מאיר היא נוכלת שגרמה לי להיות עצוב. נוכלים מפורסמים כמותה נוהגים בתחכום שאני אישית יודע לזהותו, אך רוב עם-ישראל נופלים בפח. בדברי השקר והכזב שבפיה, רהב-ממאיר מחדירה ומרוממת בתחכום רב אלילים שהמיטו על אומתנו ייסורי גלות איומים.
בתאריך ז' בניסן התשפ"ב דיברה רהב-ממאיר בערוץ 12 כמדי שבוע, והפעם ביקשה ללמד על השקט הנפשי ומה שעשוי לעורר אותו, ברם, עוד נבאר שהיא עושה את ההיפך בהסיתה את עם-ישראל אחר אלילים שוחרי טמטום, הזיות ומיסטיקה המתפשטים באומתנו כסרטן ממאיר.
ממאיר מקשקשת ומפטפטת ואני מתפלא על יכולת הדרשנים מסוגה להרבות להג, ב"כישרון" מיוחד לההביל ולהראות את עצמה כחכמה, אותו למדה מאבותיה הלא המה חכמי-יועצי-אשכנז. היא מערבבת עניינים שאינם קשורים זה לזה, והופכת באופן מאולץ הגיגים לסודות כמוסים.
רהב תוהה בעקבות מדרש כלשהו – מהו הפסוק החשוב ביותר בתורה? ומסקנתה: "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם" (במ' כח, ד), ומדוע? היא טוענת שהפסוק הזה כולל בתוכו עבודה שיש בה עמל ומסירות יום-יומית, לקום בבוקר לעבודת היום לקורבן התמיד, ואז מוסיפה שנדמה לה שלעניין זה התכוונה נעמי שמר הקיבוצניקית בשירהּ "לא תנצחו אותי, בגלל השגרתיות הזאת של האנשים שקמים בבוקר". היא משתדלת לגעת בכמה שיותר נושאים בכדי להפליא ולדוג כמה שיותר פתאים שיחשבוהּ לאשת אשכולות.
הניקיונות של פסח
פעם רהב ממאיר השתתפה ב"סדר לדוגמה לשגרירים זרים", שם הכירו להם את התהליך של ליל הסדר. אך כמו שאסור ללמד גוי תורה כך מגונה לדעתי ללמד אותו את הלכות חג הפסח, ובכלל, מה להם ולחג הפסח? אלא שמאז הפיכת הדת לכלי לפרנסה, הרבנות השכירה מחניפה לשותפים עסקיים במה שביכולתה להציע, ובמה שלא יכלול דברי אל-אמת נוקבים.
ובאופן כללי, מאז שמסחרו את דתנו הוחלפו רעיונות יסודיים ופילוסופיים עמוקים בקלישאות זולות כמו "לראות את חצי הכוס המלאה", "כוחו של עם-ישראל באחדותו", "העיקר לא לפחד", "לחשוב טוב יהיה טוב", וזה מכעיס אותי מאד מהסיבה שמעצם אמירתם מסתמן שעם-ישראל אינו שקוע בגלות רוחנית, וזאת הם עושים במטרה שלא לערוך חשבון נפש מקיף ומעמיק.
