חלום יעקב

במורה (א, טו) רבנו ממשיך במסעו לעבר הרחקת הגשמות והאלילות ולעבר הנחלת ייחוד ה' והשקפות נכונות, ועתה בפרק טו הוא מבאר את הפעלים "נצב" ו"יצב" אשר נזכרו בכתבי-הקודש בשלל נטיות והטיות לשוניות, ואשר חלקן נזכרו גם ביחס להקב"ה. במהלך ביאורו, רבנו מסביר את חלום יעקב ומשמעות הסולם, מפני שבחלום הנבואי הזה נאמר (בר' כח, יג): "וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו", ואגב ביאור עניין ההתייצבות ושהיא איננה התייצבות גופנית-גשמית, רבנו מבאר גם את חלום יעקב ברמזים ובראשי פרקים. במאמר זה ננסה לשפוך מעט אור על ביאורו של רבנו, ולהוסיף ולצעוד בדרך העולה לייחוד ה' ידיעתו ואהבתו.


נחל בראש דברי רבנו אשר כדרכו מסביר תחילה את משמעותם הבסיסית של הפעלים הנדונים, וכֹה דבריו שם: "נצב או יצב,ואף-על-פי שנשתנו שני השורשים הרי העניין אחד כפי שידעת בכל שימושיהם [=בכל נטיות והטיות הפעלים הללו]. וזה שם משותף, יש שהוא בעניין העמידה וההתייצבות: 'וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק' [שמ' ב, ד], 'יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ' [תה' ב, ב], 'יָצְאוּ נִצָּבִים' [במ' טז, כז]". כלומר, הפעלים הללו הם שמות משותפים, דהיינו פעלים שיש להם משמעויות שונות ונפרדות, ומשמעותם הבסיסית היא העמידה וההתייצבות הפיזית והגופנית של אדם או קבוצת אנשים, וכמו הדוגמאות שרבנו מביא בדבריו.


א. חלום יעקב


מכאן רבנו עובר להסביר את המשמעות המופשטת של הפעלים הללו, ולפי המשמעות הזו יש להבין אותם כאשר הם נאמרו בכתבי-הקודש ביחס לה' יתעלה, וכֹה דברי רבנו בעניין זה, ובתוך דבריו הללו במורה (א, טו) כאמור, רבנו גם מבאר את חלום יעקב:


"ויהיה [=ביאור הפעלים 'נצב' ו'יצב'] בעניין הקיום והתדירות: 'דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם' [תה' קיט, פט], כלומר יציב וקיים. וכל מה שנאמר מן השם הזה כלפי הבורא [בכתבי הקודש] הרי הוא מן העניין הזה, [כגון] 'וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו' [בר' כח, יג] – קיים ותמידי עליו, כלומר על הסולם, אשר קצהו האחד בשמים וקצהו השני בארץ, ובו מטפס ועולה כל מי שעולה עד שישיג מי שעליו בהחלט, כיוון שהוא יציב וקיים על ראש הסולם. ופשוט הוא כי אמרי כאן 'עליו' [כלומר מה שאומר רבנו לעיל: "עד שישיג מי שעליו"] הוא לפי המשל הזה האמור".


רבנו פותח בהסבר משמעות מופשטת של הפעלים "נצב" ו"יצב" בעניין שקרוב להקב"ה והוא דברו ופקודתו, והוא מבאר, שכוונת הפעלים הללו בעניין דברו ופקודתו היא, שפעולותיו יציבות וקיימות ואינן משתנות, והכוונה כמובן למעשי הבריאה המשוכללים והמושלמים, כללי הטבע הקבועים, אשר נוהגים מדור לדור באופן קבוע וללא שינוי והשתנות.


כמו כן, לא לחינם יוחסו השמים בפסוק מתהלים (קיט, פט) לדברו של הקב"ה: "דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם", שהרי כבר למדנו במאמר: "'כִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי' – האם הקב"ה משתנה?" (שם בפרק ב), שהשמים נקשרו לעניינים יציבים וקיימים לעולמי-עולמים, כדי לחזק את השקפת יציבות העניין שהם נזכרו בסמוך לו, כגון קיומו הנצחי והבלתי משתנה של הקב"ה בפסוקים: "הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם" (תה' קכג, א), "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם" (תה' ב, ד) ועוד, וכמו שראינו במאמר שם.


