top of page

חלום יעקב

במורה (א, טו) רבנו ממשיך במסעו לעבר הרחקת הגשמות והאלילות ולעבר הנחלת ייחוד ה' והשקפות נכונות, ועתה, בפרק טו, הוא מבאר את הפעלים "נצב" ו"יצב" אשר נזכרו בכתבי-הקודש בשלל נטיות והטיות לשוניות, ואשר חלקן נזכרו גם ביחס להקב"ה. במהלך ביאורו לפעלים הללו, רבנו מסביר גם את חלום יעקב ומשמעות הסולם, מפני שבחלום הנבואי הזה נאמר (בר' כח, יג): "וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו" – ואגב ביאור עניין ההתייצבות ושהיא איננה התייצבות גופנית-גשמית, רבנו מבאר את חלום יעקב ברמזים ובראשי פרקים. במאמר זה ננסה להוסיף מעט אור על ביאורו של רבנו, ובזה נוסיף ונצעד בדרך העולה לייחוד ה' ידיעתו ואהבתו.


נחל בראש דברי רבנו שם, אשר כדרכו מסביר תחילה את משמעותם הבסיסית של הפעלים הנדונים, וכֹה דבריו שם: "נצב או יצב, ואף-על-פי שנשתנו שני השורשים הרי העניין אחד כפי שידעת בכל שימושיהם [=בכל נטיותיהם והטיותיהם של הפעלים הללו]. וזה שם משותף, יש שהוא בעניין העמידה וההתייצבות: 'וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק' [שמ' ב, ד], 'יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ' [תה' ב, ב], 'יָצְאוּ נִצָּבִים' [במ' טז, כז]". כלומר, הפעלים הללו הם שמות משותפים, דהיינו פעלים שיש להם משמעויות שונות ונפרדות, ומשמעותם הבסיסית היא העמידה וההתייצבות הפיזית והגופנית של אדם או קבוצת אנשים במקום מסוים, וכמו הדוגמאות שרבנו מביא בדבריו.


א. חלום יעקב


מכאן רבנו עובר להסביר את המשמעות המופשטת של הפעלים הללו, ולפי המשמעות הזו-המופשטת יש להבין אותם כאשר הם נאמרו בכתבי-הקודש ביחס לה' יתעלה, וכֹה דברי רבנו בעניין זה, ובתוך דבריו הללו במורה (א, טו) כאמור, רבנו גם מבאר את חלום יעקב:


"ויהיה [=ביאור הפעלים 'נצב' ו'יצב'] בעניין הקיום והתדירות: 'דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם' [תה' קיט, פט], כלומר יציב וקיים. וכל מה שנאמר מן השם הזה כלפי הבורא [בכתבי הקודש] הרי הוא מן העניין הזה, [כגון] 'וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו' [בר' כח, יג] – קיים ותמידי עליו, כלומר על הסולם, אשר קצהו האחד בשמים וקצהו השני בארץ, ובו מטפס ועולה כל מי שעולה עד שישיג מי שעליו בהחלט, כיוון שהוא [ה' יתעלה] יציב וקיים על ראש הסולם. ופשוט הוא כי אמרי כאן 'עליו' [כלומר מה שאומר רבנו לעיל: "עד שישיג מי שעליו"] הוא לפי המשל הזה האמור".


רבנו פותח לעיל את הסברו על המשמעות המופשטת של הפעלים "נצב" ו"יצב" בעניין שקרוב להקב"ה והוא דברו ופקודתו, והוא מבאר, שמשמעות הפעלים הללו בעניין דבר-ה' ופקודתו היא, שפעולותיו יציבות וקיימות ואינן משתנות, והכוונה כמובן למעשי הבריאה המשוכללים והמושלמים, כללי הטבע הקבועים, שנוהגים מדור לדור באופן קבוע וללא שינוי והשתנות.


