בפירושו להלכות תלמוד תורה (ג, י), יוסף קארו מגלה את נבלותו וסכלותו, נבלותו – כי הוא התיר ליהנות מדברי תורה והִתעה את הרבים לחלל-שם-שמים, וסכלותו – כי בין תירוציו אנו מוצאים שוב ושוב ראיות עקושות ואף ראיות דמיוניות מפשטי אגדות חז"ל, כאילו יש להבין את אגדות חז"ל כפשוטן, וכאילו ראוי להביא ראיות מן הנמנעוֹת! נראה שהוא לא למד את פירוש רבנו לפרק חֵלק, שהרי הוא כמעט ואינו מזכיר את פירוש המשנה, או שהוא למד, אך שכלו המזוהם מן הכסף לא הבין מאומה, "לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז, כא).
בחלק הראשון ניתחנו את ארבעת התירוצים הראשונים של קארו בפירושו להלכות תלמוד תורה שם (ג, י), ובחלק זה נוסיף לעיין בדבריו וננתח את תירוציו הבאים בפירושו שם.
התירוץ החמישי
תירוצו החמישי של קארו נוגע לראיית רבנו מרב יוסף, וכֹה דברי רבנו בפירושו לאבות (ד, ז):
"רב יוסף עליו השלום היה סבל קורות, ואומר: 'גדולה מלאכה שמחממת את בעליה', כלומר, שבזמן שיגעים איבריו [...] במשא הקורות הכבדים, היה מתחמם גופו בלי ספק, והיה שְׂבע-רצון בכך ושמח בו, ויש לו מנוחת-לב בחלקו במה שיש בו ממידת ההסתפקות".
על הדברים הללו של רבנו אומר קארו בפירושו להלכות תלמוד תורה (ג, י):
"עוד הביא [רבנו] ראיה מההיא דגטין (סז ע"ב): רב יוסף איעסק בריחיא רב ששת בכשורי, אמר: כמה גדולה מלאכה שמחממת את בעליה. וכבר נזהר רש"י מזה וכתב: דלרפואה היו עושין כן בימות השלג להתחמם ולהזיע".
נראים הדברים כי הייתה לרבנו גרסה שונה בתלמוד, שהרי לפי גרסתו של רבנו רב יוסף היה סבל קורות, ואילו לפי גרסתו של קארו רב יוסף היה טוחן בריחיים, ושתי המלאכות קשות מאד לכל הדעות. מכל מקום, נשים לב לתירוצו של קארו אשר נמשך בעיוורון מדהים אחר רש"י-שר"י, שהרי לפי רש"י, רב יוסף ורב ששת עסקו במלאכות קשות ומפרכות כדי לחמם את גופם בימות השלג! וכך אומר רש"י בגטין שם (סז ע"ב): "רב יוסף איעסק – לתלגא [=בשלג, דהיינו בימות השלג הקרים שהיו בבבל, וטחן] בריחיים, כדי שיתחמם ויזיע".
ואיני יודע את נפשי מרוב טמטומם של רש"י וקארו:
ראשית, וכי יעלה על הדעת שרב יוסף ורב ששת יטחנו בריחיים או ירימו קורות כדי להתחמם? האם לא יותר פשוט להדליק את התנור? או אפילו לעשות התעמלות בבית, מבלי לצאת החוצה לקור כדי לטחון בריחיים או לשאת את הקורות מתחת לכיפת השמים? וכי רב יוסף ורב ששת היו שוטים? ושנית גדולה מזאת, לפי רש"י וקארו הם עשו זאת "בימות השלג", אך מה לעשות, בבבל אין שלג... רב יוסף התגורר באזור פומבדיתא שבבבל, בקרבת העיר פלוג'ה שבעיראק של ימינו, והאקלים בעיראק הוא סובטרופי – אקלים שהטמפרטורה הנמוכה ביותר בחודש הקר ביותר עשויה לרדת לכל היותר לכשמונה מעלות... בנוסף לכך, כמות המשקעים באקלים הזה נמוכה מאד עד אפסית, כך שאין שחר לטמטום של רש"י, ואין קצה לסכלותו של קארו אשר הלך אחרי רש"י-שר"י בעיוורון השמור לסכלים בלבד.
קארו אינו מסתפק בטמטום הזה, הוא מוסיף לההביל, וזה לשונו שם:
"ואיני מבין כוונת רבנו, הלא 'נערים בעץ כשלו' אף כי סומים, כי רב ששת סומא היה כנראה באותה סוגיה, ואיך היה נושא קורות? ואם כן, על כרחך יש לומר כרש"י, שהיה נושא משא בתוך ביתו ממקום למקום [וכאמור, לפי רש"י הוא עשה כן כדי להתחמם בימות השלג...]".
ובכן, קארו ממשיך לתעתע, הוא מביא ראיה מפסוק באיכה (ה, יג): "בַּחוּרִים טְחוֹן נָשָׂאוּ וּנְעָרִים בָּעֵץ כָּשָׁלוּ", ולומד ממנו שלא יעלה על הדעת שרב יוסף היה סבל קורות, שהרי נאמר: "וּנְעָרִים בָּעֵץ כָּשָׁלוּ". ואין גבול לסכלותו של קארו, שהרי בפסוק נאמר "וּנְעָרִים", וכי רב יוסף היה נער? ויתרה מזאת, והלא בפסוק עצמו נאמר: "בַּחוּרִים טְחוֹן נָשָׂאוּ", כלומר, הבחורים נשאו את אבני הריחיים הכבדות! ורק הנערים הם אלה אשר נכשלו בנשיאת העצים. ובכלל, איך קארו מעז להביא ראיה מפסוק באיכה אשר מתאר את מוראות החורבן? וכי מציאות החורבן הייתה מציאות חיים רגילה שניתן ללמוד ממנה לגבי חיי היום-יום בכל הדורות?
נחזור לתמיהתו של קארו: "ואיך היה נושא קורות?", דהיינו, איך יעלה על הדעת שרב יוסף היה סבל קורות, שהרי הוא היה סומא? ובכן, תמיהתו הזו תמוהה עוד יותר, שהרי בתלמוד נאמר במפורש שרב יוסף היה אומר על מלאכתו: "גדולה מלאכה שמחממת את בעליה", היש דברים ברורים יותר מאלו? היש איזה ספק שמדובר במלאכה? ורק מי שהכסף והשוחד והתאוות סימאו את עיני שכלו מסוגל לסלף ולעוות כך את פשט דברי התלמוד.
