top of page

פנייה ל'מליצי יושר' – פולחן דתי או סטיית מינות פגאנית?

במאמר שעוסק בעניין פולחן הקברים ("לא יפנה אדם לבקר הקברות") למדנו, שמתחם בית-הקברות הוא מקום טומאה ואסור לקרוא בו קרית-שמע או להתפלל בו או לומר בו דברי-תורה, הואיל ויש איסור לעסוק בדברי קדושה במקומות של טומאה וטינוף. עוד למדנו, שאסור לבקר בבית-הקברות למעט למטרות מוגדרות ומצומצמות מאד-מאד, כי תורת-משה היא תורת-חיים אשר מטרתה להחיות את נפש האדם, להבריאהּ ולשׂמחהּ. לפיכך, נאסר עלינו לבקר בבתי-הקברות ולהתעסק במתים כדי שלא לעורר יגון ועצבוּת שיַקשו עלינו לחיות חיים תקינים ומאושרים. מאמר זה עוסק באיסור החמור שיש בביקור בבתי-הקברות, וראוי לייחד לו מאמר נפרד מכיוון שהוא עוסק בציר המרכזי של דת משה – עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה.


א. "מליצי יושר" או שחיקי עצמות?


בדומה לעילויי הנשמות, גם המושג "מליצי יושר" קנה לו אחיזה בעולם הדתי האורתודוקסי של ימינו והוא לופֵת בעבותות של מינות את עולם המחשבה היהודי. כאשר אנו משתתפים בהלוויה או בניחום אבלים, לעתים קרובות אנו שומעים הספדים מפי הדרשנים הוזי ההזיות, וכמעט שאין שוטה אחד שאינו פונה למתים כדי שיהיו "מליצי יושר" בעבורנו. ויש אשר הגדילו לעשות והפכו אמונה זו לעסק רווחי ביותר – הם נוהגים לחלק חוברות צבעוניות מרשימות בבתי-הכנסת, ובה הם מהללים איזה צדיק דמיוני שבחרו להם, ומתארים אותו כ"פועל ישועות". והנה כמה שורות מחוברת שראיתי לאחרונה: "המנהגים הקדושים שאנחנו נוהגים בהם שנים [...] לעלות ולהשתטח על קברי הצדיקים הקדושים, אותם צדיקים ששומרים עלינו בשמים, אותם צדיקים שאוהבים אותנו, שלא נחים ולא שוקטים עד שיהיה לנו טוב".


ואני תמה ואף מזועזע: "הצדיקים שומרים עלינו"? "לא נחים ולא שוקטים"? איפה אלהים? האם הוא הלך לישון לפי דעתם? האם הוא לא אוהב אותנו או חלילה שונא אותנו כדי שנהיה זקוקים לאהבתם של הצדיקים? האם אלהים הסיר את השגחתו מאתנו ועתה אנו זקוקים ל"לוביסטים" מעולם המתים כדי שישתדלו להושיע אותנו? או שמא הם חושבים שאותם המתים הם בעצמם אלהים שפועלים ישועות ומושיעים אותנו בנסים ונפלאות? וברור כשמש, שכל התפישות הללו הינן מינות ועבודה-זרה בכל גסותן וכיעורן! ואותם העסקנים חובשי המגבעות ועטויי המרדעות, מוליכים שולל את ההמונים שנמצאים בצרה ובמצוקה, חומסים ממון מֵעשירים ועניים כאחד, ומטמטמים את עם-ישראל בהשקפות מינות זרות ונגעלות.


ולא די בזה, לכל אורך החוברות הצבעוניות הללו, המנוסחות והמעוצבות במיטב תכסיסי השיווק וההטעיה, חסידי ה"צדיק", ונכון לומר השיקוץ, מבטיחים, שאם נתרום למוסדותיהם, נזכה שרבם המת יפעל בשמים, וישלח לתורמים ישועות בכל התחומים: זיווג, בנים, רפואה, פרנסה, חינוך ילדים ועוד. אצרף כאן כמה דוגמאות משלל הבטחותיהם-הטעיותיהם כפי שהובאו בחוברת שהזכרתי: "עַשֵׂה טובה לכבוד הצדיק – והצדיק חייב לך ישועה", "לעשות תיקון נשׂגב וגדול לכבוד הצדיקים", "תן לצדיק את ידך ולא תתחרט", "כשאנחנו מקיימים את בקשת הצדיק – אנחנו זוכים בחזרה לאהבתו הגדולה של הצדיק ולישועתו", "הצדיק לא ינוח ולא ישקוט לרגע עד שתזכה לישועה שלמה", "הצדיק מיד פועל לך בשמים ישועה גדולה", "קברו הקדוש והטהור של הצדיק מ...", "[אומר הצדיק:] תעזור לי לעשות טוב לעם-ישראל ואני מבטיח שבשמים לא אנוח עד שיהיה לך טוב", ועוד כהנה וכהנה הזיות מבחילות.


