רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק נד)

עודכן: 15 בספט׳ 2021

בברכות (מד ע"א) נאמר כך:


"כי אתא רב דימי, אמר: עיר אחת הייתה לו לינאי המלך בהר המלך, שהיו מוציאים ממנה ששים רבוא ספלי טרית לקוצצי תאנים מערב שבת לערב שבת".


רב דימי סיפר, שהייתה עיר אחת בהרי יהודה שהיו מוציאים ממנה 600,000 ספלים מלאים בדגי סרדינים מלוחים, כדי שיאכלום קוצצי התאנים מערב שבת לערב שבת. וברור שהאגדה הזו נועדה לספר בשבח ארץ-ישראל שהיו פירותיה כל-כך מתוקים, עד שהיו צריכים כל-כך הרבה דגי סרדינים מלוחים – כדי שקוצצי התאנים, שוודאי אכלו מן התאנים שהם קצצו, יצליחו לאזן את מתיקות התאנים ולהמשיך בעבודתם.


ברם, רש"י גם השתבש בזיהוי דג הטרית וגם השתבש בהבנת האגדה הזו אשר נועדה כאמור לספר בשבחה של ארץ-ישראל ותו לא, והוא החליט לפרש את דברי הגוזמה הללו כפשוטם, וכך אומר רש"י בפירושו שם:


"ספלי טרית – ספלים מלאים חתיכות דג חתוך, שקורים טונינ"א [טונה]; לקוצצי תאנים – למאכל פועלים שקוצצים תאנים, והיו מרובים עד שכל אלו צריכין להם למאכל".


ואם נחלק לכל פועל שני ספלי סרדינים ביום, נגיע לכך שהיו אז כ-50,000 קוצצי תאנים באותה העיר, ולפי זה היו גם מיליונים של עצי תאנה בסביבות עיר אחת ביהודה! כמו כן, אם כל ספל סרדינים היה שוקל כ-350 גרם, נגיע לכך שבתקופת קציצת התאנים בעיר ההיא ביהודה, נאכלו מדי שבוע כ-210 טון סרדינים! ואפילו שטיינזלץ, אשר העריץ את מנדל האליל הטמבל, ישחקו עצמותיו, לא קיבל את האגדה הזו כפשוטה, וכך הוא מפרש שם: "ואגב סיפורים מפליגים אלה על הר המלך ועל ארץ-ישראל" וכו'.


***

עוד סופר שם בגמרא: "כי אתא רבין, אמר: אילן אחד היה לו לינאי המלך בהר המלך, שהיו מורידים ממנו ארבעים סאה גוזלות משלוש ברִיכות בחודש".


סופר על אילן אחד שהיו מורידים ממנו גוזלים בחודש במידת נפח של 5,760 ביצים! דהיינו שהגוזלים הללו מילאו מידת נפח שממלאים בה 5,760 ביצים, וכל זאת מחודש אחד ומאילן אחד! ואיך יעלה על הדעת שבאילן אחד יהיו אלפי קני ציפורים? וכמו הגוזמה הקודמת, גם גוזמה זו נועדה לספר בשבחה של ארץ-ישראל, ותו לא.


ברם, רש"י הטיפש פירש שם: "משלוש ברִיכות בחודש – שלוש פעמים בחודש מורידים ממנו כך", וכאמור, אפילו עבדו הסכל של מנדל הטמבל לא קיבל את ההזיה הזו.


***

במשנה ברכות (ו, ח) נאמר כך: "השותה מים לצמאו אומר שהכל נהיה בדברו; ר' טרפון אומר בורא נפשות רבות", ובגמרא ווילנא שם (מד ע"א) נאמר כך: "השותה מים לצמאו – מברך שהכל נהיה בדברו; רבי טרפון אומר: בורא נפשות רבות וחסרונן".


ורש"י פירש שם כך: "וחסרונן – צרכי ספוקן", דהיינו המינים הוסיפו הודאה על-כך שהקב"ה מעניק לחיות ולבהמות את כל צרכי סיפוקן, ולא הסתפקו בכך שבברכה המקורית כבר יש הודאה על כל הבריאה: "בורא נפשות רבות על כל מה שברא". אלא, משום מה הם הרגישו צורך להודות לה' על-כך שהוא מספק את צרכי הבהמות...


וגם בהמשך ברכת צאצאי המינים הזו חוזרת על עצמה ההודאה בעניין הבהמות: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא, להחיות בהם נפש כל חי, ברוך חי העולמים". וצאצאי המינים התכוונו להודות לה' על-כך שהוא מחייה את נפשות כל החיים בעולם-הזה, אך לא שמו לב שבמקורו הביטוי הזה נועד לעופות לחיות ולבהמות, וכך נאמר באיוב (יב, י): "אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ".


קצרו של דבר, המינים וצאצאיהם עיקמו ושיבשו את ברכת "בורא נפשות", והחדירו לה הודאה על סיפוק צרכי הבהמות והחיות, במקום להתמקד בהודאה על סיפוק צרכי האדם. ורמז יש בזה לפי דעתי, כלומר, עיוות הברכה והתמקדותה בהודאה על סיפוק צרכי החיות והבהמות, רומזים על-כך שהם בדרגת החיות והבהמות, ואף גרוע מכך, ולא לחינם רבנו במאמר תחיית המתים אומר בגין תעייתם ומינותם שהם: "יותר תועים מהבהמות".