ועוד יותר מוזר הוא תירוצו של קארו לסיבה שרב יוסף היה נושא קורות, וזה לשונו של קארו שם: "ואם כן, על כרחך יש לומר כרש"י, שהיה נושא משא בתוך ביתו ממקום למקום", ואפילו רש"י השיכור לא אמר כדברים הללו, כל מה שרש"י אמר בגטין שם (סז ע"ב) הוא: "בכשורי – לשאת קורות ומשאות", כלומר, רש"י לא אומר שרב יוסף נשא קורות בתוך ביתו כדי להתחמם, את זה הוסיף קארו לפי חוסר דעתו, שהרי קארו הבין שאם המטרה היא להתחמם: לא יעלה על הדעת לצאת החוצה לקור, אלא מן ההכרח להסביר שרב יוסף נשא קורות כבדות מחדר לחדר בביתו כדי להתחמם, והזיה גוררת הזיה... דהיינו, ההזיה שרב יוסף היה נושא קורות כדי לחמם את גופו בימות השלג, גררה עמו הזיה שהוא היה נושא קורות בתוך ביתו דווקא מחדר לחדר... וכל ההבל וְהַשּׁוֹטוּת הזו הינם סכלות וחרפה גדולה לדת משה.
עתה נצרף גם את תירוצו של קאפח השכיר המלקק, וזה לשונו שם:
"אשר לפירוש רש"י, הרי ברור שאין שום הכרח בגמ' לפרש כך [דהיינו שרב יוסף ורב ששת עסקו במלאכות מפרכות כדי לחמם את גופם בימות השלג], ואם רש"י פירש כך, הרי רבנו סובר אחרת [וקאפח לא שם לב שבבבל לא יורד שלג...] ואין למרמי גברא אגברא".
ואיני יודע את נפשי? האמנם? האמנם "אין למרמי גברא אגברא"? האם רש"י הוא גוברא כמו שרבנו הוא גוברא? איך השכיר המלקק הזה העז להשוות בין רש"י-שר"י לרבנו?!
עוד אומר קאפח שם:
"ותמיהתו נערים בעץ כשלו, דברים תמוהים. היאך עלתה על דעתו שאין רבנו יודע היאך נושאים קורות? הלא גם הפקחים נושאים קורה בשניים, ואם-כן, הרי הפיקח נושא בְּראש האחד והוא עובר ראשון, ורב יוסף נושא בראש השני ונמשך אחריו, כי המקום אשר יפנה הראש אחריו ילכו. ועוד, הרי אפשר כי הקורות הללו גזרי עצים באורך מטר אחד ויש בהיקפן ארבעה טפחים [דהיינו ניתן לשאתם ביד אחת וביד השנייה לגשש עם מקל את הדרך]".
וזכורני בהיותי בצבא, נהגנו לעתים קרובות לשאת אלונקות, ולעתים היינו נושאים אלונקה בששה כדי לזרז את נשיאתה, וברור שארבעת הנושאים האחוריים אינם רואים את הדרך שלפניהם, ובמיוחד בלילות החשוכים, וסומכים על ההולכים ראשונים לסלול את הדרך.
נותר לנו אפוא להבין את דברי רב יוסף: "גדולה מלאכה שמחממת את בעליה". ובכן, אדם בריא שעובד עבודה מפרכת יבין היטב את דברי רב יוסף ואין צורך להסביר לו מאומה, אך צאצאי המינים הבטלנים מחללי-שם-שמים לא ידעו ולא יבינו... ולכן יש צורך להבהיר, שיגיעת המלאכה מבריאה ומחזקת את הגוף ואת יציבותו, מרגיעה את עצבי האדם ומתחיו, מעניקה לו בטחון עצמי בכוחו ובאונו, מעוררת את תאבונו, ממריצה את מחזור דמו, ומזרזת את חילוף החומרים בגופו, ועל העונג הזה נאמר: גדולה מלאכה שמחממת את בעליה.
ודרך אגב, זכורני שלימדו אותי בקורס בצבא, שלאחר פעילות גופנית מאומצת המוח משחרר סם טבעי מרגיע לגוף, כמו מורפיום טבעי, ולכן אנשים נמשכים לפעילות גופנית, כי הסם הטבעי והבריא הזה מסב לגוף ולנפש עונג רב. ולא אשכח, לאחר מסעות מפרכים (מעשרים קילומטר ומעלה עם ציוד ופק"לים), היינו מתקלחים ושוכבים על המטה נקיים, ומרגישים את עצמנו מרחפים באוויר, וזו הייתה תחושה עילאית של רוגע שלווה ושמחה.
התירוץ השישי
תירוצו השישי של קארו נסוב על דברי רבנו באבות (ד, ז), והנה הם לפניכם:
"וטעו אלו המכחישים את האמת ואת הלשונות הברורים [רוב תופשי התורה בימינו ואולי אפילו כולם] ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל-כרחם במעשיות שמצאו בתלמוד על בני אדם בעלי מומין בגופם או זקנים באים בימים, עד שאינם יכולים לעשות מלאכה ואין להם שום דרך אלא לקבל, ומה יעשו, הימותו? זה לא חייבה תורה. ואתה מוצא את המעשה שלמדו ממנו באמרוֹ: 'הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ' [מש' לא, יד], שהוא בבעל מום שאינו יכול לעשות מלאכה. אבל מי שיש לו יכולת אין למצוא בתורה לזה דרך".
המעשה שרבנו מזכיר מובא במסכת בבא מציעא (פג–פד), ומכיוון שמדובר במעשה ארוך יחסית, אביא לפניכם רק את תרגומו ואתמצת אותו ככל יכולתי וכפי מיטב הבנתי:
סוּפר בתלמוד שם על ר' אלעזר ב"ר שמעון אשר פגש את השוטר הממונה על תפיסת הגנבים, אמר לו ר' אלעזר: איך אתה תופס את הגנבים? והלא ערמומיים הם, וכי אינך חושש שמא הנך תופס אנשים כשרים? השיב לו השוטר: ומה אעשה? המלך פקד עלי לתפוס את הגנבים והנני עושה כמיטב יכולתי. אמר לו ר' אלעזר: יש לי עצה בשבילך, לך בערך בשעה עשר בבוקר לחנות, וכאשר תראה שם אדם שותה יין ומנמנם שאל אותו מיהו ומַהם מעשיו: אם תלמיד חכמים הוא, כנראה שהוא מתנמנם מפני שהשכים ללמוד לפני עלות השחר; אם פועל הוא, כנראה שהוא הקדים לעבוד את עבודתו השכם בבוקר, או שהוא עבד בלילה; ואם אותו אדם אינו תלמיד חכמים או פועל – דע לך שהוא גנב בוודאות, ותפוס אותו.
העצה הטובה שנתן ר' אלעזר לשוטר הגיעה למלך, והוא החליט למנות את ר' אלעזר לשוטר, והיה ר' אלעזר תופס את הגנבים. ברם, ר' יהושע בן קרחה מתח ביקורת קשה על ר' אלעזר, ושלח שליח שיאמר לו: "חומץ בן יין", כלומר, שהוא – ר' אלעזר, הינו רשע המשול לחומץ לעומת אביו הצדיק המשול ליין. והוסיף ואמר לו: עד מתי אתה מוסר את עם-ישראל להריגה בידי המלכות? השיב לו ר' אלעזר: "קוצים אני מכלה מן הכרם", כלומר, הנני מבער רק את הרשעים. שלח לו שוב ר' יהושע ואמר לו: "יבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו", דהיינו הקב"ה יבער את הרשעים, אך אתה אל תמשיך לעסוק בעבודת השיטור בעבור המלכות.
