top of page

ה' אחד ושמו אחד (חלק א)

עודכן: 4 במאי 2023


בשנת תשפ"א לערך פורסם קונטרס שכותרתו: "ה' אחד ושמו אחד", ובו מוכיח המחבר מתוך דברי חז"ל והקדמונים כי "תורת החסידות" הינה עבודה-זרה, וההולכים בעקבותיה נכשלים ביודעין ובלא יודעין בעבודה-זרה ממש. הפצת הקונטרס גרמה לסערה בעולם החרדי, ומיד קפץ אחד החסידים להגן על "תורת החסידות" וחיבר קונטרס שכותרתו: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", ובו הוא משיב לפי דמיונו על הטענות שנכתבו בקונטרס האמור: "ה' אחד ושמו אחד".

עברתי על פרקי הקונטרס "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" שמטרתו לפי המחבר היא:


"להוכיח בטוב טעם ודעת, ובראיות ברורות ומוצקות כי הדברים המובאים בקונטרס 'השם אחד ושמו אחד': שהאמונה שיש בכוח הצדיקים להשפיע שפע רוחני וגשמי ולבטל גזירות ולכפר עוונות ולתקן נשמות ישראל על ידי תפילותיהם ומעשיהם הטובים וזכויותיהם זהו עבודה-זרה חס וחלילה – הם דברי סילוף ושקר, הבל הבלים אין בהם ממש, והם נגד התורה ונגד כל הספרים הקדושים מכל החוגים והעדות. כולל עשרות הוכחות ברורות מגמרות, מדרשים, ראשונים ואחרונים, זוהר וכתבי האריז"ל וספרי מוסר וחסידות".


ובכן, הנה מיד עלה בחכתי שרוב דבריו הינם חוכא ואיטלולא, שכן 90 אחוז ממקורותיו לקוחים מספרי "קבלה וחסידות", וכידוע, אין הנחתום מעיד על עיסתו... או יותר נכון לומר "אין המין מעיד על מינותו", ולמה הדבר דומה? להוכחת הנצרות מן הברית החדשה או להוכחת נבואתו של מוחמד המשוגע מסיפורי ההזיות והדמיונות ששורבטו בקוראן. מלבד זאת, ניתן לראות כי בעל הקונטרס מבין את מדרשי חז"ל כפשוטם, ודי בזה על-מנת להבין באיזו רמה מדובר.


וכֹה דברי רבנו על כגון דא (בהקדמתו המפורסמת לפרק חלק), ודבריו אלה מהווים אבן יסוד להבנת בורותו ושפל מדרגתו של מחבר הקונטרס הנ"ל:


"וממה שאתה צריך לדעת, שדברי חכמים ע"ה [=באגדותיהם] נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה, והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותן כפשוטן ואינם מסבירים אותן כלל, ונעשו אצלם כל הנמנעות [=כל העניינים שלא יעלה על הדעת שהם עניינים מציאותיים] – מחויבי המציאות. ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [...] ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות, עד כדי שאם תספרנו כפשוטו [אפילו] להמון העם [!] וכל שכן ליחידיהם [=לנבונים] יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל שכן שימצאו חן בעיניו.


והכת הזו המסכנה רחמנות על סכלותם, לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת ה' בהיפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו] והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים דברים, אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'. והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם [...] 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה] [...] ומעמידים את עצמם להבין [=להסביר] לעם מה שהבינו הם עצמם [...] ודורשין בפני ההמון בדרשות ברכות ופרק חלק וזולתן כפשוטן מלה במלה".


כעת אציג בפניכם את המקורות הבודדים מדברי חז"ל המובאים בקונטרס "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", ובעזרת ה' יתברך נסתור את דבריו על-פי הסדר:


"בעניין כוח הצדיק לבטל גזירות ולהשפיע שפע גשמי לעולם"


ראינו לעיל שבעל הקונטרס טוען שיש בכוח הצדיק "להשפיע שפע רוחני וגשמי ולבטל גזירות ולכפר עוונות ולתקן נשמות ישראל", ובכן, כך כותב בעל הקונטרס בפרק ג:


"בבראשית יג [פסוק ה] נאמר: 'וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים', ופירש רש"י שם: 'ההולך את אברם – מי גרם שהייתה לו זאת? הליכתו עם אברם'. הרי שמי שמתקרב לצדיק זוכה לשפע גשמי".


