וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ

עודכן ב: 13 מרץ 2019

אחד המאפיינים הייחודיים של מָרי יוסף קאפח הוא סגנונו ולשונו המיוחדים, ביני שיטי מָרי יוסף קאפח מקפל וכומן ניצוצות של מושגי אמת והשקפות נכונות. במאמר קצר זה נלמד בין השאר כי ההשראה של מָרי לשיבוץ הניצוצות המליציות המחוכמות הללו, היא לשון הרמב"ם בכתביו.

בהקדמתו לספרו "מורה הנבוכים", הרמב"ם מסביר ומתאר את הנושאים המרכזיים שבהם יעסוק ספרו, ואחד מהם הוא ביאור משלי הנביאים וכתבי-הקודש והבנת לשונותיהם. וזה לשון הרמב"ם בצטטו ממדרש שיר השירים רבה (עמ' ט):

"אמרו במדרש [א, ח]: למה היו דברי תורה דומים עד שלא עמד שלמה? לִבאר שהיו מימיה עמוקים וצוננים ולא היה אדם יכול לשתות מהן, מה עשה פקח אחד? סיפק חבל בחבל ומשיחה למשיחה ודלה ושתה, כך היה שלמה, מִמָּשָׁל למשל וּמִּדָּבָר לדבר – עד שעמד על דברי תורה, זה לשונם".

כלומר, שלמה המלך ביקש להבין את הדברים העמוקים שבתורה, עניינים שקשורים למציאות השם, לטבע המציאות, לנפש, לחומר האדם, וכיו"ב, וכדי להבינם ולבארם לאחרים כתב את ספריו ושיבצם במשלים רבים. באמצעות המשלים, אדם נבון וישר דרך יהיה מסוגל להבין את אשר ביקש הוא להבין, ולשתות ממימיה הזכים של מחשבת ישראל והשקפותיה האמתיות.

אגב הדברים הרמב"ם מוסיף הערה חשובה, שבה הוא מבאר ש"דברי תורה" האמורים במדרש אינם דיני התורה והלכותיה אלא עמוקותיה וסודותיה, וזה לשונו (עמ' י): "ואיני חושב שֶׁיְּדַמֶּה אחד מבעלי הדעות השלמות, שדברי תורה הרמוז עליהם כאן, אשר ביקש עצות להבנתם על ידי הבנת ענייני המשלים, הם דיני עשיית הסוכה והלולב ודין ארבעה שומרים, אלא הכוונה כאן הבנת העמוקות בלי ספק".

מַטבע הלשון שהרמב"ם טבע כאן: "סוכה ולולב וארבעה שומרים", כתיאור לדיני התורה והלכותיה בלבד, במנותק מהשקפות התורה ודעותיה הישרות, משמש בידי מָרי ככלי ניגוח לתקוף את השקפות ההבל ולהנחיל השקפות נכונות לדורות.

סכלי ציבור הרבנים

בהקדמת רבנו ל"מורה-הנבוכים", מעט לפני שרבנו אמר את דבריו לעיל, הוא מגלה לנו טפח על תהליך לידתו של הספר. בתחילה הרמב"ם חשב לכתוב ספרים שיעסקו ויתמקדו בביאור משלי הנביאים ודרשות חז"ל. ברם, לאחר שהחל לחבר את הספרים הללו, לא מצא חן בעיניו האופן שבו בחר, מפני שהוא החליף את משליהם במשלים אחרים, ובעצם גם ספר הביאור לדרשות ולמשלים הוא ספר משלים. ומה תועלת יש בהחלפת משלים במשלים? עדיף היה בעיניו כבר להישאר עם המשלים המקוריים של נביאינו וחכמינו ז"ל.

וזה לשון הרמב"ם (עמ' ח): "וכאשר החילותי זה שנים מספר באותם הספרים וחיברתי בהם חֵלֶק, לא ישר בעיניי מה שהתחלתי לבאר באותה הדרך, לפי שראיתי שאם אבאר במשלים ואסתיר מה שראוי להסתיר, הרי לא יצאנו מן ההנחה הראשונה, וכאילו החלפנו דבר בדבר ממין אחד", ומעיר מָרי שם (הע' 58): "משל במשל ורמז ברמז, ופעמים שיטה זו אף גורמת לשיבושים ולהטעיה".

ברם, הרמב"ם נאלץ להתחיל בדרך זו ולבאר בהחלפת משלים במשלים, מפני שהבין וידע שלא ניתן לבאר את משלי הנביאים ודרשות חז"ל באופן ישיר, מפורש ובלתי אמצעי, שהרי ההמון לא יבין את הדברים, ואף עלולים לטעון כנגד רבנו שהוא "סוטה" מדרך הישר, וזה לשון רבנו שם:

"ואם אבאר מה שצריך לבאר [=באופן מפורש], הנה לא יתאים הדבר להמון בני אדם [="מפני שאינם מבינים מושכל, ואולי אף יטענו שיש בדברי סטיה מן הדרך" (מָרי בהע' 59)], והרי אין כוונתינו לבאר ענייני הדרשות ופשטי הנבואה להמון [=מפני שאינם מבינים מושכל]".