כמו כן, לא לחינם יוחסו השמים שבפסוק בתהלים (קיט, פט) לדברוֹ של הקב"ה: "דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם", שהרי כבר למדנו במאמר: "'כִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי' – האם הקב"ה משתנה?" (שם בפרק ב), שהשמים נקשרו בכתבי הקודש לעניינים יציבים וקיימים לעולם-ולעולמי-עולמים כדי לחזק בקרבנו את השקפת יציבות העניין שהם נזכרו בסמוך לו, כגון קיומו הנצחי והבלתי משתנה של הקב"ה בפסוקים: "הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם" (תה' קכג, א), "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם" (תה' ב, ד) ועוד, וכמו שראינו במאמר שם. ובמלים אחרות, כמו שהאדם מתבונן על הכוכבים מדי יום ביומו ומדי דור ודור, וכולם נשארים עומדים במקומם ואינם משתנים ונעלמים, כך הקב"ה יציב וקיים לעולם-ולעולמי-עולמים, וכך דבריו-פקודותיו-פעולותיו קיימות ויציבות לנצח-נצחים (ואף אם יש סוף לקיום היקום בעוד מספר שנים בלתי נתפשׂ, מבחינתנו מדובר בנצח-נצחים).


לסיכום, בפסוק הנדון: "לְעוֹלָם יְיָ דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם" יוחסה ההתייצבות לדברו-פקודתו של הקב"ה כדי ללמד על קיום יציב ותדיר ללא שינוי של פקודותיו ופעולותיו; והוסיפו וייחסו גם את השמים לדברו-פקודתו של הקב"ה, כדי להוסיף ולחזק את המשל בעניין פעולותיו, דהיינו כללי הטבע, שהם קיימים ויציבים ואינם משתנים לעולם-ולעולמי-עולמים – והשמים נבחרו לציון קיום ויציבות הואיל והאנושות לדורותיה תופשת את כוכבי השמים כעניין קבוע יציב ונצחי.


לאחר שרבנו מסביר כיצד "דברו" של הקב"ה אינו דיבור מילולי גשמי וגופני אלא משל לפקודותיו ולפעולותיו הטבעיות ביקום אשר יציבות וקיימות ואינן משתנות, הוא עובר להסביר את שני הפעלים הנדונים בפרק זה בפסוקים אחרים שבהם הם נאמרו ביחס לבורא-עולם.


הדוגמה שרבנו מביא היא מחלום יעקב, והנה שני הפסוקים בבראשית (כח, יב–יג) שסביבם עיקר דיוננו: "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ, וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו" וכו'. וכך רבנו מסביר את הפעל "נִצָּב" שנאמר ביחס להקב"ה:


"קיים ותמידי עליו כלומר על הסולם, אשר קצהו האחד בשמים וקצהו השני בארץ, ובו מטפס ועולה כל מי שעולה עד שישיג מי שעליו בהחלט כיוון שהוא יציב וקיים על ראש הסולם".


כוונת רבנו באמרוֹ שהקב"ה קיים ויציב ותמידי בראש הסולם, היא שהשגת ה' יתעלה לעולם הינה מצויה ונגישה לכל מי שיבקשנה, וכל מי שיחתור לידע את ה' יתעלה בכל לבו ובכל מאודו ימצא את קרבתו של הקב"ה, והשגתו תרומם את נפשו ותשמח את לבו. ובמלים אחרות, אין זמנים שבהם השגת ה' אינה מצויה ונגישה לבני האדם, ולכן, הסיבה היחידה לריחוקם של בני האדם מהשגת ה' יתעלה טמונה בהם הם עצמם. וזו גם כוונתו של דוד המלך ע"ה בתהלים (קמה, יח): "קָרוֹב יְיָ לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת", דהיינו, שכל מי שקורא בשמו של ה' יתעלה שמו ומבקש להשיגו בכל מאודו ונימי נפשו – ימצא את השגת ה' קרובה אליו.


ברור אפוא, שהסולם שבחלום הינו משל לדרגות השגת ה' יתעלה והקרבה המחשבתית אליו, ולכן רבנו אומר: "ובו מטפס ועולה כל מי שעולה עד שישיג מי שעליו בהחלט", ולכן גם הודגש שהסולם הזה, קצהו האחד על הארץ וקצהו השני בשמים – כי הארץ הינה משל לשפל החומריות והשמים הינם משל לרוממות טוהר המחשבה וזכותה, וככל שהאדם מזכך ומטהר את מחשבתו וחשיבתו, וככל שהוא מכשיר ומרומם את נפשו לידע להשכיל ולהבין בחכמות – כך הוא יטפס על הסולם הזה, כלומר כך הוא יתרומם במעלתו ובהשגתו את ה' יתעלה.


