אומר רבנו הרמב"ם בסוף הלכות מתנות עניים (י, יח): "לעולם ידחוק עצמו [=יחיה בדוחק] ויתגלגל בצער [=עד כדי כך!] ואל יצטרך לבריות, ואל ישליך אדם עצמו על הציבור, וכן ציוו חכמים ואמרו [פסחים קיג ע"א]: עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות".
עוד אומר שם:
"גדולי החכמים – היו מהן חוטבי עצים ונושאי הקורות ושואבי המים לַגַּנּוֹת ועושים הברזל והפחמים, ולא שאלוּ מן הציבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם. כל מי שאינו צריך ליטול [=מי שאינו זקן ערירי וחלש או חולה ומיוסר] ומרמה את העם ונוטל – אינו מת מן הזקנה [אלא] עד [הרגע] שיצטרך לבריות; והרי הוא בכלל 'אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם' [יר' יז, ה]".
כמה רחוקה תורת האמת מהחרדים הפרזיטים בימינו, אשר נוהגים באנוכיות שחצנית טפילית ומנצלים כל הזדמנות לעשוק את הקופה הציבורית ולנכס לעצמם זכויות גדולות על לא כלום.
ועתה לגואטה, שניר מְספר מעשיות המבססות את יהדות המינות הגלותית בארץ-ישראל מאז שהיטלר קטע את מורשת המינות הזו שהחדירו במשך אלף שנים. ולא לחינם היטלר תיארם כטפילים. שליח ה' היה לעורר את עם-ישראל לדרך האמת, ולהעביר לנו מסר לדורות.
והנה לפניכם דבר ה' בעניין שליח ה' אחר הוא נבוכדנצר מלך בבל (יר' כה, ב–ט):
"אֲשֶׁר דִּבֶּר יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא עַל כָּל עַם יְהוּדָה וְאֶל כָּל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר [...] וְשָׁלַח יְיָ אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדָיו הַנְּבִאִים הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְלֹא הִטִּיתֶם אֶת אָזְנְכֶם לִשְׁמֹעַ, לֵאמֹר שׁוּבוּ נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמֵרֹעַ מַעַלְלֵיכֶם וּשְׁבוּ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַן יְיָ לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם, וְאַל תֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם וּלְהִשְׁתַּחֲוֹת לָהֶם וְלֹא תַכְעִיסוּ אוֹתִי בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם וְלֹא אָרַע לָכֶם, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי נְאֻם יְיָ לְמַעַן הַכְעִיסֵנִי בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם לְרַע לָכֶם, לָכֵן כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת יַעַן אֲשֶׁר לֹא שְׁמַעְתֶּם אֶת דְּבָרָי, הִנְנִי שֹׁלֵחַ וְלָקַחְתִּי אֶת כָּל מִשְׁפְּחוֹת צָפוֹן נְאֻם יְיָ וְאֶל נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי וַהֲבִאֹתִים עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וְעַל יֹשְׁבֶיהָ וְעַל כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה סָבִיב וְהַחֲרַמְתִּים וְשַׂמְתִּים לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה וּלְחָרְבוֹת עוֹלָם".
ובמעבר חד נעבור ברשותכם לכמה מסיפורי המעשיות של גואטה הגרוטאה (כאן):
"לפני כמה שנים בירושלים היה יהודי אברך, נכנס לביתו עם החמישה-שישה ילדים; אשתו מחכה לו בבית, אומר לה: 'מרים מה נשמע?' [אשתו עונה:] 'איך היה בכולל?' [...] אומרת לו: 'בעלי היקר, כהרגלך בקודש, זה הרשימה של הקניות'; מוציאה לו 250 ש"ח אחרונים שהיו לה בארנק, ואומרת לו: 'קח תעשה קניות בסופר', הוא מסתכל על הרשימה, לפי הרשימה יש פה 750–800 ש"ח! אומר לה: 'נתת לי 250 ש"ח', אומרת לו: 'אין כסף', אומר לה: 'אז מה אני אעשה?', אומרת לו: 'מה זה מה תעשה? מה, אתה לא מאמין בה'?', אומר לה: 'בטח שאני מאמין בה', מה זה קשור?', אומרת לו: 'אם אתה מאמין בה', אתה תלך לסופר וה' יעזור לך!'".
