ל. שדים בפירוש רש"י לתלמוד מסכת בכורות
בפרק השביעי במסכת בכורות נידונים המומים אשר פוסלים את האדם, לדוגמה: המומים אשר פוסלים את הכוהנים מלשמש בבית-המקדש ולשאת את כפיהם, וכן המומים אשר פוסלים את הקידושין כאשר הם נעשו על תנאי שאין באשה מומים ונמצאו בה מומים, וכן המומים אשר נולדו באיש לאחר הנישואים ומאפשרים לאשה לצאת בלא כתובה, וכן המומים החיצוניים הגלויים אשר משחררים את העבד שהוכה על-ידי אדוניו.
בהלכות ביאת המקדש (פרקים ז–ח) רבנו מונה מאה וארבעים מומים אשר פוסלים את הכוהנים מלעבוד בבית-המקדש, ולקראת סוף הפרק (ח, טז) רבנו מציין שניים אשר נוגעים לענייננו, והם: "ועוד יש באדם מומין אחרים, ואלו הן: [...] ג) הנכפה אפילו לימים רבים; ד) מי שרוח רעה מבעתת אותו תמיד או בעתים ידועים".
נעבור עתה למשנה בבכורות (ז, ה), שם מנו את שני המומים הללו בתוך רשימה ארוכה של מומים, וכך נאמר שם: "נכפה אפילו אחת לימים. רוח קצרית באה עליו", רבנו פירש שם: "ונכפה, שם הנופל, ונקרא כן מפני שהוא נופל שלא לרצונו בעת הכפיון [=בעת התקף של מחלת הנפילה]. ורוח קצרית, מתוצאות המרה השחורה [=מחלת הדיכאון, מלנכוליה], כמבולבלי החושים והמשועממים שכבר הביאתם התגברות המרה השחורה לידי הפסד פעולות הגוף וכוחותיו". נמצא, שנכפה ורוח קצרית הם שני מומים שונים ונפרדים, האחד הוא מחלת הנפילה, והאחר הוא מחלת הדיכאון – המרה השחורה.
נראה עתה כיצד רש"י פירש את המשנה הזו (שם מד ע"ב): "רוח קצרה [=כך היא נוסחתו] – רוח שד". ואיני יודע על סמך מה הוא החליט ש"רוח קצרית" היא רוח שד, ולא נזכרו שדים בגמרא שם, ולא רק שהוא החדיר שדים גם במקום שהם לא נזכרו במסגרת של סוגיה אגדית, הוא החדיר אותם לתוך סוגיה הלכתית מובהקת! ובמלים אחרות, מפירושו כאן עולה בבירור, שהוא סבור שלא רק שהשדים חיים וקיימים בינינו, יש לקיומם בינינו גם השלכות הלכתיות כאשר הם "משתלטים" על האדם. וכבר למדנו בחלק ח (דוג' 1.ג) וכן בחלק ט (דוג' 1) וכן בחלק יא (פרק יח), על הזייתו של רש"י בעניין יכולת השדים הדמיוניים להשתלט על האדם, ועל ההרס הרב שנגרם לחברה שמאמינה בהזיה זו, ודומני שהוא היסוד לאמונת הדיבוק שפשטה מאד ביהדות מזרח-אירופה, ואשר יש לה ביטויים אפילו בימינו.
בהמשך הגמרא שם (מד ע"ב) נאמר: "רוח קצרית באה עליו. מה נינהו? תנא, רוח בן נפלים באה עליו". הברייתא שהובאה כתשובה נמצאת בתוספתא בכורות (ה, ג), אך בתוספתא לא נזכר הנוסח הזה, אלא נאמר כך: "רוח קצרות באה עליו, וכן הנפלים באה עליו, נכפה אפילו לזמן מרובה", כלומר אין הסבר בתוספתא לשאלה מהי רוח קצרית, ולכן נראה לי שנוסחת הגמרא כאן משובשת ואין ללמוד ממנה. מכל מקום, רש"י פירש את הגמרא כאן כך: "רוח שטות על-ידי שד זהו בן נפילים, נוטיו"ן".