בהמשך מסופר על כובס אחד שפגש את ר' אלעזר, וקרא לו: "חומץ בן יין". אמר ר' אלעזר לעצמו, אם הוא כל-כך חצוף סימן שהוא רשע גמור, והורה לשוטרים לתפסו. הם אכן תפסוהו והוא נידון למיתה. לאחר שנחה דעתו של ר' אלעזר, הוא התחרט על שמסר את הכובס בידי המלכות, והוא הלך וביקש לפדות את אותו כובס בממון, אך לא הצליח בכך. לבסוף תלו את אותו כובס על העץ, ועמד ר' אלעזר תחתיו ובכה. אמרו לו לר' אלעזר: אל תצטער על אותו כובס לפי שהוא היה רשע גמור, עד שהוא ובנו בעלו יחדיו נערה המאורסה ביום הכפורים!
הניח ר' אלעזר ידיו על מעיו ואמר: "שישו בני מעיי שישו!", שהרי אם צדקתי באבחנתי בעניין אותו כובס חצוף שהוא רשע אף שהיה מדובר בספק, כל-שכן וקל-וחומר ביחס לשאר הגנבים שהנני מוסר למיתה על-פי אבחנה ברורה, שוודאי הם ראויים לעונש, ונמצא שלא באה תקלה תחת ידי. והוסיף ואמר: "מובטח אני בכם [בבני מעיו] שאין רימה ותולעה שולטת בכם", וזה הוא סימן לצדקתו של ר' אלעזר, ושלא מסר למלכות אלא אנשים רשעים הראויים למיתה.
ברם, דעתו של ר' אלעזר לא נתיישבה עליו, והספק המשיך לכרסם בקרבו. מה עשו? השקו אותו בסם שינה והעלו אותו לבית של שיש וקרעו את כרסו, והוציאו מבטנו סלים-סלים של חֵלב והיו מניחים אותם בשמש בחודשי תמוז ואב ולא היו מסריחים – וזו הייתה ההוכחה לכך שכל מה שעשה ר' אלעזר נכון וישר, ולא באה תקלה תחת ידו. אולם, הקשו על-כך בתלמוד ואמרו שאין זו ראיה, שהרי כל חֵלב אינו מסריח, אלא נמס בחמה. ומשיבים: כל חֵלב נקי אינו מסריח, אבל הגידים האדומים שבו מסריחים, ואילו החֵלב שהוציאו מבטנו של ר' אלעזר, גם הגידים האדומים שהיו בו לא הסריחו, והייתה זאת הוכחה לכך שר' אלעזר צדיק גמור, וקראו עליו את הפסוקים: "שִׁוִּיתִי יְיָ לְנֶגְדִּי תָמִיד [...] אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח" (תה' טז, ח–ט).
בהמשך התלמוד שם סוּפר שעדיין לא נתיישבה דעתו של ר' אלעזר, ולכן הוא "קיבל על עצמו ייסורים", ואכן באו עליו ייסורים... ומסופר שבערב היו מניחים תחתיו ששים מצעות בד עבים ולבוקר היו מוצאים שכולם ספוגים ומלאים דם ומוגלה. למחרת, הייתה אשתו מכינה לו ששים מיני לפתן והיה ר' אלעזר אוכל אותם ומבריא, ובערב היו חוזרים אליו הייסורים. וכך היה נוהג מדי יום ביומו, ובכל התקופה הזו אשתו לא הייתה מניחה לו ללכת לבית-המדרש ללמוד, והוא היה אומר לייסוריו בערב: "בואו", ולבוקר אומר להם: "לכו, מפני ביטול תורה".
יום אחד גילתה אשתו שהוא מביא על עצמו את הייסורים, וכעסה עליו על שהוא מכלה את ממון בית אביה בטיפול הרב במחלה הזו. מרדה בו וחזרה לבית אביה, והוא נשאר בלא מי שיטפל בו ובלא כסף. מה יעשה? ובכן, מסופר שבאו אליו ששים ספנים והביא לו ששים עבדים כשהם מחזיקים בידם ששים ארנקים, ועשו לו ששים מיני ליפתן ואכל אותם. יום אחד לאחר מכן, הורתה אשתו לְבִיתָּהּ, לכי ובדקי מה אביך עושה כעת, הלכה לאביה, ואמר לה שתאמר לאימהּ, "שלנו – גדול משלהם", דהיינו שממונו עתה גדול מממון בית אביה, וקרא על עצמו את הפסוק: "הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ" (מש' לא, יד).
בהמשך סוּפר שהוא הבריא וחזר לבית-המדרש, והביאו לו ששים כתמי דמים וטיהר את כולם, וריננו עליו חכמים: איך יעלה על הדעת שלא היה ביניהם אחד ספק? השיב להם: אם צודק אני יוולדו מן הנשים הללו זכרים בלבד, ואם לאו, תהא נקבה אחת ביניהם. ואכן נתברר שכולם היו זכרים, וקראו לכולם על שם ר' אלעזר. בהמשך האגדה רבי יהודה הנשיא קרא לאשתו של ר' אלעזר "רשעה" מפני שלא הניחה לו לבוא לבית-המדרש בימי חוליו, ובגללה נתבטלה פריה ורביה מעם-ישראל, שהרי לא היה בקי כמו ר' אלעזר בטיהור הכתמים.
האגדה עוד ממשיכה ומספרת על מותו של ר' אלעזר ועל חכמים שהיו כועסים עליו מאד, וחשש ר' אלעזר שמא הם לא יטפלו כראוי בקבורתו, ועוד-ועוד סיפורים ודמיונות. ודי בכך.
נחזור עתה לדברי רבנו, היו הוזים שהביאו ראיה מן האגדה הזו לכך שמותר ליהנות מדברי תורה, ובא רבנו וזעק כנגדם: איך יעלה על הדעת? והלא באגדה הזו מדובר ב"בעל מום". ואיני יודע מה הייתה גרסת רבנו באגדה הזו, וייתכן שכוונתו באמרוֹ "בעל מום" לחולה שחוליו כבד מאד, או שכוונתו לכל אדם שאינו מסוגל לעבוד כמו בעל מום – אך מכל מקום אין ללמוד מאגדה זו שמותר ליהנות מדברי תורה כי מדובר בה באדם שאינו מסוגל לעבוד למחייתו.
ואין לי ספק שרבנו השיב להם לפי חוסר דעתם, אך לפי האמת אין צורך להשיב להם, שהרי מדובר באגדה אשר אולי מבוססת על פרטים אמיתיים, אך אין ספק שרבים מפרטיה הם דברי גוזמה מובהקים! ואיך אפשר ללמוד מאגדה כזו לעניין שנוגע לחילול-שם-שמים?