ראשית, מפשט הפסוקים עולה שעשירותו של לוט אינה קשורה לאברהם, ושהוא היה עשיר מחמת עצמו. כוונת הפסוק היא אפוא להסביר מה הביא את אברהם ולוט להיפרד האחד מהשני, וזאת מפני ששניהם היו עשירים בעלי צאן ומרעה רב, ולכן לא יכלו לשבת באותו שטח.

שנית, רש"י מחדש זאת מעצמו ואין לו אפילו פשט של מדרש להישען עליו, ועוון חמור הוא להתייחס לפירושיו כאילו היו תורה למשה מסיני, ובעניינים רבים הִתעה את עמנו בהבל.


בעל הקונטרס "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" ממשיך ואומר כך:


"ובמדרש תנחומא (וירא ט) מובא: התם תניא [במשנה שבת טז, א]: 'מצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפילין', ללמדך: אשריהן הצדיקים ואשרי דבקיהם. וכן הוא אומר: 'וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה' [בר' ח, א] - כולן בזכות נח, וכן 'וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט' [בר' יט, כט]".


נקדים ונאמר שמדרש תנחומא הוא מהמדרשים המאוחרים, במחקר מקובל שעריכתו הסתיימה במאה התשיעית. הוא כולל תוספות מאוחרות מאד ואינו משתייך למדרשי חז"ל המקוריים. ולעצם המדרש. ראשית, מחבר המדרש החסיר מילים מהמשנה, וזה לשון המשנה: "מצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפילין ואף-על-פי שיש בתוכן מעות". מלים אלה מאד משמעותיות, מפני שהן למעשה מעידות על מטרת המשנה – להורות כמובן שחובה להציל את תיקי ספר-התורה והתפילין מן הדליקה בשבת אף-על-פי שיש בהם מוקצה.


השמטת המלים הללו מאפשרת למחבר המדרש לטעון שהמשנה נועדה ללמד עניינים אחרים.

וכך פוסק הרמב"ם בהלכות שבת (כג, כח):


"ומצילין תיק הספר עם הספר ותיק תפילין עם התפילין אף-על-פי שיש בתוכן מעות".


כמו כן, לפי מחבר המדרש, המשנה בשבת באה ללמדנו על מעלת הדבקות בצדיקים, אך כמובן שאין זו כוונת המשנה. אלא כוונת המשנה לומר, שאף-על-פי שיש בתיקי ספר התורה והתפילין מעות – מצילין אותם, מפני שהמעות בטלות ביחס לחשיבות התיקים האמורים.


בהמשך, בעל הקונטרס "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" לומד על מעלת הדבקות בצדיקים גם מנֹח, ולפי דבריו הקב"ה הציל את כל החיות והבהמות שבתיבה בזכות נח. אך גם זה כלל לא נכון, שהרי הקב"ה השאיר זוג מכל חיה ובהמה על מנת שלא יכחדו בעלי החיים מהעולם, וכמו שנאמר בבראשית (ז, ג): "לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (בר' ז, ג), והדברים פשוטים ומפורשים.


כמו כן, בעניין הפסוק הבא שמובא שם בעניין אברהם, דהיינו שלוט ניצל בזכותו, פירוש העניין הוא שהקב"ה מנע צער מאברהם אבינו ולכן לא הרג את בן אחיו, ולא מפני שהוא היה "מקושר" או "דבוק" בצדיק. וההיפך הוא הנכון, שהרי לוט פרש מאברהם והלך לו לסדום.