והדבר דומה לפוחז מפוסקיירא אשר קרא לספרו בהלכות נידה "בעלי הנפש", ולא שם לב ש"בעלי הנפש" הם בעלי התאווה, וכמו שנאמר במשלי (כג, ב): "וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה", ושם פירש רס"ג: "ושים סכין בגרונך אם אתה בעל תאווה".


ולא לחינם דווקא בספר שעוסק בחומרות בהלכות נידה הפוחז שגה בזה, כדי להסגיר את המינים וצאצאיהם, אשר כמו הכומרים, פרושים בחיצוניותם וזימתיים בפנימיותם.


והברכה המקורית כל-כך פשוטה ונאה: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, בורא נפשות רבות על כל מה שברא חֵי העולמים" – תודה לך ה' על כל הנפשות שבראת ליהנות בהם, בנוסף לכל מה שבראת ליהנות בו בעולם, כי אתה הוא ה' אלהינו מחייה העולמים.


***

במשנה ברכות (ז, ב) נאמר כך: "נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם", ושם פירש רבנו הרמב"ם: "וזה שאמרנו 'קטנים אין מזמנין עליהם', כשאינם יודעים עניין הברכה שהיא רוממות לה', אבל אם ידעו למי מברכין מזמנין עליהם. והנשים מזמנות לעצמן".


עוד פוסק רבנו בעניין זה בהלכות ברכות (ה, ו):


"נשים ועבדים וקטנים, אין מזמנין עליהן אבל מזמנין לעצמן. ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מפני הפריצות, אלא נשים לעצמן, או עבדים לעצמן, או קטנים לעצמן. ובלבד שלא יזמנו בשם".


ובגמרא בברכות (מה ע"ב) נאמר כך:


"תא שמע: 'נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנים לעצמן. נשים ועבדים וקטנים, אם רצו לזמן – אין מזמנין' [...] אמאי לא? [...] שאני התם משום פריצותא".


הראינו לדעת, כי רבנו נאמן ללשון התלמוד: "משום פריצותא", וכל אחד מבין למה הכוונה. ברם, רש"י משום מה הרגיש צורך "להסביר לנו" למה הכוונה, וזה לשונו:


"אם רצו אין מזמנים – כדמפרש טעמא לקמן: שאין קביעותן נאה משום פריצותא, בין דנשים בין דמשכב זכור דעבדים בקטנים".


ומי שמרגיש צורך להדגיש ענייני משכב זכור בין עבדים לילדים קטנים, רומז על עצמו שהוא בעל זימה. ויתרה מזאת, רש"י נכשל בלשונו פעם נוספת, שהרי הוא כותב כך: "שאין קביעותן נאה משום פריצותא", וכי אדם ירא-שמים יעז לומר על הכיעור שמוביל לפריצות כל-כך חמורה "שאין קביעותן נאה"? וכי פסקי חכמים בעניין זה הינם המלצה גרידא או הרחקה מהתנהגות שהיא "אינה נאה" בלבד? ואולי רש"י לא שם לב, אך בסמנטיקה הזו הוא הפך את הכיעור שמוביל לפריצות להתנהגות נורמטיבית תקנית ומתקבלת, שהרי היא רק "לא נאה"... וכנראה שגם בימיו המינים הארורים היו מתעסקים עם ילדים קטנים, וכידוע, החוטֵא לעולם יהרהר בזכות החטָּאים הדומים לו וייפה את מעשיהם בכל מיני טצדקי, שהרי בזה הוא מייפה את מעשיו ודן את עצמו לכף זכות...


וכך היא דרכם של המינים והכומרים, קדושים בחיצוניותם וטמאים בחדרי חדרים...


וכֹה דברי ישעיה הנביא (סו, יז): "הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת אַחַר אַחַת [כתיב: אחד] בַּתָּוֶךְ [וכך אומר רבנו במורה (ג, לג): "אמר שהם מִטהרים ומִתקדשים במקומות הגלויים וברשות הרבים, אלא שהם מתייחדים בחדרים ובתוך בתיהם במריהם [...] ושמא רומז באמרוֹ: 'אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ', להתייחדות בביאות האסורות"] [...] יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם יְיָ".


***

בברכות (מז ע"א) נאמר כך: "תנו רבנן: אין עונין לא אמן חטופה" וכו'. ושם פירש רש"י: "חטופה – שקורין את האל"ף בחטף ולא בפתח, ואומר אֲמן והוא צריך לומר אַמן". ואיני יודע איך אומרים על רש"י-שר"י שהוא היה "בלשן דגול" שהרי אפילו כיצד לנקד את המלה "אמן" הוא לא ידע... "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן" (דב' כז, כו), ובעוד מקומות רבים בכתבי-הקודש. ועל זה אמרו זקני תימן: מאי ידר