מוישי הולך לסופר, וכשהוא עומד בתור הוא נזכר ששכח משהו, אז ביקש מהאישה שמאחוריו בתור שתשמור על מקומו. אך עד שחזר התור התארך, ואחד שהצטרף לתור בזמן הזה התרעם על מוישי שנדחף לכאורה, "וכל מה שמאכילים אותו בטלביזיה – הקיא", כלשונו של גואטה.
נדמה להם שעם-ישראל צריך גם לאפשר להם לעשוק את הקופה הציבורית, גם לחלל-שם-שמים, גם לא לשרת בצבא-ההגנה-לישראל, גם לקבל פטורים והטבות מפליגות, גם לשנוא את חיילי צה"ל ואת כל סמלי המדינה, גם לנשוך ולשטום את היד שמאכילה אותם, ועוד, ויחד עם זאת גם לכרוע ולהשתחוות להם כאילו הם היהודים האמיתיים הנעלים והמרוממים, אשר רק בזכותם כל העולם כולו עומד ורק בזכותם כולנו מתקיימים ומשגשגים.
פשוט אין גבול לחוצפה ולעזות המצח של המינים הפרזיטים, אין גבול לשחצנותם וליהירותם, אין גבול לרדיפת הבצע שלהם, ואין גבול לשקרים ולהזיות שהם מוכנים להלעיט את צאן מרעיתם רק כדי לשמֵּר את מעמדם ויוקרתם, ולהמשיך ולהזרים תקציבי מדינה לכיסיהם.
והנביא מלאכי כבר תיאר היטב את מצבם של החרדים ודומיהם אשר השחיתו את דת האמת: "וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (מלאכי ב, ח–ט). מדוע הם נבזים ושפלים? וכי לחינם שונאים ומתעבים אותם? לא ולא, הנה התשובה של הנביא מלאכי: "וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה" וכו'.
ריקנותם הובילה אותם להמציא אלף-אלפי הלכות שונות ומשונות, ובנוסף לכך הם אימצו תורה חדשה המציעה ממד אחר, פגאני, לעשיית ההלכות המייגעות והמונפצות – היא התורה החדשה שהפילו על רשב"י אשר בה כתוב שבעשייתה הם פועלים ומשפיעים על העליונים!
"קבלה" קראו לה, כאשר ה"קבלה" היא שם נרדף ומפורסם לתורה-שבעל-פה.
ועל כל שחיתותם המוסרית והדתית הם מוסיפים ואומרים שהם היהודים האמיתיים!
לובשי שחורים ומגבעות גלותיים אשר מסרבים להילחם על הארץ לצד אחיהם, ורק היום ראיתי שהם דורשים תוספת של מיליארד וחצי שקלים בכל שנה על תורת מינותם המאופסת!
האם לדעת גואטה, גם האלוהים הושפע מהטלביזיה כשהוריד עליכם חרון-אף בפולין ובליטא צור חוצבתם?
הבה נחזור לסיפורו של גואטה הנוכל: אותו מוישי ה"אברך" שומע את ההתרעמות כנגדו, וברגע מסוים הוא מחליט להסתובב ולהגיב לאותו בחור מתרעם (שם):
"אדוני, אני יכול לומר לך משפט קצר? אמר לו: 'כן', אמר לו: 'תקשיב טוב, אתה יודע למה אתה מדבר ככה?' אמר לו: 'למה?', והוא אומר: 'אני אגיד לך למה, כי אתה כל-כך מקנא בזוגיות שלי ושל אשתי ושל כל הדתיים בעולם, ואתה היית מת שאשתך תכבד אותך כמו שהיא מכבדת אותי, והיית מת שהילדים שלך יכבדו אותך כמו שהילדים שלי מכבדים אותי, שעומדים לפני ומנשקים לי את היד, ואני מברך אותם בשבת, היית מת שתהיה לך שבת כמו שלנו, והסתובב".
על מה הוא מבזה בפרהסיה מישהו שהוכיח אותו? ואף על דבר מוצדק, שהרי הוא בעצמו הותיר אפשרות לחשוד בו שהוא עוקף ולפיכך פָּתַח פֶּתַח בעצמו לחילול-שם-שמיים! ואני זוכר שמישהו ראה אותי פעם מעשן סיגריה, לפני שהפסקתי, והגיע לכאן לפורום וזעק בקולי-קולות והפיל עלי עוד ועוד שקרים שהעפתי את העשן על מישהי לפרצוף ובלה-בלה-בלה.