בכל החוברת הזו כמעט ולא נזכר שֵׁם השם! הוא נזכר רק בדרך אגב פעם או פעמיים באותיות הקטנות לקראת סוף החוברת. ואנכי זועק: אַיֵּה אהבת ה'? אַיֵּה יראת ה'? אַיֵּה ידיעת ה'? אַיֵּה קריאתו המהדהדת של אברהם אבינו: "וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יְיָ אֵל עוֹלָם" (בר' כא, לג) – לעבוד אֵל אחד יחיד ומיוחד שאין בִּלתוֹ? אַיֵּה זעקת מנהיגי הדת בארץ כנגד חילול-שם-שמים בעבודת האלילים הזו? האם מנהיגי הדת בימינו שקועים כל-כך בפוליטיקה ובתקצוב מוסדותיהם עד-כדי-כך ששכחו את יסוד היסודות? האם גרבוז וחבריו הכופרים נותרו היחידים להוכיח ולגעור בעובדי האלילים המזוקנים חובשי המגבעות ועטויי הגלימות? האם עד-כדי-כך התדרדרו נושאי נֵס הדת בימינו? והאמת קשה אפילו עוד יותר – הם פשוט מתעים את העם אחרי ההבל.


ומרוב תאוותם הבהמית להנאות העולם ולכסף שׂררה וכבוד, שכחו תופשי התורה בימינו את ה' יתעלה. מצוות דת משה היסודיות אינן מעניינות אותם, רק קיום מצוות חיצוני אשר מגדיר אותם מבחינה חיצונית כ"אנשי דת" – אך דרך האמת נשכחה ונזנחה ואין דורש ואין מבקש. במקומה יש דרך חדשה, דרך ה"פוליטיקלי קורקט" – כל הכומרים השכירים בימינו מחשבים חשבונות של עלות-תועלת, כי הדת הפכה להיות כמו כל עסק כלכלי, ולכן לא מעטים שותקים כנגד ביטויים גסים של מינות ועבודה-זרה, ורבים אף מחרפים ומתנכלים לבודדים שעוד נותרו לעמוד כנגדה, ורבים מאד אף מובילים את טקסי האלילות הללו ומאמינים שהם אמת!


קצרו של דבר, מנהיגי הדת הפכו לכומרים פרו-נוצריים אשר נכשלים ונחבלים בהבלים!


והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות תשובה (ג, טו):


"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים [...] חמישה הן הנקראים מינים: [1] האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג [=אתאיסט]; [2] והאומר שיש שם מנהיג אבל הם שניים או יותר [=המחופשים ליהודים שהלכו בדרכי השיתוף הנוצריות]; [3] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה [=רבים מראשוני אשכנז המגשימים]; [4] וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל [=שיצר את העולם מחומר שהיה כבר קיים]; [5] וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים [=עובדי המתים והקברים, עובדי האדמו"רים וה"גדולים", ושאר עובדי-האלילים במטרה שהם יורידו להם שפע מבורא-עולם] – כל אחד מחמישה אלו הוא מין".


ושמא יטען הטוען, כמו שטען הפוחז מפוסקיירא שם, שהמינות וההגשמה היא השקפה שניתן להשלים עמה בעולם הדתי והליברלי של ימינו, ולכן אין להתייחס אליה בחומרה – ובכן, הנה לפניכם תשובת רבנו לפוחז הצרפתי ולדומיו, וכך פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (י, ב):


"אבל מוסרי ישראל והמינים והאפיקורסים, מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת, מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו [=כל בעלי ההגשמה למיניהם], וצדוק ובייתוס ותלמידיהן 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".


