מבוא לתורת שלילת התארים

פרק נ במורה הנבוכים הוא למעשה מבוא לתורת שלילת התארים המפורסמת. בראש פרק זה, רבנו מסביר את ההבדל שבין דעה לבין אמונה. ההבדל שבין שני המושגים הללו הוא עצום, ורבנו בוחר להבהירו דווקא עתה בפרק נ – בראש הפרקים שעוסקים בשלילת התארים, מפני שהיסוד לשלילת התארים מבורא-עולם וייחודו האמיתי והשלם, נעוץ בהבנה שיש צורך בהשכלה ובמחקר עיוני, כי רק בדרך זו האדם עשוי להתרומם ולהבין את מהות ייחוד השם.


אדם שמגדיר את עצמו כאדם דתי, אך אינו בוחר בדרך ההשכלה והמחקר העיוני, יקרא במשך כל ימי חייו את הפסוק הראשון בקריאת שמע ויבין ממנו באופן שטחי ביותר שה' אחד, דהיינו שאין שני אלהות במציאות. ברם, מעבר לזה, הוא לא יבין מאומה ממה שהוא אומר בפיו, והראיה לכך, שדורות על גבי דורות של קוראי קרית-שמע, משתפים את ה' יתעלה בעבודת אלהים אחרים, מייחסים לה' יתעלה תכונות אנושיות שמשמעותם היא הגשמת הבורא, או תארי ריבוי המוסיפים מאפיינים קדומים או מחודשים על אמיתת עצמותו האחדותית.


האדם הזה שתיארנו נקרא "אדם מאמין", מפני שהבנתו שבורא-עולם הוא אחד שטחית מאד, ולמעשה אינה אלא דקלום חיצוני של מלים, שהרי אין באמונה הקלושה הזו כדי לשמש תריס בפני חדירת השקפות מינות ריבוי ושיתוף. אדם כזה, לא יבין שמשמעות ייחוד ה' היא שלא ייתכן שהוא בעל גוף או תכונות או תארים, ולא יבין שכל תואר שמייחסים לבורא-עולם הוא למעשה ריבוי והוספה של מאפיין על אמיתת עצמותו האחדותית, ועוד נרחיב בזאת.


לעומתו, "אדם שיודע" הוא אדם שהבנתו שבורא-עולם הוא אחד בנויה על השכלה ומחקר, ולכן הבנה מסוג כזה נקראת "ידיעה". הידיעה היא השקפה שנצרבה בתודעה לאחר רכישת השכלה ועריכת מחקר עיוני והיא הופכת להיות חלק ממהותו של האדם. לא ניתן לעקרה, לא ניתן לתעתע בה, והיא לא תאפשר חדירה של השקפות מינות שיתוף ומדוּחים למחשבה.


ונצרף גם את הגדרתו של קאפח במורה למונח דעה: "השקפה שאדם מגיע אליה מתוך חקירה יסודית ותוך בדיקה מקיפה של ההקדמות אשר הובילו אליה, ואף תוך בדיקת המתקפות הצפויות נגדה כדי לדעת אם היא עשויה להחזיק מעמד נגדן". ונחזור עתה לרבנו ולמורה.


בסדרת "מורה הנבוכים" למדנו עד עתה על ידיעת ה' בעיקר מן ההיבט של הרחקת הגשמות. אדם שלומד על הרחקת הגשמות באופן מעמיק ומקיף, לא ייכשל בהגשמת הבורא ואף יזהה את השקפות המינות שעם-ישראל נחבל ונכשל בהן באלף השנים האחרונות. אדם כזה יודע את ה' בהיבט של הרחקת הגשמות, הוא לא רק מדקלם שה' אינו גוף, הוא יודע שה' אינו גוף. וההבדל עצום! אלה שמדקלמים שה' אינו גוף אינם יודעים שהם למעשה שוגים בהגשמה בשלל דרכים: משקיעה בפרשנויות ההגשמה של המינים כמו רש"י-שר"י והרמב"ן וכל יתר פרשני ההבל והמאגיה שנכשלו ונחבלו במסלולי המוקשים היקושים של המינים, ועד לסטייה חמורה אחר הזיות קבלת-הטומאה שיוחסה בשקר לרשב"י, שמלאה וגדושה בהגשמה ומינות. הלימוד והמחקר בעניין הרחקת הגשמות הינם דוגמה אפוא לידיעת ה' מההיבט של הרחקת הגשמות אשר מוביל באופן ישיר גם לייחוד הבורא (שהרי הגוף נחלק לאינסוף חלקים), ואת אותו תהליך של לימוד ומחקר יש לעבור כדי להתרומם לידיעת ה' מהיבט נוסף והוא ייחוד ה'.


ברם, הבנת ענייני הרחקת הגשמות פשוטה בהשוואה להבנת ענייני שלילת התארים, מפני שהבנת התארים מורכבת מאד ודורשת יכולת הבחנה משוכללת. לפיכך, רבנו בוחר להבהיר את ההבדל שבין ידיעה לבין אמונה דווקא עתה, בראש ביאורו לענייני שלילת התארים, שהרי להבנת תורת שלילת התארים נדרשת השכלה ויכולת להבין מחקר עיוני מעמיק. לפיכך, רק לאחר שרבנו הרחיב בענייני הרחקת הגשמות, הוא עובר להנחיל לנו ידיעת ה' מהיבט נוסף: מהיבט שלילת התארים מהבורא. כי כאמור, כל ייחוס של תואר לבורא-עולם כמוהו כשיתוף וריבוי, ובסופו-של-דבר, ייחוס תואר כלשהו לה' יתעלה מדרדר גם לדימוי ולהגשמה.