בנוסף לקושי שיש בהסברת ענייני המשלים ודרשות חז"ל להמון, יש טעם נוסף מדוע הרמב"ם לא ראה לנכון להסבירם ולבארם באופן מפורש ובלתי אמצעי. והוא, שהסכלים מציבור הרבנים אינם מבינים את ענייני המשלים והדרשות, וממילא אינם עלולים להיות "נבוכים" מפני שהם ריקים מדעת. ולעומתם, אותם יחידים שלמי דעת ממילא אינם זקוקים להסברה מפורשת, וזה לשון רבנו שם (עמ' ט):

"וראיתי עוד, שאותם הדרשות כאשר רואה אותן הסכל מציבור הרבנים לא יקשה לו מהם מאומה, כי אין הסכל הפתי הריק מידיעת טבע המציאות מרחיק את הנמנעות. וכאשר יראה אותן [=את דרשות חז"ל] שלם מעולה, לא ימלט מאחד משני דברים: או שיפרשם כפשוטם ותהיה לו מחשבה רעה על האומר ויחשבהו לסכל, ואין בכך הרס ליסודות האמונה. או שיחשוב שיש להן סוד הרי זה ניצול ודן את האומר לזכות".

אין ספק שהרמב"ם איננו מדבר כאן ברב אחד ונדיר, אלא כוונתו לומר בעדינות שאין חכמי ישראל יודעים מאומה בענייני מדע, רבים מהם סכלים ופתאים, ריקים מהבנת טבע המציאות, ולכן נפשם מהווה כר פורה לכל ההזיות והדמיונות ששכל אדם שלם מבין שהם בגדר "נמנעות". וכך מבאר מָרי את דברי רבנו, וזה לשונו (הע' ט):

"וכאן מדבר רבנו באותם היודעים דיני סוכה ולולב ואולי ארבעה שומרים, ובאחת יסכלו ויבערו כידוע [עדה"כ בירמיה י, ח]. וראה הגדרתו הבהירה של רבנו שהגדיר סוג חכמים אלה בספרונו 'מאמר תחיית המתים' מהדורתי עמ' עא, ד"ה וכאשר נחלצנו. ובפירושו למשנה סנהדרין [עמ' קלו], ד"ה והכת הזו".

גם בהערותיו לספר "תורת חובות הלבבות", מָרי יוסף קאפח משתמש בביטוי הזה כתיאור לידיעת הלכות התורה ללא ידיעת יסודות הדת. אלא שבספר זה, לא מדובר בעיקר ביסודות הדת המחשבתיים, אלא בעיקר ביסודות הדת המוסריים, וכידוע ללא יסודות הדת המחשבתיים לא ייתכנו ולא יכוֹנו גם יסודות הדת המוסריים, ולכן פתח רבנו בחיי את ספרו בשני שערים ארוכים שעוסקים במצוות ידיעת השם וייחוד השם.

מכל מקום, זה לשון מָרי שם בעמ' כד (הע' 27): "רוצה רבנו להדגיש, שאין לימוד תורת תיקון המידות ותיקונן למעשה מן הדברים הקלים כהלכות סוכה ולולב וארבעה שומרים, אלא דרוש להן שינון והעמקה ועיתוד במשך שנים רבות, וכולי האיֵ ואולי...".

המפורסמים בחכמה

נחזור עתה לדברי הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" שהובאו לעיל, שמא יאמר מאן דהו, שהרמב"ם מדבר שם רק על סכל אחד מציבור הרבנים בעלי השררה, וכולם "גדולים" ו"חכמים" ו"בעלי דעה", ובכן במקום אחר הרמב"ם משלים את דבריו כאן, וממנו עולה שלשונו כאן עדין ביותר, וכֹה דבריו ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עא–עב):

"אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת [כנראה צרפת] החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו 'מין' ו'אפיקורוס' [האשמות בכפירה נשמעות מוכרות?], ותפשו דרשות ברכות כפשטיהם [כדרשני ימינו הוזי ההזיות ושופעי הדמיונות], [...] וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד, ושהם מסופקים [שהם שרויים בספק: האם ה' הוא גוף או לאו?], והם מדמים שהם חכמי ישראל, והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות [...], ראינו שכן ראוי שנבאר בחיבורינו ההלכתיים את יסודות הדת על דרך ההודעה לא על דרך הלמידות, כי הלמידות על אותן היסודות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה כמו שבארנו במורה".