העיקר, לאחר תגובת מוישי ה"אברך" – אותו בחור ניגש אליו וביקש לדבר אתו בצד כשעיניו דומעות-עאלק, ואז אומר לו בפינה כשהוא פורץ בבכי-עאלק (שם):
"אני מצטער, סליחה, סליחה, אני מצטער, תמחל לי, תמחל לי, אומר לו: 'אני מוחל, מה קרה?', 'אתה צודק' – הוא אומר לו – 'אני גר ליד שכונה חרדית בירושלים, אני אדם מיליונר, אבל אין לי זוגיות, הילדים שלי לא מכבדים אותי; אשתי זה רק פֵאנים, פאבים, חברות, לָקים, בוטוקסים' [...], [עוד אומר הבחור הזה שלא היה ולא נברא:] 'ואז אני יורד למטה מהעצבים שלי – לנשום אוויר קצת – אני רואה את החרדים האלה, הוא ואשתו עם הילדים מסביב ככה עושים טיול בשבת, היא מבסוטית, מסתכלת עליו ובעלה מסתכל עליה [נו תביים סרט וזהו] והילדים קופצים שם כולם ביחד, ואני? הלב שלי נקרע, אני מתנצל משה תמחל לי, סליחה".
מוישי מוחל לו והבחור בתמורה מציע לשלם על כל מצרכיו, בהמשך שיחתם הבחור מרחיב את נדיבותו ומציע שכל יום חמישי ייקח את כרטיס-האשראי ויקנה למוישי מה שהוא רוצה!
כל מטרתו של הגואטה היא להחדיר תקווה לאוכלים מן התורה שחייהם קשים מאד-מאד בעקבות עצותיהם הרעות של מנהיגיהם המינים הרשעים, ושניר משמש ומשרת בכך את המינים הרשעים (ואת עצמו) שהרי הוא מעורר בנדכאים הללו שביב של תקווה כוזבת.
"וְנָחֲךָ יְיָ תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו" (יש' נח, יא) – כך לעושי רצונו.
אך האלוהים האחרים של שניר? הוא משלם רע לעושי רצונו, וכך אומר גואטה (כאן):
"ככל שאדם מתקרב יותר לפתח [=לישועה], ככל שאדם מתקרב יותר לה' – מתגברים ומתפשטים נגדו מאד-מאד. אתה רוצה להיכנס לישיבה? [...] ככל שאתה יותר מתקרב לה' הוא יותר רב איתך [התעלה על הדעת כזו סכלות?], הוא יותר נלחם, הוא לא נותן לך להיכנס [=אל מקום של נחת ושמחה]. אומר הרב [=נתן מברסלב]: 'עד שיש הרבה אנשים שהיו קרובים מאד אצל הפתח – הם היו כל-כך קרובים, תכף ה' פותח ומכניס אותם לבפנים – וחזרו אחורה רחמנא-ליצלן', אמרו: 'עזוב, יותר מדי ניסיונות', לקחו את הכיפה ושמו אותה בגניזה...".
אתם מבינים? חייהם הקשים של הנדכאים טופחים על פניהם יום ולילה, ולדעת גואטה מדובר בניסיונות שמייסרים את האדם לפני כניסתו לגן עדן, וברור שעד יומם האחרון הם ינסו לשכנע את הנדכאים השפלים האומללים שאֵלו ניסיונות או ייסורים של אהבה או שאר הזיות.
אלה המודעים לעצמם אכן יעזבו את הדרך ההיא אך ייאלצו להישאר בתחושה שהם יוצאים מן הדת! וישנם יחידי סגולה שלא יאמינו לרשעות הנוכלים וימשיכו לחפש אחר דרך האמת, ורבים כאלה נמצאים כאן בקהילתנו, אך רוב עם-ישראל – כרוב בני-האדם – נכנעים ללחץ החברתי ומתקשים להאמין שכוווולם טועים, ולכן הם תועים ונוהים אחרי עצת המרגלים.