ובמלים אחרות, כמו שהאדם מתבונן על הכוכבים מדי יום ביומו ומדי דור ודור, וכולם נשארים עומדים במקומם ואינם משתנים ונעלמים, כך הקב"ה יציב וקיים לעולם-ולעולמי-עולמים, וכך דבריו-פקודותיו-פעולותיו קיימות ויציבות לנצח-נצחים (ואף אם יש סוף לקיום היקום בעוד מספר שנים בלתי נתפשׂ, מבחינתנו מדובר בנצח-נצחים). ולכן בפסוק הנדון הוסיפו וייחסו את השמים ל"דברו" של הקב"ה: "לְעוֹלָם יְיָ דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם", וזאת כדי להעביר לנו שני מסרים: נצחיות "דברו" של הקב"ה הוא משל לקיום יציב ותדיר ללא שינוי של פקודותיו ופעולותיו, וייחוס נצחיות "דברו" לשמים מוסיף ומחזק את המשל שפעולותיו, דהיינו כללי הטבע, קיימים ויציבים ואינם משתנים לעולמי-עולמים – וכמו שאנחנו תופשים את כוכבי השמים, או יותר נכון כפי שבני האדם תופשים את כוכבי השמים במשך אלפי שנים.


לאחר שרבנו מסביר כיצד "דברו" של הקב"ה אינו דיבור מילולי גשמי וגופני אלא משל לפעולותיו ולפקודותיו אשר יציבות וקיימות ואינן משתנות, הוא עובר להסביר את שני הפעלים הנדונים בפרק זה בפסוקים אחרים שבהם הם נאמרו ביחס לבורא-עולם.


הדוגמה שרבנו מביא היא מחלום יעקב, והנה שני הפסוקים בבראשית (כח, יב–יג) שסביבם עיקר דיוננו: "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ, וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו" וכו'. וכך רבנו מסביר את הפעל "נִצָּב" שנאמר ביחס להקב"ה: "קיים ותמידי עליו כלומר על הסולם, אשר קצהו האחד בשמים וקצהו השני בארץ, ובו מטפס ועולה כל מי שעולה עד שישיג מי שעליו בהחלט כיוון שהוא יציב וקיים על ראש הסולם".


כוונת רבנו באמרוֹ שהקב"ה קיים ויציב ותמידי בראש הסולם, היא שהשגת ה' יתעלה הינה לעולם מצויה ונגישה לכל מי שיבקשנה, וכל מי שיחתור לידע את ה' יתעלה בכל לבו ובכל נפשו ימצא את קרבתו של הקב"ה, והשגתו תרומם את נפשו ותשמח את לבו. ובמלים אחרות, אין זמנים שבהם השגת ה' אינה מצויה ונגישה לבני האדם, ולכן, הסיבה היחידה לריחוקם של בני האדם מהשגת ה' יתעלה טמונה בהם הם עצמם. וזו גם כוונתו של מָרי באמרוֹ בהערה שם: "בבחינת 'קָרוֹב יְיָ לְכָל קֹרְאָיו [לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ] בֶאֱמֶת' [תה' קמה, יח], הקריאה האמיתית ההשגתית שהיא הייתה קריאתו של אברהם אבינו".


וברור שהסולם הינו משל לדרגות השגת ה' יתעלה והקרבה אליו, ולכן רבנו אומר: "ובו מטפס ועולה כל מי שעולה עד שישיג מי שעליו בהחלט", ולכן גם הודגש שהסולם הזה קצהו האחד על הארץ וקצהו השני בשמים, כי הארץ הינה משל לשפל החומריות והשמים הינם משל לרוממות טוהר המחשבה וזכותה, וככל שהאדם מזכך ומטהר את מחשבתו וחשיבתו, וככל שהוא מכשיר ומרומם את נפשו לידע להשכיל ולהבין בחכמות – כך הוא יטפס על הסולם הזה, כלומר כך הוא יתרומם במעלתו ובהשגתו את ה' יתעלה.


ובמאמרי "שני אופני משלי הנביאים" הבאתי אפשרויות נוספות להבין את חלום יעקב לאור דברי רבנו במקורות נוספים, אך זו לעניות דעתי האפשרות המרכזית והמעמיקה ביותר. ולא אחזור על האפשרויות הנוספות כאן, ומי שרוצה יעיין עליהן שם.


ודרך אגב, רבנו גם מלמד אותנו עד כמה יש להיזהר מן ההגשמה, שהרי הוא מדגיש בסוף דבריו לעיל: "ופשוט הוא כי אמרי כאן 'עליו' [מה שאומר רבנו לעיל: "עד שישיג מי שעליו"] הוא לפי המשל הזה האמור [כלומר שמדובר במשל לדרגות השגת ה' יתעלה]" – שלא חלילה יעלה על דעתנו שהקב"ה ניצב באופן פיזי בראש איזה סולם דמיוני שראשו מגיע לשמים...


ב. מי הם מלאכי האלהים?