ב. מלחמת דת האמת בעבודה-הזרה


בפירושו למסכת סנהדרין (י, א), רבנו הרמב"ם קבע את שלושה-עשר יסודות דת משה, והיסוד החמישי עוסק באזהרה שלא לעבוד ולרומם מאומה זולת ה' יתעלה:


"וממה שראוי שאזכיר כאן [...] שעיקרי תורתנו הטהורה ויסודותיה שלושה-עשר יסודות [...] והיסוד החמישי, שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין-כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן [וכל שכן לבני-האדם שוכני-בתי-חומר שחייהם כרוח: "כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ" (תה' קג, טז)], לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכֻוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו [כלומר, אין להַפנות את המחשבה וההערצה והיראה למאומה זולת ה' יתעלה]. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".


נמצא, שיש לעבוד ולרומם אך ורק אל אחד שאין-כיוצא-בו. רק אליו יש להפנות את ההערצה ורק אליו יש לכוון את המחשבות. לפיכך, חובה להניח כל מה שזולתו, דהיינו אסור לעבוד ולרומם ולפרסם גדולת שום נברא או אדם, ואסור להתייחס למלאכים או לכוכבים וכל-שכן למינים שחיקי עצמות, כאמצעים להגיע בהם אל ה' יתעלה. כלומר, אין לפנות למלאכים או לכוכבים וכל-שכן לשיקוצים בשר ודם, כדי שיתווכו בינינו לבין בורא-עולם ישתבח ויתרומם.


רבנו הרמב"ם היה בדעה, שתכליתה הראשונה של דת משה היא לחנך ולהורות לדעות ולהשקפות נכונות, והראשונה שבהן היא לבער את העבודה-הזרה וכל גרורותיה, ושש פעמים לפחות במורה-הנבוכים ובמשנה-תורה רבנו הרמב"ם חוזר על היסוד הנעלה הזה, דהיינו, שתכליתה הראשונה של התורה היא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, וכֹה דבריו:


1) "כיוון שהייתה מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה" (מורה ג, לז).


2) "וכבר ידעת מלשונות התורה בכמה מקומות כי המטרה הראשונית בכל התורה עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה וכל דבר השייך לה, ואפילו זכרה וכל מה שמביא לדבר ממעשיה, כגון האוב והידעוני וההעברה באש וקוסם ומעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ודורש אל המתים" (מורה ג, כט).


3) "כי כל תורתנו עיקרה וצירה אשר תיסוב עליו הוא מחיית אותן ההשקפות מן המחשבות, ואותן העקבות מן המציאות. כדי למחותן מן המחשבות אמר: 'פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם' וגו' 'אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם' וגו' ולמחייתן מן המציאות אמר: 'מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן' וגו' 'וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא' [דב' יא, טז; כט, יז; ז, ה; יב, ג]. ונכפלו שני עניינים אלו בכמה מקומות, והם היו המטרה הראשונה הכוללת את כל התורה כפי שהודיעונו ז"ל בפירושם המקובל לאמרו יתעלה: 'אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה' [במ' טו, כג], אמרו: הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה [ספרי שם; קידושין מ ע"א; הוריות ח ע"א], דע זה" (מורה ג, כט).


4) "כי יְסוֹד התורה ביטול אותה ההשקפה [=השקפת עובדי עבודה-זרה] ומחיית עקבותיה כמו שביארנו" (מורה ג, ל).


5) "ואם תעקוב אחר כל מצוה ומצוה שנאמרו בעבודה-זרה תמצאם טעמם ברור, והוא סילוק אותן ההשקפות הנפסדות וההרחקה מהן עד הקצה האחרון" (מורה ג, לז).


6) "מצות עבודה-זרה כנגד המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת' וגו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כפר בכל התורה כולה [...] וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה והיא עיקר כל המצוות כולן" (הלכות עבודה-זרה ב, ז).


לאחר שלמדנו על היסוד החמישי ועל תכליתה של התורה, נעבור להלכות עבודה-זרה (א, א–ח), שם רבנו מתאר את תולדות התפתחות העבודה-הזרה בעולם, ואף מלמד שחל איסור חמור לעבוד את ה' באמצעות מתווך מכל סוג שהוא, והנה דבריו שם בחמש הפְּסקות הבאות:


"בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול, ונבערה עצת חכמי אותו הדור, ואנוש עצמו מן הטועים. וזו הייתה טעותם: אמרוּ, הואיל והאל ברא כוכבים אלו וגלגלים אלו להנהיג את העולם ונתנם במרום – חלק להם כבוד, והן שמשין המשמשין לפניו, ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד. וזהו רצון האל-ברוך-הוא, לגדל ולכבֵּד [כלומר שאנחנו נגדל ונכבד] מי שגידלו וכיבדו [ה' יתעלה], כמו שהמלך רוצה לכבד [=שנכבֵּד] עבדיו העומדים לפניו, וזה הוא כבודו של מלך.