לא. שדים בפירוש רש"י לתלמוד מסכת כָּרֵתוֹת
בחלק יד של מאמר זה (דוג' ד), ביארנו סוגיה אשר נזכרה גם כאן במסכת כרתות (ג ע"ב), ויש להוסיף על האמור בחלק יד, ששם רש"י פירש שמדובר בשדים "רגילים" אך כאן במסכת כרתות הוא החליט משום מה שמדובר ב"שר השדים", והנה פירושו לפניכם: "עולא אמר – [...] אלא מקטר לשר השדים. [...] חובר חבר כגון זה – שמקטר לשר השדים הוא".
לב. שדים בפירוש רש"י לתלמוד מסכת מעילה
במסכת מעילה (יז ע"א–ע"ב) סופר שמלכות רומי גזרה על עם-ישראל שלוש גזירות: שלא ישמרו את השבת, שלא ימולו את בניהם, ושיבעלו את נשותיהם נידות. בעקבות הגזירות האלה חכמים דנו ביניהם את מי הם ישלחו לקיסר שהיה ברומי כדי לבטל את הגזירות הללו, והוחלט שר' שמעון בר יוחאי ור' אלעזר ב"ר יוסי ילכו לקיסר.
בדרכם לרומי סופר שפגש אותם "בן תמליון" ושאל אותם האם הם מעוניינים שהוא יתלווה אליהם? כאשר הוא הציע להם זאת בכה ר' שמעון בר יוחאי ואמר: "מה שפחה של בית אבא נזדמן לה מלאך שלוש פעמים, ואני לא פעם אחת?", וכנראה כוונתו לכך שבפרשת שילוחה של הגר ישנם שלושה פסוקים שבהם דיבר אליה המלאך (בר' טז, ט–יא) – ואילו הוא, ר' שמעון בר יוחאי, לא זכה להתגלות מלאך אפילו פעם אחת!
עוד סופר שם, ש"בן תמליון" הקדים את החכמים ובא לבית הקיסר ונכנס בבת הקיסר – "על בברתיה דקיסר", וכאשר הגיע ר' שמעון בר יוחאי לבית הקיסר, ציווה על אותו "בן תמליון" שייצא, והוא אכן יצא מבת הקיסר. בעקבות הנס הזה שר' שמעון בר יוחאי עשה לבת הקיסר, הקיסר הציע בתמורה שייכנסו לבית גנזיו וייטלו משם כל מה שירצו. החכמים נכנסו ומצאו שם את האיגרות של הגזירות וקרעו אותן – וכך נתבטלו הגזירות.
השם "בן תמליון" עולה בסיפור נוסף, אשר נזכר בשלושה מדרשים בשינויים לשוניים (ויקרא רבה ו, ג; ילקוט שמעוני, ויקרא, רמז תעא; פסיקתא רבתי, פסקה כב). בסיפור זה סופר על אדם ושמו "בן תמליון" שהופקדו אצלו מאה דינרים, אך כאשר ביקש המפקיד את כספו בחזרה, כפר בו "בן תמליון" ואמר לו שהוא כבר החזיר לו... המפקיד תבע מ"בן תמליון" שיישבע לו ו"בן תמליון" הסכים. אולם, "בן תמליון" תחבל תחבולה, הוא מילא מקל עבה וחלול באותם מאה הדינרים, וכאשר הוא הגיע להישבע על הפקדון, "בן תמליון" ביקש מהמפקיד שיחזיק במקלו בעת שהוא נשבע, כך ש"בן תמליון" נשבע בעוד שהמפקיד אוחז בידיו את מאה הדינרים – ובדרך זו "בן תמליון" למעשה לא נשבע לשקר!
כלומר, "בן תמליון" שנזכר באגדה במסכת מעילה היה אדם מתוחכם מאד, אשר פגש את ר' שמעון בר יוחאי ור' אלעזר ב"ר יוסי בדרכם לרומי והחליט לסייע להם. הוא כנראה נתן להם מידע חשוב, והציע להם דרך מתוחכמת שבאמצעותה הם ישיגו את מבוקשם. לפי דעתי הוא גילה להם שבת הקיסר, כדרכן של בנות מלכים רבות ומפונקות, חולה במחלת השיגעון, והקיסר סובל ממנה רבות. ולכן הוא הציע להם "שירפאו" את בת הקיסר לפי סכלותה, ויעשו לה "טקס" שבו הם מגרשים ממנה את "השדים". ואכן, ה' סייע להם והם הצליחו לגרום לבת הקיסר להאמין שהשדים גורשו ממנה, והקיסר היה אסיר תודה לחכמי ישראל.
