שואלין ודורשין בהלכות הפסח

א. מצות מכונה – מצות פרו-נוצריות

נשאלתי מדוע הנני קורא למצות המכונה "מצות פרו-נוצריות"? וכך השבתי:

מכיוון שהן מסמלות את יהדות המינות האורתודוקסית הפרו-נוצרית: 1) הן פסולות מבחינה הלכתית הואיל והן נפסלו מאכילת הכלב וכדברי רבנו בהלכות חמץ ומצה (ד, י): "הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול הכלב [...] – אינו צריך לבער", ובניסוי שנערך הוּכח שאפילו הכלב מואס במצת המכונה; 2) וכן מפני שהן פוגמות בשמחת החג (מצות קשות כחרבות); 3) הן מזיקות לבריאות (גורמות לעצירות ולבעיות עיכול); 4) הן הוכנו יבשות וחסרות טעם כדי לעמוד בסטנדרטים הזויים של חומרות אורתודוקסיות פרו-נוצריות (הן יבשות כעץ משום חשש חימוץ אף שאין שום חשש חימוץ בחום התנור או המחבת); 5) הן הוּכנו מתוך חשיבה מסחרית להרוויח כמה שיותר כסף תוך התעלמות מוחלטת מן ההלכה ומחובת שמחת החג.

קצרו של דבר, הן מסמלות את יהדות המינות האורתודוקסית הפרו-נוצרית, הן לא ראויות מבחינה הלכתית, נגעלות ויבשות, מזיקות לבריאות, ונעשו מתוך חשיבה מסחרית תוך התעלמות מוחלטת מכללי ההלכה. ובקיצור, הן-הן פניה של היהדות העשוקה והמעֻוותת של ימינו. "וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה וּלְלֹא תוֹרָה" (דה"ב טו, ג).

ב. עוגיות יין (פפושדו)

נשאלתי האם מותר לאכול בפסח מן העוגיות הללו, ואם לא, האם מותר לקיימן בפסח כדי לאכלן לאחר הפסח?

ובכן, בהלכות חמץ ומצה (ה, ב) פוסק רבנו כך: "חמשת מיני דגן אלו, אם לשן במי פירות בלבד בלא שם מים בעולם – אינם באין לידי חימוץ, אלא אפילו הניחן כל היום עד שנתפח כל הבצק – הרי זה מותר באכילה, שאין מי פירות מחמיצין אלא מסריחין. ומי פירות הן כגון: יין, וחלב, ודבש, וזית, ומי תפוחים, ומי רימונים, וכל כיוצא בהן משאר יינות ושמנים ומשקין, והוא שלא יתערב בהן שם מים בעולם, ואם נתערב בהן מים כל שהוא – הרי אלו מחמיצין".

ובכן, למיטב הבנתי העוגיות המפורסמות והוותיקות הללו נילושות ביין או במי פירות כאמור, ולכן הן לעולם אינן מחמיצות, ומותר לאכלן בפסח ולאחריו לכתחילה ללא שום חשש.

והיו שחששו שמא נפלו טיפות מים לתוך העיסה, אך נראה לי שאין צורך לחשוש לזה, הואיל והכשרויות מקפידות שלא יתערב מים עם היין שמכינים בו את הבצק, וגם בימי חז"ל היה חששות: שמא ושמא ושמא... ובכל זאת חכמים ע"ה התירו זאת. כלומר, כל עוד משתדלים שלא יתערבו מים בעיסה – אין לאסור את העוגיות הללו, ולא ניתנה תורה למלאכי השרת.

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא, לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא [...] וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא [...] כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דב' ל).

ג. זמן אכילת האפיקומן

יש המקפידים לאכול את האפיקומן לפני חצות ולעתים אף כופים את זולתם למהר בעשיית הסדר. וכדי לעקור את מנהגם הרע הזה, נתבקשתי לפרט את הטעמים אשר שוללים אותו:

א) רבנו פוסק בהלכות חמץ ומצה (ז, א): "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים – בליל חמשה עשר בניסן". כלומר, כל הלילה ישנה מצות הגדה.

ב) רבנו פוסק כאמור בעקבות דברי התוספתא בסוף פ"י: "מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד, והיו עסוקים בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות הגבר, הגביהו מלפניהן ונועדו והלכו להן לבית המדרש". כלומר, ממה שנאמר בתוספתא: "הגביהו מלפניהן" משמע, שעד עלות השחר המשיכו בסעודתם ובמצות סיפור יציאת מצרים.

ג) נמצא שיש טעם דתי והגיוני חשוב – אם כך נהגו רבן גמליאל וזקנים בלוד, וכך פוסק רבנו הרמב"ם ואינו מזכיר שום סייג להזדרז ולסיים את ליל הסדר, מדוע שלא נאריך לספר ביציאת מצרים כמה שיותר? הרי זו מצוה מן התורה, וכל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, שהרי כך פוסק רבנו שם (ז, ו): "וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח".

ד) כמו כן, יש טעם פסיכולוגי חשוב – כאשר אדם מיסב בליל הסדר וסבור שחובה עליו לסיים לפני חצות, הוא בהכרח יהיה לחוץ, ולחצו יפגום בוודאות בקיום מצות אמירת ההגדה וסיפור יציאת מצרים, בנחת ובשמחה ובעונג ובפירוט ובהרחבה, שהיא מצוה חשובה ביותר.

ה) יש גם טעם מחשבתי חשוב – כדי לבטא חירות גמורה בליל הפסח עלינו להיות משוחררים לחלוטין מכל דבר שמעיק עלינו או מגביל אותנו, ולא להיות משועבדים לזמן ולשעה מסוימת.

ו) ויש גם טעם חברתי חשוב – מטרת ליל הסדר היא לחבר בינינו לבין בנינו ונכדינו, ובינינו לבין אבותינו ואבות אבותינו (והגדת לבנך), וכאשר אנו לחוצים לסיים מהר, המפגש החברתי הפתוח והנעים נפגם מאד, והיכולת שלנו ליצור את הקשר החשוב הזה מצטמצמת ונפגעת.