כלומר, וכי יעלה על הדעת שר' אלעזר ימסור למלכות בני אדם רק בגלל שהם נמנמו בעת שהם שתו יין? או שהוא ימסור למלכות אדם שהתחצף כלפיו וקרא לו "חומץ בן יין"? האם כך נוהגים תלמידי החכמים אשר מחויבים למחול על כבודם ולהעביר על מידותיהם? ומי שמבין את האגדה הזו כפשוטה מחרף ומגדף את ר' אלעזר וסובר שהוא היה רשע וסכל.
כמו כן, וכי יעלה על הדעת שאין רימה ותולעה שולטת בגופות הצדיקים? וכי יעלה על הדעת שחכמים באמת בדקו ובחנו את בשרו וחלבו של ר' אלעזר? דהיינו שהם ניתחו אותו והוציאו מבטנו סלים-סלים של חֵלב-שומן? והלא מדובר בסכנת נפשות! ואיך יעזו לעשות כן?
זאת ועוד, וכי יעלה על הדעת שהתרחש נס וחלבו של ר' אלעזר לא הסריח? ואם אירע נס פלאי כזה איך עדיין לא נתיישבה עליו דעתו של ר' אלעזר? וכי הוא היה שוטה?
ועוד, וכי יעלה על הדעת שהיו מניחים תחתיו ששים מצעות של לֶבֶד? ולבוקר כולם היו מלאים דם ומוגלה? או שר' אלעזר היה בריא באופן פלאי בבוא הבוקר? ובכלל, מהי השוטות הזאת שהוא "קיבל עליו ייסורים"? וכי הייסורים באים על האדם ברצונו? וכי הקב"ה אינו שופט צדק? והלא אם מגיעים על האדם ייסורים הם יבואו, ואם לאו הם לא יבואו ואפילו יצעק ויצווח עד לב השמים, כי הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עוול.
ועוד שאלה, מדוע ר' אלעזר שמע לאשתו ולא הלך לבית-המדרש? ובכלל, וכי יעלה על הדעת שר' אלעזר יקבל עליו ייסורים אשר גורמים לו לבטל את בית-המדרש? כמו כן, לאחר שאשתו מרדה בו, האם באמת באו אליו פתאום ששים ספנים וששים עבדים וששים ארנקים? איך בר-דעת מסוגל להעלות על דעתו שהדברים כפשוטם? ואף איני מקבל כפשוטו את הסיפור על ששים מראות הדמים, ושכולם נולדו זכרים. אלא ברור, שמדובר באגדה שיש בה גרעיני אמת בלבד, וכל השאר דברי הבאי וגוזמה. ואיך אני יודע מה הם דברי האמת ומה הם דברי הגוזמה? פשוט הנני מפעיל את השכל הישר! וכמו שהראיתי לעיל ומניתי כמה מהגוזמות והנמנעות אשר לא יעלה על הדעת שכך אירע וכך היה, אחרת חכמים היו סכלים נבערים.
אגב, יש כמה סתירות פנימיות בתוך האגדה, לדוגמה, בראש האגדה סוּפר שהמלך הכריח את השוטר הראשון לתפוס את הגנבים, ולא הייתה לו ברירה אלא למלא את פקודת המלך. ואם האגדה הזו כפשוטה, ברור שגם ר' אלעזר מילא את התפקיד הזה מכוח פקודת המלך ולא הייתה לו בחירה וברירה אלא למלא את צו המלך ולעבוד בשיטור ולתפוס את הגנבים... ואם אכן כך, מדוע חכמים זעמו ורתחו על ר' אלעזר? מדוע ר' יהושע קרא עליו: "חומץ בן יין"? אלא ברור שמדובר באגדה, ואין להתייחס לפרטיה באופן מדוקדק כי הם אינם מתארים מציאות כהווייתה, אלא הם דברי הבאי וגוזמה אשר נשענים על גרעיני אמת בלבד.
נותר לנו אפוא לברר מַהם הרעיונות שהאגדה הזו טומנת בחובה? אף שלפי האמת אין בזה צורך לענייננו ולסתירת הלימוד מהאגדה הזו להתיר הנאה מדברי תורה, כי די לומר שמדובר באגדה ושאין ללמוד ממנה הלכה-למעשה לעניין האיסור ליהנות מדברי תורה, ודי בכך.
אלא, שרבו התועים וההוזים ומחללי-שם-שמים והחכמים בעיניהם, עד שהנני מחויב לתת מענה כפי הבנתי גם לשאלה הזו: מה חכמים ביקשו ללמד באגדה המתגלגלת הזו?
ובכן, ייתכנו הרבה אפשרויות, להלן חלק מהן או רובן: דעת חכמים אינה נוחה מאדם שעובד בשיטור ומוסר יהודים פושעים למלכות, כל-שכן וקל-וחומר כאשר מדובר בתלמיד חכמים; שתיית יין בבוקר בחנות הינה דבר מגונה, שהרי זהו מנהג הפושעים והגנבים; אדם שמתחצף כלפי תלמידי חכמים אמיתיים הוא בגדר רשע ומתחייב בנפשו; ייסורי הנפש אשר עלולים לבוא על האדם בעקבות הריגה בשגגה רבים ועצומים, ועל-כן על האדם להיזהר מאד שלא להזיק לחברו; יש לשמוח בייסורים ולקבל אותם באהבה כי הם ממרקים ומזככים את נפש האדם לזכות בחיי העולם-הבא; עוון ביטול בית-המדרש חמור מאד; על האדם הישר לבטוח בהקב"ה והוא יושיע אותו וישלח לו הצלה ופרנסה; אין להחמיר בטיהור הכתמים, שהרי לא רק שכל דיני הכתמים מדרבנן והקילו בהם חכמים, אלא שהדבר מונע פריה ורביה; אשה אשר עוזבת את בעלה בעת חוליו ומבטלת אותו מבית-המדרש היא אשה רשעה; ועוד.
לאחר שראינו את כל זאת דומני שנבין עתה ביתר-קלות את דברי קארו, וזה לשונו:
"ודחה רבנו שם [בפירושו לאבות ד, ז] ראיית אמרם: 'הייתה כאניות סוחר', לומר דהיינו דווקא כשהיו חולים, ואמת הדבר, שר' אלעזר ב"ר שמעון אמרוּ במציעאה דף פד שהיה חולה. מכל מקום, אם כוונת הכתוב לכך [דהיינו לכך שמדובר דווקא בחולים], מה [=מדוע ר' אלעזר] משבח את התורה? הרי כל בעלי מומין אף-על-פי שלא יהיו בני תורה ממרחק יביאו לחמם, כי הרואה עצמו בצער נודר כך לצדקה ונותנין אותו לעניים החולים".
