעה האחרונה הזו, מפני שיש ואדם ידקלם את ההשקפה שה' אחד או שהוא אינו גוף והוא לא ישקע באופן מיידי בהגשמה ובמינות או בריבוי ובשיתוף, וכמו שאומר רבנו במורה (א, לו), וכֹה דבריו: "ואיני חושב לכופר מי שלא הוכח לו [בדרכי מחקר והשגה שכלית] שלילת הגשמות, אך חושב אני לכופר מי שאינו קובע בדעתו שלילתה".


במה דברים אמורים? כאשר בראש עם-ישראל עומדים מנהיגי-אמת ישרי-דרך וטהורי-לבב אשר יודעים את ה' ידיעה מקיפה ומעמיקה ככל יכולת האדם, והם מדריכים את ההמון לדרכי מישרים ולחוף מבטחים מחשבתי. אז באמת, ההמון שידקלם את השקפות האמת הטהורות שהוא כרגע אינו מסוגל להבין בדרכי החקירה והעיון, לא יהיו בגדר תועים ועובדי אלילים.


אולם, כאשר מינים ארורים ומחללי-שם-שמים סכלים ומשוחדים עומדים בראש ההנהגה הדתית, אין תריס ומוכיח שידריך את ההמון שלא לשקוע בטומאת ההשקפות הרעות. ההיפך הגמור! גדולי האסלה מנצלים את בורות ההמון וסכלותו ואף מנציחים אותן באגרסיביות כדי להחדיר ולזהם את שכלם בהשקפות מינות ומדוחים. במציאות שכזו, אין צל של ספק שהעדר השכלה וידיעת ה' אמיתית של יסודות הדת, תוביל את ההמון בהכרח להזיות ולאלילוּת.


וזכורני פעם שנסעתי עם אחד מקרובי משפחתי הרחוקים, אשר שקע בהזיות הישיבות של המינים וצאצאיהם, מצד אחד הוא הודה ואף קבע נחרצות שאין לה' גוף, וזאת ממה שהוא שמע על-כך בפיוט "יגדל אלהים חי" שנאמר בבית-הכנסת התימני לאחר ערבית ליל שבת... ברם, יחד עם זאת, הוא החליט שאני כופר נעדר יראת שמים ונעדר מוסר מידותי לחלוטין, הואיל וטענתי שרש"י היה מין, ואף הבאתי לו ראיות מפורשות מפרשנותו לתורה.


כלומר, אמירתו הנחרצת של אותו תועה, שהוא מקבל על עצמו שה' הוא אחד ושאין לו גוף, נסמכת על פיוט דקלומי מילולי חיצוני, וככזאת הינה למעשה ריקה למעשה מכל תוכן אמיתי, שהרי הוא כלל אינו מסוגל להבין מהי הגשמה מהו שיתוף ומהו ריבוי. ויתרה מזאת, לצד דקלומו שה' אחד ואינו גוף, הוא אוחז בשלל פרשנויות המינות המגשימות של רש"י לתורה ולגמרא, אוחז בכל פשטי אגדות חז"ל כאילו הן נבואות שנאמרו לחכמי התלמוד, כופר בחשיבות לימוד המדעים ומגדיר אותם כלימודי מינות וכפירה, וכמובן הוזה הזיות וחוצב ביד רמה מן התורה.


וּלְמה דומה אותו חוצב נלהב? לְמה דומה אותו תימני אשר הפך לאשכנזי? לְמה דומה אותו תימני שמעריץ את המינים האירופים ונרצע להשקפותיהם, מדקלם את השקפות האמת (או לכל הפחות חלק מהן), וחוצב כספים וטובות הנאה מן התורה? ובכן, הוא דומה לנוצרים! בדיוק כמו הנוצרים אשר מצהירים שה' הוא אחד, ויחד עם זאת קובעים שהוא שלושה! כך הוא אותו חוצב פרו-נוצרי נפוח מחשיבות שנדמה לו שהוא פועל גדולות ונצורות – שהרי הוא מצהיר בשפתיו שהוא מקבל על עצמו שה' הוא אחד ושאינו גוף, אך מצד שני מייחס להקב"ה הזיות והבלים, מגרעות ותארים ותכונות נפשיות, שגיאות בהשגחה, שיבושים בדין הצדק, ועוד...


