המקור החמישה-עשר
במקור השמיני שראינו לעיל, למדנו שהרמב"ם כינה את אריסטו "יריב", וזאת בשל אחיזתו של אריסטו בשיטת הקדמות. בעקבות זאת בדקתי ומצאתי, שבשל אחיזתו של אריסטו בשיטת הקדמות שמחריבה את חומות תורתנו, תשע פעמים רבנו מכנה את אריסטו במילה "יריב":
שבע פעמים במורה (א, עד):
"ויריבנו הטוען קדמות העולם [...] כי אריסטו חושב [במקור 'יזעם', דהיינו שוגה לחשוב] [...] ואין לנו אם כן תועלת לבסס חידוש שאר המקרים שאין יריבנו מכחישנו בחידושן [כלומר, אריסטו אינו מכחיש את חידוש 'שאר המקרים' אך מכחיש את הקדמות, ולכן נקרא 'יריב'] [...] אבל אם היה הגוף [='כל גוף, עצם, ומהות שבמציאות' (קאפח)] מורכב מחומר וצורה כפי שכבר ברר יריבנו, הרי צריך להוכיח כי החומר הראשון והצורה הראשונה הווים נפסדים, ואז תתקיים הוכחת חידוש העולם. [...] כי יריבנו, הסבור קדמות העולם [...] כי היריב הסבור קדמות העולם [...] היריב הסבור קדמות העולם [...] אם היה גם היריב מודה לזה" וכו'.
ועוד פעם אחת במורה (ב, א):
"ואילו הייתה התנועה הזו תמידית נצחית, כפי שאמר יריבנו [וגם כאן כוונתו לאריסטו], וזה אפשרי כמו שנזכר בהקדמה השלוש-עשרה [כלומר, אפילו לצד השקפה שאיננה מנוגדת ליסודות תורתנו, הרמב"ם מציין שאריסטו הוא 'יריבנו', וכל זאת בשל אחיזתו בקדמות]".
ועוד פעם אחת במורה (ב, ב):
"זה הגוף החמישי, והוא הגלגל, לא יבָּצר שיהיה: או הווה נפסד [=כסוברי החידוש] [...] או שיהיה בלתי הווה ולא נפסד כפי שאומר היריב [וכוונתו לאריסטו]. אם היה הגלגל הווה נפסד [כהשקפת החידוש], הרי הממציאוֹ אחר ההעדר הוא האלוה יתרומם שמו – וזה מושׂכל ראשון, לפי שכל הנמצא אחר ההעדר יש לו ממציא בהחלט, ובטֵל הוא שימציא את עצמו. ואם היה הגלגל הזה לא חדֵל [=כהשקפת הקדמות] ולא יחדל כך, נע תנועה תמידית נצחית" וכו'.
המקור השישה-עשר
במורה (ב, טז) רבנו קובע שהשקפת חידוש העולם היא השקפת תורת משה, והיא זו שנמסרה לנו על-ידי הנביאים ע"ה, כמו כן, רבנו מסביר שיש "ספקות חמורים" ביחס לַקַּדְמוּת:
"פרק זה אבאר לך בו את דעתי בשאלה זו [באמיתת השקפת החידוש לעומת שיטת הקדמות], ואחר-כך אביא ראיות על מה שאנו חושבים [בשאלה זו]. ואוֹמַר, כי כל מה שאומֵר מי שחושב מן ה'מתכלמין' שהוא הוכיח את חידוש העולם – אין אותן הראיות לפי רצוני [='אינן מתקבלות על דעתי ואיני מסכים עמהן' (קאפח)], ולא אטעה את עצמי לקרוא לדרכֵי ההטעיה – 'הוכחות' [כלומר, רבנו נאמן לאמת, ואף שחידוש העולם הוא יסוד בתורת משה, לא יעלה על הדעת להוכיחוֹ בדרכי הטעיה, ולא רק כי מדובר בדרכֵי שקר, אלא גם כי יש בזה נזק לתורת משה].
[ועתה רבנו יסביר מדוע יש בזה נזק לתורת משה:] ומה שהאדם טוען שהוא הוכיח שאלה מסוימת בהטעיות, הרי לדעתי אינו מחזק אמיתת אותה הבעיה [=ההשקפה], אלא החלישהּ וגורם להכחישהּ, כי כאשר יתברר ביטול אותן הראיות, תיחלש הנפש מלאמֶּת את אותו הדבר שהוּבאו עליו הראיות [=שהרי הנבונים שיתבוננו בראיות החלושות יסברו שהשקפת-האמת מבוססת על אותן הראיות הרעועות, ויבואו בזה לדחותה] – ושהדבר אשר אין עליו הוכחה: אם יישאר סתום כדבר שיש עליו חקירה [דהיינו שיישאר בלא הוכחה], או לקבל בו אחת הקצוות הנגדיות, יותר טוב [או אפילו שיסברו באותה השאלה את אחת משתי התשובות הנגדיות, יהיה זה עדיף על הבאת ראיות רעועות, מפני שהן מכחישות ומחלישות את השקפת-האמת].
וכבר הזכרתי לך דרכֵי ה'מתכלמין' בקביעת חידוש העולם, והעירותיך על מקום הפקפוק בהם [ראו בהרחבה במורה א, עד], וכן כל מה שהזכיר אריסטו ותלמידיו מן הראיות על קדמות העולם אינו לדעתי הוֹכחה גמורה, אלא טענות שיש בהן ספקות חמורים כפי שאשמיעך.
