שני אופני משלי הנביאים

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

במאמר הקודם בסדרת "מורה הנבוכים" ("משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם"), למדנו כי רבנו מבחין בין משלי חז"ל למשלי הנביאים הבחנה מהותית גדולה ומשמעותית. בהמשך דבריו בהקדמתו למורה שם (עמ' י–יא), רבנו עורך הבחנה נוספת, פנימית, בתוך הקטגוריה שנקראת "משלי הנביאים". רבנו מלמד אותנו כי יש שני סוגים של משלי נביאים: 1) האחד שכל מלה או משפט שבאותו המשל כולל עניין מסוים; 2) והשני שכל המשל מורה על עניין אחד מסוים, וריבוי המלים לא נועד אלא לייפות את המשל ולהעמידו על עמדו.


וכֹה דברי רבנו שם:


"ודע, כי המשלים הנבואיים יש בהם שני דרכים: [1] מהם משלים שכל מלה באותו המשל כוללת עניין; [2] ומהם אשר כל המשל מורה על כל העניין הנמשל, ויבואו באותו המשל מלים רבות מאד שאין כל מילה מהן מוסיפה דבר באותו העניין הנמשל, ויהיה סדר הדברים כפי מה שראוי לפשט אותו המשל, והבן זה היטב".


א. חלום יעקב


כדוגמה לסוג הראשון של משלי הנביאים רבנו מביא את חלום יעקב, וכֹה דבריו:


"והנה לדוגמת הסוג הראשון מן המשלים הנבואיים אמרוֹ: 'וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ, וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו' [בר' כח, יב–יג], הרי אמרוֹ 'סֻלָּם' – מורה על עניין מסוים; ואמרוֹ 'מֻצָּב אַרְצָה' – מורה על עניין שני; ואמרוֹ: 'וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה' – מורה על עניין שלישי; ואמרוֹ: 'וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים' – מורה על עניין רביעי; ואמרוֹ: 'עֹלִים' – מורה על עניין חמישי; ואמרוֹ: 'וְיֹרְדִים' – מורה על עניין שישי; ואמרוֹ: 'וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו' – מורה על עניין שביעי. נמצא, שכל מלה האמורה במשל זה היא לעניין נוסף בתוך הכללות הנמשלת".


להלן ארבע אפשרויות לבאר את משל חלום יעקב:


א.1) בהלכות יסודי התורה (ז, ו), רבנו מבאר כי חלום יעקב הוא משל למלכיות ושעבודן, כלומר למעצמות הגויים העולות במהלך פעמי ההיסטוריה ומשעבדות את העולם ואת ישראל, ולאחר מכן יורדות מגדולתן ולעתים אף נעלמות כליל, וזה לשונו: "הדברים שמודיעים לנביא במראה הנבואה דרך משל מודיעין לו, [...]. כמו הסולם שראה יעקב אבינו ומלאכים עולים ויורדים בו, והוא היה משל למלכיות ושעבודן".


א.2) לעומת זאת במורה (א, טו), כאשר רבנו עוסק בשרש "נצב" הוא מבאר את חלום יעקב באופן שונה לחלוטין. רבנו קובע, כי הפעל "נצב" בכתבי-הקודש נאמר ביחס לה' יתעלה ופעולותיו אך ורק במשמעות של "קיום ותדירות", ובמלים אחרות, מלה זו מורה על קיום נצחי בלתי פוסק, וכֹה דבריו שם: "ויהיה [=הפועל "נצב"] בעניין הקיום והתדירות: '[לְעוֹלָם יְיָ] דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם' [תה' קיט, פט], כלומר [דְּבָרְךָ] יציב וקיים, וכל מה שנאמר מן השם הזה [=הפועל "נצב"] כלפי הבורא הרי הוא מן העניין הזה".