וגם אם נתייחס לאגדה הזו כפשוטה ונביא ממנה ראיה לעניין האיסור ליהנות מדברי תורה, אין באגדה זו ראיה להתיר ליהנות מדברי תורה, שהרי ר' אלעזר אומר שהקב"ה סיפק לו כל צרכו בזכות לימוד התורה, ותו לא. ולמה הדבר דומה? לאדם כשר אשר עושה מלאכתו עראי ותורתו קבע, והקב"ה מזמין לו פרנסתו וממלא כל מחסורו בזכות בחירתו ללכת בדרכי היושר והאמת. האם יש ללמוד מכך שהקב"ה מסייע לו לאותו אדם, שמותר ליהנות מדברי תורה? וכך ביחס לכל ההבטחות האמורות בתורה: אם בחוקותיי תלכו וכו' ונתתי שלום בארץ וכו' – בזכות ההליכה בחוקות התורה נזכה לשלום לפריחה ולשגשוג כדי שנוכל לעבוד את ה' בשלווה ולזכות לחיי העולם-הבא, אך האם יש ללמוד מכך שמותר ליהנות מדברי תורה?
וכל-שכן וקל-וחומר שהקב"ה לא יעזוב את חסידיו בשעת ייסוריהם וכאביהם וצרותיהם: "כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת" (תה' טז, י), "רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ יְיָ, שֹׁמֵר כָּל עַצְמוֹתָיו אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נִשְׁבָּרָה" (תה' לד כ–כא), ועוד פסוקים רבים... כלומר, האם מכך שהקב"ה הושיע את ר' אלעזר בשעת ייסוריו הגדולים ולא עזבוֹ ולא נטשוֹ ולא הפקירוֹ, וסיפק לו את כל צרכיו, האם ניתן ללמוד מכך שמותר ליהנות מדברי תורה?
ולפי קארו, חנניה בן דוסא שהקב"ה זימן לו קב חרובין משבוע לשבוע, היה מחלל-שם-שמים! שהרי הוא נהנה מדברי תורה! כי לפי העדר ההיגיון של קארו, כל צדיק שהקב"ה מסייע לו וממלא לו את מחסורו הוא נהנה מדברי תורה! היש עיוות וסילוף גדול ונכלולי מזה?!
קארו גם תמה לעיל: מדוע ר' אלעזר תלה את הצלתו דווקא בזכות לימוד התורה, שהרי רבים הם החולים שאינם תלמידי חכמים ובכל זאת הם זוכים לעזרה ולצדקה? וכאמור, לפי קארו, מכך שר' אלעזר תלה את הצלתו דווקא בזכות התורה, יש ללמוד שמותר ליהנות מדברי תורה. ובכן, לכל אחד ואחד יש זכויות, וייתכן שאדם יינצל בזכות כזאת או אחרת, אין אנו יודעים את שיקוליו של אל דעות, יש אדם שיינצל בזכות לימוד התורה ויש אדם שיינצל בזכות מצוות אחרות שקיים במהלך ימי חייו – ור' אלעזר תלה את הצלתו בזכות התורה, גם כדי לרומם את התורה בעיני התלמידים, וגם מכיוון שהוא ידע שזו הייתה מעלתו וזכותו הגדולה.
קצרו של דבר, אין באגדה הזו אפילו ריח של ראיה לכך שמותר ליהנות מדברי תורה. וקארו מתפלפל ומתפתל כנחש עקלתון כדי להצדיק את קורדום החוצבים אשר בידיו. ולפי קארו גם מהלל הזקן ניתן ללמוד שמותר ליהנות מדברי תורה, אף שהוא לחם כנגד החוצבים וקבע באופן נחרץ: "ודישתמש בתגא – חלף". ברם, לפי קארו, עצם העובדה שהקב"ה סייע להלל הזקן לחיות חיים שלווים וסיפק לו את כל צרכיו, יש מזה ראיה שמותר ליהנות מדברי תורה.
וכך כל חכמי המשנה והתלמוד כולם, העניים והעשירים, עצם העובדה שהקב"ה זן ופרנס וכלכל אותם די מחסורם, וכל-שכן אם הם זכו לירושה כמו ר' יוחנן, יש מזה ראיה לפי קארו שמותר ליהנות מדברי תורה, אפילו שכולם היו עובדים לפרנסתם ומשׂתכרים למחייתם.
***
ואם תהיתם מאין שאב קארו את הטמטום המשריש הזה והבין את כל האגדה הזו כפשוטה, ובכן, כרגיל, הוא למד זאת מפירוש רש"י-שר"י, אשר הבין את כל האגדה הזו כפשוטה, והנה לפניכם שלוש דוגמאות שיוכיחו שרש"י הסכל הבין ופירש את כל האגדה הזו כפשוטה:
1) בעניין ניתוח שאיבת השומן שעבר ר' אלעזר ואשר במהלכו הוציאו מבטנו "סלים-סלים של חֵלב [=שומן]", אומר רש"י: "דיקולי דתרבא – סלים מלאים שומן, לפי שבעל בשר היה; [והניחו אותם] בשמשא [=בשמש] – לנסות אם יסריח וירום תולעים". מדברי רש"י האידיוט עולה, כי הוא הבין את כל העניין כפשוטו! כאילו באמת קרעו את בטנו של ר' אלעזר והוציאו משם סלים-סלים של שומן, והניחו אותם בשמש כדי לבדוק אם הוא צדיק ולא יסריחו...
2) בעניין הייסורים שבאו על ר' אלעזר, רש"י מפרש כך: "ונקדי מתותיה שיתין משיכלי דמא וכיבא – ומושכין מתחתיו ששים עריבות מלאות דם כאב, דם לקוי שהלבין שזבו ממנו משחין שבא עליו". וגם בעניין זה הזיה גוררת הזיה, דהיינו, ההזיה שמשכו מתחתיו ששים עריבות מלאות דם, גררה את ההזיה שלא מדובר בדם רגיל, אלא בדם לקוי שהלבין...
3) בעניין ששים הספנים ששלחו ששים עבדים נושאי ששים ארנקים – רש"י מפרש שם כך: "עיילו ליה שיתין עבדי – לפי שעמד עליהן נחשול של ים, והתפללו להינצל בזכותו של ר' אלעזר, וניצולו בזכותו, וכשעלו מן הים שלחו לו דורון". וכל הסיפור הזה שרש"י מביא בפירושו אין לו שחר, והוא מלמד שרש"י הבין את כל ההזיה הזאת, שנזכרו בה כפולות של ששים, כפשוטה. ויתרה מזאת, מסיפורו עולה ריח חריף של עבודה-זרה, שהרי הוא מטיף להתפלל להיוושע בזכות הצדיק, ולאחר התשועה מתוארת בפירושו שליחת דורונות לצדיק, כאילו הצדיק הוא זה שהציל אותם מן הנחשול. ואפילו הספנים הגויים עובדי האלילים בספינתו של יונה הנביא לא היו כל-כך סכלים ונבערים, וכל אחד ואחד זעק והתפלל לאלהיו שיושיעוֹ.