ואשר אני חושב לבאר, כי היות העולם מחודש כפי השקפת תורתנו, כפי שכבר ביארתי, אינו נמנע [כלומר, אין לומר שהשקפת חידוש העולם לא תיתכן ולא תעלה על הדעת, וכפי שסובר אריסטו וכל האוחזים בקדמות], ושכל אותן הראיות הפילוסופיות אשר נִראה מֵהן שאין הדבר כפי שאמרנו [=כל אותן הטענות הפילוסופיות שעולה מהן שהשקפת החידוש לא תיתכן ולא תעלה על הדעת], יש לכל אותן הטענות דרכים המבטלים אותן, ותבטל הראיה בהם נגדנו.
וכאשר נתאמת לי זה, ונעשֵׂית שאלה זו, כלומר קדמות העולם או חידושו, אפשריים [דהיינו, מבחינה פילוסופית שתי ההשקפות הללו אפשריות, שהרי אין לאף אחת מהן הוכחה פילוסופית מוחלטת, ואם כך] הרי אני מקבלהּ מצד הנבואה המבארת עניינים שאין בכוח העיון להגיע אליהם, כמו שנבאר כי הנבואה לא תבטל, ואפילו לפי השקפת סוברי הקדמות [כלומר, הואיל ושתי ההשקפות אפשריות מבחינה פילוסופית, ברור שיש לבחור בהשקפת החידוש אשר תורת משה מחזיקה בה, ומשה רבנו מסרהּ לנו, וכל הנביאים ע"ה רוממו אותה מאד, ובה רבנו בוחר באופן מפורש, שהרי בה הוא אומר לעיל: 'הרי אני מקבלהּ מצד הנבואה' וכו'].
ואחר אשר אבאר אפשרות טענתנו [כלומר, לאחר שאוכיח שהשקפת החידוש איננה מן הנמנעות, אלא אפשרית גם מבחינה פילוסופית], אבוא להכריעהּ על זולתה [אבוא להוכיח את צדקתה של השקפת חידוש העולם על זולתה היא שיטת הקדמות] גם בראיה עיונית, כלומר: הכרעת אמירת החידוש על אמירת הקדמות. ואבאר, כי כמו שמחייבים אותנו הקושיות אשר בסברת החידוש [=כמו שעולות קושיות פילוסופיות בהשקפת חידוש העולם], כך מתחייבות קושיות יותר חמורות מהן [=כך עולות קושיות פילוסופיות חמורות בהרבה] בסברת הקדמות. והנני עתה מחל בהמצאת הדרך המבטלת ראיות כל מי שהביא ראיה על קדמות העולם".
הייתכן אפוא שרבנו יעזוב את השקפת התורה והנביאים להשקפת הקדמות הרעועה, אשר ספקותיה הפילוסופיים חמורים מן הספקות הפילוסופיים שכנגד השקפת חידוש העולם?
המקור השבעה-עשר
במורה (ב, יז) רבנו מתאר את טעותו של אריסטו, אשר סבר שניתן ללמוד מן המציאות הטבעית הקיימת שעומדת לנגד עינינו לאחר שכבר הסתיימו תהליכי התהוותה והתפתחותה, למציאות הטבעית שהייתה בטרם שהסתיימו או אפילו בטרם שהחלו תהליכי התפתחותה והתהוותה. ואילו לדעת רבנו, לא ניתן ללמוד ולהקיש ולהסיק מן המציאות הטבעית שנגד עינינו, למציאות שהייתה בטרם שהחלו תהליכי ההתפתחות וההתהוות של העולם המשוכלל שנגד עינינו.
כמו כן, רבנו מבהיר שכל ראיותיו של אריסטו כנגד השקפת חידוש העולם, אינן אלא כנגד הסוברים שטבע המציאות הקיימת לנגד עינינו, דהיינו לאחר גמר תהליכי התהוותה, מעיד ומורה על יסוד חידוש העולם. ברם, ראיותיו של אריסטו אינן עומדות כנגד דרכו של רבנו, אשר היה בדעה שאין ללמוד מן המציאות הקיימת על המציאות שהייתה לפני ובעת תהליכי ההתהוות, שהרי המציאות "נמצאת אחר ההעדר המוחלט [...] והעולם המציאוֹ ה' אחר ההעדר [...] וה' המציאוֹ מן האין" וכו' כלשון רבנו לקמן. כלומר, לדעת רבנו אין ללמוד מטבע המציאות הקיימת לנגד עינינו על המציאות שהייתה טרם התהוות המציאות, שהרי הקב"ה חידש את העולם באופנים הידועים אך ורק לו. קצרו של דבר, רבנו החזיק בהשקפת חידוש העולם, וראיותיו של אריסטו אינן מערערות במאומה על חידוש העולם לפי תורת משה.