רעיון דומה מסופר באגדה גם על דוד המלך. כאשר דוד ברח על נפשו משאול לאכיש מלך גת, באו עבדיו של אכיש ואמרו לו שדוד נמצא בגת ושיהרגֵהו. כידוע, כדי להציל את עצמו, דוד הראה את עצמו כמשוגע, ואכיש "קנה" את ההצגה (ש"א כא, טו–טז): "וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל עֲבָדָיו הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ לָמָּה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי, חֲסַר מְשֻׁגָּעִים אָנִי כִּי הֲבֵאתֶם אֶת זֶה לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָי הֲזֶה יָבוֹא אֶל בֵּיתִי". ובמדרש ילקוט שמעוני שם מסבירים (רמז קלא): "ובתו של אכיש הייתה שוטה והייתה צועקת ומשתטה בפנים ודוד צועק ומשתטה מבחוץ, אמר להם אכיש, יודעים אתם שחסר שוטים אני? שנאמר: 'חֲסַר מְשֻׁגָּעִים אָנִי'".
כמו כן, בִּכְיוֹ של רשב"י כאשר הוא פגש את "בן תמליון" מלמד, שרשב"י כלל לא היה שבע-רצון בתחילה מעצתו של "בן תמליון", ולכן הוא בכה: "בכה ר' שמעון ואמר: מה שפחה של בית אבא – נזדמן לה מלאך שלש פעמים, ואני לא פעם אחת". ובמלים אחרות, מדוע הקב"ה שלח דווקא את "בן תמליון" כדי להציל את עם-ישראל? ואפילו הגר דיבר עמה המלאך שלוש פעמים, ואילו אני לא דיבר עמי אפילו פעם אחת... ולכן נאמר בהמשך הגמרא שם: "יבא הנס מכל מקום", כלומר ואפילו על-ידי עצתו של אדם נכלולי מתוחכם וערמומי.
זאת ועוד, רבנו מלמד במורה (ב, ו), כי בין השימושים למלה "מלאך" בתורה הוא שליח בשר ודם: "וכבר ידעת כי עניין מלאך – שליח [...]. ויתבאר לך כי מלאך נאמר על השליח מבני אדם 'וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים' [בר' לב, ד]. ונאמר על הנביא 'וַיַּעַל מַלְאַךְ יְיָ מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים' [שו' ב, א], 'וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם' [במ' כ, טז]". נמצא, כי "המלאך" שנזכר במדרש הכוונה היא לשליח בשר ודם.
אולם, רש"י פירש באופנים שונים לחלוטין, והנה פירושו שם:
"בן תמליון – שד שקורין נוטיו"ן [=נזכר גם לעיל בפירוש רש"י למסכת בכורות, כשד של מחלת הנפילה]; שפחה של [בית] אבא – הגר נזדמנו לה שלשה מלאכים דשלוש פעמים כתיב 'מלאך' בפרשה [=דבריו אינם מדויקים, כי בפרשה נזכר המלאך ארבע פעמים, ובשלוש מהן הוא דיבר עם הגר]; עאל בברתיה דקיסר – ונשתגעה והיתה צועקת ואומרת: 'הביאו לי את ר' שמעון בן יוחאי' בכל שעה, ואידך כולה מפרש התם".
כמו כן, גם בפירושו למסכת יומא (נז ע"א) רש"י הזכיר עניין זה:
"במסכת מעילה גבי בן תלמיון, נעשה נס לר' אלעזר בר' יוסי [ולעיל במסכת מעילה רש"י אמר שהנס נעשה לר' שמעון בר יוחאי] שריפא את בת מלך רומי שנכנס שד בגופה ששמו בן תלמיון, והכניסוהו לאוצר המלך ליטול כל מה שירצה, ולא היה חפץ אלא ליטול משם איגרות שכתבו גזירות שגזרו על ישראל, ומצאם וקרעם".