כיוון שעלה דבר זה על ליבם, התחילו לבנות לכוכבים היכלות, ולהקריב להם קרבנות, ולשבחם ולפארם בדברים, ולהשתחוות למולם, כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה – וזה היה עיקר עבודה-זרה. וכך היו אומרים עובדיה היודעים עיקרה, לא שהן אומרין שאין שם אלוה אלא כוכב זה – הוא שירמיה אומר: 'מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ, וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ מוּסַר הֲבָלִים עֵץ הוּא' [י, ז–ח] – כלומר, הכל יודעים שאתה הוא האל לבדך, אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה ההבל רצונך הוא.


ואחר שארכו הימים, עמדו בבני האדם נביאי שקר, ואמרו שהאל ציווה להם ואמר להם עבדו כוכב פלוני, או כל הכוכבים, והַקריבו לו ונסכו לו כך וכך, ובנו לו היכל ועשו צורתו כדי להשתחוות לו כל העם הנשים והקטנים ושאר עם-הארץ. ומודיע להם הצורות שבדה מליבו, ואומר, זו היא צורת הכוכב הפלוני שהודיעוהו בנבואתו. והתחילו על דרך זו לעשות צורות בהיכלות ותחת האילנות ובראשי ההרים ועל הגבעות. ומתקבצין ומשתחווים להם, ואומרים לכל העם שזו הצורה מֵטִיבה וּמרֵיעה [=פועלת טובות ורעות], וראוי לעבדה וליראה ממנה. והכוּמרין אומרים להם שבעבודה זו תִּרבו ותצליחו. ועשו כך ואל תעשו כך וכך.


והתחילו כוזבים אחרים לעמוד ולומר שהכוכב עצמו או הגלגל עצמו או המלאך דיבר עמהם, ואמר להם: עִבדוני בכך וכך. והודיע להם דרך עבודתו: ועשו כך ואל תעשו כך. ופָשט דבר זה בכל העולם לעבוד את הצורות בעבודות משונות זו מזו, ולהקריב להן ולהשתחוות להן. וכיוון שארכו הימים, נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם, ולא הכירוהו. ונמצא כל עם-הארץ והנשים והקטנים אינם יודעים אלא הצורה של עץ ואבן, וההיכל של בניין, שנתחנכו מקטנותם להשתחוות להן ולעבדן ולהישבע בשמן.


והחכמים שהיו בהם כגון הכומרים וכיוצא בהן, מדמין שאין שם אלוה אלא הכוכבים והגלגלים שנעשו הצורות האלו [=הפסילים והצלמים וכיו"ב] בגללם ולדמותן. אבל צור העולמים לא היה שם מכירוֹ ולא יודעו אלא יחידים בעולם, כגון חנוך ומתושלח ונח ושם ועבר. ועל דרך זו היה העולם מתגלגל והולך, עד שנולד עמודו של עולם שהוא אברהם אבינו עליו השלום".


הרמב"ם מלמד, שאסור לפנות למלאכים או לכוכבים, ואפילו לשבחם ולרוממם מכוח היותם משרתי השם אסור, ואף זו עבודה-זרה בכל חומרתה, הואיל ואסור לרומם, לשבח, לפאר, להלל ולעבוד לשום גורם אחֵר זולת אֵל אחד ויחיד שאין כיוצא בו – וכל-שכן וקל-וחומר שאסור באיסור חמור לרומם, לשבח ולפנות למת שלפי דמיוננו שומע אותנו ויש ביכולתו להיטיב לנו: אם בכתיבת המלצה ובשליחתה בפקס ללשכת בורא-עולם, ואם בהפעלת "כוחותיו" להיטיב לנו בעצמו. וזאת יש לדעת, כי חֶטְאֵי כוּמרי המוסדות העסקיים הללו, גדוֹלים וחמוּרים יותר מחטאי דורו של אנוש, כי מהחוברות שהפיצו עולה בבירור, שעבודת האלילים ברוממות יקרו ושבחו של אלילם המת, לא נועדה שהוא ימליץ טוב בעדנו לפני בורא-עולם, אלא נועדה שהוא בעצמו יפעיל את "כוחותיו" וישלח תשועות וישועות לתועים אחריו. כלומר, יש כאן פנייה ישירה למת שהוא בעצמו "יפעל ישועות" בקרב החיים – וזו עבודת אלילים חמורה ביותר ללא ספק.