וכֹה דברי רבנו במורה שם (ב, יז):
"כל מחודש שנהיה אחר שלא היה, ואפילו היה חומרו מצוי, ורק פשט צורה ולבש אחרת [כגון התהוות כלל הנבראים] – הרי טבעו אחר חידושו וגמרו ותנוחתו [דהיינו לאחר שנסתיים תהליך התפתחותו] זולת [=שונה מ]טבעו בעת התהוותו. [...] המשל בכך [...] וכל זמן שתטעה בעניין זה [וכפי שטעה בזה אריסטו בהביאו ראיה מטבע המציאות לאחר התהוותה, וכדלקמן], ותביא ראיה מטבע הדבר המצוי בפועל [לאחר התהוותו] על טבעו כשהוא בכוח [טרם התהוותו], יתעוררו לך ספקות גדולים, ויהיו בטלים לדעתך דברים שהווייתם חיובית, ויתחייבו לדעתך דברים בטלים [וברור שרבנו מתכוון לשיטת הקדמות, אשר נבעה מטעותו של אריסטו באופני לימודו כאמור]. והנה [...] הִמשלנו בו [...] התבונן נא במשל זה ובחנהו [...] ואז תמצא כי זה בדיוק מצבנו עם אריסטו – שאנו ההולכים אחרי משה רבנו ואברהם אבינו עליהם השלום בְּדֵעָה, שהעולם נתהווה באופן כך וכך, ונעשה כך מכך, ונברא כך אחר כך [ובמקור 'בְּדֵעָה' – 'נעתקד', ומשמעהּ ידיעה מקיפה ומעמיקה ואינה סתם אמונה, וראו נא: 'מבוא לתורת שלילת התארים', ואבן תיבון תרגם שם: 'נאמין', 'ונתן מקום לנרבוני להשחיל את הזיותיו המפוקפקות בדברי רבנו' (קאפח), ובדרכו של נרבוני המין הצרפתי התגולל נתי רומין]. ויבוא אריסטו לסתור דברינו, ולהביא לנו ראיה מטבע המציאות הנחה, השלמה, המצויה בפועל, אשר אנו מודים לו שהיא אחר תנוחתה ושלמותה, [אך היא] איננה דומה למאומה ממה שהייתה בעת ההתהוות, ושהיא נמצאת אחר ההעדר המוחלט. ואיזו ראיה תתקיים נגדנו מכל מה שהוא אומר?!
אבל יתקיימו אותן הראיות [הפילוסופיות של אריסטו] למי [=כנגד מי] שטוען כי טבע המציאות הזו הנחה [דהיינו לאחר התהוותה], מורה על היותו מחודש, וכבר הודעתיך כי אני איני טוען זאת [כלומר, רבנו אינו טוען שניתן להוכיח מטבע המציאות הקיים את חידוש העולם], והנני חוזר ומזכיר לך יסודות דרכיו [של אריסטו], ואראה לך היאך אין מחייב אותנו מהם מאומה [שהרי רבנו אינו מוכיח את יסוד חידוש העולם בדרכי ההטעיה והשגיאה], כיוון שטענתנו היא שהעולם בכללותו המציאוֹ ה' אחר ההעדר, והִוָּוהו עד אשר שָׁלַם כפי שאתה רואהו. אמר, כי החומר הראשון אינו הוֹוֶה ולא נפסד, ובא להביא ראיה על-כך מן הדברים ההוֹוִים הנפסדים, ובאר מניעת התהוותו. וזה נכון, כי אנחנו לא טענו שהחומר הראשון נתהווה כהתהוות האדם מן הזרע, או יִפָּסֵד כהפסד האדם אל העפר, אלא אנחנו טָעַנּוּ כי ה' המציאוֹ מן האין".
המקור השמונה-עשר
בהמשך דבריו במורה שם (ב, יז), רבנו מוסיף ומרחיב בעניין הנדון, ואף מדגיש, שהכלל הגדול שלימד לעיל בעניין שלילת אופני הלימוד של אריסטו, הוא "החומה הבצורה סביב התורה". כלומר, ברור לו לרבנו שדרכו של אריסטו בשיטת הקדמות הורסת ומחריבה את חומות התורה, ולכן הוא מתאמץ ומרחיב ומעמיק להוכיח את שגיאתו של אריסטו ואת אופני דרכֵי הלימוד הנכונים בעניינים הללו העמוקים – וכל החרדה הגדולה הזו של רבנו, וכל המאמץ המחשבתי העצום הזה, מעידים כאלף עדים על נאמנותו של רבנו לתורת משה וליסודותיה הטהורים.
וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו במורה שם (ב, יז):
"קצרו של דבר הוא מה שאמרנו, שהמצוי במצב שלמותו וגמרו אין מצבו זה מורה על מצבו לפני שלמותו. ולכן ראוי שֶׁתִּשָּׁמֵר בעניין זה [דהיינו בכלל הגדול שלימדנו רבנו כאן, לפיו אין ללמוד ולהסיק מן המציאות כפי שהיא עתה, למה שהיה בעת התהוות המציאות, ולדעתו אפילו בהתהוות יש מיש כיצירת העובר אין ללמוד מאומה מעת לידתו לעת התהוותו, וכל שכן יש מאין], כי הוא חומה בצורה בניתיו סביב התורה מקיף אותה, המונע אבני כל יורה אליה".
ומי הם אלה שיורים אבני בליסטראות אל התורה? כל סוברי הקדמות שהלכו אחרי אריסטו; ומי הוא זה שבנה חומה בצורה שמגינה מפני אבני הבליסטראות? רבנו, בהוכיחוֹ שהקדמות איננה מבוססת על הוכחה מוחלטת ושאין בה שום הוכחה לסתור את יסוד חידוש העולם; ואֵי זו היא ההזיה שהורסת את תורתנו כאבני הבליסטראות? השקפת הקדמות. ומי הם אלה אשר מתעים ומתעתעים ומייחסים לרבנו את הזיית הקדמות? המינים, נרבוני ורומין ודומיהם.