בסיפור הבא של שניר הנוכל, נמחיש היאך הר"בים (=רודפי-הבצע) סוחטים את הנדכאים עד הטיפה האחרונה (כאן):
"לפני מאתיים-ומשהו שנים חי יהודי צדיק יסוד עולם, קראו לו רבי פנחס מקוריץ. היה אדמו"ר צדיק יסוד עולם קדוש עליון איש אלוקים בעל מופתים".
גואטה מספר שבקהילתו של הקוריץ בעל התארים הזה, היה בחור אחד שיום אחד החליט לפרוק עול, שמו היה אברהם החייט. כשאברהם מת הקוריץ הזה הגיע להלווייתו למרות שהקוריץ היה הולך אך ורק להלוויות של "גדולי-הדור" כלשונו של שניר הנוכל.
פיני הקוריץ ביקש להיות הראשון שמלווה את המיטה של אברהם החייט, וכולם תהו, היאך מר "אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ" (יש' סה, ה) סוטה מהנהגתו? והלא הוא מלווה רק גדולים?
פיני הקוריץ צעד כשהוא נעזר במטהו, מטה מזהב לדברי גואטה, עד שכולם לא יכלו להתאפק מרוב התימהון, ואז הפצירו בקוריץ: "מה קורה פה כבוד הרב מה קורה פה?!" (שם).
פיני הקוריץ משתף אותם, שלפני זמן-מה הוא אירגן חתונה ליתום ויתומה והשקיע בה הרבה מאד מכספי הצדקה (אלא מה? היעשה חסד מהונו שלו?), אך בעת החופה ניגש החתן אל פיני ושואל אותו האם הוא קנה טלית לחתן? אך הקוריץ שכח והחתן סירב להיכנס כך לחופה. בעקבות זאת, הקורציץ המקורצץ הולך העירה לאסוף עוד כספי "צדקה" כהרגלו בטומאה, הוא דופק באחת הדלתות, ולהפתעתו – אברהם החייט פותח לו את הדלת.
שניר הנוכל ממשיך לספר בשם פיני הקוריץ (שם):
"כולו ככה שלומפר עם הזקן בלי כיפה בלי כלום [...] ואמר לי: 'כבוד הרב, שנים שאני מתפלל לרגע הזה שאתה תדרוך אצלי בבית, מה הזכות שלי שבאת אלי כבוד הרב?', עם דמעות בעיניים הוא פתח לי את הדלת, לא האמנתי [שימו לב איך הוא מחדיר הערצה מתרפסת]. אמרתי לו: 'תקשיב, יש חתן וכלה יתומים, עוד שעה וחצי החתונה אמורה להתקיים, אבל לא קניתי טלית חדשה לחתן, והוא לא רוצה לעלות [לחופה], אם לא תהיה טלית חדשה – אין חתונה ואני לא רוצה לצער את הכלה והחתן; אני צריך להשיג עשרה רובל כדי לקנות טלית חדשה, מה יש לך לתת לי? בוא תגיד עשרה רובל – שבע-מאות שקל – מה יש לך לתת לי?'; החייט אומר לו: 'כבוד הרב, תראה את הבית, תראה איזה עניות, תראה את הכיסאות שאני יושב עליהם, קרטונים, תראה את המיטה מקש על הרצפה, אין לי כלום כבוד הרב".
שוו בנפשכם שפותח לכם את הדלת מישהו עם מטֵּה מזהב ומבקש כסף לצדקה! אני במקום אברהם הזה לוקח את המטֵּה מזהב וחובט בו; בכל אופן, החייט העני המרוד מביא לו רובל אחד.
שניר ממשיך ברשעותו וטוען שיש לתת את כל הונך לר"בים, ועוד שזוהי "הזדמנות שאסור לפספס" כפי שכתב בכותרת הסרטון, וכך אומר עוד הגואטה בשם שיקוץ קוריץ (שם):
"אני [=שיקוץ קוריץ] שומע צעקות: 'כבוד הרב' – אני שומע מישהו רץ אחרי – 'כבוד הרב, כבוד הרב', אני מסתובב את מי אני רואה? את אברהם החייט! הוא עומד מולי, כולו רועד, מתנשף... [ואומר:] 'כבוד הרב, כבוד הרב, תגיד לי את האמת, רק את האמת כבוד הרב, אני עשיתי הרבה חטאים בחיים שלי, הרבה-הרבה דברים רעים [...] אם אני אצליח להשיג עוד תשעה רובל, אם אשלים לך לעשרה רובל ואתה תוכל לקנות טלית חדשה לחתן – והחופה תתקיים [...] האם בזכות מצווה כזאת, חסד כזה, זה יכול להגן עלי בעולם-הבא מפני כל הרעות שעשיתי?'