ונחתום פרק זה בפסק חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, א):


"עיקר הציווי בעבודה-זרה, שלא לעבוד אחד מכל הברואים, לא מלאך ולא גלגל ולא כוכב ולא אחד מארבע היסודות, ולא אחד מכל הנבראים מהם [=לפי תפישות המדע הקדומות והפרימיטיביות הכל נברא מארבעת היסודות]. ואף-על-פי שהעובד יודע שה' הוא האלהים, והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחילה – הרי זה עובד עבודה-זרה".


ג. האם ראוי להתפלל בקברים שזכות המתים תושיענו?


כאמור, מהליכה לבתי-הקברות ומפנייה ישירה אל המתים ש"ימליצו טוב" בעדנו לפני בורא-עולם, עולה צחנה עזה של מינות ועבודה-זרה. לפיכך, כדי לעקוף איסור זה, יש כומרים שכירים בימינו (גם מקרב הדרדעים לשליש ולרביע) אשר מארגנים נסיעות תפילה לקברים. ברם, כדי להסביר לעצמם ולמבקריהם: מדוע הם עושים כדבר הרע הזה? הם מתרצים, שבדרכם לקבר הם אומרים למשתתפים, שבתפילתם בקבר לא יפנו חלילה למת, אלא לבורא-עולם, ויתפללו אליו שבזכות הצדיק המת תִּשָּׁמַע תפילתם... ויש לבדוק: האם בדרך זו ניתן להכשיר תפילה על הקברים? ותשובתי טמונה בשאלות הבאות: האם תפילה שנאמרת במקום טומאה וטינוף רצויה לפני בורא-עולם? האם תפילה שמעורבת בה מחשבה זרה על מתים רצויה לפניו?


ויתרה מאלה, עצם העובדה שטורחים ונוסעים שעות ארוכות כדי להתפלל דווקא על קברי המתים, מעידה כאלף עדים שמדובר בחינוך פגאני להערצת המתים ולהחדרת גרורות של עבודה-זרה ללבבות, ולא תועיל ולא תציל טענת הכומרים השכירים המצטדקים, שבתפילתם על הקברים הם פונים לבורא-עולם ולא למתים. שהרי גם אם אנחנו משכנעים את עצמנו שאנחנו פונים לה' שיושיענו בזכות המת, מדוע אפוא טרחנו להגיע עד לקברו? מדוע לא התפללנו על-כך בביתנו או בבית-הכנסת או אפילו בכותל המערבי? מדוע דווקא בקבר הטמא? אלא, עצם ההגעה לקבר הצדיק וההשתטחות על קברו בבכייה ובתחנונים מבטאת כאלף עדים את המטרה האמיתית של המתפללים – פנייה למת שיליץ טוב בעדנו לפני ה' יתעלה.


וכל מי שטורח להגיע עד לקבר כדי להתפלל, ומושך את לבבו לכיווני המינות בעשיית פעולה כל-כך מתמשכת, דהיינו בנסיעה לקברים שנמשכת שעות ארוכות ואף בהכנה לנסיעה – כל מי שעושה כזאת ומדמה שהוא אינו עובד עבודה-זרה, שהרי הוא פונה לה' שיושיעוֹ בזכות הצדיק כביכול... ובכן, יידע אותו שוחר קברים ומתים שהוא פוסח על שתי הסעיפים ומתעה את עצמו אחרי התהו שלא יועיל ולא יציל. כי כאמור, כל הטרחה הזו, כל הפעולות המעשיות שננקטות כדי להגיע לקבר ולהתפלל דווקא לצד הקבר – גוררות את הלבבות למינות ולעבודת אלילים, ואף חושפות את שקרי הכומרים, מפני שהן משקפות את מחשבת הלב האמיתית שבעמקי הלבבות. קצרו של דבר, חובה להפנות את כוחות הגוף והנפש לכיוונים אמיתיים של התרוממות מידותית ושכלית, וחלילה מלכלות אותם בהשתדלויות הבל ובהזיות אליליות.