המקור התשעה-עשר
בהמשך דבריו במורה שם (ב, יז), רבנו מעמיק לסתור ולנתץ את שיטתו של אריסטו בהזיית הקדמות. תחילה רבנו שולל את ראיותיו הפילוסופיות של אריסטו מטבע המציאות (שנזכרו לעיל) ואשר בהן אריסטו שולל את יסוד חידוש העולם. לאחר-מכן רבנו מצהיר שהוא עתיד לשלול גם את ראיותיו הפילוסופיות הנוספות של אריסטו לשיטת הקדמות, דהיינו את אותן הראיות שאינן נוגעות לטבע המציאות אלא לאמיתת הבורא יתעלה שמו – ובתוך הדברים רבנו מוסיף ומציין, שבהמשך פרקי המורה הוא גם יכריע לטובת יסוד חידוש העולם, וכדברי רבנו לקמן: "נשוב אחר-כן ונכריע השקפת החידוש", והנה לפניכם דברי רבנו במורה שם (ב, יז):
"ואם יטען נגדנו אריסטו – כלומר התופשׂ השקפתו – ויֹאמר, כיוון שאין לנו למידות מן המציאות הזו [דהיינו כיוון שאין לנו ראיה מן המציאות הזו על אמיתת חידוש העולם], במה ידעתם אתם שזה [=שהעולם] נתהווה, ושהיה שם טבע אחר הווה אותו? [כלומר, מהי הראיה שלכם לכך שהעולם מחודש?] אמרנו, אין זה מחייב אותנו לפי מחשבתנו [כלומר, קושייתו איננה כובלת אותנו לשיטת הקדמות], לפי שאין אנו רוצים עתה לבסס שהעולם מחודש. אלא, כל מה שאנו רוצים, הוא [להוכיח את] אפשרות היותו מחודש [דהיינו לשלול את שיטת אריסטו לפיה יש ראיות פילוסופיות אשר שוללות את האפשרות שהעולם מחודש], ושלא תבטל הנחה זו [וכך לא תבטל אפשרות חידוש העולם] בלמידות בטבע המציאות אשר אין אנו מכחישים אותה [רבנו איננו מכחיש שלא ניתן ללמוד מטבע המציאות לאחר התהוותה על אופני התהוותה].
וכאשר תתבסס אפשרות ההנחה כמו שביארנו [כלומר, לאחר שתתבסס ההבנה שלא ניתן לשלול את השקפת חידוש העולם בראיות מטבע המציאות], נשוב אחר-כן ונכריע השקפת החידוש [לאחר שנשלול את שלילת השקפת חידוש העולם, נשוב ונוכיח את החידוש באופנים עיוניים]. ולא יישאר בעניין זה אלא אם יוכיח לנו את מניעת חידוש העולם לא מצד טבע המציאות [שהרי לדעת רבנו לא ניתן ללמוד מטבע המציאות לאחר התהוותה על מצבה לפני התהוותה], אלא ממה שמחייב השכל ביחס לה' [כלומר, לאחר שרבנו שלל את שלילת חידוש העולם מטבע המציאות, עדיין נותרה לאריסטו האפשרות להוכיח את שלילת חידוש העולם בראיות פילוסופיות שנוגעות לאמיתת הבורא יתעלה, וראיות אלה מובאות בפרק יד: 'ויש שם עוד דרכים' וכו'], והם שלושת האופנים אשר כבר הזכרתים לך לעיל [שם, בעמ' קצה], ושהם לומדים בהם על קדמות העולם מצד ה'. והנני מגלה לך צדדי הפקפוק בהם עד שלא תתקיים מהם ראיה כלל [ואת שלושת האופנים הללו של אריסטו רבנו ישלול לקמן], בפרק הבא".
נמצא, שרבנו לא משאיר אבן אחת שהוא איננו מסקל: שהרי לאחר שרבנו שלל את ראיותיו הפילוסופיות של אריסטו מטבע המציאות אשר בהן שלל אריסטו את יסוד חידוש העולם, רבנו עובר לשלול את ראיותיו הפילוסופיות הנוספות של אריסטו לשיטת הקדמות – דהיינו את ראיותיו אשר נוגעות לאמיתת הבורא יתעלה, ושבהן אריסטו מוכיח לפי דמיונו את הקדמות. ולאחר כל החרדה הזו שחרד רבנו הרמב"ם ליסוד חידוש העולם, איך יעלה על הדעת לחשוד בו שהוא היה סבור שהחידוש הוא יסוד שקרי? ורק מינים ארורים יזייפו כך את דרך האמת.
המקור העשרים
בהמשך המורה שם (ב, יח), רבנו מוכיח ששלוש הדרכים של אריסטו שבהן הוא מוכיח את קדמות העולם לפי דמיונו, אינן אלא הזיות ושיבושים. לא אתעכב כעת על ההוכחות עצמן של רבנו כנגד הזיית הקדמות של אריסטו, כי אין מטרתי כאן להוכיח את צדקת רבנו בשלילת הזיית הקדמות של אריסטו, אלא מטרתי כאן להוכיח שרבנו החזיק בכל נפשו ומאודו בהשקפת החידוש, ולמטרה הזו די בציטוטים שאביא לפניכם לקמן, הנה אפוא דברי רבנו במורה שם:
"הדרך הראשון [משלוש הדרכים המוכיחות קדמות העולם מצד אמיתת האלוה] הוא שהזכירוּ שמחייבנוּ לפי מחשבתם [במקור 'זעם' שמשמעהּ מחשבה בטלה] שהאלוה ייצא מן הכוח אל הפועַל, אם היה פועֵל בעת מסוים ואינו פועֵל בעת אחר [כלומר, לפי דמיונם, אם האלוה פועֵל בעת מסוים ואינו פועֵל בעת אחר, וכהשקפת החידוש, הרי שהוא בהכרח יוצא מן הכוח אל הפועַל, ואם הבורא יתעלה יוצא בהכרח מן הכוח אל הפועַל הרי שחל שינוי במהותו ואף יש לו בהכרח גורם חיצוני אשר מוציא אותו מן הכוח אל הפועַל]. וסתירת קושיא זו פשוטה מאוד [...] והראיה לכך [...] והנה ירד מעלינו הספק הגדול הזה אשר הביא עלינו הסובר קדמות העולם, כיוון שאנחנו בדעה [ואבן תיבון תרגם 'נאמין', וכאמור פָּתח בזה פֶּתח למינים] שהוא יתעלה אינו גוף ולא כוח בגוף, ולפיכך אין מתחייב בו שינוי כאשר פָּעַל אחר שלא פָּעַל [ובקיצור, לא ניתן להחיל את כללי טבע המציאות בענייני היציאה מן הכוח אל הפועַל על הבורא יתעלה].
