בית-הכנסת ע"ש הרמב"ם שברמת-גן

כבר שלוש שנים שאני וידידי אדיר נפגשים מדי פעם בשבתות בבית-הכנסת ע"ש הרמב"ם שברמת-עמידר, כאשר אני מתארח אצל אימי ברמת-גן.


בפעם הראשונה שהגעתי לשם בשבת בבוקר – טרם שניגשתי לומר שלום לידידי שיושב כמעט לבדו בבית-המדרש הקטן הצמוד לבית-הכנסת – התיישבתי באולם הגדול מפני שרציתי לראות לראשונה במו-עיני ספר-תורה כשר המעובד בעפצים, גם ידעתי שכנראה יעלו אותי לתורה כמנהג בתי הכנסיות להעלות את הבאים החדשים.


לאחר תפילת שחרית הוציאו את ספר התורה, הורידו את הכיסוי אך מול עיני ספר מצה! דהיינו ספר קלף לבן שלא עובד כהלכתו, השתוממתי ופניתי לאדם זקן שישב לידי, שמו שלמה, ושאלתיהו: "למה לא מוציאים ספר תורה מעובד בעפצים?", הוא לא הבין אותי, חזרתי ואמרתי בבירור: "למה מוציאים ספר תורה פסול?", הוא ענה: "כשר, כשר...".


בעוד אני יושב על קוצים, ניגש בחור והציע לי לעלות לתורה. או יותר נכון לחומש.


כשהגיעה העלייה הרביעית ניגשתי ונעמדתי לפני כולם, וכשנתבקשתי לברך עניתי: "איני מברך", שאלו אותי "למה?", אמרתי "זוהי ברכה לבטלה לברך על ספר לא כשר". האחראים נעמדו נסערים וזועמים תוהים ובוהים, ואמרו לי: "תברך או שתשב"; אז התיישבתי.


הרגשתי יותר טוב מהרגע שמחיתי בהם, וזמן קצר לאחר-מכן עברתי לבית-המדרש הקטן ואמרתי שלום לידידי שהופתע מאד אך שמח, התפללנו, ולאחר-מכן הלכנו כל אחד לדרכו.


כשבועיים לאחר אותו מאורע הגעתי שוב, יחד עם הדפסות של מאמרי "המזוזה שהתגנזה" שאותו חילקתי ליושבים, קיוויתי שממאמרי המבאר מהו ספר תורה כשר לפי דיני התורה – הם יתעוררו להוציא ספר-תורה כשר, גם את מאמרי "האב והבן – הזיות נוצריות בספר הזוהר" חילקתי מפני שהם ידועים כדרדעים, ורציתי לשתף עמם את החירופים והגידופים שמצאתי בספר הנתעב. אולם, בהמשך גיליתי שהם סתם דרדעים ללו"ל (הם אפילו אינם מניחים תפילין בחול-המועד, ועל החובה הגדולה להניח בחול-המועד תוכלו לעיין במאמר כאן).


אגב, גם יוסף קאפח הוא דרדעי ללו"ל (וגם הוא חילל-שם-שמים בברכו על ספרי מצה, אף שידע את האמת היטב) וגם אם נשמעֵהו פה ושם קורא בקול גדול על דבר מה – זה כנראה על זוטות, וכפי שמצאתי אותו קורא בלשון חריף מאד, הנאמר על נביאי שקר, כנגד פרשנים שתעו בזיהוי מלפפונים, וכך העיר בפירוש רבנו על מסכת טהרות (פרק תשיעי, הע' 17):


"ונקרא גם 'קת'א' והוא דומה למלפפון תפל מעט בטעמו וקליפתו החיצונה עשויה כעין פסים. 'ולא תאבה ולא תשמע [אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו' (דב' יג, ט)]' לדברי התועים האומרים שרבינו טעה בזיהוי זה".


ובחזרה לענייננו, בראש השנה תשפ"ג הגעתי לבית-הכנסת האמור, להתפלל ולקרוא שניים-מקרא-ואחד-תרגום ולשמוח בחברתו של ידידי, אך שמתי לב שמפריעים לי ספרים ישנים רבים המקיפים אותי ומקנים לי תחושה שאני יושב במחסן, הסטנד שאני מניח את סידורי עליו תמיד מלא, ערימה נוספת של ספרים ישנים ומרופטים נמצאת על כיסא מיושן שממולי, ועוד. כל אלה ספרים בלים שאוסף אותם שלמה הזה מן הגניזה הסמוכה. אגב, הוא כבר נתבקש לחדול מלאחסן ספרים, ואף לא סתם ספרים אלא ספרי פרשני המינים וצאצאיהם למיניהם.