ובכלל, איני מבין את כל ההזיה הזו להתפלל שזכות הצדיק תגן עלינו, וכבר ביארתי במאמרי: "פנייה למליצי יושר – פולחן דתי או סטייה מחשבתית?" (שם בפרק ג), שהתפילה להיוושע "בזכות הצדיק" גוררת קל-מהרה לעבודה-זרה, כי מתפילה להיוושע "בזכותו", שזה הבל מהובל בפני עצמו, גולשים קל-מהרה לתפילה אל הצדיק שיושיע את האדם, והבאת המתנות שרש"י מתאר בפירושו מבטאת את הגלישה הזו לעבודה-זרה, שהרי הדבר דומה לעובדי האלילים אשר נדרו נדרים ולאחר הצלתם הם מגישים תקרובת לעבודה-זרה. כמו כן, אם כבר מתפללים להיוושע בזכות הצדיק, מדוע להתפלל דווקא שזכותו של ר' אלעזר תושיע? מדוע לא להתפלל שזכותו של משה רבנו או אברהם אבינו תושיע? אך כל זה כאמור הבל מהובל, שהרי הקב"ה אינו חפץ שנתפלל להיוושע בזכות מאן-דהו, אלא שנשוב אליו בתשובה!
"קָרוֹב יְיָ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ" (תה' לד, יט).
***
נחזור עתה לסכלותו של הקרדינל קארו, וכך הוא ממשיך וכותב בפירושו שם:
"וגם שר' אלעזר בידו היה לסלק הייסורין מעליו, כמוזכר בהפועלים [בפרק "השוכר את הפועלים", דהיינו בסוגיה שביארנו לעיל] וכיוון שכן, [הוא] היה גורם לעצמו ליהנות מדברי תורה. ואם כן, מה שטוען רבנו ואומר: 'והמעשים אשר ימצאו בגמרא מאנשים בעלי מומין בגופן שאין תחבולה להן אלא לקחת ממון אחרים, ואם לא מה יעשו, הימותו? זה לא ציוותה תורה' – אינה טענה, דאיכא למימר שיסלקו ייסוריהם מעליהם ולא ימותו".
ובכן, איני יודע אם נשארו שחקים שקארו לא הרקיע בסכלותו, שהרי מה הוא בעצם טוען? קארו למעשה טוען, שר' אלעזר בחר בייסורין ולכן הוא למעשה בחר ליהנות מדברי תורה! ואם הוא בחר בייסורין ובחר ליהנות מדברי תורה, נמצא שמותר לבחוֹר ליהנות מדברי תורה! וברור שאין להבין את האגדה הזו כפשוטה, ולא יעלה על הדעת שר' אלעזר בחר בייסורין כפשט האגדה, שהרי ממה נפשך: אם הוא ראוי לייסורים, הוא לא יכול להסירם מעליו, ואם הוא אינו ראוי לייסורים, הקב"ה לא יביא עליו ייסורים, כי הצור תמים פעלו וכו'. וכל השיקולים הללו בענייני השכר והעונש אינם נתונים בידי האדם, אלא בידיו של אל דעות בלבד.
כמו כן, לפי הזייתו של קארו ר' אלעזר היה רשע וסכל! שהרי לא רק שהוא לא סמך ובָטח על הקב"ה שידון אותו דין אמת וצדק ויזכּך וימרק את נפשו, עד שהוא החליט לדון את עצמו וּלְעַנּוֹת ולסגף את עצמו; בנוסף לכך הוא כילה את ממון בית חמיו, וזה לא רק סכלות אלא גם רשעות, שהרי הדבר הוא בגדר גזל! כי מה חטא חמיו? וגם אם נניח שמותר היה לר' אלעזר לענּוֹת ולסגף ולייסר את עצמו, וכי מותר היה לו לר' אלעזר להביא צער וייסורים על חמיו?
ודרך אגב, ממה שנאמר שר' אלעזר כילה את ממון בית חמיו עולה שאסור ליהנות מדברי תורה! שהרי אם מותר ליהנות מדברי תורה, מדוע ר' אלעזר לא השתמש בכתרה של תורה? מדוע הוא נטל ממון גדול מאד ממשפחתו כדי לממן את מצעותיו רפואותיו ומאכליו? ועד-כדי-כך הוא נטל מחמיו, עד שהוא עורר עליו זעם גדול, ואשתו עזבה אותו! מדוע אפוא רק לאחר שהוא נותר עני מרוד ולא הייתה לו עוד ברירה, מדוע רק אז הוא קיבל ששים ארנקים מששים העבדים ששלחו ששים הספנים? וברור שהתירוץ הזה שהעליתי לא נועד אלא לסכלותם ולרשעם של מחללי-שם-שמים כמו קארו וקאפח ודומיהם, וכמו שרבנו נהג לעיל, אך לפי האמת כאמור, אין צורך בו כלל וכלל, שהרי מדובר באגדה שפשטה משובש והזוי מאד.
ודברי רבנו בפירושו לפרק חֵלק מאירים ומזהירים באור יקרות:
"והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם, לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'".
ואפילו קאפח תמה על קארו, אף שקאפח העריץ מאד את הקרדינל וקושר לו כתרים בפירושו, בקראוֹ לו "מרן" או "קדוש עליון" או "אדיר העולם", וכיוצא בזה מן ההבלים...
וכך קאפח, מעריצו הנלהב של הקרדינל, אומר בפירושו שם:
"ומה שכתב [קארו] שר' אלעזר בידו היה לסלק את הייסורים, ותפש דרשת חז"ל במציעאה (פד ע"ב) כפשוטה, כבר העירותי לעיל על דברי רבנו בפירוש המשנה סנהדרין פרק י [הבאנו אותם בחלק א], ואילו ראה רבנו את דבריו אלה, הוא היה מרים את שתי גבות עיניו מתימה".
שימו לב כיצד השכיר המלקק מחליק בלשונו, הוא לא אומר שהוא-קאפח מרים את שתי גבות עיניו מתימה, אלא רבנו היה מרים את שתי גבות עיניו מתימה... והתרחקותו העקבית של קאפח מלומר דברי אמת, והתקרבותו למחללי-שם-שמים נתעבים, מעוררת בי בחילה עזה. ובכלל, האם רבנו היה מרים את שתי גבות עיניו מתימה? האם הדברים העדינים הללו תואמים לסגנונו של רבנו בהקדמתו לפרק חֵלק? והלא רבנו יצא נגד השוטים הדומים לקארו בשצף קצף, ואפילו במקום שאין בו חילול-שם-שמים, דהיינו אפילו במקום שלא למדו מפשט האגדות להתיר ליהנות מדברי תורה ולחלל-שם-שמים! כך שרבנו לא היה מרים את שתי גבות עיניו מתימה, אלא לפי דעתי הוא היה קובע שקארו ודומיו משחיתים את דת האמת!