[...] הדרך השני הוא מה שמחייב בו קדמות העולם, מחמת סילוק הגורמים והמאורעות והמעכבים ביחס לו יתעלה. והתרת הספק הזה קשה, והוא עמוק, ושמעהו: [...] והנה הוּתרה גם קושיא זו, ונתברר שאין דרך זו מחילה עלינו בטול. וזהו מה שרצינו כפי שידעת. [...] הדרך השלישי, והוא אשר מחייבים בו קדמות העולם [...] וזה חיוב חלוש מאוד [...] ותשמע עוד בעניין זה הרבה כאשר נדבר בהשגחה, ולפי הבחנה זו תרד אותה הַזָּרוּת [תבטל הזייתם זו].
[...] ואחר אשר ביארתי לך את אפשרות טענתנו [ושם רבנו מסביר שמציאות השמים מוֹרָה על מציאות המלאכים והאלוה, ושהוא מניע ומנהיג את כלל המציאות], וש[היא-טענתנו] אינה נמנעת כפי שֶׁדִּימָּה סובר הקדמות, אשוב לבאר הכרעת השקפתנו בדרך העיון, ואגלה מה שמחייבת השקפתו [של אריסטו בַּקַּדְמוּת] מן הַזָּרוּת [מן ההזיות, וזאת] בפרקים שלפנינו".
הנה ראיתם את דעת רבנו, ולפיה, הזיית הקדמות לא רק שאינה מחויבת, ולא רק שאינה מוכחת באופנים אמיתיים, ולא רק שהיא מחריבה את חומות תורתנו, אלא שהיא גם מחייבת עניינים אשר זרים מאד לשכל, ובמלים אחרות, מדובר בשיטה שהינה בגדר שגיאה והזיה. וכל המינים הארורים לדורותיהם החל מנרבוני ועד רומין, כולם הִתעו ותעתעו במטרה לערער על יסודות תורתנו, כי רק בערעורם תתקיים תורת המינות שבידם, תורת בצע, תאוות וזימות.
המקור האחד ועשרים
בהמשך המורה (ב, יט), רבנו מוסיף ומעמיק לדון בשיטת הקדמות ובשיבושיה. רבנו מסביר, שלפי שיטת הקדמות, העולם נברא באופן מחויב ולא מכֻוון, דהיינו באופן נעדר כוונה מצד הבורא, באופן פאסיבי ולא אקטיבי, ובמלים אחרות, העולם נברא מכוח מציאותו ולא מכוח רצונו של הבורא לבוראוֹ. ומכיוון שכך, הקדמות מחייבת אמנם את העדר שינוי טבעֵי המציאות, אך שוללת את קיום כל הנסים והמופתים שנזכרו בתורה ובכללם מתן התורה עצמה שניתנה לנו באותות ובמופתים – שהרי הקדמות שוללת כל שינוי וכל כוונת מכוון מכל סוג שהוא.
והנה לפניכם דברי רבנו במורה שם (ב, יט):
"כבר נתבאר לך [במורה א, סט] משיטת אריסטו ומשיטת כל סוברי קדמות העולם, שהוא סבור כי המציאות הזו נאצלה מהבורא על דרך החיוב [לקמן פרק כא האריך רבנו בביאור שיטת החיוב הזו של אריסטו], ושהוא יתעלה עילה וזה עלול, וכך נתחייב [לא כחיוב החום מן השמש או מן האש והקור מן השלג, אלא כחיוב המושׂכל מן השׂכל, וכדלקמן פרק כ]. וכשם שאין לומר בו יתעלה מדוע נמצא או היאך נמצא כך? כלומר: אחד ואינו גוף, כך אין לומר על כל העולם בכללותו [עולם המלאכים וכל עולם החומר] מדוע נמצא או היאך נמצא כך? כי כל זה חיובי [=הכרחי] שֶׁיִּמָּצֵא כך, העילה ועלולה, ולא ייתכן בהם העדר כלל ולא שינוי מכפי שהם.
ולפיכך מתחייב מהשקפה זו תמידות כל דבר כפי טבעו, ושלא ישתנה בשום אופן דבר מן הדברים מכפי טבעו [העדר השינוי לפי שיטת הקדמות, מוביל להכחשת כל הנסים והמופתים, שהרי הנסים במהותם הינם מחוץ לַנּוֹהַג הטבעי]. ולפי השקפה זו [=הקדמות] תהיה נמנעת השתנות אחד מן הנמצאים מכפי טבעו, ואם כן, לא היו כל הדברים הללו בכוונת מכוון שבחר ורצה שיהיו כך, לפי שאם היו בכוונת מכוון, הרי שהיו בלתי נמצאים כך לפני שיכוון בהם".