והעיר השואל: עלה בדעתי שרוב האנשים שמקפידים לאכול את האפיקומן לפני חצות בוודאי מאמינים שבכך הם מבטיחים לעצמם באורח מאגי-פגאני כל מיני הבטחות ותגמולים, ושאם לא יעשו כן יקוללו בכל מיני טרגדיות וסבל. והואיל וכך היא מחשבתם בכל אורחות חייהם הדתיים, נראה לי שבלתי אפשרי לצפות מהם לקבל את הסיבות המשכנעות שהוצגו לעיל. ולא ניתן למנוע מהם למהר ולסיים את ליל הסדר לפני חצות. וילכו אחרי ההבל ויהבלו.

כל זה מלמד שהיהדות הקבלית ממלאת את חיי חסידיה באימה, חרדה ופחד מתמשכים ומקיפים, בעוד שיהדות הדעת של הרמב"ם מציעה לנו שחרור מכל הייסורים הפסיכולוגיים והרגשיים הללו – ובמקומם מעניקה לנו שפע של שמחה ותענוג, הנובעים מחיים דתיים שאינם מוּנעים על-ידי האימה המתמשכת של ריצוי עריץ שמימי חמום-מוח, אלא מן החכמה של תורת-האמת, המנחה אותנו ליהנות באופן המיטבי מן המתנה הנשׂגבה של חיי דעת.

"כִּי תָבוֹא חָכְמָה בְלִבֶּךָ וְדַעַת לְנַפְשְׁךָ יִנְעָם" (משלי ב, י).

ד. "בכבודו ובעצמו" גאל אותנו?

בעניין נוסח ההגדה הידוע בציבור גם אצל האשכנזים וגם אצל עבדיהם הנרצעים: "ויוציאנו ה' ממצרים – לא על-ידי מלאך, ולא על-ידי שרף, ולא על-ידי שליח, אלא הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו" וכו', נשאלתי כך: איך אפשר להבין את הנוסח הזה בדרך שאיננה מגשימה?

תשובה: בנוסח חז"ל ורבנו יש הרחקת הגשמה מפורשת (סוף הלכות חמץ ומצה):

"'וַיֹּצִיאֵנוּ יְיָ מִמִּצְרַיִם' [דב' ו, כא] – לא על-ידי מלאך, לא על-ידי שרף, לא על-ידי שליח, אלא הקדוש-ברוך-הוא בכבודו, כמו שנאמר: 'וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְיָ' [שמ' יב, יב]".

כלומר, הקב"ה לא גאל אותנו באמיתת עצמותו, אלא בכבודו בלבד, דהיינו הוא גאל אותנו באמצעות אותות ומופתים אדירים אשר מבטאים את התערבותו הישירה. וכל זאת כדי ללמד על חשיבותה של יציאת מצרים – עד שהקב"ה לא שלח שליחים אלא הצילנו באופן ישיר.

ואכן, הביטוי "בכבודו ובעצמו" מדיף ריח של הגשמה, והוא אינו מופיע בספרות חז"ל.

והוסיף ושאל שואל אחֵר: אז למה משה רבנו לא מוזכר בהגדה בכלל?

תשובה: מאותה הסיבה שלא נודע מקום קבורתו, הוי אומר, בשל מרכזיותו העצומה בהוצאת עם-ישראל ממצרים, חכמים ע"ה ראו לנכון להשמיטו מן ההגדה, כדי שלא לעורר הערצה כלפיו וכך להפכו לעבודה-זרה. "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דב' לד, ו).

וראוי לצרף לזה את דברי רבנו ביסוד החמישי משלושה-עשר יסודות דתנו:

"והיסוד החמישי, שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין-כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן [וכל-שכן לבני-האדם שוכני-בתי-חומר שחייהם כרוח: 'כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ' (תה' קג, טז)], לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכֻוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו [כלומר, אין להַפנות את המחשבה וההערצה והיראה למאומה זולת ה' יתעלה]. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה [כלומר, הציר שעליו סובבת כל התורה כולה הוא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה לחלוטין]".

ה. ילדים שדרכם להסתובב בבית עם חמץ

האם יש בדברי הרמב"ם איזה רמז אודות בית שיש בו ילדים שדרכם להסתובב בבית עם חמץ? האם זה מחייב תוספת ביעור? תשובה: כן. יש לבדוק את כל המקומות שיודעים בוודאות שמכניסים בהם חמץ, ואם הילדים מסתובבים בבית יש לבדוק בכל החדרים שהם מסתובבים בהם, אך אין צורך לבדוק במגירות ובארונות הבגדים ומתחת למיטה וכיו"ב, רק באופן כללי, אלא-אם-כן ראינו במו עינינו שהילדים רגילים להכניס חמץ למגירות או לארונות וכו'.

ו. האם יש צורך בכשרות למשחת שיניים?

ביחס לימות השנה וודאי שאין צורך, שהרי רבנו פוסק בהלכות מאכלות אסורות (ד, כב):

"האוכל מנבילה וטריפה או מבהמה וחיה הטמאים – מן העור, ומן העצמות, ומן הגידים, ומן הקרניים והטלפיים, ומן הציפורניים של עוף ממקומות שמבצבץ משם הדם כשייחתכו, ומן השליה שלהן – אף-על-פי שהוא אסור, הרי זה פטור מפני שאין אלו ראויין לאכילה, ואין מצטרפין עם הבשר לכזית".

נמצא, שכל דְּבר-איסור שאינו ראוי לאכילה לא נאסר לאכילה מן התורה, אלא מדרבנן. והוא הדין למשחת שיניים: גם אם יש בה מרכיבים אסורים באכילה, הואיל ואינם ראויים לאכילה איסור אכילתם הינו מדרבנן. והואיל ומדובר באיסור דרבנן, אין צריך להחמיר ולאסור לצחצח שיניים במשחה הזו שמא יבלע, כי אין להפליג באיסורי דרבנן, וספק דרבנן – לקולא. וכל-שכן כאשר לא ידוע לו לאדם בוודאות שיש דבר-איסור במשחה, שהרי יש לפנינו שתי ספקות דרבנן: האחד שמא יש בה דבר איסור שמא אין בה, והשני שמא יבלע שמא לא יבלע.

וביחס לימות הפסח, רבנו פוסק בהלכות חמץ ומצה ספ"ד: "דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל, או שאינו מאכל כל אדם כגון התריאק וכיו"ב, אף-על-פי שמותר לקיימו – אסור לאוכלו עד אחר הפסח; ואף-על-פי שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא – הרי זה אסור לאוכלו".

