קארו – מגדולי מחללי שם שמים (ח"ב)

בפירושו להלכות תלמוד תורה (ג, י), יוסף קארו מגלה את נבלותו וסכלותו, נבלותו – כי הוא התיר ליהנות מדברי תורה והִתעה את הרבים לחלל-שם-שמים, וסכלותו – כי בין תירוציו אנו מוצאים שוב ושוב ראיות עקושות ואף ראיות דמיוניות מפשטי אגדות חז"ל, כאילו יש להבין את אגדות חז"ל כפשוטן, וכאילו ראוי להביא ראיות מן הנמנעוֹת! נראה שהוא לא למד את פירוש רבנו לפרק חֵלק, שהרי הוא כמעט ואינו מזכיר את פירוש המשנה, או שהוא למד, אך שכלו המזוהם מן הכסף לא הבין מאומה, "לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז, כא).


בחלק הראשון ניתחנו את ארבעת התירוצים הראשונים של קארו בפירושו להלכות תלמוד תורה שם (ג, י), ובחלק זה נוסיף לעיין בדבריו וננתח את תירוציו הבאים בפירושו שם.


התירוץ החמישי


תירוצו החמישי של קארו נוגע לראיית רבנו מרב יוסף, וכֹה דברי רבנו בפירושו לאבות (ד, ז):


"רב יוסף עליו השלום היה סבל קורות, ואומר: 'גדולה מלאכה שמחממת את בעליה', כלומר, שבזמן שיגעים איבריו [...] במשא הקורות הכבדים, היה מתחמם גופו בלי ספק, והיה שְׂבע-רצון בכך ושמח בו, ויש לו מנוחת-לב בחלקו במה שיש בו ממידת ההסתפקות".


על הדברים הללו של רבנו אומר קארו בפירושו להלכות תלמוד תורה (ג, י):


"עוד הביא [רבנו] ראיה מההיא דגטין (סז ע"ב): רב יוסף איעסק בריחיא רב ששת בכשורי, אמר: כמה גדולה מלאכה שמחממת את בעליה. וכבר נזהר רש"י מזה וכתב: דלרפואה היו עושין כן בימות השלג להתחמם ולהזיע".


נראים הדברים כי הייתה לרבנו גרסה שונה בתלמוד, שהרי לפי גרסתו של רבנו רב יוסף היה סבל קורות, ואילו לפי גרסתו של קארו רב יוסף היה טוחן בריחיים, ושתי המלאכות קשות מאד לכל הדעות. מכל מקום, נשים לב לתירוצו של קארו אשר נמשך בעיוורון מדהים אחר רש"י-שר"י, שהרי לפי רש"י, רב יוסף ורב ששת עסקו במלאכות קשות ומפרכות כדי לחמם את גופם בימות השלג! וכך אומר רש"י בגטין שם (סז ע"ב): "רב יוסף איעסק – לתלגא [=בשלג, דהיינו בימות השלג הקרים שהיו בבבל, וטחן] בריחיים, כדי שיתחמם ויזיע".


ואיני יודע את נפשי מרוב טמטומם של רש"י וקארו:


ראשית, וכי יעלה על הדעת שרב יוסף ורב ששת יטחנו בריחיים או ירימו קורות כדי להתחמם? האם לא יותר פשוט להדליק את התנור? או אפילו לעשות התעמלות בבית, מבלי לצאת החוצה לקור כדי לטחון בריחיים או לשאת את הקורות מתחת לכיפת השמים? וכי רב יוסף ורב ששת היו שוטים? ושנית גדולה מזאת, לפי רש"י וקארו הם עשו זאת "בימות השלג", אך מה לעשות, בבבל אין שלג... רב יוסף התגורר באזור פומבדיתא שבבבל, בקרבת העיר פלוג'ה שבעיראק של ימינו, והאקלים בעיראק הוא סובטרופי – אקלים שהטמפרטורה הנמוכה ביותר בחודש הקר ביותר עשויה לרדת לכל היותר לכשמונה מעלות... בנוסף לכך, כמות המשקעים באקלים הזה נמוכה מאד עד אפסית, כך שאין שחר לטמטום של רש"י, ואין קצה לסכלותו של קארו אשר הלך אחרי רש"י-שר"י בעיוורון השמור לסכלים בלבד.