כלומר, לפי הַקַּדמות לא ייתכן שינוי במציאות הטבעית, ועניין זה מוכיח לפי דמיונם, שאין ולא תהיה כוונת מכוון בקיום המציאות, והואיל ואין כוונת מכוון – העולם לא נברא, כלומר העולם לא נברא לאחר שלא היה קיים, ואף לא היו ולא יהיו נסים, ובכללם מתן תורה ויציאת מצרים! ואיך ייתכן לסבור שרבנו אחז בהזיית הקדמות? וכי יעלה על הדעת שרבנו יקדיש את כל חייו, את כל ימיו ולילותיו, להנציח את התורה-שבעל-פה ולהדריך את בני האדם באמיתתה, אם כל מעמד-הר-סיני וכל התורה כולה הינם המצאה וגחמה של איזו קבוצת כומרים שרלטנים?!
וכי יעלה על הדעת שמשה רבנו בדאי היה? וכי תורתנו תורת שקר ופלסתר? כלומר, הזיית הקדמות של אריסטו ונרבוני ורומין לא רק שוללת את היסוד הרביעי שהוא יסוד חידוש העולם, אלא גם את היסוד השביעי שהוא אמיתת נבואתו של משה רבנו ע"ה אשר מסר לנו את תורת האמת באותה נבואה שהיא ייחודית אך ורק לו; וכן שוללת הקדמות את היסוד השמיני בעניין קבלתנו את התורה ושכולה, כל אות ואות ממנה, ניתנה לנו מאת ה'-אלהים-אמת; וכן שוללת הקדמות את היסוד התשיעי, לפיו תורת משה לא תבטל, שהרי סוברי הקדמות שוללים את קבלת התורה מעיקרא, דהיינו הם מבטלים אותה וטוענים למעשה שהיא בדיה! ואין צורך לומר שהזית הקדמות שוללת את היסוד העשירי בעניין ההשגחה, וכן את היסוד האחד-עשר בעניין השכר והעונש, וכן את היסוד השנים-עשר בעניין ימות המשיח, וכן את היסוד השלושה-עשר בתחיית המתים. כללו של דבר, הקדמות הארורה שוללת כליל את תורת משה ויסודותיה!
האם הנכם מתחילים להבין עד כמה ארורים הם המינים אשר משקרים ומכזבים ומתעתעים שרבנו אחז בהזיית הקדמות ובחר באריסטו על-פני משה רבנו?! ובימינו הם אף מתעים את עם-ישראל בעבור הבצע, שהרי ספריהם יקרים מאד והכסף שהם מרוויחים כדי לתעתע בעם-ישראל עצום ורב, וגדול עוונם מנשוא, וגורמים לאיבודו של עמֵּנו בייסורים בעבור דמים. ואין הבדל בין המינים שהחליפו את משה רבנו ברש"י-שר"י, לבין המינים השחצנים והרברבנים שהחליפו את משה רבנו באריסטו, ואף גרועים הם האחרונים מאלה הראשונים, מפני שאלה האחרונים מתרברבים כאנשי מדע ומשׂכילים, ומחדירים את ארסם ישירות לדרך האמת.
"יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן, הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת יְיָ נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר" (ישעיה א, ג–ד).
המקור השניים ועשרים
בהמשך דברי רבנו במורה שם (ב, יט), רבנו מסביר שלפי השקפתנו, דהיינו לפי השקפת ההולכים בתורת משה ובדרכו של אברהם אבינו ויתר הנביאים ע"ה, קל מאד ללמוד מן המציאות שיש מכוון אשר ברא את כל המציאות הזאת באופן יזום וברצון מודע. לעומת זאת, לפי הזיית הקדמות, שלפיה "הכל נעשה על דרך החיוב", דהיינו באופנים בלתי רצוניים ובלתי יזומים אלא מעצם מציאותו יתעלה שמו, יהיה "רחוק מאד ואף קרוב לנמנע" מלהבין את שכלול המציאות הזאת, אשר ברור לנו כשמש המאירה שיש מטרות ותועליות ברורות לנבראים, ולאופני בריאתם דווקא באופנים שבהם הם נבראו: איך ייתכן אפוא שכלל המציאות המופלאה הזו, אשר שלובה בה חכמה מופלאה ובלתי נתפשׂת, תהיה מצויה לעינינו ללא כוונת מכוון?
ועד-כדי-כך רחוק הדבר בעיני רבנו עד שהוא מתאר את הזיית הקדמות כעניין "רחוק מאד ואף קרוב לנמנע", ומוסיף: "והסדרת הדברים הללו על צד החיוב ושלא בכוונה דבר רחוק מאוד מאוד להבינו". קצרו של דבר, רבנו הרמב"ם ראה בהזיית הקדמות עניין שקרוב מאד להזיה מוחלטת (מבחינה פילוסופית בלבד, כי מבחינת תורתנו היא הזיה מוחלטת שהרי היא מנוגדת לה) – ואם כך, איך יעלה על הדעת שרבנו יעזוב את תורת משה ודברי הנביאים ע"ה, לטובת עניין שלא רק שלא הוּכח בראיות אמיתיות, ולא רק שספקותיו חמורים, ולא רק שאין הוכחה פילוסופית ברורה כנגד השקפת חידוש העולם – אלא מדובר בהרס חומות תורת האלהים!
והנה לפניכם דברי רבנו במורה שם (ב, יט):
"אבל לפי השקפתנו אנו, הרי הדבר פשוט שהם [=כלל הנבראים] בכוונה, לא על דרך החיוב, ויתכן שֶׁיְּשַׁנֶּה אותם המכוון ויתכוון כוונה אחרת [כיוון שגם התמדת קיומם תלוי ברצון האלהי], אבל לא כל כוונה בסתם, כי יש טבע מניעוּת [נמנע] קיים לא ייתכן שֶׁיִּבְטַל כמו שנבאר [במורה ג, טו, וכגון שלא ייתכן שהבורא יתכוון להגשים את עצמו או להעדיר יכולתו, וכדומה לנמנעות הללו]. ומטרתי בפרק זה לבאר לך בראיות הקרובות להיות הוכחה, כי מציאותנו זו מורה לנו, שהיא בכוונת מכוון בהחלט, בלי שאטיל על עצמי מה שבדו ה'מתכלמין' מביטול טבע המציאות, וקביעת החלקיק, ובריאת המקרים בתדירות, וכל מה שביארתי לך מיסודותיהם.