גם בעלי התוספות במעילה שם מפרשים לפי הקו הדמיוני וההזייתי של רש"י: "יצא לקראתו בן תמליון – אותו הוא שקורין 'למטוך' בלעז, וכמו תינוק קטן הוא, ורגיל בין הנשים להתלוצץ בהן", ועל דברי התוספות עלי לזעוק: חסר משוגעים אני? ודי לי בשיגעונותיו של רש"י...
יש לציין, שרש"י מפנה אותנו למדרש שבו סופר כל הסיפור על בת הקיסר באריכות: "ואידך כולה מפרש התם", ולפנינו הסיפור מובא ב"אוצר המדרשים" (עמ' 551). במדרש הזה הוסיפו לסיפור הזה פרטים "פיקנטיים" רבים מאד, ולפי דעתי הסיפור המורחב הוא עיבוד מדרשי מאוחר לדברי חז"ל במסכת מעילה, ואין לו שום קשר עם חז"ל.
והנה מקצת מן ההזיות שמופיעות ב"אוצר המדרשים", כי אם אביא את כולן הדף יכלה וההזיות לא יכלו... סופר שם שבדרכו של רשב"י לבת הקיסר נגלה לו בחלום אשמדאי שר השדים והציע לו את עזרתו בכך שייכנס בבת הקיסר והוא יצעק מתוכה "ר' שמעון", "ר' שמעון", וכאשר רשב"י יבוא לקיסר, הקיסר יבקש מרשב"י לפייס את שר השדים כדי שהוא ייצא מבת הקיסר, ואז שר השדים יאמר לו שהוא לא ייצא מבת הקיסר עד שהקיסר ימלא את רצונו של רשב"י. ואכן, אשמדאי הלך ועשה כל מה שאמר לרשב"י, ובת הקיסר התחילה לשבור את כל הכלים בארמון של אביה, והייתה צועקת "ר' שמעון בר יוחאי"! וכו'.
ואת כל שאר הסיפור הארוך המלא וגדוש בהזיות, שהוא פי עשרה בערך בארכו מן האגדה במקורה במסכת מעילה, ואשר ברור שהוא עיבוד מאוחר לסיפור המקורי במסכת מעילה, תוכלו למצוא שם ב"אוצר המדרשים", כי אין לי חפץ להוסיף ולמלא את הדף בהזיות, ודי בדוגמה הקטנה שהבאתי כדי להבין במה דברים אמורים. ואם רוב המדרשים בספר זה הם עיבודים מאוחרים כאלה, יש להחליף את שם הספר באופן מיידי מ"אוצר המדרשים" ל"אסופות קש וזרדים".
לג. שדים בפירושו למסכת נדה
במסכת נדה (כ ע"ב) נזכרה "איפרא הורמיז" היא אמו של שבור מלכא, ורש"י אמר עליה בפירושו שם: "הורמיז – כמו הורמיז בר ליליתא, כלומר יופי שדים היה לה" – וכבר ביארנו את עניינה של "איפרא הורמיז" בחלק י (דוג' ב–ג). כמו כן, נזכרה שם (כד ע"ב) הסוגיה בעניין הלילית, ושם פירש רש"י: "דמות לילית – שידה, שד יש לו פרצוף אדם ויש לו כנפים" – וכבר ביארנו את הסוגיה הזו בהרחבה בחלק ג (דוג' 4.ב).
סוף דבר
תודה לאל סיימנו את המסע הארוך בפירושו המייגע של רש"י-שר"י בענייני השדים. בדקנו את כל ההתייחסויות של רש"י לענייני השדים בכל פירושיו לתורה, לנביאים, לכתובים, למשנה ולתלמוד, ולא מצאנו ולוּ מקום אחד שרש"י מעיר, שיש להבין את אגדות חז"ל בכלל או את ענייני השדים בפרט, כמשלים. רש"י תפש את השדים כיצורים בעלי מאפיינים אנושיים ויחד עם זאת כבעלי מאפיינים דמיוניים וכן כבעלי כוחות מאגיים.