וכמו שהנוצרים שקועים בהגשמה ובשיתוף, כך המה המינים וצאצאיהם, אשר אולי מודים באופן שטחי וחיצוני ביסודות הדת, ברם, הואיל וקבלתם את יסודות הדת היא כל-כך שטחית, הרי שהיא נבובה וריקה לחלוטין – מפני שבמוחם ההוזה רוחשות הזיות ודמיונות למכביר ביחס לאמיתת עצמותו ולאופני הנהגתו והשגחתו של בורא-עולם. ללא ידיעה מקיפה ומעמיקה של יסודות הדת, וללא השכלה ומחקר עיוני מדעי, יסודות הדת יוותרו בגדר כותרת שטחית מרוקנת מתוכן אמיתי, וחמור מזאת, הן יהיו כותרת חיצונית שמתחתיה מסתתרות רוחשות ומבעבעות השקפות מינות מפורשות למכביר, כגון ייחוס תארים אשר הינם למעשה השקפות ריבוי ושיתוף (שמובילים קל מהרה גם להגשמה), או כגון ייחוס תכונות נפשיות אנושיות או מגרעות ושגיאות בהשגחה ובהנהגה, אשר הינן למעשה השקפות גשמות, ועוד הזיות לאין מספר.


והנה לפניכם דברי רבנו בעניינים הללו:


"אבל מי שסבור שהוא אחד בעל תארים מספר הרי הוא אומר שהוא אחד בפיו, וסבור במחשבתו שהוא רבים, וזה כעין מה שאומרים הנוצרים: הוא אחד אלא שהוא שלושה והשלושה אחד, כך דברי האומר: הוא אחד אלא שהוא בעל תארים מספר והוא ותאריו אחד, [ויחד עם ריבוי התארים במחשבה אותו אומר מתיימר לטעון שה' אינו גוף:] עם סילוק הגשמות וקביעת הפשטות המוחלטת [בפיו] – כאילו מטרתנו וחקירתנו אינן אלא היאך לומר לא היאך לקבוע בליבנו, ואין קביעת דעה כי אם לאחר השכלה, כי קביעת הדעה היא אימות מה שהושכל, שהוא גם מחוץ למחשבה [במציאות האמיתית] כפי שהושכל במחשבה [ונמצא שיש התאמה בין המציאות לבין המחשבה]. ואם הושג עם דעה זו שלא ייתכן היפך הדעה הזו כלל, ולא ימצא במחשבה מקום לדחיית דעה זו ולא השערת אפשרות הפכה, יהיה זה נכון".


ודבר גדול מלמד אותנו רבנו, שאותם תועים מטרתם היא "היאך לומר לא היאך לקבוע בלב", וכך הם המינים וצאצאיהם, נדמה להם שאם הם ידקלמו שה' אחד ושאינו גוף וכיו"ב, הם בטוחים מן המינות והשיתוף והאלילות והעבודה-הזרה. אולם, הם אינם מבינים שכל עוד הם מדקלמים את יסודות הדת באופן חיצוני ושטחי, דקלומיהם אינם אלא עלי תאנה אשר מכסה את ערוות המינות וערוות ההזיות המאגיות הכעורות שהם שקעו בהן בדבקות פגאנית.


כל עוד הם ישללו את לימודי המדעים ורכישת השכלה, כל עוד הם ישללו את לימודי המחשבה וההעמקה ביסודות הדת, הם יעבדו אלהים אחרים, הם יכשלו בהגשמה ובמינות, והחמור מכל, ידמה להם שהם כוכבים בשמים, שהרי כאשר יטענו כנגדם שהם כופרים ביסודות הדת, הם יתחסדו ויטענו שהם מקבלים את כולם... בעוד שהם באמת מחזיקים בהשקפות מינות ומדוחים, ודקלומיהם את יסודות הדת אינם אלא פטפוטי ילדים שאין להם משמעות.


כמו כן, רבנו מבאר לעיל, ש"אין קביעת דעה כי אם לאחר השכלה", כלומר, כדי לקבוע השקפה אמיתית במחשבה יש לרכוש השכלה ולערוך בעניינה מחקר עיוני יסודי. במחקר זה, על הלומד לאמֵּת בהוכחות ובראיות עיוניות את ההשקפה "שהושכלה במחשבה", דהיינו את כותרת ההשקפה שהועברה רק במסורת שהיא אמת, ולהפוך אותה לדעה מבוססת עד שלא "יִמָּצֵא במחשבה מקום לדחיית דעה זו ולא השערת אפשרות הפכה". כלומר, עד שיתלבנו כל ספקותיה ככל שניתן ועד שיבָּחנו וישָּללו כל ההתקפות על אותה הדעה המתגבשת.