הפועל "נצב" מבטא אפוא קיום נצחי, והכתוב שהובא לעיל רומז על קיומו הנצחי של היקום, כלומר, על קיומם הנצחי של כללי הטבע והמדע שנחקקו בו בששת ימי בראשית. "דברו" של הקב"ה שהובא בכתוב, דומה ל"אמירה" שנזכרה שוב ושוב בבריאת העולם (="וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר" וכיו"ב) – וכמו שהאמירות שם אינן אמירות בכלי דיבור אלא הן משלים לרצונו של הקב"ה, כך הכתוב "דְּבָרְךָ נִצָּב" אינו מבטא אמירה בכלי דיבור, אלא הוא ביטוי לרצונו של הקב"ה בקיום העולם לפי כללי המדע והטבע לעולם-ולעולמי-עולמים. כמובן ש"הרצון" שאנו מתארים כאן אינו הרצון שאנו מכירים ומבינים מעולם בני האדם, אלא שאין לנו דרך אחרת לתאר את רצונו המיוחד של הקב"ה שאין אנו יודעים היאך הוא.


בהמשך דבריו לעיל, רבנו מבאר את הפועל "נצב" המופיע בחלום יעקב, וגם כאן הפועל הזה מבטא קיום נצחי, ברם בפסוק שבחלום יעקב לא מדובר בקיומו הנצחי של היקום ומערכת הכללים הטבעיים והמדעיים שבהם נברא, אלא בקיומה התמידי של ידיעת השם, הקרוב תמיד לכל אשר יקראוהו באמת, וכֹה דברי רבנו שם: "'וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו' – קיים ותמידי עליו, כלומר על הסולם אשר קצהו האחד בשמים וקצהו השני בארץ, ובו מטפס ועולה כל מי שעולה, עד שישיג מי שעליו בהחלט, כיוון שהוא יציב וקיים על ראש הסולם".


נמצא, כי השגחת ה' וזמינות ידיעתו ליודעיו הינה תמידית ובלתי פוסקת, ובמלים אחרות, בכל עת שירצה האדם שהכשיר את עצמו, לחבר את כוח המחשבה שלו במושכלות ולהשיג את בוראו – הוא רשאי לעשות כן, ואם אין לו מסכים או מונעים חיצוניים, הוא לעולם גם יצליח לעשות כן, כי ידיעת ה' לכל אוהביו ועושי רצונו נמצאת תמיד "על הסולם", ואין להקב"ה "זמני קבלה" מסוימים שבהם ניתן להידבק בו בשכלנו.


נמצא, כי הסולם ושלביו האמורים כאן, הם דרגות המשיגים את ה' יתעלה, ועלייתם על הסולם היא משל להתרוממות מחשבתם ולעלייתם הרוחנית והמדעית לידע עוד ועוד את ה' יתעלה ככל יכולת האדם. הסולם הזה קצהו האחד בארץ וקצהו השני בשמים, כדי לרמוז על כך שבני האדם החיים בעולם החומר ומורכבים ממנו, מסוגלים בהחלט לעלות ולהשיג את ה' יתעלה עוד ועוד, אם רק יתאמצו לעלות באותו סולם רוחני מופלא, רב-שלבים ועצום-ממדים, שקצהו האחד בארץ וקצהו השני בשמים.


רבנו מוסיף משפט חשוב (עמ' לא): "ופשוט הוא כי אמרי כאן 'עָלָיו' הוא לפי המשל הזה האמור", וכוונתו בתוספת זו להזהירנו שלא חלילה יעלה בדעתנו שהקב"ה ניצב בראש הסולם אשר בשמים, כי אין לו גוף ואין לו דמות הגוף, ולכן אין לו גם מקום וכל מושגי החומר אינם חלים עליו. אלא, מה שרבנו אומר "עָלָיו" הוא לפי המשל האמור, שזמינות ותדירות ידיעת ה' והשגתו היא זו אשר נמצאת בראש סולם המשיגים בעלי החכמה, כי "קָרוֹב יְיָ לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" (תה' קמה, יח).


בהמשך דבריו רבנו מבאר מי הם מלאכי האלהים העולים והיורדים אשר נזכרו במשל החלום, וכֹה דבריו: "ומלאכי אלהים – הנביאים, [...]. וכמה מחוכם אמרוֹ: 'עֹלִים וְיֹרְדִים' – העליה לפני הירידה, כי אחר העליה וההגעה למעלות מסוימות בסולם, תהיה הירידה במה שנאצל עליו מן המצווה, להנהגת אנשי הארץ ולימודם, אשר על זה מכנה 'ירידה' כמו שביארנו". ומָרי מסביר שם: "כלומר, שירידתם אינה מהותית בהם, אלא צמצום לצורך העלאת אחרים".


