אמת משל היה!

אחד מחבריי הראה ליושבי הישיבות את דברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק, שם רבנו קובע חד-משמעית שדברי חז"ל אשר מנוגדים להיגיון ולשכל הישר הם בהכרח משלים וחידות וחלילה להבין אותם כפשוטם. ומדוע? ובכן, הבנתם כפשוטם מדרדרת קל-מהרה להזיות מאגיות פגאניות, ושקיעה בהן אף עלולה כמעט בוודאות לדרדר להזיות מינות וליציאה מן הדת. מסיבה זו רבנו מזהיר שלא ללמוד את התלמוד הבבלי, כי מי שיעיין בתלמוד הבבלי ללא ידיעת יסודות תורתנו וללא ידיעה בסיסית במדעים מכניס את עצמו לסכנה עצומה: להשתבש ולפרש את אגדות חז"ל ומשליהם כפשוטם, ובעשותו כן מוחו יטומטם ומצבו יהיה יותר גרוע מן הבהמות, וכפי שאירע לחכמי אדום שסטו אחרי בהמיוּתם, הרשיעו לפרש את אגדות חז"ל כפשוטן, ובדרך זו יצרו להם דת מינות שסוטה באורחות חושך אפֵלות ומטיפה לאלילות ולתועבות.

ועל כל זאת ועוד הרחבתי בשלל מאמרים, ראו לדוגמה: "תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן – חורבן הדת", "האם לדעת הרמב"ם צריך ללמוד גמרא?", "הייתכן שחז"ל היו כסילים?", ועוד.

נחזור לחברי וליושבי הישיבות, ובכן, חברי הראה למנענעי הסטנדרים ולמסובבי הגודלים הללו את דברי רבנו המכוננים בהקדמתו לפרק חלק, והם, כמנהגם וכעלילותם הִקשו על רבנו מאיזו אגדה אשר לפי דמיונם יש ממנה ראיה לכך שהיו מקרב חכמי התלמוד אשר סברו שיש להבין את האגדות כפשוטן, וטרם שאשיב יש להסביר עניין חשוב בִּדְבַר יושבי הישיבות הללו: ובכן, חשוב להבין שמדובר בהולכי על שתיים אשר יותר תועים מן הבהמות, אולם, בשל שקיעתם במשא ומתן התלמודיים ולעתים אף בלימוד פלפולי הם הוכשרו לנהל מחלוקות וויכוחים עקשניים מאד, אך בשל העדר דעתם, וויכוחיהם משובשים ומתעתעים הואיל ועיקר תכליתם היא להבהיל את האדם שמתווכח עמם ולהחדיר לוֹ את הספק והפקפוק בהשקפות האמת.

כללו של דבר, הם לקחו את הטובה הגדולה שה' העניק לאדם, דהיינו את כוח המחשבה, ורתמו אותו כדי לרומם הזיות מאגיות פגאניות וכדי לסלף ולזייף את תורת האמת, וזאת כדי שהיא תתאים לשאיפותיהם ולהזיותיהם ותהפוך בידיהם לקורדום לחציבת טובות הנאה.

וזכורני שנסעתי באוטובוס עם איזה שטריימל עז פנים, ושאילתיו מדוע הוא מתלבש באופן הזה וחובש את הכובע המשונה הזה לראשו? וכי אברהם אבינו חבש לראשו את הכובע הלזה? אותו שטריימל לא התבלבל, והוא השיב לי: וכי אברהם אבינו נסע באוטובוס? כלומר, הוא ערך השוואה בין עניין מדעי שאין לו שום קשר לתורת משה וחוקיה, לבין עניין תורני מובהק, דהיינו האיסור להתלבש כחוקות הגויים וללמוד מדרכיהם הרעים. והיה עלי להשיבוֹ: אם הקב"ה היה מחייה עתה את אברהם אבינו הוא היה מתלבש כמוך? בגלימת כומרים ובגלגלים פולניים?

נחזור ליושבי הישיבות שהחדירו את הספק והפקפוק בעניין תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן, ובכן, הם ציטטו לפני חברי מדרש שמובא במסכת סנהדרין (צב ע"ב) אשר עוסק בחזון העצמות היבשות המפורסם, וטרם שנעיין בדברי האגדה הבה נעיין בקטע מתוך הנבואה:

"וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן אָדָם! הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה, הִנֵּה אֹמְרִים: יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ. לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי. וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם יְיָ" (יחזקאל לז, יא–יד).