קארו אינו מסתפק בטמטום הזה, הוא מוסיף לההביל, וזה לשונו שם:


"ואיני מבין כוונת רבנו, הלא 'נערים בעץ כשלו' אף כי סומים, כי רב ששת סומא היה כנראה באותה סוגיה, ואיך היה נושא קורות? ואם כן, על כרחך יש לומר כרש"י, שהיה נושא משא בתוך ביתו ממקום למקום [וכאמור, לפי רש"י הוא עשה כן כדי להתחמם בימות השלג...]".


ובכן, קארו ממשיך לתעתע, הוא מביא ראיה מפסוק באיכה (ה, יג): "בַּחוּרִים טְחוֹן נָשָׂאוּ וּנְעָרִים בָּעֵץ כָּשָׁלוּ", ולומד ממנו שלא יעלה על הדעת שרב יוסף היה סבל קורות, שהרי נאמר: "וּנְעָרִים בָּעֵץ כָּשָׁלוּ". ואין גבול לסכלותו של קארו, שהרי בפסוק נאמר "וּנְעָרִים", וכי רב יוסף היה נער? ויתרה מזאת, והלא בפסוק עצמו נאמר: "בַּחוּרִים טְחוֹן נָשָׂאוּ", כלומר, הבחורים נשאו את אבני הריחיים הכבדות! ורק הנערים הם אלה אשר נכשלו בנשיאת העצים. ובכלל, איך קארו מעז להביא ראיה מפסוק באיכה אשר מתאר את מוראות החורבן? וכי מציאות החורבן הייתה מציאות חיים רגילה שניתן ללמוד ממנה לגבי חיי היום-יום בכל הדורות?


נחזור לתמיהתו של קארו: "ואיך היה נושא קורות?", דהיינו, איך יעלה על הדעת שרב יוסף היה סבל קורות, שהרי הוא היה סומא? ובכן, תמיהתו הזו תמוהה עוד יותר, שהרי בתלמוד נאמר במפורש שרב יוסף היה אומר על מלאכתו: "גדולה מלאכה שמחממת את בעליה", היש דברים ברורים יותר מאלו? היש איזה ספק שמדובר במלאכה? ורק מי שהכסף והשוחד והתאוות סימאו את עיני שכלו מסוגל לסלף ולעוות כך את פשט דברי התלמוד.


ועוד יותר מוזר הוא תירוצו של קארו לסיבה שרב יוסף היה נושא קורות, וזה לשונו של קארו שם: "ואם כן, על כרחך יש לומר כרש"י, שהיה נושא משא בתוך ביתו ממקום למקום", ואפילו רש"י השיכור לא אמר כדברים הללו, כל מה שרש"י אמר בגטין שם (סז ע"ב) הוא: "בכשורי – לשאת קורות ומשאות", כלומר, רש"י לא אומר שרב יוסף נשא קורות בתוך ביתו כדי להתחמם, את זה הוסיף קארו לפי חוסר דעתו, שהרי קארו הבין שאם המטרה היא להתחמם: לא יעלה על הדעת לצאת החוצה לקור, אלא מן ההכרח להסביר שרב יוסף נשא קורות כבדות מחדר לחדר בביתו כדי להתחמם, והזיה גוררת הזיה... דהיינו, ההזיה שרב יוסף היה נושא קורות כדי לחמם את גופו בימות השלג, גררה עמו הזיה שהוא היה נושא קורות בתוך ביתו דווקא מחדר לחדר... וכל ההבל וְהַשּׁוֹטוּת הזו הינם סכלות וחרפה גדולה לדת משה.


עתה נצרף גם את תירוצו של קאפח השכיר המלקק, וזה לשונו שם:


"אשר לפירוש רש"י, הרי ברור שאין שום הכרח בגמ' לפרש כך [דהיינו שרב יוסף ורב ששת עסקו במלאכות מפרכות כדי לחמם את גופם בימות השלג], ואם רש"י פירש כך, הרי רבנו סובר אחרת [וקאפח לא שם לב שבבבל לא יורד שלג...] ואין למרמי גברא אגברא".


ואיני יודע את נפשי? האמנם? האמנם "אין למרמי גברא אגברא"? האם רש"י הוא גוברא כמו שרבנו הוא גוברא? איך השכיר המלקק הזה העז להשוות בין רש"י-שר"י לרבנו?!