רבנו טרם סיים לבאר את חלום יעקב והוא מוסיף ואומר במורה שם (א, טו):


"ומלאכי אלהים [הם] הנביאים אשר בהם נאמר בפירוש: 'וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ' [במ' כ, טז], 'וַיַּעַל מַלְאַךְ יְיָ מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים' [שו' ב, א]. וכמה מחוכם אמרו 'עולים ויורדים' העליה לפני הירידה, כי אחר העליה וההגעה למעלות מסוימות בסולם תהיה הירידה במה שנאצל עליו מן המְּצַווה להנהגת אנשי הארץ ולימודם אשר על זה מכנה 'ירידה' כמו שבארנו".


ראשית רבנו מבאר, כי המלאכים שנזכרו ברחבי כתבי-הקודש אינם בהכרח מלאכי-השרת, כלומר, יש מקומות בספר התורה ובכתבי-הקודש שהמלאכים הם הנביאים שגם הם בגדר שליחיו של הקב"ה. והנה הפסוק מספר במדבר במלואו (כ, טז): "וַנִּצְעַק אֶל יְיָ וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם", וברור שהכוונה בפסוק זה היא למשה רבנו אדון הנביאים. ולגבי הפסוק השני שרבנו מביא, נראה שהוא היה סבור שמדובר בנביא, שהרי בהמשך נאמר שם (שו' ב, ד): "וַיְהִי כְּדַבֵּר מַלְאַךְ יְיָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ואין מלאך נגלה במחזה נבואי לכל בני-ישראל, ולכן מן ההכרח להסביר שמדובר בנביא שהקב"ה שלח להוכיח את עם-ישראל כמו שעולה מן הדברים האמורים בספר שופטים שם.


שנית, רבנו מסביר מדוע נאמר בפסוק "עולים ויורדים" ולא "יורדים ועולים", והוא מבאר, כי "אחר העליה וההגעה למעלות מסוימות בסולם תהיה הירידה במה שנאצל עליו מן המצווה [=הקב"ה] להנהגת אנשי הארץ ולימודם אשר על זה מכנה 'ירידה' כמו שבארנו". כלומר, לאחר שהנביא או האדם החכם והישר מבקש ה' באמת, התרומם למעלות מסוימות בסולם, הוא יידרש להיעצר מעט ממסעו להשגת ה' יתעלה, כדי שיוכל להפנות את כוחותיו לרומם גם את שאר בני האדם מבקשי ה' להשיג את בורא-עולם, בהתאם ליכולתם ושאיפתם.


ומסיבה זו רבנו בסוף דבריו לעיל מפנה למה שהוא ביאר קודם לכן בפרק י ("כמו שביארנו"), כי שם בפרק י רבנו מסביר מהי ירידה ועליה ביחס לה' יתעלה (ואת הפעלים "ירד" ו"עלה" ביחס לה' יתעלה ביארתי במאמרי: "'וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים' – לאן הוא עלה?"). וכאן רבנו למעשה רומז, שכמו שהקב"ה "יורד" ו"עולה" מעל הנביאים במחזות הנבואה השונים, כך אומרים גם על הנביא שהוא "יורד" אל בני האדם ממרום מעלתו המחשבתית וקרבתו לה' יתעלה, כדי להסביר להם את מצוות ה' וחוקותיו לפי רמתם ויכולת קיבולם והבנתם. והמטרה בזה להנחיל לנו את ההשקפה בעניין רוממות מעלת הנביאים לעומת המוני בני האדם.


נמצא, כי הירידה היא אפוא משל לירידתו של הנביא אל העם לצורך העלאת אחרים, ואינה ירידה מהותית חלילה במעלתו של הנביא, וכמו שאומר מָרי במורה (א, טו): "כלומר שירידתם אינה מהותית בהם אלא צמצום לצורך העלאת אחרים". ברם, עדיין יש לירידה זו השפעה על הנביאים מכיוון שהיא עוצרת אותם מעט ממסעם אל ידיעת ה' והשגתו, וכמו שאומר מָרי במורה (א, ח): "והכוונה שנתייחד ונתבודד משה עם עצמו מחוץ לעולמם של יתר בני האדם, אשר המציאות או ההימצאות ביניהם מונעת את השלמות, וכדלקמן (ג, לג; ג, נא)".


אך מכל מקום, ובלי כל קשר לירידה האמורה בחלום יעקב, גם לנביאים יש זמנים שבהם הם קרובים יותר וקרובים פחות במחשבתם אל צור העולמים, והנה דברי מָרי בעניין זה במורה (א, י):


"[הפסוק 'וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים' מבטא את] חלות הנבואה בשיא רמתה. ואף-על-פי ששאר ימיו של משה רבנו היו תוך השראה מתמדת של נבואה כמו שכתב רבנו בהלכות יסודי התורה (ז, יד): 'לפיכך פירש מן האשה לעולם ומן הדומה לו ונקשרה דעתו בצור העולמים ולא נסתלק מעליו ההוד לעולם וקרן עור פניו ונתקדש כמלאכים' – בכל זאת היו זמנים של קלישות ההשראה, וראה לקמן (ב, לו)".