משמע מדברי רבנו שהאיסור לאכול תערובת-חמץ שאיננה מאכל אדם הוא מדרבנן, שהרי בעניין אכילת תערובת חמץ שראויה למאכל אדם, רבנו פוסק בהלכות חמץ ומצה (א, ו): "אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת שלוש ביצים, אף-על-פי שאסור לו לאכול – אם אכל אינו לוקה אלא מכת מרדות". ונראה שהאיסור הוא איסור תורה, ולוקה מכת מרדות מפני שחצי שיעור אסור מן התורה, וכידוע, אינו לוקה מלקות מן התורה על חצי שיעור מן התורה.

לעומת זאת, בהלכות חמץ ומצה לעיל ספ"ד, בעניין תערובת חמץ שאיננה ראויה למאכל אדם, רבנו אומר: "הרי זה אסור לאוכלו", ואם איסור אכילת התערובת הזו שאיננה ראויה, היה מן התורה, וודאי שרבנו היה מציין שלוקה מכת מרדות, כמו בעניין התערובת שלוקה עליה.

לפיכך נראה ברור, שאכילת תערובת חמץ שאיננה ראויה למאכל אדם אסורה מדרבנן, והואיל והיא אסורה מדרבנן, יש להתיר לשטוף בה את הפה, ואין להחמיר שמא יבלע, כי אין להחמיר בספקות דרבנן. כל שכן בספק-ספקא דרבנן: שמא יש במשחה חמץ שמא אין בה, ושמא יבלע שמא לא יבלע – וכל מי שמחמיר בחששות רחוקים שכאלה חשוד לדעתי על המינות.

ז. מעבדי מזון

מה לגבי מעבדי מזון? ניתן להשתמש בפסח? תשובה: הואיל והשימוש במעבדי מזון לא נעשה בטמפרטורה גבוהה – אפילו אם השתמשו בהם לחמץ (ובדרך כלל השימוש בהם הוא לא לדברי חמץ אלא לפירות וירקות וכו'), אין צורך להגעיל את חלקיהם ודי לנקותם. כלומר, אין צורך לנקותם באופן מיוחד, אלא די בניקיון הסטנדרטי שניקו את חלקיהם לאחר השימוש.

ח. מוצרים שאין עליהם חותמת כשרות לפסח

מה דינם של המוצרים לקמן אשר אין בהם חותמת כשרות לפסח: א) תרופות בעלות טעם (כגון סירופ לגרון וכדומה); ב) חבילות של שקיקי תה (רגיל, בטעם נענע או לואיזה וכדומה); ג) אורז – אם נברור אותו האם נוכל להשתמש בו בפסח? תשובות: א) תרופות לעולם מותר לקיים ואפילו שיעור החמץ שבהן יהיה גבוה ככל שיהיה, שהרי רבנו פוסק בהלכות חמץ ומצה ספ"ד: "דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל, או שאינו מאכל כל אדם כגון התריאק וכיו"ב, אף-על-פי שמותר לקיימו – אסור לאוכלו עד אחר הפסח; ואף-על-פי שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא – הרי זה אסור לאוכלו". אמנם, אם יש בהן מרכיב חמץ אין לבלען. ברם, אם ידוע לו לאדם בוודאות שאין בהן חמץ מותר לבלען ואין צורך לדעתי בשום חותמת כשרות; ב) לדעתי מותר לשתות שקיקי תה בפסח גם ללא כשרות, אלא-אם-כן מפורש במרכיבי התה שיש חמץ כלשהו; ג) וודאי שמותר. ועוד בעניין זה ראו: "האם נדרשת כשרות לויטמינים?".

ט. האם יש צורך להכשיר שיש?

נשאלתי את השאלה שבכותר והשבתי כך:

אין צורך להכשירוֹ, כי מדובר בחשש מאד-מאד רחוק, ואסביר: כדי שיהיה צורך להכשיר שיש עלינו לדעת בוודאות שנשפך תבשיל חמץ רותח על-גבי השיש (לא סתם תבשיל אלא תבשיל חמץ כגון דייסת סולת וכיו"ב). כלומר, אם לא ידוע לנו שנשפך תבשיל חמץ רותח על-גבי השיש אין צורך להכשירו כי הכלל הוא "אחזוקי איסורי לא מחזקינן". ברם, אם ידוע לו לאדם שנשפך על השיש במהלך השנה תבשיל חמץ רותח, ובכן, במקרה כזה האדם צריך להכשיר את השיש רק אם הוא נוהג לשפוך בפסח תבשילים רותחים על-גבי השיש וללקקם או לאוספם מעל-גבי השיש לצלחתו – רק אז יהיה לו צורך להכשיר את השיש בשפיכת מים רותחים על-גבי אבן השיש. אך אם האדם אינו נוהג ככלב מוכה שיגעון או ככסיל אורתודוקסי מוכה תאווה, אין שום צורך להכשיר את השיש לפסח... ואם יש עליו פירורי חמץ ינקה אותם במטלית ותו לא.

י. "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה"

נשאלתי כך: "מה הכוונה שה' הקשה את לב פרעה? כמו רובוט נטול בחירה? או כאדם רגיל רק ששכלו מונעו מלהתבונן באמת ולשוב אל ה'?

וכך השבתי: כמו הנשיא קצב, שהבין בשכלו שעליו לחתום על עסקת טיעון, ובכל זאת יצרו הרע כפה עליו לסרב וללכת למלחמה בבתי-המשפט. וכמו ביבי, שהבין בשכלו שיום לאחר השבעה באוקטובר היה עליו להתפטר, אך יצרו הרע כופה עליו להמשיך במעלליו ולחפור עמוק יותר ויותר את הבור שהוא עלול ליפול אליו בסופו-של-דבר – אלא-אם-כן הוא ישוב בתשובה, ואפילו כלפי חוץ, דהיינו שיעשה את הדברים הנכונים לעם-ישראל ובראשם טיהור עזה מעזתים ארורים ובניית התיישבות יהודית משגשגת. קצרו של דבר, פרעה הבין בשכלו את הדרך הנכונה, אך יצרו הרע כפה עליו ללכת בדרך הרעה מפני שהוא התמכר לרשעו. "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמ' ז, ג).