להשלמת העניין נצרף גם מעט מדברי רבנו במורה, וזה לשונו (עמ' נג): "ורוב החכמים, כלומר המפורסמים בחכמה, נגועים במחלה זו, כלומר דרישת התכליות והדיון בהם בלי עיון במצעיהם [=מתיימרים להבין בחכמות שברומו של עולם, ללא עיון בהקדמות ובמדעים ההכרחיים כדי לגשת לאותם עניינים עמוקים]. ומהם מי שהביאתו הסכלות או בקשת השררה לזלזל באותן המצעים אשר אין ביכולתו להשיגן, או שמתעצל מללמדן, וִידַמֶּה להראות שהם [המדעים] מזיקים או בלתי מועילים [=כמו בימינו]".

ומעיר שם מָרי יוסף קאפח על אותם "המפורסמים בחכמה" (הע' 48): "כלומר לא החכמים באמת, אלא אותם הידועים בציבור כי חכמים המה, 'שהם אמה, וזקנם אמה, וכובעם אמה', וכו' [וההמשך: 'ומדברין מֵחֶצְיָן' (ירושלמי גטין א, ה)]", ולמי מכוון מָרי כאן? והאם לחינם נקט לשון גנאי מענייני אישות?

"ומדברין מחצין" הוא שמדברים בקול רב רושם עבה ועמוק נפוח מחשיבות עצמית, כאילו מוציאים את הקול מחצין – מחצי גופם, כלומר מכרסם התפוחה. ולעתים לא רחוקות אני שומע ברדיו את אחד מאותם המפורסמים בחכמה, בעלי השררה, שבשמעי את קולו מירושלים, עולים דברי חז"ל אלו לנגד עיניי.

ונסיים פרק זה בדברי רבנו בהקדמתו למשנת סנהדרין פרק עשירי (עמ' קלו), וזה לשונו: "דברי חכמים עליהם השלום [כלומר בדרשותיהם], נחלקו בהם בני אדם [...]: הכת הראשונה, והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם כפשטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות וכיו"ב], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות והדמיונות שלא ייתכנו] מחוייבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים, ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם [...].

והכת הזו [...] רוממו את החכמים לפי מחשבתם ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבְּדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה [וְאָמְרוּ: רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה]' [דברים ד, ו], והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'. והרבה שעושים כן הדרשנין המבינים לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ושתקו כיון שאינם מבינים, 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה]".

אין פלא אפוא, שרבים מהיהודים שאינם שומרי תורה ומצוות רואים בדתיים "עובדי אלילים", ובצדק הם אומרים עלינו כן. ריחוק העולם הדתי מדרך האמת גדול מאד, והראיה מהבטחת ה' לנו בתורתו: שאם נלך בדרך האמת, אפילו הגויים, לא רק היהודים החילוניים, יהללו וישבחו אותנו ויאמרו "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה"!

ידיעת דיני התורה בלבד אינה ערובה לחכמה

מהאמור עולה מסקנה מהדהדת, ידיעת דיני התורה בלבד אינה ערובה לחכמה, ויכולים להיות רבים רבים שנדמה להם שהם נושאים ונותנים במלחמתה של תורה מנעורם לפי דמיונם, אך אינם אלא סכלים ופתאים, נעדרי מדע ודעת. רק לימוד תורה בדרכו של רבנו הוא הערובה היחידה לידיעת השם, שעשויה לרומם את האדם להבנת מטרות חוקי התורה ומצוותיה, ולאהבת השם ועבודתו באמת ובלבב שלם.

ללא ידיעת השם, ללא קניית השקפות נכונות, וללא אהבה לאמת, התורה תהפוך עד מהרה קרדום לחפור בו, ותהיה במקרה הטוב רק התכלית המִשנית. כאשר התכלית הראשונה היא הפקת רווחים וטובות הנאה, אך ברגע שהדבר נוגע לשררה, נוגע לפגיעה בטובות ההנאה, כאן תיגמר הדת ותיגמר התורה, וכל האמצעים כשרים לתחכֵּם, לשבש ולעוות את דיני התורה והשקפותיה באצטלה דרבנן כדי שיתאימו למטרה הראשונה.

ולא לחינם אמר רבנו באגרותיו (עמ' קלא): "ורוב אנשי הדת מבעלי השררה הללו כאשר הדבר קשור בשררה נעלמת יראת שמים", ולא לחינם אומר מָרי בראש פירושו למשנה תורה: "לדעת רבנו מי שנדמה לו שהוא יודע תורה, ואינו יודע את ה' בדרכו שלרבנו ובשיטתו, גם תורה אין לו". ולא לחינם מוסיף מָרי ואומר: "שאם אין האדם יודע את השם ומייחדו באמת הרי הוא עובד ללא אלהי אמת, ומה ערך אם כן למצוות שהוא עושה?" (תורת חובות הלבבות, עמ' יט, הערה 71).


#ידיעתהשם #נבואה #דיינים #ישיבות #מורההנבוכים

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!