וממשיך שם בקונטרס:


"ובילקוט שמעוני (דברים פרק ד, רמז תתכד) כתב: שנו רבותינו, מצילין תיק הספר עם הספר מפני הדליקה, הואיל וזכו לידבק בספרים. אמר הכתוב: 'הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע', כל מי שמדביק עצמו לצדיק זכה להיות כמותו. אתה מוצא בלוט על-ידי שהיה דבוק באברהם העשיר כמותו. מה כתיב באברהם: 'וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב' [בר' יג, ב], ובלוט כתיב: 'וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים' [שם, ה], הוי 'הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם' [משלי יג, כ], ובשעה שדבק לסדומיים שנאמר: 'וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו' [שם, י], הוי 'וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ' [מש' שם], דכתיב: 'וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן' [בר' יט, לו]".


גם כאן נקדים ונאמר שילקוט שמעוני הוא לקט מדרשים שהתחבר בתקופה מאוחרת מאוד, לדעת החוקרים הוא חובר בפרנקפורט שבגרמניה בתחילת המאה הי"ג. ויש חוקר אחד שסבור שמחבר הילקוט הוא שמעון קרא הצרפתי מהמאה הי"א, בן דורו של רש"י. מכל מקום, גם כאן ניתן לזהות בקלות כי לא מדובר במדרש שיצא מפי חז"ל, שהרי לפי מחבר המדרש, יהא האירופי אשר יהא, הטעם לדברי המשנה בשבת, שמצילין תיק הספר עם הספר מפני הדליקה, הוא "הואיל וזכו לידבק בספרים". אך דברים אלה הם כאמור כסילות גמורה, שהרי כבר הסברנו לעיל שאין שום קשר בין הדברים, ומצילין את התיק יחד עם הספר ויחד עם התפילין, אף-על-פי שיש בתוך התיק מעות, הואיל והם בטלים לו בשל חשיבותו וקדושתו.


כמו כן, הפסוק "הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים" וכו' הוצא מהקשרו לחלוטין, וזהו פירוש רס"ג לפסוק: "יש לנפש תכונה נקראת ההרגל, שבהכרח ילמד משהו משכניו וחבריו, אם מעט ואם הרבה". כלומר, אדם שישהה בקרבת החכמים, מטבע הדברים שילמד מהם חכמה, וכמו שכותב רבנו הרמב"ם בהלכות דעות (ו, א):


"דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמד ממעשיהם. הוא ששלמה אומר: 'הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם, וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ' [מש' יג, כ]".


וברור שמטרת שלֹמה לעודד את בני האדם להידבק בחכמים כדי ללמוד מהם חכמה, ולא כדי לספוג מהם הילה מאגית דמיונית, ולא כפי שכתב שם בעל הילקוט ש"כל מי שמדביק עצמו לצדיק זכה להיות כמותו", ומפירוש זה עולה ריח עז של הערצת בשר ודם פרו-נוצרית, דהיינו צחנת המאגיה והאלילות. כל-שכן ש"החכמים" ראשי "החסידויות", מתעים את העם בהבל.


בהמשך בעל הילקוט מוסיף ומעיד על כסילותו בכך שהוא אומר שלוט העשיר בגלל אברהם, ומביא אסמכתא לכך מהפסוק: "הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם", ומה הקשר בין עשירות לחכמה?! ואם לוט היה חכם הוא לא היה משׁתכר עד לאיבוד מוחלט של צלם האלהים שבו, ועד ש"שכרותו של לוט" הפכה לשם קוד אצל חז"ל לשכרות מוחלטת שבה האדם גרוע מן הבהמה ואינו אחראי למעשיו. קצרו של דבר אין סוף להזיות שהמיטו עלינו המדרשים האירופים.


בעל הקונטרס ממשיך ומביא "ראיה נוספת":


"ובגמרא (ברכות מב ע"א) מובא: אמר אביי אף אנו נאמר תכף לתלמידי חכמים ברכה, שנאמר: 'וַיְבָרֲכֵנִי יְיָ בִּגְלָלֶךָ' [בר' ל, כז], איבעית אימא מהכא, שנאמר 'וַיְבָרֶךְ יְיָ אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף' [בר' לט, ה] [ע"כ לשון הגמרא]. ופירש רש"י שם: 'תיכף לתלמיד חכם – המקריבו אליו ומארחו בביתו, ברכה – בביתו'".