א.3) במורה (א, כא) רבנו מלמד על דרכו של אונקלוס בהרחקת הגשמות: "אבל התרגום הלך כפי שיטתו [...], והיא, שכל דבר שהוא מוצא אותו מיוחד [=מתייחס] לה' ויש בו הגשמה או ספיחי הגשמה [בפסוק שאנו עוסקים בו כאן מיוחסת לה' התייצבות] – [אונקלוס] מפרשוֹ כאילו הושמט אשר היחס אליו [=כאילו הושמט העניין שההגשמה מתייחסת אליו, וכך הוא מעביר את ההגשמה מה' יתעלה לעניין אחר שהושמט] [...]. 'וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו' – [תרגם:] 'יְקָרָא דַּייָ מְעַתַּד עִילָּווֹהִי', [...] 'יִצֶף יְיָ בֵּינִי וּבֵינֶךָ' [בר' לא, מט] – [תרגם:] 'יִיסַךְ מֵימְרָא דַּייָ', ועל דרך זו נמשך פירושו ע"ה".


ביחס לפסוק הראשון שמזכיר רבנו: "וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו", אונקלוס מעביר את פעולת ההתייצבות מה' יתעלה לאור נברא: "יְקָרָא דַּייָ מְעַתַּד עִילָּווֹהִי", וכמו שרבנו אומר בהמשך דבריו שם: "או שהיתה שם עם זאת השגת חוש הראות אבל לדבר נברא, אשר בראייתו תהיה שלמות ההשגה השכלית כמו שבאר אונקלוס".


ביחס לפסוק האחרון, לאחר שלבן משיג את יעקב, הם מקימים גַלעד בהר הגלעד כאות לברית שנכרתה ביניהם. מקום הקמת הגלעד הייתה כנראה במקום שמשמש תצפית על כל האזור, ולכן לבן אומר ליעקב: "וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר יִצֶף יְיָ בֵּינִי וּבֵינֶךָ", כלומר ה' יִצְפֶּה עליך ועלי ויעניש את מי שיפר את הברית בינינו. נראה, כי השימוש בלשון של צְפייה והתבוננות יחד עם הקמת גלעד במקום ששימש כמצפה על הסביבה יצרו חשש להגשמה, כביכול הקב"ה יצפה על יעקב ולבן מאותו המקום שבו ערכו את הברית ביניהם. מסיבה זו אונקלוס טורח להרחיק מן ההגשמה, ולתרגם שלא ה' הוא זה אשר יצפה על הנשבעים, אלא דברו-ציוויו הוא זה אשר יצפה, כלומר הפרת קיום השבועה בשם ה' תגרור עמה עונש.


א.4) במורה (ב, י) רבנו עוסק במספר "ארבע" כמוטיב אשר חוזר על עצמו בכתבי-הקודש ובמדע שהיה ידוע ונחשב לאמת באותם הזמנים, כגון: ארבעת "העיגולים" אשר הם מקור כוחות ארבעת היסודות המשפיעים על כדור-הארץ (עיגול כדור-הארץ, עיגול מסלול הירח, עיגול מסלול השמש, ועיגול מסלול שאר כוכבי השמים), ארבע סיבות תנועת "הגלגלים", ארבעת אופני ההשפעה על כדור-הארץ ועוד, מסיבה זו אומר רבנו שם כך:


"וזה המספר ארבעה הוא נפלא ומקום התבוננות, במדרש ר' תנחומא אמרו: 'כמה מעלות היו בסולם? ארבע', [...] ובכל המדרשות מזכירים כי ארבעה מחנות של מלאכים הם, ונכפל דבר זה".


כלומר, לדעת רבנו המוטיב-המספר ארבע שנזכר בכתבי-הקודש, מטרתו ללמד אותנו על תופעות מדעיות שברא הקב"ה ובהן טבע את עולמו. ולי באופן אישי די ברור, כי כל ההשערות שרבנו מביא שם והבאנו לעיל את חלקן, בנויות על התהו, כלומר על המדעים הקדמונים הפרימיטיביים, ולכן אין להתייחס כלל להשערותיו בעניינים אלה. אלא, יש ללמוד מדבריו על כיווני המחשבה