עוד אומר קאפח שם:


"ותמיהתו נערים בעץ כשלו, דברים תמוהים. היאך עלתה על דעתו שאין רבנו יודע היאך נושאים קורות? הלא גם הפקחים נושאים קורה בשניים, ואם-כן, הרי הפיקח נושא בְּראש האחד והוא עובר ראשון, ורב יוסף נושא בראש השני ונמשך אחריו, כי המקום אשר יפנה הראש אחריו ילכו. ועוד, הרי אפשר כי הקורות הללו גזרי עצים באורך מטר אחד ויש בהיקפן ארבעה טפחים [דהיינו ניתן לשאתם ביד אחת וביד השנייה לגשש עם מקל את הדרך]".


וזכורני בהיותי בצבא, נהגנו לעתים קרובות לשאת אלונקות, ולעתים היינו נושאים אלונקה בששה כדי לזרז את נשיאתה, וברור שארבעת הנושאים האחוריים אינם רואים את הדרך שלפניהם, ובמיוחד בלילות החשוכים, וסומכים על ההולכים ראשונים לסלול את הדרך.


נותר לנו אפוא להבין את דברי רב יוסף: "גדולה מלאכה שמחממת את בעליה". ובכן, אדם בריא שעובד עבודה מפרכת יבין היטב את דברי רב יוסף ואין צורך להסביר לו מאומה, אך צאצאי המינים הבטלנים מחללי-שם-שמים לא ידעו ולא יבינו... ולכן יש צורך להבהיר, שיגיעת המלאכה מבריאה ומחזקת את הגוף ואת יציבותו, מרגיעה את עצבי האדם ומתחיו, מעניקה לו בטחון עצמי בכוחו ובאונו, מעוררת את תאבונו, ממריצה את מחזור דמו, ומזרזת את חילוף החומרים בגופו, ועל העונג הזה נאמר: גדולה מלאכה שמחממת את בעליה.


ודרך אגב, זכורני שלימדו אותי בקורס בצבא, שלאחר פעילות גופנית מאומצת המוח משחרר סם טבעי מרגיע לגוף, כמו מורפיום טבעי, ולכן אנשים נמשכים לפעילות גופנית, כי הסם הטבעי והבריא הזה מסב לגוף ולנפש עונג רב. ולא אשכח, לאחר מסעות מפרכים (מעשרים קילומטר ומעלה עם ציוד ופק"לים), היינו מתקלחים ושוכבים על המטה נקיים, ומרגישים את עצמנו מרחפים באוויר, וזו הייתה תחושה עילאית של רוגע שלווה ושמחה.


התירוץ השישי


תירוצו השישי של קארו נסוב על דברי רבנו באבות (ד, ז), והנה הם לפניכם:


"וטעו אלו המכחישים את האמת ואת הלשונות הברורים [רוב תופשי התורה בימינו ואולי אפילו כולם] ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל-כרחם במעשיות שמצאו בתלמוד על בני אדם בעלי מומין בגופם או זקנים באים בימים, עד שאינם יכולים לעשות מלאכה ואין להם שום דרך אלא לקבל, ומה יעשו, הימותו? זה לא חייבה תורה. ואתה מוצא את המעשה שלמדו ממנו באמרוֹ: 'הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ' [מש' לא, יד], שהוא בבעל מום שאינו יכול לעשות מלאכה. אבל מי שיש לו יכולת אין למצוא בתורה לזה דרך".


המעשה שרבנו מזכיר מובא במסכת בבא מציעא (פג–פד), ומכיוון שמדובר במעשה ארוך יחסית, אביא לפניכם רק את תרגומו ואתמצת אותו ככל יכולתי וכפי מיטב הבנתי:


סוּפר בתלמוד שם על ר' אלעזר ב"ר שמעון אשר פגש את השוטר הממונה על תפיסת הגנבים, אמר לו ר' אלעזר: איך אתה תופס את הגנבים? והלא ערמומיים הם, וכי אינך חושש שמא הנך תופס אנשים כשרים? השיב לו השוטר: ומה אעשה? המלך פקד עלי לתפוס את הגנבים והנני עושה כמיטב יכולתי. אמר לו ר' אלעזר: יש לי עצה בשבילך, לך בערך בשעה עשר בבוקר לחנות, וכאשר תראה שם אדם שותה יין ומנמנם שאל אותו מיהו ומַהם מעשיו: אם תלמיד חכמים הוא, כנראה שהוא מתנמנם מפני שהשכים ללמוד לפני עלות השחר; אם פועל הוא, כנראה שהוא הקדים לעבוד את עבודתו השכם בבוקר, או שהוא עבד בלילה; ואם אותו אדם אינו תלמיד חכמים או פועל – דע לך שהוא גנב בוודאות, ותפוס אותו.