יא. תנור, כיריים, פלטת שבת ומנגל פחמים/גז/חשמל

האם יש להכשיר את הנ"ל? תשובה: אין צורך להכשירם. ואפילו אם הנחת פיתה על-גבי רצפת התנור או על-גבי הכיריים/פלטה/מנגל, ועתה אתה מעוניין להניח במקומות הללו מצה, גם אז אין צורך להכשיר, שהרי כל הגופים האלה לוהטים ופולטים תמיד את הבלוע בהם.

יב. בדיקת חמץ וביעורו ומנהגי ליל הסדר

האם אפשר הסבר על בדיקת החמץ וביעורו? כמו כן הסבר על קערת ליל הסדר? תשובה: בעניין בדיקת חמץ, אוסיף ואומר כך (מתוך המאמר: 'טעמי הדלקת נר של שבת'): אור החשמל ואור הדעת – אוסיף עתה הערה שנוגעת לבדיקת חמץ בפסח, קשה לי להבין את כומרי ההוראה שמורים שיש לכבות את האורות בבית בעת בדיקת החמץ. והלא הנר הוא רק אמצעי למטרה שהיא לחפש את החמץ ולבערו מבתינו, מדוע אפוא אנחנו מכבים את האורות? ואם בימינו יש אמצעים אחרים טובים עשרות מונים, מדוע אפוא לא ניעזר בהם? האם תורת ישראל היא תורה ללא היגיון? והאם בכלל בימינו יש לבדוק חמץ לאור הנר? שהרי אין ספק שאם היה חשמל בבתים בימי חז"ל, הם לא היו מורים לבדוק את החמץ לאור הנר, שהרי לא רק שהוא אינו מאיר כאור החשמל יש בו גם סכנה. כמו כן, הוראת חז"ל לבדוק את החמץ לאור הנר אינה בגדר תקנה לדורות, שהרי חכמים הוסיפו וציינו שאור הנר טוב לבדיקה, משמע באופן ברור שאם יימָּצא אור שהוא טוב מאור הנר – מצוה דווקא לבדוק בו, כי המטרה, שהיא מציאת החמץ, תוּשג באופן טוב יותר באמצעות האור החדש שיימצא לבדיקה, כגון אור החשמל.

וכאשר אני רואה שוטים שבודקים את החמץ בבתיהם בחושך, מגששים באפלה ומאמצים את עיניהם למצוא לאור הנר את הפתיתים שפיזרו נשותיהם – שטומטמו באופן מחריד בהזיות ובאמונות התפלות – נזכר אני באפֵלת הדעת שמקיפה אותנו מכל עבר... והנני בודק את החמץ לאור החשמל, ולא לאור הנר, ואיני מכבה לא את אורות החשמל, ולא את אורות הדעת.

ושמעתי פעם מליצת טעם, שמי שיתבונן בה לעמקה ימצא בה רעיון נפלא: מדוע טוענים שבתימן היו שדים, אך בארץ-ישראל אפילו הוזי ההזיות מסכימים שאין שדים? התשובה, מאז שהדליקו בארץ את אור החשמל, הוא הבריח את כל השדים. והנמשל, כאשר מדליקים את אור החשמל, אור המדע, אור הדעת – כל השדים, ההזיות, ואמונות ההבל, כולם כָּלים ומתבערים מאליהם, ואור המדע והדעת מאיר את שכל האדם באור נגוהות נפלא ומופלא.

"לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ" (יש' מב, ז), ושם תרגם יונתן: "לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת" – "לְפַתָּחָא עֵינֵי בֵית יִשְׂרָאֵל דְּאִנּוּן כִּסְמַן מִן אוֹרָיתָא".

ודומני שראוי לחתום מאמר זה בחתימתו של רבנו למורה, וכֹה דבריו:

"והוא יזכנו וכל ישראל חברים למה שהבטיחנו [ה' יתעלה] בו [=שנזכה במהרה בימינו לגאולה רוחנית]: 'אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה' [יש' לה, ה] [ושם תרגם יונתן: "בְּכֵין יִתְפַּתְּחָן עֵינֵי בֵית יִשְׂרָאֵל דְּאִנְוּן כִּסְמַן מִן אוֹרָיתָא וְאֻדְנְהוֹן דִּכְחַרְשִׁין לְקַבָּלָא לְמִלֵּי נְבִיַיָּא יַצִּיתָן"], 'הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם' [יש' ט, א]". עד כאן מתוך המאמר. וראוי להוסיף ולהפנות בהמשך לעניין זה למאמר בעניין מכירת החמץ; בעניין ביעור החמץ ראו נא במאמר: "מהי ההכנה החשובה ביותר לחג הפסח?"; ובעניין שולחן הסדר, ועריכתו של ליל הסדר, ראו נא הלכות חמץ ומצה פרקים ז–ח, ובעיקר פרק ח.

יג. תבלינים ודברי חמץ סגורים

רציתי לדעת מה לגבי תבלינים? צריך לקנות הכל חדש ולזרוק את הישנים? ובעניין דברי חמץ סגורים? ומה עושים עם חמץ שיש במקרר? אפשר לשים אותו במגירה סגורה עד סוף החג? או חייב לזרוק הכל לפח? כמו למשל חרדל או מיונז? אסור לשמור כלום? תשובה: א) להבנתי אין צורך בחותמת "כשר לפסח" על גבי תבלינים, שהרי כלל הוא בידינו: "אחזוקי איסורא לא מחזקינן", דהיינו אין להניח שהתערב בתבלינים חמץ, אלא-אם-כן ידוע לנו בבירור שאכן התערב. כלומר, ניתן להשתמש באותם התבלינים שהשתמשת בהם במשך השנה גם במהלך הפסח, וכל-שכן שמותר לשמרם. ועל-כל-פנים, אם את מבשלת לאלה שטרם הוארו באור האמת, תקני תבלינים כשרים לפסח כדי שלא יתקע להם בגרון; ב) בעניין דברי חמץ סגורים או פתוחים אין להשאיר בבית מאומה – הכל לזרוק או לצרוך לפני הפסח. וכוונתי לדברי חמץ כגון: קרקרים, ביסקוויטים, בייגלה, לחמית, עוגיות וכו', כל הדברים שברכתן מזונות; ג) בעניין מוצרים שאינם חמץ כגון חרדל או מיונז, יש לבדוק את רשימת מרכיביהם, אם יש בהם חמץ בכמות אשר גדולה משניים-שלושה אחוז, אז יש לבער אותם, אך אם אין בהם חמץ בכמות שכזו, או שאין בהם חמץ בכלל, ניתן לשמרם בארון או במקרר עד אחרי הפסח. ולא ישתמשו בהם בפסח שמא יש בהם משהו חמץ, דהיינו שמא אחד ממרכיביהם הינו חמץ.