בעל הקונטרס ניסה להביא מכאן ראיה לכך שהצדיק "משפיע שפע גשמי לעולם", אך כמובן שבגמרא שראינו אין שום ראיה לכך, שהרי מדובר שם על מקרים שבהם ניהולם הנבון של הצדיקים הביא לשפע גשמי, וזו כוונת המדרש, שחכמתם בענייני העולם מועילה מאד. כמו כן, לא מדובר בשפע שירד לעולם כולו, אלא אך ורק לעניינים שנמצאים תחת השפעתו הטבעית של הצדיק, ולא יעלה על הדעת לומר שניהולו הנבון של יוסף את מצרים יוביל לשפע בהודו, והראיה: שבכל הארצות היה רעב כבד מאד, ורק בארץ מצרים היה שפע של מזון.


קצרו של דבר, בעל הקונטרס מנסה להוכיח שיש לצדיק כוחות מאגיים או הילת שפע שמשפיעה על העולם כולו, וזו תפישה אלילית ופגאנית מובהקת מפני שהיא גוררת את הוזי ההזיות לעבדם, שהרי אם יש להם כוחות על-טבעיים כאלה ברור שהם בגדר אלהות וראוי לעבדם. וכל מטרת המדרש היא ללמד על חכמתם של הצדיקים גם בענייני העולם הזה.


ואגב למדנו מן המדרש הזה סתירה להזיה שהצדיקים צריכים להיות ספונים בביתם, ללמוד תורה ולהיות ממומנים על-ידי הקופה הציבורית, שהרי ממדרש זה אנו לומדים – ומדרש זה מבוסס על פשט פסוקים מפורשים בתורה – שהצדיקים האמיתיים גדולי האומה באמת היו אנשי מעשה ולא הוזי הזיות מאגיות פרו-נוצריות אשר ביקשו להשליך את עצמם על הקופה הציבורית ולסחוט כספים וטובות הנאה מן ההמון כדי לקיים את שררתם ותאוותיהם.


בעל הקונטרס ממשיך ואומר שם:


"הגמרא (בבא בתרא קטז): מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר: 'חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה' [משלי טז, יד]. וכן מה שאמרו (מועד קטן טז): 'צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים' [ש"ב כג, ג], מי מושל בי? צדיק, שאני גוזר גזירה והצדיק מבטלה".


מטרת המדרש הראשון היא לעודד את האדם שיש לו חולה בביתו, וכל הבית סובלים ייסורים – ייסורי נפש וייסורי גוף, שילך אל החכם, והחכם לא רק יעודד אותו אלא ינסה להבין מדוע ה' אלהים אמת הביא עליהם ייסורים, ובמה הוא יכול לעזור ולהדריך אותם לדרך האמת אשר היא זו אשר תעוררם לתשובה ולחרטה ולתיקון דרכיהם, ובסופו-של-דבר גם להקלת ייסוריהם.


ביחס למדרש השני, איני יודע איך עלה בדעתו להבין מדרש זה כפשוטו? ואפילו לפי המדרש הצדיק אינו מושל בהקב"ה, אלא כל כוחו הוא להתפלל ולבטל גזירות ותו לא, וגם זה לא בהכרח, אלא לפי שיקול דעתו של אל דעות, שהרי מי לנו גדול מאברהם אבינו אשר לא הצליח לבטל את גזרת השמדת סדום ועמורה. ומי לנו גדול ממשה רבנו אשר לא הצליח לבטל לחלוטין את גזרת ההשמדה לאחר עוון המרגלים, וה' נענה לו אך ורק לדחות את מות העם החוטאים בארבעים שנה של הליכה במדבר.