העצה הטובה שנתן ר' אלעזר לשוטר הגיעה למלך, והוא החליט למנות את ר' אלעזר לשוטר, והיה ר' אלעזר תופס את הגנבים. ברם, ר' יהושע בן קרחה מתח ביקורת קשה על ר' אלעזר, ושלח שליח שיאמר לו: "חומץ בן יין", כלומר, שהוא – ר' אלעזר, הינו רשע המשול לחומץ לעומת אביו הצדיק המשול ליין. והוסיף ואמר לו: עד מתי אתה מוסר את עם-ישראל להריגה בידי המלכות? השיב לו ר' אלעזר: "קוצים אני מכלה מן הכרם", כלומר, הנני מבער רק את הרשעים. שלח לו שוב ר' יהושע ואמר לו: "יבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו", דהיינו הקב"ה יבער את הרשעים, אך אתה אל תמשיך לעסוק בעבודת השיטור בעבור המלכות.


בהמשך מסופר על כובס אחד שפגש את ר' אלעזר, וקרא לו: "חומץ בן יין". אמר ר' אלעזר לעצמו, אם הוא כל-כך חצוף סימן שהוא רשע גמור, והורה לשוטרים לתפסו. הם אכן תפסוהו והוא נידון למיתה. לאחר שנחה דעתו של ר' אלעזר, הוא התחרט על שמסר את הכובס בידי המלכות, והוא הלך וביקש לפדות את אותו כובס בממון, אך לא הצליח בכך. לבסוף תלו את אותו כובס על העץ, ועמד ר' אלעזר תחתיו ובכה. אמרו לו לר' אלעזר: אל תצטער על אותו כובס לפי שהוא היה רשע גמור, עד שהוא ובנו בעלו יחדיו נערה המאורסה ביום הכפורים!


הניח ר' אלעזר ידיו על מעיו ואמר: "שישו בני מעיי שישו!", שהרי אם צדקתי באבחנתי בעניין אותו כובס חצוף שהוא רשע אף שהיה מדובר בספק, כל-שכן וקל-וחומר ביחס לשאר הגנבים שהנני מוסר למיתה על-פי אבחנה ברורה, שוודאי הם ראויים לעונש, ונמצא שלא באה תקלה תחת ידי. והוסיף ואמר: "מובטח אני בכם [בבני מעיו] שאין רימה ותולעה שולטת בכם", וזה הוא סימן לצדקתו של ר' אלעזר, ושלא מסר למלכות אלא אנשים רשעים הראויים למיתה.


ברם, דעתו של ר' אלעזר לא נתיישבה עליו, והספק המשיך לכרסם בקרבו. מה עשו? השקו אותו בסם שינה והעלו אותו לבית של שיש וקרעו את כרסו, והוציאו מבטנו סלים-סלים של חֵלב והיו מניחים אותם בשמש בחודשי תמוז ואב ולא היו מסריחים – וזו הייתה ההוכחה לכך שכל מה שעשה ר' אלעזר נכון וישר, ולא באה תקלה תחת ידו. אולם, הקשו על-כך בתלמוד ואמרו שאין זו ראיה, שהרי כל חֵלב אינו מסריח, אלא נמס בחמה. ומשיבים: כל חֵלב נקי אינו מסריח, אבל הגידים האדומים שבו מסריחים, ואילו החֵלב שהוציאו מבטנו של ר' אלעזר, גם הגידים האדומים שהיו בו לא הסריחו, והייתה זאת הוכחה לכך שר' אלעזר צדיק גמור, וקראו עליו את הפסוקים: "שִׁוִּיתִי יְיָ לְנֶגְדִּי תָמִיד [...] אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח" (תה' טז, ח–ט).


בהמשך התלמוד שם סוּפר שעדיין לא נתיישבה דעתו של ר' אלעזר, ולכן הוא "קיבל על עצמו ייסורים", ואכן באו עליו ייסורים... ומסופר