כמו כן, לא עסקתי בשאלות: האם אותם צדיקים באמת קבורים שם, ולא חמורים ואתונות של הערבים שהתגוררו באותם המקומות באותן התקופות? וכן: האם כל הצדיקים אשר יש להם ציונים על קברם הם באמת צדיקים, או שוטים ורשעים ומינים אשר הִתעו את העם אחר ההבל וההזיות, בכל מיני הבטחות שווא ומדוחים שאין להם שום יכולת לקיים, לא בחייהם ובוודאי שלא במותם. ועל כל זאת אומר הנביא ישעיה (סה, ד–ה): "הַיֹּשְׁבִים בַּקְּבָרִים וּבַנְּצוּרִים יָלִינוּ [...] הָאֹמְרִים קְרַב אֵלֶיךָ, אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ, אֵלֶּה עָשָׁן בְּאַפִּי אֵשׁ יֹקֶדֶת כָּל הַיּוֹם".


ד. "וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים"


נצרף למאמר זה את דברי רבנו הרמב"ם בהלכות עבודה-זרה (יא, יד), שם הוא מלמד על איסור נוסף מהתורה שקשור להליכה לבתי-הקברות וליצירת קשר דמיוני עם המתים:


"איזהו דורש אל המתים? זה המרעיב עצמו ולן בבית-הקברות כדי שיבוא המת בחלום ויודיעו מה שֶׁיִּשָּׁאֵל עליו [כלומר, כדי שהמת ישיב לו על שאלותיו]. ויש אחרים שהם לובשים מלבושים ידועים ואומרים דברים ומקטירין קטורת ידועה וישנים לבדן, כדי שיבוא מת פלוני בחלום ויספר עמו. כללו של דבר, כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו לוקה, שנאמר: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ [...] וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים' [דב' יח, י–יא]".


ועוון זה של דרישת המתים חמור מאד-מאד אף שאין בו סקילה, מפני שהתורה קראה לו בשם: "תועבה", ראו נא את הפסוקים הבאים: "כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, ט–יג).


ובהגדרת האזהרה הזו ב"ספר המצוות" כותב רבנו כך (לאווין לח):


"האזהרה שהוזהרנו מלדרוש ידיעה מן המתים כפי מה שמדמים אשר הם מתים באמת ואף-על-פי שהם אוכלים ומרגישים".


נמצא, שכל המסכנים והאומללים אשר מחוברים בעבותות דמיונם לעולם המתים והטומאה, הם בגדר "מתים" בעצמם, כי שכלם כבה ודעתם שבקה חיים, עד שרעיונם נכרת ונקבר בבית-העלמין הרוחני של הנפשות. "רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע וְהַבּוֹטֵחַ בַּייָ חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ, שִׂמְחוּ בַייָ וְגִילוּ צַדִּיקִים וְהַרְנִינוּ כָּל יִשְׁרֵי לֵב" (תה' לב, י–יא). "הֲלוֹא אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי אֵל צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ אַיִן זוּלָתִי, פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד" (יש' מה, כא–כב).


ה. קושיית השוטים


אחד מחבריי הציג לפניי בעבר קושיה של השוטים, אשר טוענים, שדברי רבנו בהלכות תשובה בעניין המינים, אינם נוגעים אלא לעבודת אלוה, דהיינו לאליל שנעבד על-ידי עובדי העבודה-הזרה הקדמונים בלבד, אך לא לעבודת "מליצי יושר" כי הם אינם בגדר אלוהות... כלומר, לפי הזייתם, מותר לפנות למתים או למתים שנקראים חיים, כדי שיתווכו בינינו לבין ה' יתעלה.


הבה נבחן יחדיו שוב את המקורות, וכך פוסקים חז"ל ורבנו בהלכות תשובה (ג, יד–טו):


"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים [...] חמישה הן [...] וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים [=עובדי המתים והקברים, עובדי האדמו"רים וה"גדולים", ושאר עובדי-האלילים במטרה שהם יורידו להם שפע מבורא-עולם] – כל אחד מחמישה אלו הוא מין".


ובכן, כל גורם מתווך הוא בגדר "אלוה", שהרי מייחסים לו כוחות רוחניים על-טבעיים שבאמצעותם הוא יכול "להשפיע" על שיקול דעתו של אל דעות... ובמלים אחרות, מפני "קרבתו" לבורא-עולם וכוחו הדמיוני להשפיע עליו הוא נקרא "אלוה". כמו כן, עצם העובדה שפונים ומתפללים לאותו גורם מתווך יש בה גילוי דעת של קבלת אותו גורם מתווך לאלוה.


