חלום יעקב

עודכן: 28 בינו׳ 2021

במורה (א, טו) רבנו ממשיך במסעו לעבר הרחקת הגשמות והאלילות ולעבר הנחלת ייחוד ה' והשקפות נכונות, ועתה בפרק טו הוא מבאר את הפעלים "נצב" ו"יצב" אשר נזכרו בכתבי-הקודש בשלל נטיות והטיות לשוניות, ואשר חלקן נזכרו גם ביחס להקב"ה. במהלך ביאורו, רבנו מסביר את חלום יעקב ומשמעות הסולם, מפני שבחלום הנבואי הזה נאמר (בר' כח, יג): "וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו", ואגב ביאור עניין ההתייצבות ושהיא איננה התייצבות גופנית-גשמית, רבנו מבאר גם את חלום יעקב ברמזים ובראשי פרקים. במאמר זה ננסה לשפוך מעט אור על ביאורו של רבנו, ולהוסיף ולצעוד בדרך העולה לייחוד ה' ידיעתו ואהבתו.


נחל בראש דברי רבנו אשר כדרכו מסביר תחילה את משמעותם הבסיסית של הפעלים הנדונים, וכֹה דבריו שם: "נצב או יצב,ואף-על-פי שנשתנו שני השורשים הרי העניין אחד כפי שידעת בכל שימושיהם [=בכל נטיות והטיות הפעלים הללו]. וזה שם משותף, יש שהוא בעניין העמידה וההתייצבות: 'וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק' [שמ' ב, ד], 'יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ' [תה' ב, ב], 'יָצְאוּ נִצָּבִים' [במ' טז, כז]". כלומר, הפעלים הללו הם שמות משותפים, דהיינו פעלים שיש להם משמעויות שונות ונפרדות, ומשמעותם הבסיסית היא העמידה וההתייצבות הפיזית והגופנית של אדם או קבוצת אנשים, וכמו הדוגמאות שרבנו מביא בדבריו.


א. חלום יעקב


מכאן רבנו עובר להסביר את המשמעות המופשטת של הפעלים הללו, ולפי המשמעות הזו יש להבין אותם כאשר הם נאמרו בכתבי-הקודש ביחס לה' יתעלה, וכֹה דברי רבנו בעניין זה, ובתוך דבריו הללו במורה (א, טו) כאמור, רבנו גם מבאר את חלום יעקב:


"ויהיה [=ביאור הפעלים 'נצב' ו'יצב'] בעניין הקיום והתדירות: 'דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם' [תה' קיט, פט], כלומר יציב וקיים. וכל מה שנאמר מן השם הזה כלפי הבורא [בכתבי הקודש] הרי הוא מן העניין הזה, [כגון] 'וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו' [בר' כח, יג] – קיים ותמידי עליו, כלומר על הסולם, אשר קצהו האחד בשמים וקצהו השני בארץ, ובו מטפס ועולה כל מי שעולה עד שישיג מי שעליו בהחלט, כיוון שהוא יציב וקיים על ראש הסולם. ופשוט הוא כי אמרי כאן 'עליו' [כלומר מה שאומר רבנו לעיל: "עד שישיג מי שעליו"] הוא לפי המשל הזה האמור".


רבנו פותח בהסבר משמעות מופשטת של הפעלים "נצב" ו"יצב" בעניין שקרוב להקב"ה והוא דברו ופקודתו, והוא מבאר, שכוונת הפעלים הללו בעניין דברו ופקודתו היא, שפעולותיו יציבות וקיימות ואינן משתנות, והכוונה כמובן למעשי הבריאה המשוכללים והמושלמים, כללי הטבע הקבועים, אשר נוהגים מדור לדור באופן קבוע וללא שינוי והשתנות.


כמו כן, לא לחינם יוחסו השמים בפסוק מתהלים (קיט, פט) לדברו של הקב"ה: "דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם", שהרי כבר למדנו במאמר: "'כִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי' – האם הקב"ה משתנה?" (שם בפרק ב), שהשמים נקשרו לעניינים יציבים וקיימים לעולמי-עולמים, כדי לחזק את השקפת יציבות העניין שהם נזכרו בסמוך לו, כגון קיומו הנצחי והבלתי משתנה של הקב"ה בפסוקים: "הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם" (תה' קכג, א), "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם" (תה' ב, ד) ועוד, וכמו שראינו במאמר שם.