"יַעַן וּבְיַעַן הִטְעוּ אֶת עַמִּי לֵאמֹר שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם, וְהוּא בֹּנֶה חַיִץ וְהִנָּם טָחִים אֹתוֹ תָּפֵל [=שחסר בו הדבר עיקרי]. אֱמֹר אֶל טָחֵי תָפֵל וְיִפֹּל, הָיָה גֶּשֶׁם שׁוֹטֵף, וְאַתֵּנָה אַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ תִּפֹּלְנָה וְרוּחַ סְעָרוֹת תְּבַקֵּעַ. וְהִנֵּה נָפַל הַקִּיר, הֲלוֹא יֵאָמֵר אֲלֵיכֶם אַיֵּה הַטִּיחַ אֲשֶׁר טַחְתֶּם? לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ וּבִקַּעְתִּי רוּחַ סְעָרוֹת בַּחֲמָתִי, וְגֶשֶׁם שֹׁטֵף בְּאַפִּי יִהְיֶה, וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ בְּחֵמָה לְכָלָה. וְהָרַסְתִּי אֶת הַקִּיר אֲשֶׁר טַחְתֶּם תָּפֵל וְהִגַּעְתִּיהוּ אֶל הָאָרֶץ וְנִגְלָה יְסֹדוֹ וְנָפְלָה, וּכְלִיתֶם בְּתוֹכָהּ, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ. וְכִלֵּיתִי אֶת חֲמָתִי בַּקִּיר וּבַטָּחִים אֹתוֹ תָּפֵל, וְאֹמַר לָכֶם: אֵין הַקִּיר וְאֵין הַטָּחִים אֹתוֹ. [והנמשל הוא על] נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִבְּאִים אֶל יְרוּשָׁלִַם וְהַחֹזִים לָהּ חֲזוֹן שָׁלֹם וְאֵין שָׁלֹם נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ" (יח' יג—טז).
אותם קלישאות מקנות תחושת התרוממות רגעית-חולפת, מלים יפות ונבובות המשקפות ריחוק גדול מאד מדת האמת. חלקן אף משמשות עניינים פוליטיים כמו תעשיית "לשון הרע לא מדבר אלי" הדוגלת כביכול בערכי "כל ישראל חברים" אך רצונם באמת להעביר תוכחה מן הארץ, ובכדי לשמר את כיסאם ושלטונם הם מבהילים את ההמון וממציאים אזהרות ועונשים בכדי שישתקו.
ובעניין זה ראו: "מדוע הפכו החרדים את איסור לשון הרע ליסוד הדת?".
היה עליהם להדריך את עם-ישראל לדרך האמת אך הם נהנים מגלותנו הרוחנית, וכל עוד עם-ישראל אינו אוחז במקורותיו המהימנים הוא לא יוכל לקרוא לילד בשמו, דהיינו הוא לא יוכל לעמוד בתוקף ולקרוא להם מינים ומדיחים, מחללי-שם-שמיים ורשעים שמצוה לבזות ואפילו להרוג בתקופה שבה תשוב לעמנו סנהדרין-אמת, ועמנו יכונן בארץ-ישראל ממלכת כהנים וגוי קדוש.
"רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ [...] לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (מי' ג, יא–יב).
מן הפסוק מסיקים, שאילו ראשי העם לא היו משוחדים, עם-ישראל היה עשוי להתעורר בתשובה, ולכן גם בית המקדש לא היה נחרב. ברם, מפני שמנהיגים רשעים העדיפו את השׂררה והממון, ובמקום לומר דברים חריפים – הם סיבנו ומרחו, עד שהגיע חרון אף ה' ובית המקדש נחרב.
עוד נאמר על המכזבות המייצגות את ה' בשקר ומרמה (יח' יג, יט–כג):
"וַתְּחַלֶּלְנָה אֹתִי אֶל עַמִּי בְּשַׁעֲלֵי שְׂעֹרִים וּבִפְתוֹתֵי לֶחֶם, לְהָמִית נְפָשׁוֹת אֲשֶׁר לֹא תְמוּתֶנָה, וּלְחַיּוֹת נְפָשׁוֹת אֲשֶׁר לֹא תִחְיֶינָה, בְּכַזֶּבְכֶם לְעַמִּי שֹׁמְעֵי כָזָב. לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ, הִנְנִי אֶל כִּסְּתוֹתֵיכֶנָה אֲשֶׁר אַתֵּנָה מְצֹדְדוֹת שָׁם אֶת הַנְּפָשׁוֹת לְפֹרְחוֹת [=צדות נפשות ומבטיחות שווא] וְקָרַעְתִּי אֹתָם מֵעַל זְרוֹעֹתֵיכֶם, וְשִׁלַּחְתִּי אֶת הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר אַתֶּם מְצֹדְדוֹת אֶת נְפָשִׁים לְפֹרְחֹת [אשר קניתן בהן אחיזה]. וְקָרַעְתִּי אֶת מִסְפְּחֹתֵיכֶם [=האמצעים שבעזרתן אתן מכזבות] וְהִצַּלְתִּי אֶת עַמִּי מִיֶּדְכֶן וְלֹא יִהְיוּ עוֹד בְּיֶדְכֶן לִמְצוּדָה וִידַעְתֶּן כִּי אֲנִי יְיָ. יַעַן הַכְאוֹת לֵב צַדִּיק שֶׁקֶר וַאֲנִי לֹא הִכְאַבְתִּיו, וּלְחַזֵּק יְדֵי רָשָׁע לְבִלְתִּי שׁוּב מִדַּרְכּוֹ הָרָע לְהַחֲיֹתוֹ [=באנשי האמת התעללתם, ומן הרשעים מנעתם לשוב לה' כי עודדתן אותם]. לָכֵן שָׁוְא לֹא תֶחֱזֶינָה וְקֶסֶם לֹא תִקְסַמְנָה עוֹד וְהִצַּלְתִּי אֶת עַמִּי מִיֶּדְכֶן וִידַעְתֶּן כִּי אֲנִי יְיָ".