"[אומר שיקוץ קוריץ] [...] אמרתי לו: 'תקשיב טוב, אם אתה תשיג לי עכשיו את הכסף ואני אקנה טלית – אני אומר לך בהבטחה גמורה, ככה הוא אמר לו: 'בשמם של אברהם יצחק ויעקב, שרה רבקה רחל ולאה האימהות [מי הוא בכלל שידבר בשמם? ונבל נבלה ידבר] – שהמעשה הזה יעשה רעש גדול בשמיים ויציל אותך מכל הדברים הרעים בעולם הבא', הוא [החייט] שמע ככה ופרץ בדמעות, הכניס את היד לכיס, הוציא סטפה, אמר לו: 'קח כבוד הרב, נתתי לך את כל מה שיש לי בעולם הזה, אין לי כלום יותר'".
גואטה משתמש בשיקוץ קוריץ כדי לומר למעשה באופן ברור כשמש, שמי שיתרום להם את כל הונו, דהיינו לאיזו "קופת חסד" על שמם – ייוושע.
הדבר מנוגד להלכה, והנה לפניכם דברי רבנו מתוך אגרת תימן (עמ' נא):
"אין ראוי בתורתנו שייתן אדם את כל ממונו לצדקה אלא מקצתו, אמר יתעלה: 'אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַייָ מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ' [ויק' כז, כח], ואמרו מקבלי מסורת הפירוש: 'מכל אשר לו ולא כל אשר לו' [ערכין כח ע"א], ואמרו: כי הגבול הרצוי לזה – החומש [=חמישית], ואמרו: 'המבזבז אל יבזבז יותר מחומש' [ערכין שם], ואין ספק כי שִׂכְלוֹ [=אותו שֵׂכל עקום של איזה נביא שקר מתימן] אשר הביאו לטעון שהוא משיח הוא שהורהו לצוות לבני-אדם להתרוקן מכל רכושם וליתנו לעניים, ויחזרו הם עניים והעניים עשירים, ויתחייבו כפי שקבע להחזיר להם את רכושם, וכך יהיה הרכוש בין העניים והעשירים חוזר חלילה, וזו תכלית הסכלות".
וחמור מכפירתם וממה שמנצלים את טמטום החלשים בעמנו, הם עטים על יגון של משפחות שביניהם חולים מסכנים הנאחזות בכל קנה רצוץ כדי להציל את אהוביהם.
וכך אומר גואטה (כאן):
"לפני שלושה חדשים הייתי באשקלון באיזה שיעור, היה שם בחור חולה במחלה [=סרטן], אמרו לו: סופני, עומד למות, כל הדם שלו במחלה. [...] עשינו שם שיעור ואמרתי להם: תקשיבו: כל השיעור הזה לרפואתו. [...] יום שני האחרון סיפר לי תלמיד-חכם-גדול, שהוא יצא מכל החולי הזה".
חקרתי היטב וגיליתי ששניר לוקח 2,000 ש"ח לשיעור! נשבע באלהי ישראל!
בסרטון אחר: "מי היה האדם היחיד שמילא את החסרון של הקדוש ברוך הוא?", הוא אומר כך (כאן):
"תדעו לכם, שבורא-עולם בצער איום ונורא, אין לו בית מקדש, כל לילה הוא שואג ובוכה, שתיים-עשרה וחצי חצות לילה [...] בורא-עולם אין לו כלום, הוא עצוב מזה".
כמה חמורים הם משפטי המינות הללו שהוא מחדיר, כמה רעות השקפות המינות שלו, שהרי מדבריו הרעים עולה הגשמה מפורשת: הוא מייחס לה' יתעלה את מאורעות הגוף! וחמורה לא פחות בדבריו היא ההזיה שהאלוהים הוא כמו עני, מייחל למשהו ותלוי במשהו וזקוק למשהו וחסר לו משהו, ועוד לבני-אדם השפלים?! אך מה לי לתהות איה הכנעת לבבו? זהו עוד מין ארור שעתיד להיכרת מן העולם הזה והבא ואין מקבלים אותו בתשובה לעולם.