נראים אפוא דברי שלושת החוקרים האשכנזים (מ' גרוס, י' ברקאי, י' מלמד) בספרם: "דרכים בפרשנות האגדה" (עמ' 26): "רש"י משאיר את ספרות האגדה במובנה הפשוט, ובמכוון אינו מפתח את תכניה ואת מסריה ואינו מבהיר אותם. נראה שרש"י קיבל את דברי האגדה כפשוטם וכמשמעם, כולל את אלה שנראים תמוהים".
נחתום אפוא בדברי רבנו בהקדמתו למשנת סנהדרין פרק עשירי (עמ' קלו), שבלי ספק כוונו לרש"י ולשאר חברי כנופיית המגשימים, וכֹה דבריו שם בשתי הפסקאות הבאות:
"וממה שאתה צריך לדעת, שדברי חכמים ע"ה [באגדותיהם] נחלקו בהם [=בהבנתן] בני-אדם לשלוש כתות: הכת הראשונה, והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם [=רש"י ובית מדרשו], מבינים אותם כפשוטן ואינם מסבירים אותן כלל, ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות. ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים, [...] ולכן הם חושבים [=הוזים, שהרי במקור נאמר "בזעמהא", ועל מלה זו אומר מָרי שם: "ביטוי זה נאמר על דמיון שווא"] [...] [שדברי] חכמים בכל מאמריהם המחוכמים [...] הם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשוטו להמון העם, כל שכן ליחידיהם [=לנבונים], יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל שכן שימצאו חן בעיניו.
והכת הזו המסכנה רחמנות על סכלותם, לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות [...], וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו [דב' ד, ו]: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה', והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה. והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ושתקו [...] 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], [...] ומעמידים את עצמם להבין [=לפרש ולהסביר] לעם מה שהבינו הם עצמם לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות ברכות ופרק חלק וזולתם כפשוטם מלה במלה".
הערה אחרונה, שמעתי טענה שפירושו של רש"י לתורה נחשב לפירוש פחות "איכותי", ביחס לפירושו לתלמוד הבבלי אשר נחשב לפירוש "איכותי" יותר. ובכן, לאחר שעברתי על עשרות רבות מפירושיו לסוגיות אגדיות, ולאחר שעברתי על מאות מפירושיו לפסוקי התורה, אני יכול לקבוע כמעט בוודאות כי פירושו לתלמוד גרוע לא פחות ואף יותר מפירושו לתורה. והסיבה פשוטה, התורה נכתבה ברובה המכריע באופן פשטני מובהק, שאין דרך לנטות ימין ושמאל (ואף-על-פי-כן רש"י שיבש נוראות את פסוקי התורה בהחדירו את פשטי המדרשים לפירושו) – לעומת זאת, התלמוד הבבלי מלא וגדוש: באגדות שחלקן משובשות מיסודן, בהלכות ובהשקפות דחויות, ואף בשיבושי נוסח רבים מאד.
כלומר, מכיוון שהתלמוד הבבלי ביסודו אינו פשטני כפסוקי התורה והוא מלא וגדוש באגדות שפשוטן רחוק מן הדעת, וכן בשיבושים ובעניינים רבים שנדחו מההלכה ומעולם המחשבה – היה לרש"י כר נרחב מאד, הרבה יותר מאשר בפירושו לתורה, לשבש את דת משה בפירושים הזייתיים ולהחדיר לדת משה יסודות מאגיים אליליים.
יהי רצון שה' יאיר את עיני עם-ישראל באור האמת ביחס להזיותיו של רש"י, מפני שהדת החדשה שהוא יצר הקימה מסכים רבים עבים שחורים ואטומים אשר מסתירים את אור האמת – וכוונתי במסכים לשלל האמונות התפלות, המאגיה האלילית, וההגשמה שהוא החדיר לנו בפירושו. ולכן, כל עוד עם-ישראל לא יתעורר ויתנער מפירושו, לעולם לא נצליח להיות עם חכם ונבון ולכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש, אור ליהודה ואור לגויים.
בריך רחמנא דסייען.