בעל הקונטרס ממשיך ואומר שם:


"ובגמרא (סוטה יג ע"א) מובא: מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני בשר ודם? מפני שגלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד בית המקדש להיחרב ולהגלות את ישראל מארצם, שמא יבואו לקבורתו של משה באותה שעה, ויעמדו בבכיה, ויתחננו למשה ויאמרו לו: משה רבנו עמוד בתפילה בעדנו, ועומד משה ומבטל את הגזירה, מפני שחביבים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם".


ראשית, בעל הקונטרס מסלף ואומר שמדרש זה מופיע בגמרא סוטה בדף יג, אולם בגמרא עצמה כלל לא מופיע המדרש הזה, ומקורו בהגהת ב"ח בדף יד. ושנית, ספק גדול אם דברים אלו יצאו מפי חכמי הגמרא, וזאת משני סיבות פשוטות: א. מדרש זה לא הובא בגוף הגמרא שנכתבה לפני כ-1500 שנה והובא רק משם הב"ח לפני כ-400 שנה. ב. ממדרש זה עולה ריח עז של מינות, וכפי שביאר רבנו בהלכות תשובה (ג, יד–טו):


"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים [...] חמישה הן הנקראים מינים: [5] וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים – כל אחד מחמישה אלו הוא מין".


בעל הקונטרס ממשיך ומביא ראיה לדבריו ממדרש דברים רבה, ברם, מדובר במדרש שדומה מאד למדרש התנחומא בסגנונו ולכן מתַארכים אותו למאה העשירית. אמנם, יש חוקרים שמתארכים אותו לזמן קדום יותר אך זאת על-סמך הופעת שמות של חכמים קדומים, וברור שאין מזאת ראיה שהרי לפי זה יש לתארך את ספר הזוהר למאה השנייה לספירת הנוצרים...


קצרו של דבר, מדרש דברים רבה לא יצא מידי חז"ל, ואין ללמוד ממנו מאומה.


והנה לפניכם העתקתו של בעל הקונטרס "ויאמינו בה' ובמשה עבדו":


"ובמדרש רבה (דברים י, ג): 'אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִּבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל מוֹשֵׁל בָּאָדָם'. ומהו? 'צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים'. הצדיקים מושלים כביכול שהקדוש ב"ה מושל. כיצד? כל מה שהקב"ה עושה הצדיקים עושין. כיצד?


[א] הקב"ה פוקד עקרות ואלישע פקד את השונמית [...] [ב] הקב"ה מחיה מתים ואלישע החיה את בנה של שונמית. [ג] הקב"ה קורע ימים ואליהו ואלישע קרעו ימים [...] [ד] הקב"ה מרפא בלא רטיה ואלישע ריפא את נעמן שלא ברטיה. [ה] הקב"ה ממתיק את המרים ואלישע המתיק את המרים [...] [ו] הקב"ה עוצר גשמים ואליהו עצר את הגשמים [...] [ז] הקב"ה מוריד את הגשמים ושמואל הוריד את הגשמים [...] [ח] הקב"ה מוריד האש ואליהו הוריד את האש [...].


ובגמרא (תענית כג ע"א) מובא: 'פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים שלחו לחוני המעגל התפלל וירדו גשמים [...] שלחו בני לשכת הגזית לחוני המעגל, 'וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר' [איוב כב, כח], 'וְתִגְזַר אוֹמֶר' – אתה גזרת מלמטה והקדוש-ברוך-הוא מקיים מאמרך מלמעלה".


ואפילו מן המדרשים המאוחרים הללו אין שום ראיה לדברי בעל הקונטרס, ואסביר:


ממדרש דברים רבה, לומדים שלנביאים יש כוח לעשות נסים – ומה החידוש בכך?!


ולגבי מה שעשה חוני המעגל חכמים ביקרו אותו קשות על-כך ואף הזהירו אותו שהוא חייב נידוי. ומדובר בעניין יוצא דופן מאד, וברור שלכתחילה אסור לשום אדם לעשות כמעשה חוני המעגל, ולעיון נרחב בסוגיה הזו ראו במבוא למאמר: "רש"י, ראש פרשני ההגשמה – חלק מז" (בקטע הראשון שם מבואר פירוש רש"י, ובקטע השני מבוארת הסוגיה באופן כללי).