עוד אומר קאפח על דברי קארו בעניין עבודת השיטור של ר' אלעזר:
"ודבריו [של קארו] תמוהים, שאילו היה אפשר מצד הדת לר' אלעזר ב"ר שמעון לקבל תמיכה, למה הלך לעסוק בשיטור כדאיתא במציעאה פג ע"ב? תפקיד שהרחוב היהודי לא ראה בעין יפה? וכהתבטאותו החצופה של אותו כובס כלפיו. ואף הוא [=ר' אלעזר] אמר: 'ידענא בהו ברבנן דרתיחי עילאי', אלא משמע שהאיסור [ליהנות מדברי תורה] מנע ממנו לקבל תמיכה והובילוֹ לפרנסה לא מכובדת, והוא עשה זאת בבחינת 'פשוט נבלתא בשוקא'".
וכבר ציינתי את הסתירה שבאגדה, שהרי ר' אלעזר עבד בשיטור בפקודת המלך ולא מרצונו. מכל מקום, קאפח מוסיף ואומר שם בעניין הדרש על הפסוק "הייתה כאניות סוחר":
"וטענתו מה [=מדוע ר' אלעזר] משבח את התורה? סבור רבנו שדרש זה אסמכתא קלושה, וחז"ל עצמם מסופקים אם בתורה משתעי ספר משלי וכדאיתא ביבמות (סג ע"ב)".
ואין צורך בתירוצו הקלוש והמזיק של קאפח, שהרי הראינו לדעת, שייתכן והקב"ה יציל אדם בזכות קיום איזו מצוה מן המצוות ולימוד התורה בכללן, וכל-שכן שהקב"ה שומר על חסידיו בעת צרתם. לפיכך, אין שום דרך ללמוד מן האגדה הזו, ואפילו לא בדרך של אסמכתא קלושה כטענתו של קאפח, שמותר ליהנות מדברי תורה, אלא יש ללמוד ממנה שהקב"ה עשוי לסייע או להושיע אדם, וכל-שכן אדם חסיד, בזכות קיום מצוה מן המצוות ולימוד התורה בכללן.
והנה לפניכם ראיה מתפילתו של חזקיה המלך במלכים ב (כ, ב–ג):
"וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְיָ לֵאמֹר. אָנָּה יְיָ זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל".
וכידוע, ה' הושיע אותו וריפא אותו והוסיף לו עוד חמש-עשרה שנה, האם מכך שהקב"ה הציל והושיע את חזקיה המלך הצדיק ניתן ללמוד שמותר ליהנות מדברי תורה? האם חזקיה המלך נהנה בזה מדברי תורה? ורק מי שנתעוורו עיניו מן השוחד יטען טענות כאלה.
ואחתום את ניתוח התירוץ המתעתע של קארו בדברי ירמיה הנביא (א, טז–יט):
"וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם עַל כָּל רָעָתָם אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם. וְאַתָּה תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ אַל תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם פֶּן אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם. וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל כָּל הָאָרֶץ לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ. וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם יְיָ לְהַצִּילֶךָ".
האם גם ירמיה הנביא היה נהנה מדברי תורה? האם ניתן להביא ראיה מכך שה' הצילוֹ ורוממוֹ ושׂיגבוֹ ומילטוֹ שמותר ליהנות מדברי תורה? האם ניתן למחוק בהזיה הזו של קארו הלכות מפורשות ברורות ונחרצות אשר אוסרות באזהרות חמורות ליהנות מדברי תורה?
התירוץ השביעי
תירוצו השביעי של קארו אינו נוגע לראיה מסוימת שהביא רבנו בפירושו לאבות (ד, ז), אלא לסוגיה מסוימת בתלמוד הבבלי (סוטה כא ע"א), וזה לשונו של קארו:
"ומצינו בר' יוחנן שהיה מפרנסו הנשיא כדאיתא בסוטה דף כא".
וכבר הסברתי את כל הסוגיה הזו בהרחבה במאמרי: "מהי השותפות של יששכר וזבולון?", והנה לפניכם הפרק הרלבנטי מתוך המאמר ההוא אשר דן ומבאר את הסוגיה הזו:
מקור נוסף אשר ממנו מביאים "ראיה" לשותפות הפרו-נוצרית שיוחסה ליששכר וזבולון, הינו במסכת סוטה (כא ע"א). ברם, עיינתי במקור, ואיני מבין כיצד הם לומדים משם שמותר ליהנות מדברי תורה. וכנראה שאין גבול לפלפוליהם ולהזיותיהם של אנשי המינות אשר מעוותים את התורה, ומשתמשים בה כדי לממש את שאיפותיהם ולהשיג את תאוותיהם.
והנה ראייתם כביכול מדברי חכמים במסכת סוטה (כא ע"א):
"מאי 'בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ'? אמר עולא: [...] כהלל ושבנא. דכי אתא רב דימי אמר: הלל ושבנא אַחֵי הוו, הלל עסק בתורה, שבנא עבד עסקא. לסוף אמר ליה [שבנא להלל]: תַּא נְעָרֵב וְלִפלוּג! יצתה בת קול ואמרה: 'אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ' [שיה"ש ח, ז]".
מדובר בשני אחים אשר אחד מהם פנה לתורה והאחֵר לעסקים, לסוף, דהיינו לקראת סוף ימיהם, הציע שבנא איש העסקים להלל, בוא נערב את ממונינו ונחלוק את זכויותינו, כלומר, בוא ואתן לך חצי ממה שהשגתי בעסקיי כל ימי חיי, ואתה תיתן לי את חצי עולמך הרוחני.
על-כך משיבים בגמרא שמי שיעשה כן בוז יבוזו לו, כלומר, גם אם היה הדבר אפשרי, אם הלל היה מסכים להצעתו של שבנא בוז יבוזו לו, שהרי אפילו שוטה גמור לא היה מסכים להחליף בסוף ימיו את חיי העולם-הבא שלו בכל העושר שבעולם, שהרי מה תועלת יש בכל העושר הזה עתה? וגם אם היה מדובר באמצע ימיהם של הלל ושבנא, עדיין סכלות גמורה היא לעשות עסקה כזו, אשר מחליפה חיי-עולם נצחיים בחיי-שעה חולפים ועוברים.
נמצא אפוא, שדווקא מן המדרש הזה יש ראיה שמנוגדת לשיטתם של חוצבי התורה! כלומר, חכמים מלמדים אותנו על דרך הדרש, שמי שיעלה על דעתו להחליף חיי-עולם בחיי-שעה הוא סכל גמור אשר ראוי לחרפה ובוז, וכך אפוא יש להבין את הפסוק לאור המדרש: "אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ [הרוחני] בָּאַהֲבָה [באהבת התאוות וחיי העולם הזה] – בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ".
המקור לעיוות המחריד הזה, דהיינו להבאת "הראיה" לחציבת התורה דווקא ממדרש אשר בז לכל הבלי העולם-הזה, נעוצה בפירוש רש"י-שר"י (איך לא?), וכדי להבין את פירושו שם, נחזור לרגע לסוגיה התלמודית ונוסיף את המשפט שדילגתי עליו לעיל: "מאי 'בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ'? אמר עולא: לא כשמעון אחִי עזריה, ולא כר' יוחנן דבי נשיאה, אלא כהלל ושבנא" וכו'.