מעִנייני הרחקת הגשמות והרחקת התארים ניתן ללמוד עד כמה חשובה היא ידיעת ה', דהיינו, ההשכלה והלימוד ועריכת מחקר עיוני מעמיק ביסודות הדת ובמיוחד בכל מה שקשור לייחודו של בורא-עולם. בפרק נ שנדון בו לקמן, רבנו כאמור מבאר את ההבדל העצום שבין ידיעה לבין אמונה, וכפי שהדגמנו בקצרה לעיל. אמונה היא אפוא דקלום שטחי אשר אין בו כמעט מאומה, שהרי גם עם האמונה הזו, הפתח להגשמה למינות לשיתוף ולריבוי – פתוח לרווחה.


וזו הסיבה שרבנו מתאר במורה את בעלי האמונה הזו שתוארה לעיל, כרשעים וחטָּאים לה' מאד, שהרי לא ייתכן אחרת! כי מי שרק מאמין בה', רחוק ממנו מאד-מאד באמת וקרוב לוודאי שישגה בריבוי ובשיתוף ואף בהגשמה ברורה ומפורשת. כמו כן, ריחוקו המחשבתי מה' יתעלה ידרדר אותו לבהמיות ולשקיעה בתאוות כגון רדיפת הבצע הזימות והמאכלות. ומכיוון שמדובר בדברים חמורים מאד, אצטט לכם מעט ממה שאומֵר רבנו לקראת סוף פרק נ, וכֹה דבריו:


"[...] ואז תהיה ממי שמשכיל ייחוד השם, לא ממי שאומרו בפיו ואינו מבין לו עניין, ויהיה מכלל אשר נאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".


ובעניין הרשעים הללו רבנו מרחיב גם בהמשך המורה (ג, נא), והנה לפניכם דבריו:


"וכל זמן שאתה עושה מצוה, [אם] אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא [מי הוא אל-אמת אשר ציווה בו] ולא מה תכליתו [מה הטעם שנצטווינו בו] – אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".


ואל יהא קל בעיניכם עוון זה שמתאר הנביא ירמיה, כי בפסוק שלפניו הפושעים הללו נזכרים כרשעים ובוגדים, ובפסוק שלאחר-מכן מתואר עונשם החמור המתאים לעוונם הקשה:


"מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי [ריבוים והצלחתם אינם מעידים על יושרם וטוהר מעשיהם] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה".


ידיעה מול אמונה


טרם שנעיין בדברי רבנו במורה (א, נ), ראוי לדעתי לעיין בהגדרתו של רס"ג למונח "ידיעה" בספרו "הנבחר באמונות ובדעות", כי נראה שהוא המקור לדברי רבנו, וכֹה דבריו (עמ' יא):


"ראוי שנבאר מה היא הדעה ונֹאמר: הוא עניין המצטייר בנפש לכל דבר מסוים כפי המצב שהוא נמצא בו, וכאשר תצא תמצית העיון יִכְלְלֶנָּה השכל וִיקִיפֶנָּה, ותושג בנפש ותתמזג בה, ונעשה האדם בעל דעה באותו הדבר שהושג לו".


ושם הסביר קאפח:


"וכאן הגדיר רבנו היטב מונח זה שהוא דעה והשקפה שהאדם מגיע אליה כתוצאה של מחקר, ולא סתם אמונה שהוא דבר הבא בקבלה ובמסורת, או אף מתוך עִוורון לב וסתם שִׁבוש".


נמצא, שרבות מן האמונות אינן אלא שיבושים ותעתועים, שהרי קל מאוד להכניס כל אמונה שתהיה ללב האדם – מספיק להאמין... אך כדי להוכיח ולצייר אמונה אמיתית במחשבתנו, יש לערוך מחקר מקיף ומעמיק, ולאחר שבחנו אותה מכל צדדיה ונמצאה אמת – אז היא תצטייר בנפש-בשכל, ואז נתרומם למעלת ידיעה ולא נישאר ברמה הבסיסית מאד של האמונה.


ועתה נעבור לדברי רבנו במורה (א, נ):


"דע אתה המעיין במאמרי זה, כי הדעה אינו העניין הנאמר בפה [באופן חיצוני, כמו דקלום], אלא העניין שהצטייר בנפש כאשר מאמְּתים [=מוכיחים] אותו שהוא כך כפי שהצטייר.


אם אתה מאותם שמספיק להם מן ההשקפות הנכונות, או שחושבים שהן נכונות, בכך שתֹּאמר אותן בפיך בלי שתשכיל ותבין אותן, כל-שכן שתחקור בהן על הנכון – הרי זה קל מאד, כפי שאתה מוצא רבים מן הפתאים תופשים דעות שאינם מבינים להן עניין כלל.


אבל אם אתה ממי שנשׂאוֹ לבו להתרומם למעלה הנעלה הזו – מעלת העיון, ושיתברר לך באמת שה' אחד אחדות אמיתית, עד שלא יִמָּצֵא לו הרכבה כלל ולא השערת חלוקה [שלא תעלה חלוקתו אפילו בהשערה, כגון שלא יעלה על הדעת שה' מורכב מחומר וצורה או שהוא נבדל ונחלק מישויות אלהיות נוספות] בשום פנים ואופן, אם כן, דע שאין לו יתעלה תואר עצמי כלל, ולא בשום מצב ועניין, ושכשם שנמנע היותו גוף כך נמנע היותו בעל תואר עצמי".