בעל הקונטרס מסיים שם את הפרק ב"ראיה" נוספת:


"בגמרא (תענית כד ע"ב) מובא שיצאה בת קול ואמרה: כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת".


וברור שמטרת המדרש לרומם את תלמידי החכמים שפלי הרוח אשר מסתפקים במועט, וכל הבלי העולם-הזה כאין וכאפס בעיניהם. אולם, גם אם נפרש את המדרש הנ"ל כפשוטו (דבר שלא יעלה על הדעת), מה לומדים מכאן? שהעולם ניזון בזכות הצדיק, ואז מה? בגלל זה נעריץ אותו ונעשה אותו לאליל? בגלל זאת נייחס לו כוחות פגאניים להשפיע שפע רוחני וגשמי ולבטל גזירות ולכפר עוונות ולתקן נשמות ישראל? ומאומה מדבריו לא עלתה על לבם של חז"ל.


"בעניין כוח הצדיק להשפיע שפע רוחני"


בפרק ד כותב בעל הקונטרס כך: "באבות דרבי נתן (פרק ל) מובא: 'רבי עקיבא אומר: כל המידבק בעוברי עבירה אף-על-פי שלא עשה כמעשיהם הרי זה מקבל פורענות כיוצא בהן, וכל המדבק בעושי מצוה אף-על-פי שלא עשה כמעשיהם הרי זה מקבל שכר כיוצא בהן'".


ובכן, מטרת המדרש ללמד שמי שחוֹבֵר לרשעים יש לו בכך עבירה עצומה שהרי לא רק שהוא אינו מוכיחם ונתפש בעוונם, אלא שבחבירתו אליהם הוא מעודד אותם על מעשיהם הרעים. לעומת זאת, מי שדבק באנשי המעשה בהכרח מסייע להם בחברותו ומעודדם על מעשיהם הטובים. ויתרה מזאת, ברור שכל מטרת המדרש לעודד את האדם להידבק באנשי המעשה. כלומר, חכמים משכנעים את האדם ללכת בדרכי טובים בדרך פסיכולוגית פשוטה, באמרם לו לאדם: לך עמם ואפילו אל תעשה כמותם, שהרי יש לרבים עצלות מלעשות את הטוב, וכך האדם ישתכנע לדבוק באנשי המעשה – וסופו שילמד ממעשיהם הטובים ויעשה כמותם.


קצרו של דבר, אין למדרש הזה שום קשר וזיקה לעניין הנדון.


"החשיבות להתקרב לצדיק כדי שעל ידי זה יתקרב יותר להשם"


בפרק ה שם, בעל הקונטרס "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" מצטט את הנאמר בקונטרס "ה' אחד ושמו אחד", וכך נאמר אפוא בקונטרס "ויאמינו בה' ובמשה עבדו":


"כתב עוד בקונטרס [ה' אחד ושמו אחד] כי מי שאומר שהוא צריך ישות אמצעית בעבודה שלו לה', שעל ידי ההתקשרות וההתקרבות אליה הוא יתקרב לה', זהו עבודה-זרה. ובהמשך (עמ' 25) כתב, שאם ישות מסוימת היא ישות שמאמינים שהיא מטיבה או שצריכים אותה בשביל להתקרב לה', חל איסור להתקרב או להתדבק בישות זו.


והוא שואל: אם כן, מה זה שנאמר בספרי פרשת עקב (מובא ברש"י דב' יא, כב): 'ולדבקה בו' – וכי היאך אפשר לו לאדם לעלות במרום ולהדבק בו, והלא כבר נאמר (דב' ד): 'כי ה' אלהיך אש אוכלה', אלא הדבק בחכמים ובתלמידים ומעלה אני עליך כאילו נדבקת בו.