[...] ודע, שלפי השקפתנו אנו קהל הסוברים חידוש העולם, יֵקַל כל זה [כל העניינים המדעיים שרבנו מפרט שם] ויהיה כפי יסודותינו, לפי שאנו אומרים שיש שם מייחד ייחד כל גלגל במה שרצה מצד התנועה ומהירותה, אלא שאין אנו יודעים אופן החכמה בהמצאת [כל] זה כך.
[...] וכל זה וכל שהוא מסוגו [כלומר, כל הבריאה המשוכללת הזו, וכל-שכן בימינו שהננו מכירים ומבינים את שכלולה אלף-אלפי-אלפים יותר מאשר בימי אריסטו או בימי רבנו], יהיה רחוק מאוד ואף קרוב לנמנע אם נסבור כי כל זה נעשה על דרך החיוב מאת ה', כפי השקפת אריסטו. אבל אם נסבור שכל זה בכוונת מכוון שעשה כך, לא יהיה בהשקפה זו שום תימה ולא דבר רחוק כלל, ולא יישאר מקום חקירה, כי אם אמרך: מה הסיבה שנתכוון כך? [כלומר, כל שנותר לנו להבין הוא מדוע ברא את עולמו כפי שברא, וכל אשר לא נבין לו סיבה וטעם נֹאמר: 'כך גזרה חכמתו']. ואשר צריך לדעת באופן כללי, כי כל זה לעניין שאין אנו יודעים אותו [כלומר, גם נברא שאין אנו מבינים את סיבתו, קל לנו מאד להבין שיש לו סיבה], ושאינו פעולה לבטלה, ולא איך שנזדמן [וכל-שכן נברא שתכליתו קרובה מאד להבנתנו, וכדלקמן], לפי שכבר ידעת כי עורקֵי הכלב והחמור ומיתריהם לא נעשו איך שנזדמן ובאיזה שיעור שנזדמן, ולא נעשה – עורק זה עבה ואחֵר דק, ומיתר מתפצל פיצולים רבים ואחֵר אינו מתפצל כך, ואחד יורד באופן ישר ואחר מתפתל – במקריות, ושלא נעשה שום דבר מכל זה כי אם לתועליות שכבר נודעה הכרחיותן. והיאך יְדַמֶּה משׂכיל שיהיו מקומות הכוכבים הללו ושיעוריהם ומניינם ותנועות גלגליהם השונים ללא עניין או בדרך המקרה?! אין ספק שכל דבר מהם הכרחי כפי כוונת המכוון, והסדרת הדברים הללו על צד החיוב ושלא בכוונה דבר רחוק מאוד מאוד להבינו".
המקור השלושה ועשרים
בהמשך המורה (ב, יט) רבנו מלמד שגרמי השמים הם עדות נפלאה לכך שיש כוונת מכוון בבריאת העולם, כלומר מעצם שכלולם העצום והמופלא של גרמי השמים יש עדות לכך שהעולם נברא בכוונת מכוון: מתוך רצון ויוזמה ומודעות, ולא באופן בלתי-רצוני, פאסיבי, מכוח מציאותו בלבד – ורבנו מביא לכך ראיות גם מדברי הנביאים, אשר ראו בגרמי השמים עדות להוכחת מציאותו ולהוכחת חידוש העולם, דהיינו שהקב"ה בראוֹ באופן יזום ובכוונת מכוון.
והנה לפניכם דברי רבנו בהמשך המורה שם (ב, יט):
"ואין ראיה לדעתי על שיש כוונה בדבר [דהיינו שיש כוונת מכוון בבריאה, ובמלים אחרות שהעולם מחודש], יותר גדולה משינויי תנועות הגלגלים, והיות הכוכב קבוע בגלגלים, ולפיכך תמצא כל הנביאים מזכירים את הכוכבים והגלגלים ראיה החלטית על מציאות ה'. ונאמר על אברהם שהיה לומד מן הכוכבים כפי שידוע [במדרשים, ולקמן אצטט], ואמר ישעיה בהעירוֹ על הלימוד בהם: 'שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה' וכו' [יש' מ, כו], וכן ירמיהו אמר: 'עשה השמים', [אין פסוק כן בירמיה, אלא נאמר שם (לב, יז): 'אֲדֹנָי יְיִ הִנֵּה אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ', ועוד נאמר שם (י, יב; נא, טו): 'עֹשֵׂה אֶרֶץ בְּכֹחוֹ מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ וּבִתְבוּנָתוֹ נָטָה שָׁמָיִם'], ואמר אברהם: 'יְיָ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם' [בר' כד, ז], ואמר אדון הנביאים: 'רֹכֵב שָׁמַיִם' [דב' לג, כו] כמו שביארנו, וזו היא הראיה הברורה [על כוונה בבריאת העולם] אשר אין בה ספק.