ובמלים אחרות, כמו שהאדם מתבונן על הכוכבים מדי יום ביומו ומדי דור ודור, וכולם נשארים עומדים במקומם ואינם משתנים ונעלמים, כך הקב"ה יציב וקיים לעולם-ולעולמי-עולמים, וכך דבריו-פקודותיו-פעולותיו קיימות ויציבות לנצח-נצחים (ואף אם יש סוף לקיום היקום בעוד מספר שנים בלתי נתפשׂ, מבחינתנו מדובר בנצח-נצחים). ולכן בפסוק הנדון הוסיפו וייחסו את השמים ל"דברו" של הקב"ה: "לְעוֹלָם יְיָ דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם", וזאת כדי להעביר לנו שני מסרים: נצחיות "דברו" של הקב"ה הוא משל לקיום יציב ותדיר ללא שינוי של פקודותיו ופעולותיו, וייחוס נצחיות "דברו" לשמים מוסיף ומחזק את המשל שפעולותיו, דהיינו כללי הטבע, קיימים ויציבים ואינם משתנים לעולמי-עולמים – וכמו שאנחנו תופשים את כוכבי השמים, או יותר נכון כפי שבני האדם תופשים את כוכבי השמים במשך אלפי שנים.


לאחר שרבנו מסביר כיצד "דברו" של הקב"ה אינו דיבור מילולי גשמי וגופני אלא משל לפעולותיו ולפקודותיו אשר יציבות וקיימות ואינן משתנות, הוא עובר להסביר את שני הפעלים הנדונים בפרק זה בפסוקים אחרים שבהם הם נאמרו ביחס לבורא-עולם.


הדוגמה שרבנו מביא היא מחלום יעקב, והנה שני הפסוקים בבראשית (כח, יב–יג) שסביבם עיקר דיוננו: "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ, וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו" וכו'. וכך רבנו מסביר את הפעל "נִצָּב" שנאמר ביחס להקב"ה: "קיים ותמידי עליו כלומר על הסולם, אשר קצהו האחד בשמים וקצהו השני בארץ, ובו מטפס ועולה כל מי שעולה עד שישיג מי שעליו בהחלט כיוון שהוא יציב וקיים על ראש הסולם".


כוונת רבנו באמרוֹ שהקב"ה קיים ויציב ותמידי בראש הסולם, היא שהשגת ה' יתעלה הינה לעולם מצויה ונגישה לכל מי שיבקשנה, וכל מי שיחתור לידע את ה' יתעלה בכל לבו ובכל נפשו ימצא את קרבתו של הקב"ה, והשגתו תרומם את נפשו ותשמח את לבו. ובמלים אחרות, אין זמנים שבהם השגת ה' אינה מצויה ונגישה לבני האדם, ולכן, הסיבה היחידה לריחוקם של בני האדם מהשגת ה' יתעלה טמונה בהם הם עצמם. וזו גם כוונתו של מָרי באמרוֹ בהערה שם: "בבחינת 'קָרוֹב יְיָ לְכָל קֹרְאָיו [לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ] בֶאֱמֶת' [תה' קמה, יח], הקריאה האמיתית ההשגתית שהיא הייתה קריאתו של אברהם אבינו".


וברור שהסולם הינו משל לדרגות השגת ה' יתעלה והקרבה אליו, ולכן רבנו אומר: "ובו מטפס ועולה כל מי שעולה עד שישיג מי שעליו בהחלט", ולכן גם הודגש שהסולם הזה קצהו האחד על הארץ וקצהו השני בשמים, כי הארץ הינה משל לשפל החומריות והשמים הינם משל לרוממות טוהר המחשבה וזכותה, וככל שהאדם מזכך ומטהר את מחשבתו וחשיבתו, וככל שהוא מכשיר ומרומם את נפשו לידע להשכיל ולהבין בחכמות – כך הוא יטפס על הסולם הזה, כלומר כך הוא יתרומם במעלתו ובהשגתו את ה' יתעלה.