אוסיף ואעיר על מושג מסוים שמזכיר רבנו לעיל והוא: "מחוץ למחשבה", וכוונתו בזה במציאות האמיתית, שהרי במחשבה עולות השקפות נכונות ובלתי נכונות, וכן הזיות ודמיונות, ברם, "מחוץ למחשבה", דהיינו במציאות האמיתית קיימות בפועל רק ההשקפות האמיתיות. ולכן אומר רבנו לעיל שקביעת דעה היא "אימות מה שהושכל, שהוא גם מחוץ למחשבה [במציאות האמיתית] כפי שהושכל במחשבה [ונמצא שיש התאמה בין המציאות לבין המחשבה]".


התאוות – המכשול לחכמה


לדעת רבנו, התאוות הן מכשול גדול ועצום אשר ניצב בין האדם ובין רכישת החכמה והדעת. ומדוע? מפני שאדם אשר משועבד לתאווה כלשהי, אינו משוחרר לבחור בדרך האמת והצדק, שהרי הוא משועבד לבחור בהשקפות אשר יסייעו לו לשקוע בתאוותו – ולכן הוא יעוות את האמת, ויבחר בהשקפה שקרית כלשהי אשר תאפשר לו להמשיך להשתעבד לתאוותו.


והנה לפניכם דברי רבנו בעניין זה במורה (ב, כג), דברים שיש בהם מוסר גדול לתועים:


"וכל זמן שהאדם מוצא את עצמו [...] נוטה כלפי התאווה והתענוגות [...] הרי הוא תמיד יטעה וייכשל בכל אשר ילך, מפני שהוא יחפש השקפות אשר יסייעוהו למה שטבעו נוטה אליו".


ונצרף גם את דברי רבנו בהקדמתו לפירוש המשנה (עמ' כב–כג), וכֹה דבריו:


"עם השׂגת המושׂכלות חובה לנטוש את ההגזמה בתענוגות הגופניות [...] לפי שאם היה האדם רודף אחר התאוות ומעדיף את החושניוּת, ושעבד שכלו לתאוותו, ונעשה כבהמות שאין בדמיונם אלא האכילה והשתייה והבעילה – הרי אז לא יוּכָּר בו הכוח האלהי, כלומר השכל [שהוענק לו] [...] ועניין זה לא נודע מפי הנביאים בלבד, אלא גם מפי חכמי העמים הקדמונים, ואף שלא ראו את הנביאים ולא שמעו דבריהם, [אף-על-פי-כן, גם הם, חכמי קדם] כבר ידעו [השכילו להבין] שאין האדם אדם שלם אלא אם כָּלַל המדע [=הקדיש עצמו ללימודים] והמעשה [=הכשיר את עצמו למידות טובות], ודי לך דברי גדול הפילוסופים [=אריסטו]: 'מטרת השם בנו שנהיה נבונים צדיקים', שאם היה האדם חכם ונבון אבל רודף אחרי התאוות, אינו חכם באמת, כי ראשית חכמה שלא ייקח האדם מהתענוגות הגופניות אלא כדי קיום הגוף [...] וכך מצאנו שהנביא הוכיח את מי שטוען שהוא חכם בזמן שהוא עובר על דברי-תורה ורודף אחר תאוותיו, והוא אמרוֹ: 'אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ?' [יר' ח, ח]",


ונצרף גם את דבריו נתנאל בן פיומי בספרו "גן השִּׂכלים" (עמ' סו), וזה לשונו:


"אמר אחד החכמים: עליכם לירוא את ה' ישתבח, ולחדול מלהרבות במאכלות, ומלהרבות בדברים, ומלהרבות בשינה, ולסבול את נזקי בני אדם [...] כי ביראת ה' תשיגו את האושר, ובעזיבת ריבוי המאכלות יְשׁוּתְּקוּ התאוות, ובעזיבת ריבוי הדברים תינצלו מצרות, ובעזיבת ריבוי השינה תתבוננו בבריאת שמים וארץ, ובסִבלכם נזקי בני-אדם תשיגו את כל חפציכם, ואז תהיה נפשכם כמלך בתוך גינה וכסוס בתוך רחבה".