אגב, במאמר: "שני אופני משלי הנביאים" הבאתי אפשרויות נוספות להבין את חלום יעקב לאור דברי רבנו במקורות נוספים, אך זו לעניות דעתי האפשרות המרכזית, החשובה והמעמיקה ביותר. ולא אחזור על האפשרויות הנוספות כאן, ומי שרוצה יעיין עליהן שם.


נשים לב, שרבנו מוסיף ומלמד אותנו עד כמה יש להיזהר מן ההגשמה, שהרי הוא מדגיש בסוף דבריו: "ופשוט הוא כי אמרי כאן 'עליו' [=מה שאומר רבנו לעיל: "עד שישיג מי שעליו"] הוא לפי המשל הזה האמור [כלומר שמדובר במשל לדרגות השגת ה' יתעלה]" – שלא חלילה יעלה על דעתנו שהקב"ה ניצב באופן פיזי בראש איזה סולם דמיוני שראשו מגיע לשמים...


ב. מי הם מלאכי האלהים?


רבנו טרם סיים לבאר את חלום יעקב והוא מוסיף ואומר במורה שם (א, טו):


"ומלאכי אלהים [הם] הנביאים, אשר בהם נאמר בפירוש: 'וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ' [במ' כ, טז], 'וַיַּעַל מַלְאַךְ יְיָ מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים' [שו' ב, א]. וכמה מחוכם אמרוֹ: 'עולים ויורדים', העליה לפני הירידה, כי אחר העליה וההגעה למעלות מסוימות בסולם תהיה הירידה, במה שנאצל עליו מן המְּצַוֶּה [=הקב"ה] להנהגת אנשי הארץ ולימודם, אשר על זה מכנה 'ירידה' כמו שבארנו".


ראשית רבנו מסביר, שהמלאכים שנזכרו ברחבי כתבי-הקודש אינם בהכרח מלאכי-השרת, כלומר, יש מקומות בספר התורה ובכתבי-הקודש שהמלאכים שנזכרים בהם הם הנביאים, שגם הם בגדר שליחיו של הקב"ה. והנה הפסוק מספר במדבר במלואו (כ, טז): "וַנִּצְעַק אֶל יְיָ וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם", וברור שהכוונה בפסוק זה היא למשה רבנו אדון הנביאים. ולגבי הפסוק השני שרבנו מביא, נראה שהוא היה סבור שמדובר בנביא, שהרי בהמשך נאמר שם (שו' ב, ד): "וַיְהִי כְּדַבֵּר מַלְאַךְ יְיָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ואין מלאך נגלה במחזה נבואי לכל בני-ישראל, ולכן מן ההכרח להסביר שמדובר בנביא שהקב"ה שלח להוכיח את עם-ישראל כמו שעולה מן הדברים האמורים בספר שופטים שם.


שנית, רבנו מסביר מדוע נאמר בפסוק "עולים ויורדים" ולא "יורדים ועולים", והוא מבאר, כי "אחר העליה וההגעה למעלות מסוימות בסולם תהיה הירידה במה שנאצל עליו מן הַמְּצַוֶּה [=הקב"ה] להנהגת אנשי הארץ ולימודם, אשר על זה מכנה 'ירידה' כמו שבארנו". כלומר, לאחר שהנביא או האדם החכם והישר מבקש ה' באמת, התרומם למעלות מסוימות בסולם, הוא יידרש להיעצר מעט ממסעו להשגת ה' יתעלה, כדי שיוכל להפנות את כוחותיו לרומם גם את שאר בני האדם מבקשי ה' להשיג את בורא-עולם, בהתאם ליכולותיהם ושאיפותיהם.


ומסיבה זו רבנו מַפְנֶה בסוף דבריו לעיל לְמה שהוא ביאר קודם לכן בפרק י ("כמו שביארנו"), כי שם בפרק י רבנו מסביר מהי ירידה ועליה ביחס לה' יתעלה (ואת הפעלים "ירד" ו"עלה" ביחס לה' יתעלה נדונו במאמר: "'וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים' – לאן הוא עלה?"). כלומר, רבנו רומז, שכמו שנאמר שהקב"ה "יורד" ו"עולה" מעל הנביאים במחזות הנבואה, וזאת במטרה להנחיל לנו את השקפת רוממותו ביחס לנביאים וביחס לכל הנבראים – כך אומרים גם על הנביא שהוא "יורד" אל בני האדם ממרום מעלתו המחשבתית וקרבתו לה' יתעלה, וזאת כאמור כדי להסביר להם את מצוות ה' וחוקותיו לפי רמתם ויכולת קיבולם והבנתם – וגם בזה המטרה היא להנחיל את ההשקפה בעניין רוממות מעלת הנביאים לעומת המוני בני האדם.