העיקר, הוא ממשיך בסיפורו שהיה בחור בשם יוסף אשר שמע שה' בצער (יתעלה מסכלותו), ובעקבות כך הכין את לחם הפָּנים כפי שהיה מתקיים בבית-המקדש, ואז הניח את החלות בארון ספרי-התורה שבבית הכנסת, חחח. ואז הגיע הרב של בית הכנסת וזעם (בצדק) על מעשי השוטים שמכניסים לחם לארון ספרי-התורה שלו.
הגואטה מספר שלפתע מגיע השַׁמָּשׁ של האר"י ואומר לאותו הרב של בית-הכנסת (שם):
"האר"י הקדוש שלח אותי בשליחות זריזה אליך לומר לך דבר אחד: 'מעכשיו יש לך עשרים-וארבע שעות ואתה מת', אמר לו: 'למה?!', אמר לו: 'אמר לי הרב [=האר"י זבל], לומר לך שאין לך פתח מילוט ואין לך תקנה לדבר, זו גזרה שאי-אפשר לשנות', 'אבל מה עשיתי?!', 'הוא לא פירט ולא נימק, זה מה שאמר לי להגיד לך, לך תיפרד מהמשפחה, עוד עשרים-וארבע שעות אתה מת', 'לאאאא! איפה נמצא הרב?', 'בבית המדרש', [...] הוא הגיע לבית המדרש של האר"י ומיד נפל לו לרגליים, התחיל לבכות – סיפור אמיתי, רב אהרון רטא מספר [אההה] – 'התחיל לבכות לאר"י הקדוש ברגליים', אומר לו האר"י לקום, אומר לו: 'הרב, תן לי תיקון תשובה!! מה עשיתי?!' [איך עושה אותו אלוה!], אומר לו: 'חכם שלמה, תדע לך שמה שעשית היום זה דבר שאין לו תקנה', אומר לו: 'מה עשיתי?!', [והארי המזוהם "מסביר" לו:] 'מיום שנחרב בית המקדש הקדוש-ברוך-הוא כל-כך בצער [בצער? מה הוא בשר ודם?], ולא היה מיום שנחרב בית-המקדש מישהו שעשה נחת-רוח לקדוש-ברוך-הוא במצוה שלו כמו יוסף עם השתי חלות שבא בתמימות לבית-הכנסת, ואתה קטעת את הנחת-רוח שנגרמה לקדוש-ברוך-הוא היום, אתה קטעת את הנחת-רוח לה' – נקטעים חייך, אין לך פתח מילוט', [ממשיך] אומר לו האר"י: 'לא המצוות שלי, לא התורה של השולחן-ערוך רבי יוסף קארו, לא תורת הקבלה של רבי משה קורדוברו הרמ"ק [המרוקק], לא הקדושה של רבי אברהם גלנטי [עוד נביא שקר, כותב הספר: "חזיונות אברהם"] והרבי חיים ויטאל [ממשיך דרכו של האר"י], לא הם עשו נחת-רוח [ולאחר שהפליגו בהזיות בעניין הצער של הקב"ה וזקיקותו למקדש, ברור שגם ה"נחת רוח" כפשוטה, כך שגם זו הגשמה] כמו אותו בחור תמים – יוסף – ששם שתי חלות בתוך הארון קודש".
מעבר לכך שהוא מחדיר הגשמה ברורה כאמור, שניר מחדיר את המינים הארורים אל תוך עם-ישראל בתחכום רב ובאין מרגיש. כלומר, את ראשי וגדולי הופכי תורת חיים לכלי שליטה בהמונים הוא הופך לאלוהים. וכמה עצוב לי על האחלה גברים ששניר גואטה הנוכל הופך ויהפוך לנמושות מתרפסות חסרות דעות הנשלטות על-ידי רודפי שׂררה ומזומנים.