יד. דיוקים בדין ביטול חמץ בפסח

בעקבות המאמר: "מהי ההכנה החשובה ביותר לחג הפסח?", נשאלתי כך:

תודה אדיר, אבל לי זה נשמע קצת מוזר לבטל חמץ בלילה של ערב פסח, ואז בבוקר לבער את החמץ שברשותי, כי הרי הוא כבר לא ברשותי... היה מניח את דעתי, אם לאחר הביעור חמץ היה צריך לעשות את הביטול חמץ. לא מצליחה להבין את ההיגיון... תשובה:

ביטול החמץ נועד לחמץ שאינו ידוע. כלומר, אם אדם יבטל את החמץ בליבו ויותיר חמץ בביתו הביטול לא יועיל לו, כי הוא לא יכול לבטל בליבו חמץ שידוע לו שקיים בארונו ומחשבתו עליו לשמרו ואולי אף לאכלו. כלומר, אם אדם ישאיר את החמץ שנותר ברשותו לאחר הביטול, הוא יעבור על בל ייראה ובל יימצא, כי החמץ הזה הוא חמץ שידוע לו, ועל החמץ הזה לא חל הביטול, כי מדובר בחמץ שדעתו עליו לאכלו. והנה לשון הביטול לפי רבנו: "כל חמץ שיש ברשותי שלא ראיתיו ולא ידעתיו הרי הוא בטל, והרי הוא כעפר". וכן הוא לשון הביטול לפי רס"ג: "כל חמץ שנשאר ברשותי ואיני יודעו, הרי ביטלתיו מרשותי והרי הוא כמו העפר".

לסיכום, הביטול נועד לחמץ שאינו ידוע כדי להציל את האדם מלעבור על בל ייראה ובל יימצא.

המשך השאלה: כנראה שלא הייתי ברורה מספיק. אני לא מתכוונת חלילה לטעון שלא צריך לבטל חמץ. אני דיברתי על התיזמון. בערב עושים בדיקת חמץ ואז אחריה עושים ביטול חמץ. וזה אומר, אם הבנתי נכון, שהחמץ מבוטל וכבר לא ברשותי. אבל למעשה בפועל עדיין יש חמץ בבית ואפשר להשתמש בו עד למחרת. ובבוקר עושים ביעור חמץ (אבל על איזה חמץ? הרי הוא לא ברשותי ומבוטל כבר...) והאחרים בבית יכולים להמשיך ולאכול חמץ עד לשעה שכבר אי אפשר. אז זהו. מקווה שהסברתי למה לוגית זה קצת משונה. תשובה:

להבנתי התזמון מצוין, ואסביר: לאחר שעשינו בדיקת חמץ וריכזנו את כל החמץ הידוע במקום מסוים, אנחנו מבטלים את החמץ שאינו ידוע לנו, דהיינו את החמץ שלא נתגלה במהלך הבדיקה ואשר אנחנו עלולים לעבור עליו בבל ייראה ובבל יימצא. הביטול שעשינו אינו נוגע לחמץ שידוע לנו ואשר ריכזנו אותו במקום אחד בבית עד לביעורו הפיסי למחרת לפני סוף זמן ביעור חמץ. למחרת אין צורך לעשות ביטול חמץ, אך כן עושים ביעור חמץ, דהיינו מבערים ומוציאים מרשותנו באופן מעשי את שאר החמץ, דהיינו את החמץ שריכזנו מאמש. יש להבחין בין שני מושגים: ביטול חמץ וביעור חמץ, ביטול הוא עניין מחשבתי וביעור הוא עניין מעשי.

יה. חוזר וניעור או חוזר ונוֹעֵר?

נשאלתי בעניין ההזיה המפורסמת שטפלו על רבנו אשר מכוּנָּה: "חוזר וניעור". ובכן, בקיצור נמרץ ניתן לומר כך: אין שום דין חוזר וניעור בדברי רבנו, כי החמץ מעולם לא "נרדם", ולכן אין שום צורך להתייחס לשוטים הנוערים אשר סברו בעקבות המ"מ שכן יש דין שכזה... אולם! אין ביטול להיתר בהיתר רק לאיסור בהיתר, ולכן החמץ שהיה מעורב בתערובת ואפילו במשהו אסור באכילה בפסח, וקאפח השׂכיר כבר האריך והרחיב במאמרו בבירור כל הסוגייה הזו. יתר-על-כן, לא רק שכל ענייני ההלכה שבעניין זה כבר נתבררו ונתלבנו היטב-היטב, אלא שגם ההיגיון והשכל הישר מורים באופן ברור כשמש במדבר ציה, שאם היה כזה היתר מופלא ונפלא הוא היה מופיע בדברי חז"ל באופנים ברורים וחד משמעיים שאין בהם שום פקפוק, ולא היה נדון לראשונה על-ידי דטולושה הספרדי המטושטש, אשר נהג לפסוח על שתי הסעיפים.

ועתה אוסיף משהו בעניינוֹ של עבדאללה אִבְּן ג'ורג'יה-מריה: נשלח אלי קישור לסרטון שבו עבדאללה הידוע בציבור מתיר לאשה ליהנות מתבשיל שבישלה בחג בקדירה שהשתמשה בה במשך השנה (youtube.com/watch?v=TZ8Ydws9_Ig), ונשאלתי לדעתי בעניין:

ובכן, אם בישלו בקדירה חמץ ממש כמו לחם או סולת או שיבולת שועל וכיו"ב התבשיל אסור מדרבנן, כי החמץ הבלוע בקדירה אוסר במשהו את התבשיל שבושל בקדירה זו בפסח. אולם, אם השתמשו בקדירה זו במשך השנה רק לתבשילים שאינם חמץ, התבשיל שבישלה מותר. ואם לא ידוע בוודאות שהשתמשו בקדירה זו לתבשיל שיש בו חמץ, גם כן התבשיל שבושל בה בפסח מותר בהנאה, מפני שתערובת-חמץ שהחמץ שבה פחות מכזית בכדי אכילת שלוש ביצים (כ-2–3 אחוזים חמץ) – אסורה מדרבנן (וכפסק רבנו בהלכות חמץ ומצה א, ו: 'אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת שלוש ביצים אע"פ שאסור לו לאכול, אם אכל אינו לוקה אלא מכת מרדות'), והואיל והדבר ספק וספק דרבנן לקולא, מותר ליהנות מן התבשיל הזה.