כלומר, רק מימוש הצעת השותפות של שבנא להלל הייתה ראויה לגינוי ולבוז. ברם, שותפותו של שמעון אחי עזריה ושותפותו של ר' יוחנן דבי נשיאה, אינן שותפויות שיש לגנותן, וברור מלשון המדרש שהשותפויות הללו לא היו כהצעת השותפות של שבנא להלל. אלא, מגינוי הצעת השותפות של שבנא להלל יש ללמוד בהכרח כי השותפויות הללו היו תואמות את ההלכה כאמור לעיל. ברם, משום מה רש"י החליט ששותפותו של שמעון אחי עזריה, ושותפותו של ר' יוחנן דבי נשיאה היו כהצעת השותפות המגונה והמבוזה של שבנא להלל! והבנתו המעוקשת הזו היא למעשה זיוף סילוף ועיוות, והיפּוך גמור של המדרש ומטרתו!
וזה לשונו של רש"י-שר"י שם: "שמעון אחי עזריה – תנא הוא במשנה קמייתא דזבחים, ולמד תורה על-ידי אחיו שהיה עוסק בפרקמטיא כדי שיחלוק בזכות לימודו של שמעון, לכך הוא נקרא על-שם עזריה אחיו. וכן ר' יוחנן למד על-ידי הנשיא שהיה מפרנסו".
ושוב, בפעם המי-יודע-כמה, מתגלה, שרש"י הוא המקור לרעותיה של הדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית, אשר השתלטה על היהדות והפכה אותה למחצב של הפקת רווחים וטובות הנאה, וכן למקור של מינות והזיות מאגיות אשר מחריבות את ההיגיון והשכל הישר, ומנציחות את הסכלות והבערות, אשר נחוצות ואף הכרחיות לכומרי-הדת כדי לשלוט שליטה פסיכולוגית פוליטית וכלכלית בהמונים הנבערים, אשר אינם יודעים מימינם ומשמאלם.
עד כאן מתוך מאמרי הנזכר לעיל.
ואולי ראוי להוסיף, שלא מדובר בר' יוחנן האמורא המפורסם, אלא בר' יוחנן דבי נשיאה, ולא רק מפני שהוסיפו לשמו ייחוס: "דבי נשיאה", אלא גם מפני שכל החכמים שהובאו כדוגמה הם תנאים, וקרוב לוודאי שגם ר' יוחנן דבי נשיאה שנזכר היה תנא, ולא ר' יוחנן האמורא המפורסם, אשר אין צורך להוסיף לשמו שום ייחוס, כי הוא ר' יוחנן הידוע והמפורסם.
לפיכך, אין צורך בתעתועו של קאפח שם, אשר טוען שהנשיא פרנס את ר' יוחנן המפורסם בגלל שהוא היה "בעל בשר" ובשל כך לפי דמיונו של קאפח יש להגדירו כאדם חולה אשר מותר לו ליהנות מדברי תורה, או שמותר לר' יוחנן ליהנות מדברי תורה מכיוון שהוא מכר את כל נכסיו כדי שיעסוק בתורה והשתמש בכל כספו עד שהוא נותר ללא פרוטה בכיסו – שהרי אפילו גם אם מדובר בר' יוחנן האמורא המפורסם שהיה בעל בשר וירד מנכסיו (ולדעתי ברור שלא מדובר בו), עדיין כל תירוציו הקלושים של קאפח לא יעלו על הדעת: שהרי גם "בעל בשר" מסוגל לעשות מלאכות רבות, וכן אין שום הצדקה ליהנות מדברי תורה אפילו לאדם שירד מנכסיו כדי ללמוד תורה. דברי קאפח מיותרים אפוא ומזיקים לדרך האמת.
התירוץ השמיני
גם תירוצו השמיני של קארו לא קשור לדברי רבנו בפירושו לאבות (ד, ז), וכך אומר קארו בהמשך פירושו שם להלכות תלמוד תורה (ג, י):
"גם בדברי קבלה מצינו 'כי ליושבים לפני ה' יהיה לאכול לשבעה' וכו'".
קארו מתכוון בדבריו הללו לפסוקים שנזכרו בישעיה (כג, יז–יח), והנה הם לפניכם:
"וְהָיָה מִקֵּץ שִׁבְעִים שָׁנָה יִפְקֹד יְיָ אֶת צֹר וְשָׁבָה לְאֶתְנַנָּה וְזָנְתָה אֶת כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וְהָיָה סַחְרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ קֹדֶשׁ לַייָ לֹא יֵאָצֵר וְלֹא יֵחָסֵן כִּי לַיֹּשְׁבִים לִפְנֵי יְיָ יִהְיֶה סַחְרָהּ לֶאֱכֹל לְשָׂבְעָה וְלִמְכַסֶּה עָתִיק".
ושם תרגם יונתן בן עוזיאל:
"וִיהֵי מִסּוֹף שִׁבְעִין שְׁנִין יֵיעוֹל דּוּכְרָנַהּ דְּצוֹר לִקְדָם יְיָ וּתְתוּב לְאַתְרַהּ, וּתְהֵי מְסַפְּקָא סְחוֹרָא לְכָל מַלכְוָת עַמְמַיָּא דְּעַל אַפֵּי אַרעָא, וּתְהֵי סְחוֹרְתַהּ וְאַגְרַהּ קֻדְשָׁא קֳדָם יְיָ, לָא יִתְאֲצַר וְלָא יִתְגְּנֵיז, אֲרֵי לְדִמְשַׁמְשִׁין קֳדָם יְיָ יְהֵי אַגְרַהּ, לְמֵיכַל לְמִסְבַּע וְלִכְסוּ דִּיקָר".
נמצא, שהפסוקים הללו עוסקים בשיבת צור למקומה ולתפארתה לאחר חורבן קשה שיפקוד אותה, ותהיה שוב עיר מסחר מפותחת אשר תסחר עם העולם כולו. ברם, הסחורות היקרות לא ייאצרו ולא ייגנזו בבתי אוצרותיה, אלא יימכרו ויועברו בדרכי מסחר לעם-ישראל ויהיו משמשים את עם-ישראל בכלל, ואת היושבים לפני ה' בפרט. כלומר, תפארתה של צור וסחורותיה היקרות ישמשו לפאר ולרומם את בית-המקדש והכהנים והלווים שמשרתים בו.
וברור שאין שום דרך בעולם להביא ראיה מן הפסוקים הללו כדי להתיר ליהנות מדברי תורה. לפיכך, רק מי ששכלו טומטם ועיניו נתעוורו מן השוחד, מסוגל לסלף ולעוות את הבטחת הגעת עושרה של צור לבית-המקדש, ולהביא ראיה ממנה שמותר ליהנות מדברי תורה.
"אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים, הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (יר' ח, ח–ט).