ג. מטרת רבנו בביאור חלום יעקב


בסוף דברי רבנו במורה (א, טו) הוא חוזר למטרה המרכזית שלו בביאור חלום יעקב, והיא הרחקת הגשמות, וכֹה דבריו: "ואחזור לענייננו, כי 'נִצָּב עָלָיו' [בר' כח, יג] [משמעו] יציב תמידי וקיים לא שהיא עמידת גוף". ומכיוון שזו מטרתו המרכזית, הוא מוסיף עוד שני פסוקים שבהם נאמר הפעל "נצב" ביחס להקב"ה ומטרתו בהבאת שני הפסוקים הנוספים אף היא להרחיק מן ההגשמה בבארו שבשניהם לא מדובר על עמידת גוף, וכֹה דבריו בהבאתו את הפסוק הראשון: "ומן העניין הזה 'וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר' [שמ' לג, כא]".


כדי להבין את עניינו של הפסוק הראשון נעתיק אותו במלואו: "הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר". כלומר, הקב"ה אומר למשה רבנו, שכדי להגיע למשהו מאותה דרגת השקפה ועיון שהנך מבקש מאיתי ("הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ"), עליך להיות איתן בהשגתך ובידיעתך את בורא-עולם. ובמלים אחרות, שמחשבתך תהא נתונה תמיד להשגת ה' יתעלה ושואפת ללא לאות להכיר עוד ועוד את מי-שאמר-והיה-העולם. וכך מסביר מָרי שם את כוונת רבנו: "ופירושו שיישאר איתן ויציב בהשגתו את מקור הכל". כלומר, ההתייצבות והעמידה שנאמרו בפסוקי התורה ביחס לה' יתעלה מבטאות איתנוּת מחשבתית ודבקוּת השגתית בבורא-עולם (ועל שתי בקשותיו של משה רבנו כתבתי במאמרי: "מה ביקש משה רבנו מאת הקב"ה?").


בחתימת דברי רבנו לפרק זה (א, טו) הוא מעתיק את הפסוק השני: "הנה נתבאר לך, כי 'נצב' ו'עמד' עניינם אחד בעניין זה, וכבר אמר 'הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב' [שמ' יז, ו]". ועתה ננסה להסביר גם את הפסוק הזה: ובכן, באופן כללי כבר ביארנו את הפעל "עמד" שנאמר בפסוק הזה ובכל רחבי כתבי-הקודש ביחס להקב"ה במאמר: "'וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא' – האם מדובר בעמידת רגליים?". ובכל זאת ראוי להוסיף ולהסביר, ש"עמידתו" של הקב"ה לפני משה רבנו שנזכרה בפסוק הזה, הינה משל להבטחת ה' למשה רבנו שילווה אותו עזר אלהי במעמד הכאת הסלע ברפידים, ועזר זה כולל את חיזוק עמידתו האיתנה של משה רבנו אל מול עם-ישראל שכמעט סקלו אותו, וכן את עשיית הנס הגדול בהוצאת המים מן הסלע לכל עם-ישראל. והנה לשון הפסוק: "הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב, וְהִכִּיתָ בַצּוּר, וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם, וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל".


ואיני יודע בדיוק מדוע נאמר בפסוק: "עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב" – ואולי יש כאן רמז ליבשותו ולקשיותו של הסלע כדי להגדיל ולרומם את הנס שמשה רבנו הוציא ממנו מים לכל עם-ישראל; ואולי יש כאן רמז למעמד הר סיני, ולפיו הקב"ה מחזק את משה רבנו ואומר לו, כמו שהייתי עמך במעמד הר סיני ועשית אותות ומופתים לעיני כל העם, כך אהיה עמך גם עתה ותעשה להם אות ומופת גדול בהוצאת מים מן הסלע. ומחזק את ביאורי האחרון פסוק ד שנאמר בסמוך: "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְיָ לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי", כלומר משה רבנו היה שרוי במצוקה גדולה, והיה צורך לחזקו ולעודדו כנגד כל העם שכמעט סקלו אותו באבנים!


נמצא מכל מקום, כי העמידה שנזכרה בפסוק: "הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב", היא עמידה של חומת הגנה קיימת ויציבה למשה רבנו והבטחה לעזר אלהי שלא ייפסק ולא יחדל.


"וְאַתָּה תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ, אַל תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם פֶּן אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם. וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל כָּל הָאָרֶץ לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ. וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם יְיָ לְהַצִּילֶךָ" (יר' א, יז–יח).

אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!