להבנתי, החמוֹר עבדאללה שר"י התיר את הקדירה הזו מפני שלשיטתו האיסור הבלוע בקדירה בטל בשישים בדפנות הקדירה מלפני הפסח (וידועה היא שיטתם שהחמץ מתבטל בשישים לפני הפסח, ואף העלילו על רבנו שלשיטתו החמץ נרדם, וחוזר וניעור). יתר-על-כן, משיטתו של עבדאללה עולה למעשה, שאין צורך להגעיל כלים לפני הפסח כלל ועיקר! שהרי האיסור הבלוע בכלים העבים והאיכותיים של ימינו לעולם בטל בשישים מלפני הפסח (וכך נהג החמוֹר הלכה למעשה כשהוא התיר את הקדירה מבלי להעריך את האיסור הבלוע). ובמלים אחרות, עבדאללה אִבְּן ג'ורג'יה-מריה ביטל לחלוטין את כל תורת ההגעלה שחייבו בה חכמים ע"ה לכלים שהשתמשו בהם לחמץ – שהרי לעולם האיסור הבלוע בדפנות הקדירה בטל בשישים, ולשיטתו חמץ שבטל בשישים מלפני הפסח מותר בפסח. מסקנה זו הינה ראיה נוספת לכך ששיטתו של עבדאללה הנוֹעֵר הבל מהובל ושלא ייתכן שהחמץ "בטל בשישים" מלפני הפסח, שהרי אם הוא בטל מדוע חכמים חייבו להגעיל את הכלים שבישלו בהם חמץ באופן גורף?

ומה דינו של מי שמבטל את דיני הסנהדרין? ובכן, הנה לפניכם הלכות ממרים (א, א–ב) שבהן מתוארים כוחו וסמכותו העצומים של בית-הדין-הגדול: "בית-דין-הגדול שבירושלים הם עיקר תורה-שבעל-פה, והם עמוד ההוראה, ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהם הבטיחה תורה, שנאמר: 'עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה' [דב' יז] – זו מצות עשה. וכל המאמין במשה רבנו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת אליהם, ולהישען עליהן. כל מי שאינו עושה בהוראתן עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל' [שם]. ואין לוקין על לאו זה, מפני שניתן לאזהרת מיתת-בית-דין: שכל חכם שֶׁמּוֹרֶה על דבריהם מיתתו בחנק, שנאמר: 'וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ' [שם]".

"עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל, וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל, וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד".

יו. חמץ שעבר עליו הפסח

נשאלתי כך: שלום וברכה, האם יהיה מותר לרכוש חמץ שעבר עליו הפסח מיהודי שמחלל שבת בפרהסיה? כגון בתחנות הדלק או בקיוסקים למיניהם וכו', מאחר והמחלל שבת בפרהסיה הרי הוא כגוי? ברור לי שהוא לא כגוי לכל דבר אבל בכל זאת הייתי רוצה לדעת.

תשובה: בהלכות חמץ ומצה (א, ד) נאמר כך: "חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהניה לעולם, ודבר זה קנס מדברי סופרים – מפני שעבר על בל ייראה ובל יימצא, אסרוהו, ואפילו הניחוֹ בשגגה או באונס – כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו, עד שייהנה בו אחר הפסח". נשים לב, הסיבה שחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהניה, היא "מפני שעבר על בל ייראה ובל יימצא", והואיל וגם מחלל שבת בפרהסיה עובר על בל ייראה ובל יימצא, החמץ שהשהה בפסח אסור בהניה. כמו כן, לא ראוי לעודד את בני האדם לקנות באופן כללי ממחללי שבת בפרהסיה, וכל-שכן חמץ שעבר עליו הפסח שחכמים אסרוהו בגזירה, ולא סתם גזירה, אלא גזירה חזקה מאד – שהרי חכמים אסרו חמץ שעבר עליו הפסח אפילו בהניה כלשהי, כל-שכן באכילה.

וכל האמור הוא בחמץ גמור, כגון בייגלה, וופלים, עוגיות וכיו"ב; אבל תערובת חמץ שעבר עליה הפסח, ואפילו תערובת חמץ שעוברים עליה בבל ייראה ובל יימצא – מותר לקנות מכל אדם.

יז. כמות היין הנדרשת לשתייה בליל הפסח

בהלכות חמץ ומצה (ז, יא) פוסק רבנו כך: "ארבעה כוסות האלו צריך למזוג אותן, כדי שתהיה שתייה ערֵבה – הכול לפי היין, ולפי דעת השותה. ולא יפחות בארבעתן מרביעית יין חי".

ואנכי מבין כך: "ולא יפחות בארבעתן מרביעית יין חי", כלומר, אם נצרף את כל ארבע כוסות היין החי לכוס אחת נקבל רביעית יין, שהרי אם כוונת רבנו הייתה שלא יפחות מרביעית יין חי בכל כוס וכוס, היה עליו לומר: "ולא יפחות מרביעית יין חי בכל כוס וכוס", והואיל ואמר "ולא יפחות בארבעתן", משמע שכמות היין המצטברת שבכל ארבע הכוסות תהיה רביעית. נמצא, שהשיעור המינימלי לכל כוס וכוס מארבעת הכוסות הללו, הוא רביעית שמכילה 1/4 יין ו-3/4 מים, וזו גם הכמות המינימלית להגדרת היין אשר מתוארת בהלכות ברכות (ח, ט):

"שמרים שנתן עליהם שלושה מים והוציא ארבעה – מברך עליהן 'בורא פרי הגפן', שזה יין מזוג הוא. הוציא פחות מארבעה, אף-על-פי שיש בהן טעם יין, מברך עליהן תחילה 'שהכול'".