ונחתום הקדמה זו בדברי רבנו המאלפים בגנוּת התאוות במורה (ג, ח):


"וצוויי התורה ואזהרותיה אינם אלא להכנעת כל דרישות החומר [ולא חלילה כישופים וקמיעות וסגולות דמיוניות כדרכן של הנצרות ויתר דתות ההבל של העמים עובדי האלילים]. ולכן, ראוי למי שהעדיף להיות אדם באמת, לא בהמה בתבנית אדם ותארו, לשׂוּם כל מאודו בהשפלת כל דרישות החומר, מאכילה ושתיה ותשמיש ויתר המידות הנספחות לתאווה ולכעס, וייבוש בהם. ויעשה להם מגבלות בנפשו מה שאי אפשר בלעדיו, כגון האכילה והשתייה, ויצטמצם בהם על היותר מועיל וכפי צורך התזונה לא כפי ההנאה".


וניתן לסכם את דברי רבנו במילה אחת וכמו שנהגו לומר יהודי תימן: "לְהַחֲיוֹת"...


לאחר שראינו את כל זאת, נחזור לפרק הנדון במורה (א, נ), ונעיין בהמשך דברי רבנו שם:


"וכאשר תתפשט מן התאוות וההרגלים, ואתה בעל תבונה, ותתבונן במה שאומר בפרקים אלו אשר יבואו בשלילת התארים, יתאמת לך הדבר בהכרח [שה' אחד אחדות אמיתית, לא רק אחדות מילולית חיצונית], ואז תהיה ממי שמשכיל ייחוד השם, לא ממי שאומרו בפיו ואינו מבין לו עניין, ויהיה [הרֵיק הזה] מכלל אשר נאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]. אלא ראוי שיהיה האדם מכלל משכילי האמת ומשיגיו ואף-על-פי שאינו אומרו בפיו, כמו שנצטוו החסידים ונאמר להם: 'אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמּוּ סֶלָה' [תה' ד, ה]".


ולאחר שהקדמנו מה שהקדמנו מדברי רבנו ואחרים, יובנו היטב דברי רבנו במורה לעיל: "וכאשר תתפשט מן התאוות וההרגלים" וכו', כלומר, רק לאחר שהאדם יתנער וישתחרר מלפיתת התאוות הבהמיות המטמטמות הוא יהיה מסוגל להבין באמת מושכל, ואז הוא יהיה מסוגל באמת לזהות את דרך האמת מתוך אינסוף ההזיות וההשקפות המשובשות.


ההרגל והחינוך


בפרק הקודם התמקדנו בחשיבות הרחקת התאוות. אולם, רבנו לא מסתפק בזה, הוא אומר לעיל שיש להתנער ולהשתחרר "מהתאוות ומההרגלים", דהיינו לא רק מן התאוות הבהמיות, אלא גם מן ההרגלים ומן הדעות הקדומות והעקושות שהלעיטונו הוזי ההזיות... ובעניין "ההרגלים" הללו קאפח אומר דברים נאים (מדי פעם הוא משחרר דברי אמת), וזה לשונו: "והכוונה כשתצליח להשתחרר מן הדעות הקדומות שהולעטת בהן על-ידי זקני בור או נשים בלות משחר עלומיך", ובמאמרי "גורמי העיוורון מדרך האמת", הרחבתי בעניין זה, ולנוחותכם אעתיק משם פרק אחד שכותרתו: "הגורם הרביעי", והנה הוא לפניכם:


בהמשך דברי רבנו במורה (א, לא), הוא מלמד על גורם מרכזי נוסף למחלוקות בין בני האדם, והוא גורם גדול מאד, לא רק למחלוקות הנדונות, אלא גם לאותה עקשנות בהמית אובססיבית וכן לכיבוי מאור הדעת שאותם הזכרנו לעיל, וכֹה דברי רבנו שם בשתי הפסקות הבאות:


"ובזמננו גורם רביעי שלא הזכירוֹ מפני שלא היה אצלם, והוא ההרגל והחינוך, לפי שיש לאדם בטבעו אהבה להרגלו ונטייה כלפיו, עד שהנך רואה אנשי הכפרים כפי שהם מן הניוול והעדר התענוגות ודחקות המזון, מתעבים את הכרכים ואינם נהנים בתענוגותיהם, ומעדיפים את המצבים הגרועים שהורגלו בהם על המצבים התקינים שלא הורגלו להם, ואין נפשם נינוחת במגורי הארמונות ולא בלבישת המשי ולא בהתעדנות במרחץ ובשמנים ובמיני הבושם.