רהב ממשיכה בהגיגיה המהובלים, לצבור רייטינג ולדאוג לכיסה. מצהירה שלפנינו "השבת הגדול", אצל השוטים כל מושג מומצא הופך לתורה שלמה! רהב ציינה שהפרשנים עמלו וחיפשו מקור למושג "שבת הגדול", ומכך אנו למדים עד כמה הטיפשים עמלים למצוא מקור למנהגיהם המהובלים. וראו מה נאמר בויקיפדיה על המושג זה:
"השם 'שבת הגדול' מופיע כבר בספרים מבית מדרשו של רש"י, כגון בספר האורה, בסידור רש"י ובמחזור ויטרי. [...] בארמית הסורית כונה השבוע שלפני חג הפסחא הנוצרי 'שבתא רבא', שיכול להיות מתורגם ל'השבוע הגדול' או ל'השבת הגדולה' וייתכן שיש קשר בין זה למנהג היהודי לקרוא 'שבת הגדול' לשבת שלפני פסח".
כל וותיק בקהילתנו מכיר את התערבבותו של רש"י עם הנצרות ושממנו חדרו לאומתנו מנהגים ותפישׂות נוצריות רבות, אך הגברת השמנה מתעקשת בעקשנות עקשנית לתפור תיק למושג, וכל ההבל הזה מרחיק אותנו מאל אמת, כי כאמור העיסוק בתפל מסיח את הדעת מעיסוק באמת ובדברי חכמה. והנה מה שמציעה היא והפרשנים המהובלים שלה:
1) המנהג שהגדול שבקהל נואם ומדבר, לרוב, הרב של הקהילה מדבר על ההלכות, ומחבר אותנו רעיונית לחג הפסח (בקלישאות שחוזרות על עצמן כל שנה). זה עשוי להיות המקור לטענתה.
2) מפני שמדברים בה (בפרשה השבועית) על הגדול הוא משה רבנו, וגם כי בליל הסדר לא מדברים עליו, וזה כשלעצמו מאד-מאד מעניין היא אומרת ופשוט לא סותמת את הפה לרגע.
3) בגלל שבאותה שבת קוראים בהפטרה את הפסוק:
"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְיָ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם" (מלאכי ג, כג–כד).
שימו לב, בסוף הפסוק נאמר "פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם", דהיינו הנביא מלאכי ע"ה מזהיר את העם לשוב בתשובה לפני שה' ינחית עליהם עונש כבד, אך הסוחרת בתורה העלימה את סוף הפסוק שצוין, מפני שהוא יעורר אי-נוחות בקרב המאזינים, וכך היא אומרת (שם, 12:45):
"מה שאליהו הנביא יעשה זה הנחיית הורים, זה סופר נני, [...] אנחנו יודעים שזה הנס הכי גדול, שהדור המבוגר והדור הצעיר לא יתקוטטו ולא יריבו אלא ילכו ביחד עם הערכים של אלה ועם החידוש של אלה, זה באמת דבר שאליהו הנביא יעשה ביום הגדול הזה".