לסיכום, אם שתה ארבע כוסות שבכל אחת מהן רביעית המכילה 1/4 יין ו-3/4 מים, הוא מקיים את דברי רבנו: "ולא יפחות בארבעתן מרביעית יין חי", וזה שיעור שכל אחד יכול לשתותו.

יח. נפח כזית בינוני

נשאלתי כך: רבים שואלים לגבי אכילת המצה. אנו משתמשים במצות רכות וראיתי בהוצאה של מקבילי שבימינו נפח זית בינוני הוא 3 סמ"ק וכך גם בזמן המשנה לפי דבריו. האם נצא ידי חובה בחתיכת מצה בגודל של קופסת גפרורים? זה החישוב הכי הגיוני שהגענו אליו לנפח של זית בינוני. תשובה: לדעתי נפח של כזית בינוני הוא הרבה פחות מנפח של קופסת גפרורים ואפילו הקטנה ביותר. ואין צורך לחשב מאומה, וחכמים ע"ה לא הורו לנו לחשב מאומה, פשוט למעוך כזית מצה רכה עד שמגיעים לגודל כזית בינוני. ונראה לי שמדובר בנפח קטן מאד.

יט. ערב פסח שחל בשבת

נשאלתי כיצד יש לנהוג השנה (תשפ"ה) בערב פסח אשר חל בשבת? ובכן, להבנתי יש להשאיר מעט חמץ לסעודת ליל השבת: כמות שניתן לסיימה בסעודה אחת, ולא להותיר שום חמץ לאחר סעודת ליל השבת – וזאת מפני שסעודת יום השבת היא בדרך-כלל לאחר תום זמן אכילת חמץ. כלומר, מכיוון שכבר אסור לאכול חמץ בשעת סעודת יום השבת אין לאכול בה חמץ, וגם מצה אין לאכול בה שהרי אסור לאכול מצה בערב הפסח – ולכן לא יקבעוהָ על הפת. וביחס לסעודה שלישית, ברור שאין לקיימה, גם מבחינה בריאותית וגם מבחינה הלכתית, ומי שבכל זאת מרגיש רעב יאכל להנאתו פירות או מעדנים קלים אחרים אך לא ימלא כרסו.

וביחס לבדיקת חמץ ראו נא את פסק רבנו בהלכות חמץ ומצה (ג, ג):

"חל ארבעה עשר להיות בשבת – בודקין את החמץ בלילי ערב-שבת שהוא ליל שלושה-עשר [=לאחר צאת הכוכבים שבסופו של יום חמישי]; ומניח מן החמץ כדי לאכול ממנו עד ארבע שעות ביום השבת, ומניחו במקום מוצנע, והשאר מבערו מלפני השבת. ואם נשאר מן החמץ ביום השבת אחר ארבע שעות, מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב הראשון, ומבערו".

כ. קמח טף – אינג'ירה

נשאלתי כך: האם מותר לאכול בפסח אינג'ירה? מאכל זה נעשה מקמח טף אשר איננו נכלל בחמשת מיני הדגן, ואף-על-פי-כן, בקהילה האתיופית נוהגים שלא לאכלוֹ בפסח. האם מנהגם נכון? תשובה: קמח טף אינו נמנה על חמשת מיני דגן ולכן אין לאוסרו בשום פנים ואופן, וכל האוסר את המותר, מוסיף על דברי תורה או על דברי הסנהדרין – וכך או כך עוונו גדול מנשוא, כל-שכן כשמדובר בביטול עניין שנוגע לשמחת החג. כלומר, כל המוסיף על דברי תורה כופר בתורה, כאמור בדברים (יג, א): "אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ", וכן כל המוסיף על דברי חכמים חוטא חטא גדול לאלהים, והנה פסק רבנו בהלכות מאכלות אסורות (יז, כא), בעניין מי שאוסר את מה שהתירו חכמים ע"ה:

"שמן של גויים מותר, ומי שאוסרו הרי זה עומד בחטא גדול, מפני שהִמרה על-פי בית-דין שהתירוהו. ואפילו נתבשל השמן הרי זה מותר, ואינו נאסר: לא מפני בישולי גויים, מפני שנאכל כמות שהוא חי; ולא מפני גיעולי גויים, מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו".

כלומר, מי שאוסר את מה שהתירו חכמים חוטא בחטא חמור וממרה את פי הסנהדרין!

כא. דין כלי זכוכית כדין כלי מתכות וכלי אבנים

במשנה עבודה-זרה (ז, יב) נאמר: "הלוקח כלי תשמיש מן הגוי, את שדרכו להטביל – יטביל, להגעיל – יגעיל, ללבֵּן באור – ילבֵּן", ושם פירש רבנו: "כלי תשמיש – כלומר תשמיש אכילה, ובתנאי שיהיו אלו הכלים מן המתכות, כגון הברזל והזכוכית". נמצא, שהזכוכית היא סוג מסוגי המתכות הנחצבות מן האדמה. עוד פוסק רבנו בהלכות חמץ ומצה (ה, כד), וכֹה דבריו:

"כלי מתכות וכלי אבנים שנשתמש בהן חמץ ברותחין בכלי ראשון, כגון קדרות ואלפסין, נותן אותן לתוך כלי גדול וממלא עליהן מים ומרתיחן בתוכו, ואחר-כך שוטף אותן ומשתמש בהן במצה. וכן הסכינין מרתיח את הלהב והניצב בכלי ראשון, ואחר-כך משתמש בהן במצה".

והואיל ורבנו לא מזכיר כלי זכוכית בהלכה זו, ברור כשמש שכלי זכוכית נכללים ב"כלי מתכות וכלי אבנים", שהרי גם הזכוכית היא חומר שנחצב מן האדמה. לפיכך, די בהלכה זו כדי להבין שכלֵי זכוכית דינם ככלי מתכות או ככלי אבנים, שהרי גם הזכוכית נחצבת מן האדמה.

עוד ברור, שדין הכשרת הכלים לפסח זהה לדין הכשרת הכלים לעניין בשר וחלב.