והוא מתרץ שבגמרא (כתובות קיא ע"ב) מובא, שהכוונה היא להשיא בתו לתלמיד חכם ולעשות פרקמטיא לתלמיד חכם ולהנותם מנכסיו. ואין שום רמז שהכוונה להדבק רוחנית, ואח"כ מביא שהרמב"ם כתב שהכוונה היא להשיא בתו לתלמיד חכם ולאכול ולשתות עמהם ולהתחבר להם בכל מיני חיבור, וזאת כדי ללמוד ממעשיהם. אך מי שאומר שצריך להתדבק בצדיקים כי על-ידי-זה יזכה להתדבק יותר בה' זהו עבודה-זרה".


עד כאן ציטוטו של בעל הקונטרס "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" את דברי בעל הקונטרס "ה' אחד ושמו אחד", ואכן כך הוא כדברי האחרון, וכך מבואר ביסוד החמישי מיסודות הדת:


"והיסוד החמישי, שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין-כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן [וכל שכן לבני-האדם שוכני-בתי-חומר שחייהם כרוח: "כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ" (תה' קג, טז)], לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכֻוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו [כלומר, אין להַפנות את המחשבה וההערצה והיראה למאומה זולת ה' יתעלה]. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".


וכתב שם מחבר הקונטרס "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" כנגדו:


"אך מה נעשה שהדברים הללו מפורשים ב'ראשית חכמה' [ספר קבלה] ומהר"ל מפראג [מקובל] והפלאה [קבלה] ו'חתם סופר' ו'יערות דבש' [שהושפעו מהקבלה] ו'רש"ש' [מקובל] ו'תולדות יעקב יוסף' [חסידות] ו'תניא' [כנ"ל] ושאר ספרי חסידות, שעל ידי שהאדם מתדבק ומתקשר בצדיקים הוא מתדבק עי"ז בה', וכפי שיובא להלן. אלא בעל כרחך שאין בזה שום עבודה זרה, אלא להיפך זוהי מצוה גדולה ותיקון גדול לנפש האדם, וכפי שיתבאר".


אולם, דברי המחבר מתמיהים ומקוממים עד מאוד, שכן הוא כופר בשאט נפש ביסודות הדת ובדברי רבנו הרמב"ם ומביא ראיה מספרי קבלה וחסידות שהם-המה היו בעוכרינו, והוא ממשיך ואומר:


"והנה במכילתא (בשלח פ"ו) מובא: 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו'. אם במשה האמינו קל וחומר בה', בא זה ללמדך שכל מי שמאמין ברועה נאמן כאילו מאמין במאמר מי שאמר והיה העולם".

נשים לב, שהמדרש מדגיש "שכל מי שמאמין ברועה נאמן", דהיינו על הרועה להוכיח שהוא אכן נאמן, ואם בנביא מדובר הרי שעליו להוכיח באותות ומופתים שה' שלחוֹ, ושלא ייפול מאומה מכל הבטחותיו – ואם בחכם מדובר, עליו להוכיח באמצעות דרכו והנהגתו שהוא אכן נאמן לה' יתעלה ולמסורת התורה-שבעל-פה הנאמנה. האם האדמו"רים למיניהם נאמנים לדרכי מישרים? והלא אפילו את שלושה-עשר יסודות הדת הם מחריבים ומחרפים!


בעל הקונטרס הביא שם "ראיה" נוספת: "ובירושלמי (עירובין דף ה) מובא: כל המקבל פני רבו כמקבל פני השכינה, וכל העומד לפני רבו כעומד לפני השכינה".


ודבר ברור שדבריהם ז"ל באים להורות להמון העם שעליהם לכבד את הרבנים ותלמידי החכמים האמיתיים וכנ"ל, וכבר נזכרו דברי הרמב"ם לעיל, וכֹה דבריו (הלכות דעות ו, ג):


"מצות עשה להידבק בחכמים כדי ללמוד ממעשיהם, שנאמר: 'ובו תדבק' [דב' י, כ], וכי אפשר לאדם להידבק בשכינה? אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו, הידבק בחכמים ותלמידיהם".

300 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

2 Comments


חזק וברוך. תודה על המאמר.

Like

ישר כח ר' נאור


Like
bottom of page