כל מין שהגואטה מחדיר לסיפורי ההזיות על עלי בבא וארבעים הבבות, הוא בעצם הופכו לאדם שראוי לסגוד לו כאלוה, ומרומם גם את כתביו – כתבי כפירה ומינות, עוד מספר (כאן):
"נער בן שלוש-עשרה עשה איזה מעשה אצילי וכשעשה אותו לא סיפר אותו לאף-אחד. עוברים השנים [...] בגיל שלושים-ארבעים בורא-עולם אמר לאליהו הנביא רד למטה ותלמד אותו תורה, [כי] הוא עשה מעשה בגיל שלוש-עשרה, עכשיו הזמן לתת לו את הגמול לתת לו על מה שהוא עשה פה בעולם הזה. [...]
"היה יושב אתו שעות [=אליהו עם הבחור] ומלמד אותו את כל התורה [...] כל התורה אצלו בידיים, בכיס, קבלה, זוהר, הוא יודע הכול! [התבוננו היאך מפאר את הקבלה החדשה כאילו ידיעתה מקיפה את הכול וכאילו היא פסגת הפסגות] [...] האדם הזה לא סיפר לאף-אחד את התורה שהוא ידע, היה טמון בו כל התורה, הקדוש-ברוך-הוא אמר לו: מה אני אעשה איתך? נתתי לך תורה לא בשביל שתשמור אותה לעצמך, אתה צריך לרדת למטה בגלגול עוד פעם.
"אתם יודעים מי זה היה האדם הזה [=שאליהו לימדו תורה כביכול]? רבי ישראל הבעל-שם-טוב [...] ואז הבעל-שם-טוב הוציא את התורה שלו. רבי נחמן מברסלב אתם יודעים מי זה? אחד הצאצאים של הבעל-שם-טוב, רבי זושא מנאפולי, נועם אלימלך מליז'נסק, כל הצדיקים [כל המיץ של הזבל], בעל התניא, כל חב"ד, כל האדמו"רים שיש בעולם!! מי זה הראש של כולם?! בעל-שם-טוב! זאת התורה שאליהו הנביא לימד אותו".
כמה עזות-מצח יש לו לגואטה הזה לתלות את העבודה-זרה בחכמינו ועוד בנביאים ועוד באחד הנביאים שהיה מגדולי הלוחמים בעבודה-זרה?!
"וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַיְיָ לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ [...] וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל יִמָּלֵט מֵהֶם וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם" (מ"א, יח, כב–מ).
ולאחר שגואטה החדיר את כל המרעין בישין הוא קובע את היחס הראוי כלפיהם (כאן):
"אתה צריך לעשות מה שהחכמים אומרים [...] יאמרו לך שמאל שהוא ימין, ימין שהוא שמאל – תעשה מה הם אומרים, עכשיו חושך בחוץ נכון? [אך אם] בא רב גדול, ענק, בבא סאלי, אומר לך: 'שמע, עכשיו שמש'; [ואתה תוהה:] 'מה שמש? חושך בחוץ'; אומר לך [הזבבא זבאלי]: 'שמש, תאמין לי!' – ועשית 'כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ' [דב' יז, י]. מה שהם אומרים לך אתה עושה".
וכבר דובר בעניין זה, ראו: "ועשית ככל אשר יורוך?". עוד הוא מכתיב את שיקול-הדעת הרצוי לאדם (שם): "לי אין דעת, אני את הדעת שלי לוקח מהגדולים. אם אדם לא מוכנע לגדולים – אין מה לעשות אתו, חבל על הזמן שלו". ושניר הנוכל מוסיף מרחשי ליבו (שם): "אני לא מרן הרב עובדיה ולא הרב משה לוי, אני קרוץ מחומר, אני יודע את המקום שלי". ואני תמה, וכי עבדאללה יוסוף ומוסא לוי הנוכלים לא היו קרוצים מחומר? וכי אינם שחיקי עצמות בקבר?
אלא, שגואטה יודע היטב שעליו להתרפס ולרומם את גדולי המינים כדי שהוא יוכל להמשיך ולזלול על שולחנם המגואל, ואולי, אולי ביום מן הימים יאמרו עליו שועלים קטנים שהם לא היו כמו שניר הגרוטאה, כי הם קרוצים מחומר, ואילו הוא יש לסגוד לו כי אינו בשר ודם...
יוצא מן הכלל!!! כל מילה בסלע!
כואב הלב לראות מהצד איך דרשן מסכן שלפני כמה שנים שיחק כדורגל בשבת מצליח לסחוף אחריו מאות ואלפים של פתאים.
עם ישראל - תתעוררו!!!