ולהשלמת העניין הבה נעיין גם בהלכות מאכלות אסורות (יז, ב):

"הלוקח כלי תשמיש סעודה מן הגויים מכלי מתכות וכלי זכוכית, דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר, מטבילן במי מקוה ואחר-כך יהיו מותרין לאכול בהם ולשתות. ודברים שנשתמש בהן על-ידי צונן כגון כוסות וצלוחיות וקיתונות, מדיחן ומטבילן והן מותרין. ודברים שנשתמש בהן על-ידי חמין כגון יורות וקומקמוסין ומחמימי חמין, מגעילן ומטבילן והן מותרין. ודברים שנשתמש בהן על-יד האור, כגון שפודין ואסכלאות, מלבנן באור עד שתנשר קליפתן ומטבילן והן מותרין".

גם מהלכה זו ברור כשמש, שלדעת רבנו הרמב"ם, הכשרת כלי מתכות וכלי זכוכית – בהגעלה. אגב, הטענה בימינו לפיה לא רואים בליעה בכלי זכוכית או נירוסטה תמוהה, שהרי גם מחממי חמין, דהיינו כלי מתכות או כלי זכוכית שהגוי השתמש בהם לחימום מים בלבד, אף-על-פי-כן חייבו אותנו להגעילן, ואפילו אין בהם שום רבב, ואפילו הגוי השתמש בהם פעם אחת בלבד. והוא הדין לסכין שנזכר בהלכות חמץ ומצה לעיל – אפילו אם השתמשנו בו "ברותחין בכלי ראשון" פעם אחת בלבד ואין בו רבב, כבר חלה עלינו חובה להגעילו יחד עם הניצב!

הערה: מדברי רבנו בפיהמ"ש עולה שכלי זכוכית הם ככלי מתכות, ומהלכות מאכלות אסורות עולה שהם ככלי אבנים, שהרי רבנו פוסק בהל' ב: "כלי מתכות וכלי זכוכית", אך לעצם ההלכה אין זה משנה מאומה כי דינם שווה. אגב, בהלכה ו שם עולה, שדין כלי מתכות וכלי אבנים זהה לעניין הכשרת כלים שנלקחים מן הגויים, כלומר רבנו לא מיעט את כלי האבנים בהלכה ב.

***

והיה אחד שהעיר על דבריי את הדברים הבאים: 1) בעניין הכללת כלי זכוכית בכלי מתכות שחובה להגעיל – פשיטא לכולם שהיום אין בליעה בכלי מתכות. בזמן חז"ל וגם בתקופת רבנו כלי מתכות וכלי זכוכית היו סדוקים וחלשים ובוודאי נתנו טעם גם אחרי הדחה בעלמא, ולכן לדעתי ראה רבנו להכליל כלי זכוכית בכלי מתכות ולחייבן בהגעלה; 2) מחממי חמין – לאו דווקא חימום מים בלבד אלא פעמים שמדובר גם בחימום תבשיל! ולכן הצריך רבנו הגעלה.

3) בעניין הגעלת הסכין עם הניצב – "כלי מתכות וכלי אבנים שנשתמש בהן חמץ ברותחין בכלי ראשון", משמע שדווקא אם השתמשו בסכין ובניצב בכלי ראשון שלתבשיל חמץ. וייתכן לומר שההגעלה לא הוצרכה אלא לניצב שייתכן ובלע מהחמץ וכל-שכן לחיבור שבין הניצב ללהב. ולמה רבנו חייב גם הלהב יחד עם הניצב? אדם בהול על ממונו (לא בנקל היו זורקים את הסכין היחידה במטבח לתוך סיר רותח ומבעבע); 4) עוד כתבת: "ואפילו אין בהם שום רבב, ואפילו הגוי השתמש בהם פעם אחת בלבד" – איפה מצינו שאין בהם שום רבב?

תשובות:

1) כאמור, חז"ל חייבו בהגעלה אפילו כאשר השתמשו בכלי פעם אחת בלבד, ולא יעלה על הדעת שכליהם היו עד-כדי-כך חלושים שגם לאחר בישול פעם אחד בלבד יהיו בסיר סימני בליעה. אלא ברור, שגם כאשר אין שום סימן לבליעה – חובה להגעילוֹ. מסקנה: סימני בליעה אינם קובעים מאומה לעניין חובת הגעלת הכלי. ולכן, בשום פנים ואופן אין לקבוע שאין להגעיל היום כלי מתכות או כלי זכוכית בגלל שהם "אינם בולעים", ומי שעושה-כן כופר בפסיקת הסנהדרין. עוד כתבת: "ובוודאי נתנו טעם גם אחרי הדחה בעלמא", וזו כבר הזיה מוחלטת.

2) לגבי מחממי חמין, חז"ל חייבו הגעלה גם כאשר הגוי השתמש בכלי לחימום מים בלבד. כלומר, גם כאשר אין שום מקום לחשוד שמא הוא השתמש בו לבישול. נמצא, שחובה להגעיל את הכלי גם כאשר אין בו שום סימני בליעה של תבשיל. וכמו שאמרתי בנקודה לעיל, כל מי שקובע שאין להגעיל מחממי חמין בגלל שאין בהם סימני בליעה כופר בפסק הסנהדרין.

3) לגבי הניצב, בדרך כלל לא מכניסים את הניצב לחמץ רותח, רק את הסכין, ואף-על-פי-כן יש להגעילו. והואיל ורחוק הוא שיהיו סימני בליעה על הניצב, החובה להגעילו הינה עוד ראיה לכך שקיומם או העדרם של סימני בליעה אינם תנאי לחובת ההגעלה או לפטור ממנה.

4) לגבי הרבב, שאלת: "היכן מצינו שאין בהם שום רבב?". ובכן, מכך שחז"ל לא הִתנו שיהיה רבב כדי לחייב בהגעלה, משמע שאפילו שאין בכלים האמורים שום רבב – חובה להגעילם.

כב. חרוסת סמיכה

נשאלתי כך: כידוע, לפני טבילת הכרפס בחרוסת יש ליטול את הידיים בברכה כי זהו דבר שטיבולו במשקה. ברם, החרוסת שנמכרת היום סמיכה מאד, ושאלתי היא: האם החרוסת הזו נכללת בהגדרת שבעה משקין שיש ליטול את הידיים טרם שמטבלים בהם? נראה לי פשוט קצת מוזר... תשובה: אכן, אם אין על החרוסת שכבת יין ממש יש ליטול ידיים בלא ברכה.

שואלין ודורשין בהלכות הפסח.pdf

הורידו את PDF • 215KB