ברם, לא אסתפק אך ורק בראיה מן השכל הישר והפשוט, אלא אצרף ראיה נוספת מן ההלכה, והנה לפניכם פסק חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, א):


"עיקר הציווי בעבודה זרה, שלא לעבוד אחד מכל הברואים, לא מלאך [...] ולא כוכב [...] ולא אחד מכל הנבראים [כגון שיקוצי המינים] [...] ואף-על-פי שהעובד יודע שה' הוא האלהים, והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחילה – הרי זה עובד עבודה-זרה".


הנה הראיתם לדעת, שחור על גבי לבן, באופן חד-משמעי שאי-אפשר להתווכח עמו, שכל אחד מהנבראים, אם פונים אליו ועובדים אותו כדי שישמש כמתווך הרי הוא בגדר אלוה!


נמצא אפוא, שאפילו כאשר העובד עובד את הנברא הזה שלפניו, כדי שישמש כמתווך או כ"מליץ יושר" דמיוני בינו לבין בורא-עולם – הרי הוא בגדר של מין ועובד-אלילים אילמים, ודינו הוא מורידין ולא מעלין כאשר יש סנהדרין אמת, וכדברי רבנו בהלכות ממרים (ג, א):


"הרי זה בכלל המינים ומיתתו ביד כל אדם. [...] מורידין ולא מעלין כשאר המינים [...] – כל אלו אינן בכלל ישראל ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינים, אלא, כל ההורג אחד מהם עשה מצוה גדולה והסיר מכשול".


ונצרף גם את דברי רבנו בסוף שלושה-עשר יסודות הדת שבפירושו לפרק חלק:


"וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


ועל בכירי המינים אשר מתעים את העם אחרי ההבל מוסיף רבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו):


"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".


ו. קושיה ממסכת תענית


לסיום, אבקש להתמודד עם דברים שנאמרו במסכת תענית (טז ע"א), ושמתוכם ניתן לכאורה להקשות על דרכו הטהורה של רבנו, והנה הדברים המובאים שם, פּרוּשִׂים לפניכם:


"למה יוצאין לבית הקברות? פליגי בה ר' לוי ור' חמא בר חנינא. חד אמר: הרי אנו חשובין לפניך כמתים, וחד אמר: כדי שיבקשו עלינו רחמים. מאי בינייהו? איכא בינייהו קברי גויים".


ובירושלמי תענית (ב, א) נאמר כך: "אמר רבי לוי: ולמה יוצאין בין הקברות? לומר חשבינו כאילו מתים לפניך", כלומר, בירושלמי כלל לא נזכרה סברת רבי חמא בר חנינא!


כיצד אפוא יש להבין את סברתו של ר' חמא בר חנינא? וכי יעלה על הדעת שכוונתו שיוצאים לבית הקברות כדי לבקש מן המתים שיבקשו עלינו רחמים? והלא מדובר במינות ועבודה-זרה! והנה לפניכם שוב דברי רבנו ביסוד החמישי משלושה-עשר יסודות הדת:


"והיסוד החמישי, שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין-כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן [וכל שכן לבני-האדם שוכני-בתי-חומר שחייהם כרוח: "כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ" (תה' קג, טז)], לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכֻוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו [כלומר, אין להַפנות את המחשבה וההערצה והיראה למאומה זולת ה' יתעלה]. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".


והנה לפניכם גם כמה פסוקים מדברי התורה והנביאים, אשר מורים שאין לפנות למאומה זולת אל אמת, שאין עוד מלבדו ואין כיוצא בו, והנה הפסוקים לפניכם:


"אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ [...] וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דב' ד, לה;לט).


"אָנֹכִי אָנֹכִי יְיָ וְאֵין מִבַּלְעָדַי מוֹשִׁיעַ" (יש' מג, יא); "הֲלוֹא אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי אֵל צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ אַיִן זוּלָתִי, פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד" (יש' מה, כא–כב).


ואם יעלה על הדעת שמותר לפנות אל המתים כדי שישמשו מליצי יושר בינינו לבין בורא-עולם, הרי שמותר לפנות גם אל המלאכים והשמש והירח והכוכבים כדי שיליצו טוב בעדנו, ובקיצור, לזנוח לחלוטין את עבודת ה' יתעלה, ולמצוא לנו אלוה מתווך... והדבר לא יעלה על הדעת!