באותו בוקר "עשיתי נַגְלַה" וזרקתי ערימה כבדה נוספת של הזבל הזה, אך הפעם כשרוקנתי אותם למחזורית הקרובה – רץ לכיווני שלמה מומו וזועק: "הלווו הלווו", "מה אתה עושההה?", אמרתי לו: "אתה יודע את האמת, אלו ספרי מינות ועבודה-זרה ואני מבערם".


שלמה יודע את האמת ומכירהּ היטב! לדעתי, זו הייתה נקודת מפנה בחייו של שלמה: להודות על האמת או להמשיך להתכחש לה?


לאחר-מכן חזרתי לבית-המדרש והתיישבתי, ואז מגיע שלמה מומו אל מפתן בית המדרש וזועק בקולי-קולות: "הוא זרק לי את הספרים", "זה שלייי, זה שלייי", כתינוק חסר שליטה שאיבד צלם אנוש בצווחות היסטריות, והוא הולך ושוב חוזר, כאילו פרשני המינות שנזרקו היו ילדיו; כל ניסיונות בני משפחתו להרגיעוֹ לא צלחו. נראה שמטרתו הייתה לעורר מהומה כדי לשסות בי את בריוני בית הכנסת, וכך קרה! עריצי בית-הכנסת יצאו מדעתם כשגילו שמישהו אחר בלתם מביע דומיננטיות; אלה הגיעו וביד רמה ביקשו לכלות את חמתם בי במכות נמרצות! אולם, איזה חכם אחד בעיניו עצר אותם, אך את פיהם הוא לא הצליח לעצור, ניבולי פה התעופפו מפיהם בתוך בית-המדרש: "יא בן אלף זונה", "יא בן אלף שרמוטה", "בוא, בוא, אני אזיין אותך", כך שוב ושוב זרמו הקללות בתוך בית-המדרש של בית-הכנסת ע"ש הרמב"ם!


התפרצותם האלימה והעבריינית כנגדי בעקבות ערעור שליטתם, שפכה אור על מידותיהם הרעות, אך את אזני צדו במיוחד כמה משפטים שעוסקים בשליטה ובשתלטנות: "אתה לא שולט כאן!!", "אתה לא מחליט כאן!!", כך הם צעקו, אך מי בכלל רוצה לשלוט שם? צעקות אלה חשפו את שאיפותיהם העמוקות והנסתרות, להתגדל ולהתרומם ולשלוט על זולתם.


אם הם היו בני-אדם גם בנפשם, הם לא היו מתנהגים כך אלא מזהירים אותי שלא אזרוק עוד ספרים ותו לא, או לכל היותר תובעים ממני לרכוש את הספרים שזרקתי והייתי חושב על-כך ומחזיר להם תשובה בכסלמבר. אמנם, לא אתפלא אם המצב בבית-הכנסת ע"ש הרמב"ם שברמת-עמידר דומה מאד ואולי אפילו פחות גרוע משאר בתי-הכנסיות האורתודוקסים בימינו, מפני שגם רבנים ממסדיים יודעים לסמן טריטוריה, אלא שהם עושים זאת כמאפיונרים בכירים, דהיינו בצורה מתוחכמת יותר מאשר קלגסי דור המדבר שברמת-עמידר.


ההתפרצות הכעורה בבית-המדרש הקדוש מלמדת על מידות רעות מאד שאוחזות ומרקיבות את בית-הכנסת, והמידות הרעות הללו הן אלה שמרחיקות אותנו מדרך האמת וממילוי ייעודנו.


אסיים בכך שלאחר כעשרים דקות הם הלכו "כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ" (תה' קג, טז).


בתמונה: עיטורי ההיכל בבית-כנסת זה.

בית-הכנסת ע''ש הרמב''ם שברמת-גן
.pdf
Download PDF • 135KB

287 צפיות0 תגובות