ביאור הדבר, שכל מה שתחת הגלגל מן השינויים ואף-על-פי שהחומר שלהם אחד כמו שביארנו, תוכל לעשות מייחדיהם [כל מי שפעל ועשה אותם באופנים ייחודיים] כוחות גלגליים ותנוחות החומר מן הגלגל כפי שלימד אותנו אריסטו, אבל השינויים הנמצאים בגלגלים ובכוכבים, מי ייחדן זולתי ה' יתעלה?! [כלומר, ניתן להניח שגרמי השמים נעשו על-דרך החיוב אם לא היו כל-כך מגוונים בפעולותיהם, ברם, הואיל והם כל-כך מגוונים ובעלי פעולות כל-כך נפרדות ומגוונות איך ייתכן שנעשו על דרך החיוב?] [...] ונֹאמר, כיוון שהחומר של כולם אחד, מה גרם שיתייחד זה בטבע זולת טבע האחר, ונעשית לו תשוקה מסוימת המחייבת לו אופן זה של תנועה, [שהיא] שונה מתשוקת האחֵר אשר חייבה לו אופן תנועה אחרת? ובהכרח שיש על-כל-פנים מייחד, והנה הובילה אותנו התבוננות זו אל החקירה על שני דברים" וכו'.
הנה ראינו נכוחה, שרבנו הלך בדרכו של אברהם אבינו ומשה רבנו וכלל נביאי ישראל, אשר היו בדעה שהעולם נברא בכוונת מכוון, ובמלים אחרות, שהעולם נברא יש מאין על-ידי ה' יתעלה שמו, ולא נברא כתוצאה מעצם מציאותו, ובאופנים בלתי רצוניים ויזומים ופעילים.
וראייתו של רבנו גדולה אלף מונים בימינו, ימי הדעת והמדע המשוכללים, שהרי בימינו ניתן להבחין באינסוף שכלולים ועניינים דקים מאד בגרמי השמים. קצרו של דבר, תפישׂת גרמי השמים בימינו, מפותחת לאין ערוך מאשר בימי רבנו, וניתן להבחין בעוד אינסוף שינויים בגרמי השמים, דהיינו באינסוף עניינים מדעיים שמייחדים גרם-שמים זה מגרמי-שמים אחרים.
ועתה לדברי המדרש בעניינוֹ של אברהם אבינו, מתוך המדרש הגדול לבראשית (יא, כח):
"כיוון שיצא אברהם מן המערה היה ליבו משוטט ביצירת העולם, והיה מכוון בכל מאורות שבעולם להשתחוות להן ולעבדן ולידע איזה מהן הוא אלוה: ראה הלבנה שאורה מבהיק בלילה מסוף העולם ועד סופו ופמליא שלה מרובה, אמר: זהו אלוה, עבדהּ כל הלילה. בשחרית, כיוון שראה שבעת זריחת החמה נחשכה הלבנה ותשש כוחה, אמר: אין אור הלבנה אלא מאור החמה, ואין העולם מתקיים אלא על מאורה של חמה, ועבד החמה כל היום. לערבית שקעה החמה ותשש כוחה ויצאת הלבנה והכוכבים והמזלות, אמר: בוודאי יש אדון ויש אלוה לאלו".
המקור הארבעה ועשרים
בפרק הבא (ב, כ), רבנו קובע שהקדמות ויסוד חידוש העולם הם שני הפכים! וכֹה דבריו:
"הנה נתבאר לך, כי אריסטו סובר ומוכיח כי כל הנמצאים הללו לא נמצאו במקרה [...] כלומר, שיש להם סיבה מחייבת הווייתם כך בהכרח, ומחמת אותה הסיבה נמצאו כפי שהם. [...] אבל שהוא מחייב בגלל שאינן מחמת עצמן [דהיינו בגלל שהנמצאים אינם מקריים] שהיו בכוונת מכוון ורצון רוצה, אין נראה לי שאריסטו סובר כן, כי האיחוד בין המציאות על דרך החיוב ובין החידוש על דרך הכוונה והרצון עד שיהיו שני העניינים אחד, קרוב לדעתי לאיחוד בין שני הפכים, כי עניין החיוב שסובר אריסטו הוא שכל דבר מן הנמצאים הללו אשר אינם על-ידי מלאכה [דהיינו כל נברא שהוא במצבו הטבעי כפי שבראוֹ ה' יתעלה], הכרחי שתהיה להן סיבה המחייבת אותו הדבר אשר הִיוותה אותו כפי שהוא, ולאותה הסיבה סיבה שנייה, ולסיבה השנייה שלישית, וכך עד שיסתיים [=שיגיע] לסיבה ראשונה, ממנה נתחייב הכל, בגלל מניעת ההשתלשלות עד בלי סוף [וכפי שמתבאר בראש חלק ב, בהקדמה השלישית]. [...]
אלא שאינו סבור עם זאת כי חיוב מציאות העולם מן הבורא, כלומר מן הסיבה הראשונה, כחיוב הצל מן הגוף, או חיוב החום מן האש, או חיוב האור מן השמש [...] אלא סובר שאותו החיוב כעין חיוב המושׂכל מן השׂכל, שהשכל הוא פועֵל המושׂכל מצד היותו מושׂכל, כי אותה הסיבה הראשונה [...] הוא שֵׂכל במרומי מעלות המציאות והשלם שבהם, ועד שאמר שהוא חפץ במה שנתחייב ממנו, ושׂשׂ בו ומתענג [בו] ולא ייתכן שירצה הפכו [היפך מה שמתחייב ממנו]. ואין לומר על זה [על חיוב הבריאה מן הבורא לפי אריסטו] כַּוונה, ואין בו עניין הַכַּוונה. [...] ואין עניין הַכַּוונה [...] אלא לדבר שאינו מצוי, ואפשר שימָּצֵא כפי שכֻּוון ויוּחד, ואפשר שלא יִמָּצֵא כך".
Comments