לפיכך, מן ההכרח לבאר, כי ר' חמא סבר שיש תועלת בטיפוח ההשקפה שהמתים יודעים את מצבנו. כלומר, חלילה מלסבור שכוונתו של ר' חמא הייתה שיפנו אל המתים, ובדבריו כלל לא נזכר שיש לפנות אל המתים, שהרי נאמר לעיל: "למה יוצאין לבית הקברות? [...] [ר' חמא] אמר: כדי שיבקשו עלינו רחמים", והיכן נזכר בדבריו שיש לפנות אל המתים? אלא, כוונתו הייתה שבני האדם יפנו אך ורק לה' יתעלה, אך הוא גם ביקש לטפח בקרבם את ההשקפה שהמתים יודעים את מצבם הקשה של צאצאיהם-החיים. כל שנותר לנו להבין הוא: מדוע?


ובכן, ר' חמא סבר, שידיעת החיים שהמתים מודעים למצבם הקשה עלולה לעורר את החיים לתשובה, שמא האדם שנדמה לו שאבותיו יודעים ומתבוננים במעשיו, עשוי להתעורר לדרכי יושר. כלומר, ר' חמא סבר שהשקפה זו עשויה לעורר את הקשר הרגשי בקרב בני האדם לאבותיהם ולזקניהם, להזכיר לבני האדם את מעשיהם הטובים ולעוררם ללכת בדרכיהם.


ברם, לדעת רבנו ולדעת חכמי הירושלמי, לא רק שדעה זו דחויה, אין לה מקום כלל הואיל והיא טומנת בחובה סכנה ברורה ומיידית – מפני שההשקפה שהמתים יודעים, הינה כפסע מן ההזיה שראוי לפנות אל המתים ולהפוך אותם למליצים ולמתווכים בינינו לבין בורא-עולם.


והמציאות הוכיחה את צדקת דרכם של רבנו וחכמי הירושלמי, שהרי רבים-רבים הם מקרב הטמאים הוזי ההזיות אשר מוכיחים מתירוצו של ר' חמא – שיש מצוה לפנות אל המתים.


זאת ועוד! הואיל ומדובר בחכמי ארץ-ישראל: ר' לוי ור' חמא, גרסת הירושלמי, דהיינו התלמוד הארץ-ישראלי, היא הנאמנה יותר בעניינם. לפיכך, כלל לא אתפלא אם המינים האירופים שלחו את ידם בתלמוד הבבלי, וזייפו אותו כמנהגם כדי שיתאים להזיותיהם. ועל זיופי המינים הארורים אשר השחיתו את ספרות חז"ל, תוכלו ללמוד במאמר: "מסכת סופרי המינים".


סוף דבר


קצרו של דבר, לפי דרך האמת אין לפנות אלא לאֵל אחד ויחיד, ללא מתווכים ותיקונים דמיוניים שמרחיקים אותנו מאל אמת. עלינו אפוא לפנות ישירות אליו ורק אליו, ולבטא את מצוקותינו והמיית לבנו, וזו התפילה היחידה הרצויה לפניו: "פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד" (יש' מה, כב), כי "קָרוֹב יְיָ לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" (תה' קמה, יח).


והנה עוד כמה פסוקים אשר מבטאים את היסוד הגדול הזה, שאין בלתו ואין עוד מלבדו:


"כִּי מִי אֵל מִבַּלְעֲדֵי יְיָ וּמִי צוּר מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהֵינוּ" (ש"ב כב, לב).


"לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד" (מ"א ח, ס).


"כֹּה אָמַר יְיָ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ יְיָ צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים [...] הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי וְאֵין צוּר בַּל יָדָעְתִּי" (יש' מד, ו;ח).


"אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים [...] לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד [...] וְאֵין עוֹד אֶפֶס אֱלֹהִים" (יש' מה, ה–ו, יד).


"זִכְרוּ רִאשֹׁנוֹת מֵעוֹלָם כִּי אָנֹכִי אֵל וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים וְאֶפֶס כָּמוֹנִי" (יש' מו, ט).


"כִּי מִי אֱלוֹהַּ מִבַּלְעֲדֵי יְיָ וּמִי צוּר זוּלָתִי אֱלֹהֵינוּ" (תה' יח, לב).


בתמונת שער הרשומה: קבר הבבא סאלי שחיק עצמות בנתיבות.

פנייה ל'מליצי יושר' – פולחן דתי או סטיית מינות פגאנית
.pdf
הורידו את PDF • 263KB

774 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page