כך יארע לאדם גם בהשקפות אשר הורגל להן ונתחנך בהן, שהוא מחבבן ומגן עליהן ומתרחק מזולתן, וגם גורם זה מעוור את האדם מהשגת האמת ויטה כלפי הרגליו – כמו שאירע להמון בגשמות ובעניינים אלהיים רבים כפי שנבאר, כל זה מחמת ההרגל והחינוך על לשונות שהכל מודים בקדושתן ואמיתתן, אשר פשטיהן מורים על גשמות ועל דמיונות בלתי נכונים, אלא נאמרו על דרך המשל והחידה ונעשה הדבר בגלל סיבות שאזכיר [בהמשך המורה]".


ודברים דומים כותב רבנו בהקדמת פירושו לסנהדרין פרק חלק (עמ' קלז):


"ואם אתה הקורא מאחת משתי הכיתות הראשונות [תופשי אגדות חז"ל כפשוטן והרשעים הארורים החכמים בעיניהם] אל תעיין בדברי בשום דבר מן העניין הזה, כי לא יתאים לך ממנו מאומה, ולא עוד אלא שיזיק לך ותשׂנאהו – כי איך יתאימו מיני המזון קלי הכמות ממוצעי האיכות לאדם שכבר הורגל למיני המזון הרעים והכבדים, הלא רק יזיקוהו וישנאם. הנך רואה דְּבַר אותם שהורגלו באכילת הבצלים והשומים והדגים על המן מה הוא: 'וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל' [במ' כא, ה; וכמובן שדבריו משל לאלה שהורגלו בהשקפות הרעות והבהמיות, אשר יקוצו בהשקפות הזכות והטהורות, ולמרות רוממותן וטהרתן ייראו בעיניהם כמקולקלות]".


והנה לפניכם גם דברי רבנו בצוואתו למורה בעניין הסכלים העקושים הללו (עמ' יב):


"אבל המבולבלים אשר כבר נתטנפו מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת, הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מספרו "מורה הנבוכים"], ומה מאד יקשו עליהם, כי לא יבינו להם עניין, ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [תיחשף סכלותם ונבלותם],שהם סגולתם ורכושם המיועד לאידם".


רבים הם אפוא הסכלים אשר חונכו על הרגלים רעים והשקפות מינות ואינם מוכנים בשום פנים להשליך אותם, ואפילו יוכיחו להם באלף-אלפי ורוב-רבבי ראיות והוכחות מפורשות, עדיין הם יישארו בעקשנותם האובססיבית והבהמית, מפני ששכלם כבר נתעוור מן האמת. הם מתעלמים מן החובה לקבל את האמת ממי שאמרו, ומלהיות "עם חכם ונבון" שייעודו להקים ממלכת כהנים וגוי קדוש. במקום זאת, הם דבקים בהזיות הנַּחלות שהנחילו להם זקני בור ונשים בלות משחר עלומיהם, ויעשו הכל כדי לרומם את סכלותם ולהציגה כחכמה מופלאה.


והנה דברי רבנו עליהם בהקדמתו למורה (עמ' ז), וכֹה דבריו:


"ולפי המצבים האלה משתנים מעלות השלמים. אבל אותם שלא ראו אור אף פעם אלא הם מגששים באפלתם, והם אשר נאמר בהם: 'לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ' [תה' פב, ה], ונעלם מהם האמת לגמרי על-אף עוצם בהירותו, כמו שאמר בהם: 'וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים' [איוב לז, כא], והם המון עמי הארץ, אין מקום להזכירם כאן במאמר זה".


סוף דבר


נחתום בעיון בדברי רבנו במורה לעיל (א, נ), וכֹה דבריו: "אלא ראוי שיהיה האדם מכלל משכילי האמת ומשיגיו ואף-על-פי שאינו אומרו בפיו, כמו שנצטוו החסידים ונֶאֱמר להם: 'אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמּוּ סֶלָה' [תה' ד, ה]". במשפטים אלה רבנו רומז לכך שעבודת ה' האמיתית היא העבודה המחשבתית, לא העבודה החיצונית בימינו אשר בדרך-כלל מעֻוותת.


"וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד, וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל הַיָּמִים" (דב' ד, לט–מ).

מבוא לתורת שלילת התארים
.pdf
Download PDF • 216KB

147 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

コメント


bottom of page