ובמאמרי "שני אופני משלי הנביאים" הבאתי אפשרויות נוספות להבין את חלום יעקב לאור דברי רבנו במקורות נוספים, אך זו לעניות דעתי האפשרות המרכזית והמעמיקה ביותר. ולא אחזור על האפשרויות הנוספות כאן, ומי שרוצה יעיין עליהן שם.


ודרך אגב, רבנו גם מלמד אותנו עד כמה יש להיזהר מן ההגשמה, שהרי הוא מדגיש בסוף דבריו לעיל: "ופשוט הוא כי אמרי כאן 'עליו' [מה שאומר רבנו לעיל: "עד שישיג מי שעליו"] הוא לפי המשל הזה האמור [כלומר שמדובר במשל לדרגות השגת ה' יתעלה]" – שלא חלילה יעלה על דעתנו שהקב"ה ניצב באופן פיזי בראש איזה סולם דמיוני שראשו מגיע לשמים...


ב. מי הם מלאכי האלהים?


רבנו טרם סיים לבאר את חלום יעקב והוא מוסיף ואומר במורה שם (א, טו):


"ומלאכי אלהים [הם] הנביאים אשר בהם נאמר בפירוש: 'וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ' [במ' כ, טז], 'וַיַּעַל מַלְאַךְ יְיָ מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים' [שו' ב, א]. וכמה מחוכם אמרו 'עולים ויורדים' העליה לפני הירידה, כי אחר העליה וההגעה למעלות מסוימות בסולם תהיה הירידה במה שנאצל עליו מן המְּצַווה להנהגת אנשי הארץ ולימודם אשר על זה מכנה 'ירידה' כמו שבארנו".


ראשית רבנו מבאר, כי המלאכים שנזכרו ברחבי כתבי-הקודש אינם בהכרח מלאכי-השרת, כלומר, יש מקומות בספר התורה ובכתבי-הקודש שהמלאכים הם הנביאים שגם הם בגדר שליחיו של הקב"ה. והנה הפסוק מספר במדבר במלואו (כ, טז): "וַנִּצְעַק אֶל יְיָ וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם", וברור שהכוונה בפסוק זה היא למשה רבנו אדון הנביאים. ולגבי הפסוק השני שרבנו מביא, נראה שהוא היה סבור שמדובר בנביא, שהרי בהמשך נאמר שם (שו' ב, ד): "וַיְהִי כְּדַבֵּר מַלְאַךְ יְיָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ואין מלאך נגלה במחזה נבואי לכל בני-ישראל, ולכן מן ההכרח להסביר שמדובר בנביא שהקב"ה שלח להוכיח את עם-ישראל כמו שעולה מן הדברים האמורים בספר שופטים שם.


שנית, רבנו מסביר מדוע נאמר בפסוק "עולים ויורדים" ולא "יורדים ועולים", והוא מבאר, כי "אחר העליה וההגעה למעלות מסוימות בסולם תהיה הירידה במה שנאצל עליו מן המצווה [=הקב"ה] להנהגת אנשי הארץ ולימודם אשר על זה מכנה 'ירידה' כמו שבארנו". כלומר, לאחר שהנביא או האדם החכם והישר מבקש ה' באמת, התרומם למעלות מסוימות בסולם, הוא יידרש להיעצר מעט ממסעו להשגת ה' יתעלה, כדי שיוכל להפנות את כוחותיו לרומם גם את שאר בני האדם מבקשי ה' להשיג את בורא-עולם, בהתאם ליכולתם ושאיפתם.


ומסיבה זו רבנו בסוף דבריו לעיל מפנה למה שהוא ביאר קודם לכן בפרק י ("כמו שביארנו"), כי שם בפרק י רבנו מסביר מהי ירידה ועליה ביחס לה' יתעלה (ואת הפעלים "ירד" ו"עלה" ביחס לה' יתעלה ביארתי במאמרי: "'וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים' – לאן הוא עלה?"). וכאן רבנו למעשה רומז, שכמו שהקב"ה "יורד" ו"עולה" מעל הנביאים במחזות הנבואה השונים, כך אומרים גם על הנביא שהוא "יורד" אל בני האדם ממרום מעלתו המחשבתית וקרבתו לה' יתעלה, כדי להסביר להם את מצוות ה' וחוקותיו לפי רמתם ויכולת קיבולם והבנתם. והמטרה בזה להנחיל לנו את ההשקפה בעניין רוממו