שיטתם היא למצוא מכנה משותף שנוגע לכל ההמון, שהרי אין הורה שאינו חווה קשיים וצער בתהליך הנחלת ערכים טובים לילדיו, והיא רוקדת על זה ואומרת שאליהו הנביא יחזור לחיים לעשות להם בייביסיטר טוב והעיקר למצוא חן בעיני הפתאים ולא משנה את מי או מה לדרוס.
4) לפני שעם ישראל יצא ממצרים מבחינה פיזית הוא הצטרך לצאת ממצרים מבחינה תודעתית-נפשית. עם-ישראל התנער "מהעבודה האלילית של מצרים", "זה מה שהיה כל-כך גדול [...] כל התפישׂות הבעייתיות של אותם ימים – שפרעה הוא חצי אלוהים", והיא מחזקת את דבריה עם דברי החתם סופר הטיפש מתנגד ההשכלה. ויש לתמוה, האם עם-ישראל אינו עובד אלילים בימינו? התכחשותה להערצה העיוורת והאלילית כלפי שיקוצים בשר ודם למיניהם שאותם הופכים בשיטתיות לאלוה, הופכת אותה לשותפה לפשע ולרשע הזה – זה פשוט מקומם אותי!
ומקומם עוד יותר שרגע לאחר מכן (שם, 15:37) היא מסננת לפריים-טיים "חצי אלוהים" שאחריו השתמדו ומשתמדים רבים מאומתנו, ובכך מחדירה את ההנחה שאין לכלב מברסלב ומפעלו שום קשר לעבודה-זרה, וכך אמרה:
"רבי נחמן מברסלב [ראו מאמרי: "ליקוטי חרטטן"] אומר לנו שני דברים: [...] 'גם אין טוב להיות זקן, הן חסיד זקן, והן צדיק זקן, זקן אין טוב, כי צריך רק להתחדש בכל יום להתחיל בכל עת מחדש'".
אותו פיוט עשׂוי לסחוט איזה "פששש" או שניים, אך כך הנוכלים קונים אחיזה בנפשות. ולאחר מכן בכתבים אחרים הם מחדירים רעיונות מיסטיים שמשבשים את הדעת, וכשחודרת הזיה אחת – הסכר נפרץ וכל הנמנעות וההזיות הופכות לאפשריות ואז קל לתמרן את ההמון, להפחיד ולסחוט את הפתאים עד תום.
היא מביאה דוגמה ל"צעירה בנפש", זקנה יהודייה מקייב, שעירהּ הופגזה ולכן עלתה ארצה, היא קישרה זאת ליציאת מצרים ובלה-בלה-בלה, ואז אומרת (שם, 16:40): "מבחינתה העם היהודי זה משרד החוץ, זה זק"א, זה מד"א, זה חב"ד, זה הסוכנות [היהודית]", ושוב, ארורה תהיה על כך שהיא מחדירה את חסרי הבינה והדעת המסיתים והמדיחים, כאילו אין מטרתם אלא בעשיית הטוב, בעוד שמטרתם האמיתית היא להחדיר את תבשילם הנתעב לעם-ישראל, ולפרסם את אלילם. ובחיפוש בגוגל ניתן לראות שהם לקוחות קבועים שלה, וכבר פרסמה אותם רבות.
היא מעלה שוב את הסיפור המרגש מעט של הזקנה מקייב ומסננת שוב בין השורות את דברי הכלב מברסלב: "לא להיות תינוק", ואומרת (שם, 21:30) שהתינוק הוא אגואיסט, כשנופל לו המוצץ והוא בוכה באמצע הלילה, גם מבוגרים כאלה קיימים, צאו מהאגואיזם, יש להתחדש, להיות צעיר ורענן ובלה-בלה-בלה...
"אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם יְיָ מִבְטַחוֹ וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב" (תה' מ, ה).
תמונת השער הרשומה מאת: eyalbenyaish, רישיון: CC BY-SA 4.0