נמצא, כי הירידה היא אפוא משל לירידת הנביא אל העם לצורך העלאת אחרים, כלומר, אין זו ירידה מהותית במעלתו של הנביא, אלא הפניית כוחות נפשו מרוממות השגת ה' לזמן מה, כדי לסייע לאחרים להתרומם אל עבר השגת ה' יתעלה כפי יכולתם. אמנם, אף שלא מדובר בירידה רוחנית-מהותית חלילה, אך על-כל-פנים, יש בהפניית הכוחות לצורך העלאת אחרים עצירה מסוימת מידיעת ה' והשגתו, שהרי הייחוד וההתבודדות של הנביאים מחוץ לעולמם של בני האדם מרוממת את הנביאים לשלמות, ומציאותם בקרב המוני בני האדם עוצרת אותם במסעם לשלמות, בשל טרדתם והמולתם של המוני בני האדם (וראו לקמן: ג, לג; ג, נא).


ברם, בלי כל קשר לירידה האמורה בחלום יעקב, גם לנביאים יש זמנים שבהם הם קרובים יותר וקרובים פחות במחשבתם אל צור העולמים, והנה דברי קאפח בעניין זה במורה (א, י):


"[הפסוק 'וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים' מבטא את] חלות הנבואה בשיא רמתה. ואף-על-פי ששאר ימיו של משה רבנו היו תוך השראה מתמדת של נבואה כמו שכתב רבנו בהלכות יסודי התורה (ז, יד): 'לפיכך פירש מן האשה לעולם ומן הדומה לו ונקשרה דעתו בצור העולמים ולא נסתלק מעליו ההוד לעולם וקרן עור פניו ונתקדש כמלאכים' – בכל זאת היו זמנים של קלישות ההשראה, וראה לקמן (ב, לו)".


והנה דברי רבנו בעניין זה במורה (ב, לו):


"וכבר ידעת כי כל כוח גופני [מתאפיין בכך] שהוא נלאה ונחלש, ומתרופף לעתים, ומבריא בעתים אחרים, והכוח הזה המדמה הוא כוח גופני בלי ספק, ולפיכך תמצא שהנביאים שָׁבְתָה נבואתם בזמן האבל או הכעס וכיוצא בהם, כבר ידעת אמרם: אין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות [שבת ל ע"ב; ופסקה רבנו בהלכות יסודי התורה (ז, ח), וכֹה דבריו: "שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, אלא מתוך שמחה"], ושיעקב אבינו לא בא לו חזון כל ימי אבלו מחמת טרדת כוחו המדמה בהיעלמות יוסף, ושמשה רבנו עליו השלום לא בא לו חזון כפי שהיה בא לו מלפני כן, לאחר מאורע המרגלים עד כלות דור המדבר בכללותם [תענית ל ע"ב], לפי שהיה חמור בעיניו עניינם מחמת רוב תנואותיהם. ואף-על-פי שהוא [משה רבנו] עליו השלום לא היה לכוח המדמה קשר בנבואתו, אלא שָׁפַע השכל עליו בלי אמצעותו כפי שהזכרנו כמה פעמים, שלא נתנבא במשל כשאר הנביאים. [...] [ראו: "הנבואה – ייחודיות נבואת משה רבנו"] וכן תמצא גם שמקצת הנביאים נתנבאו זמן מסוים ואחר כך נסתלקה מהם הנבואה ולא היה הדבר תמידי מחמת מקרה שאירע" וכו'.


ג. מטרת רבנו בביאור חלום יעקב


בסוף דברי רבנו במורה (א, טו) הוא חוזר למטרתו המרכזית בביאור חלום יעקב, והיא הרחקת הגשמות, וכֹה דבריו: "ואחזור לענייננו [=להרחקת הגשמות], כי 'נִצָּב עָלָיו' [בר' כח, יג] [משמעו] יציב תמידי וקיים, לא שהיא עמידת גוף". ומכיוון שזו מגמתו המרכזית, הוא מצרף עוד שני פסוקים שבהם נאמר הפעל "נצב" ביחס להקב"ה, במטרה לבסס במחשבתנו את התובנה שהפעלים הנדונים שנאמרו ביחס לה' יתעלה לא מתארים עמידת גוף, וכֹה דברי רבנו במורה שם בצטטוֹ את הפסוק הראשון: "ומן העניין הזה 'וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר' [שמ' לג, כא]".


כדי להבין את עניינו של הפסוק הזה הראשון נעתיק אותו במלואו: "הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר". כלומר, הקב"ה אומר למשה רבנו ע"ה, שכדי להגיע למשהו מאותה דרגת השקפה ועיון שהנך מבקש מאיתי ("הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ"), עליך להיות איתן בהשגתך ובידיעתך את בורא-עולם. ובמלים אחרות, שמחשבתך תהא נתונה תמיד להשגת ה' יתעלה ושואפת ללא לֵאות להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם – וכך יש להסביר את כוונת רבנו באמרוֹ: "ופירושו שיישאר איתן ויציב בהשגתו את מקור הכל". כלומר, ההתייצבות והעמידה שנאמרו בפסוקי התורה ביחס לה' יתעלה מבטאות איתנוּת מחשבתית ודבקוּת השגתית בבורא-עולם (ושתי בקשותיו הנשגבות של משה רבנו נתבארו במאמר: "ידיעת פעולותיו היא ידיעתו", ועוד).


בחתימת דברי רבנו לפרק זה (א, טו) הוא מעתיק את הפסוק השני: "הנה נתבאר לך, כי 'נצב' ו'עמד' עניינם אחד בעניין זה, וכבר אמר 'הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב' [שמ' יז, ו]". ננסה עתה להסביר גם את הפסוק השני הזה: ובכן, באופן כללי כבר ביארנו את הפעל "עמד", שנאמר בפסוק הזה ובכל רחבי כתבי-הקודש ביחס להקב"ה, במאמר: "'וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא' – האם מדובר בעמידת רגליים?". ובכל זאת ראוי להוסיף ולהזכיר, ש"עמידתו" של הקב"ה לפני משה רבנו ע"ה שתוארה בפסוק הזה, הינה משל להבטחת ה' למשה רבנו שילווה אותו עזר אלהי במעמד הכאת הסלע ברפידים, ועזר זה כולל את חיזוק עמידתו האיתנה של משה רבנו אל מול עם-ישראל שכמעט סקלו אותו באותו המעמד, וכן את עשיית הנס הגדול בהוצאת המים מן הסלע לכל עם-ישראל. והנה לשון הפסוק: "הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב, וְהִכִּיתָ בַצּוּר, וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם, וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל".


ואיני יודע בדיוק מדוע נאמר בפסוק: "עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב" – ואולי יש כאן רמז ליבשותו ולקשיותו של הסלע כדי להגדיל ולרומם את הנס שמשה רבנו הוציא ממנו מים לכל עם-ישראל; ואולי יש כאן רמז למעמד הר סיני, ולפיו הקב"ה מחזק את משה רבנו ואומר לו: כמו שהייתי עמך במעמד הר סיני ועשית אותות ומופתים לעיני כל העם, כך אהיה עמך גם עתה ותעשה להם אות ומופת גדול בהוצאת מים מן הסלע. ומחזק את ביאורי האחרון פסוק ד שנאמר בסמוך: "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְיָ לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי", כלומר משה רבנו היה שרוי במצוקה גדולה, והיה צורך לחזקו ולעודדו כנגד התקפת העם שכמעט סקל אותו באבנים!


למדנו אפוא, כי העמידה שנזכרה בפסוק: "הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב", היא עמידה של חומת הגנה קיימת ויציבה למשה רבנו והבטחה לעזר אלהי שלא יחדל ולא ייפָּסק.


"וְאַתָּה תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ, אַל תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם פֶּן אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם. וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל כָּל הָאָרֶץ לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ. וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם יְיָ לְהַצִּילֶךָ" (יר' א, יז–יח). יהי רצון שה' יהיה עמנו ויחזקנו לעמוד בכל הַמִּשְׁבָּרִים והגלים שעוברים עלינו.

חלום יעקב
.pdf
הורידו את PDF • 166KB

186 צפיותתגובה 1

פוסטים אחרונים

הצג הכול

תגובה אחת


Yaffi S
Yaffi S
16 במרץ 2020

מעניין ומאיר עינים כייף לקרוא. צריך לעשות וידאו למאמר הזה...

לייק
bottom of page