בנבואה נאמר במפורש ש"הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה", ואם מדובר בכלל עם-ישראל ברור כשמש שמדובר במשל, שהרי לא יעלה על הדעת שכל עם-ישראל היו מתים באותם הימים! כמו כן, נאמר מפורשות שכל עם-ישראל אומר: "יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ", דהיינו עם-ישראל חי וקיים ואומר שהוא כבר איבד תקווה, הוי אומר: העצמות היבשות הן משל למצבו הרוחני והנפשי של עם-ישראל בגלות, ומכאן שכל המשל הזה אינו עוסק בתחיית-המתים אלא בתקומתו הרוחנית של ישראל! יתר-על-כן, בנבואה הובטח לעם-ישראל שה' יתעלה ישיב את שבות עמו לארץ-ישראל: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל [...] וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם", כלומר מדובר בשיבת עם-ישראל לארץ-ישראל מן הגלות, ולכן: העלאתם מהקברים הינה משל להוצאתם מן הגלות המשולה לבית-הקברות, וַהֲפָחַת רוח חדשה ורעננה בגופותיהם המתים הינה משל להתעוררותם הרוחנית ולשיבתם לה' יתעלה. כללו של דבר, נבואת יחזקאל איננה עוסקת בתחיית-המתים או בעולם-הבא, אלא בתקומתו של עם-ישראל: בגאולתו המדינית של עמֵּנו מן הגלות הארורה, ובגאולתו הרוחנית משפלותו המחשבתית.

ועתה נעבור לעיין בראש דברי המדרש בסנהדרין (צב ע"ב): "דתניא, רבי אליעזר אומר: מתים שהחיה יחזקאל עמדו על רגליהם, ואמרו שירה ומתו. מה שירה אמרו? ה' ממית בצדק ומחיה ברחמים. רבי יהושע אומר: שירה זו אמרוּ: 'יְיָ מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל' [ש"א ב, ו]".

ובכן, הואיל וראינו בדברי יחזקאל באופן מפורש שחזון העצמות היבשות הוא משל לגאולתו המדינית והרוחנית של עם-ישראל, לא יעלה על הדעת שהמתים שהחיה יחזקאל "עמדו על רגליהם ואמרו שירה ומתו", שהרי לפי פשט הכתוב ביחזקאל המתים שהחיה הקב"ה עלו לארץ-ישראל! אלא, דברי ר' אליעזר ור' יהושע נועדו לחזק שני יסודות תורניים: האחד הוא שה' שופט בצדק מדוקדק ונוקב עד התהום ולכן אין ייסורים בלא עוון, והשני הוא תחיית המתים (ודרך אגב, להבנתי, ר' יהושוע צירף פסוק אך ורק כדי להשלים את דרשתו של ר' אליעזר).

"הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" (בר' יח, כה). "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד). "וַייָ צְבָאוֹת שֹׁפֵט צֶדֶק בֹּחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב אֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם כִּי אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת רִיבִי", "אֲנִי יְיָ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו", "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו" (יר' יא, כ; יז, י; לב, יט). "וּפָקַדְתִּי עָלָיו דְּרָכָיו וּמַעֲלָלָיו אָשִׁיב לוֹ", "וְרִיב לַייָ עִם יְהוּדָה וְלִפְקֹד עַל יַעֲקֹב כִּדְרָכָיו כְּמַעֲלָלָיו יָשִׁיב לוֹ" (הושע ד, ט; יב, ג). "לָכֵן אַנֲשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל, כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ, אַף אָמְנָם אֵל לֹא יַרְשִׁיעַ וְשַׁדַּי לֹא יְעַוֵּת מִשְׁפָּט" (איוב לד), "אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וּמֵעֲו‍ֹנֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ" (תה' קז, יז), ועוד.

ועתה נמשיך לעיין במדרש בסנהדרין שם (צב ע"ב): "רבי יהודה אומר: אמת משל היה. אמר לו רבי נחמיה: אם אמת – למה משל? ואם משל – למה אמת? אלא: באמת משל היה".

וכאן תלו יושבי הישיבות את התעייתם, כלומר הואיל ונאמרה המילה "אמת" במדרש, מצאו להם יושבי הישיבות זיז דמיוני כדי לתלות בו את הזיותיהם וכדי להעליל על חז"ל שהם תפשו את אגדות חז"ל כפשוטן, על כל המשמעויות המחרידות והנוראיות העולות מכך... וכוונת חכמים ע"ה באמרם שחזון העצמות היבשות "אמת משל היה" היא לכך שלא מדובר במשל גמור ומוחלט, אלא במשל שמעוגן במציאות, שהרי מדובר במשל שמתאר את תקומתו המדינית והרוחנית של עם-ישראל, כלומר מדובר במשל שמתאר תהליך היסטורי! ולכן ר' יהודה אומר: "אמת משל היה", הוי אומר: אל לנו לשגות שתהליך שיבתו של עם-ישראל לא התרחש בעבר בשיבת ציון הראשונה, ותהליך זה אף עתיד להתרחש שנית לעתיד-לבוא.

ויתרה מזאת, חכמים ע"ה במסקנתם לעיל אף קובעים באופן חד-משמעית: "אלא: באמת משל היה", כלומר כדי לעקור לחלוטין את ההזיה שדבריהם במדרשים ובאגדות הם דברי פשט, נקבע למסקנה שמדובר במשל! ותשובה זו נועדה לכל מי שמתעקש ואינו מבין מושׂכל.

בהמשך המדרש חכמים ממשיכים את הקו המחשבתי שהשתיתו, וכֹה דבריהם:

"רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: מתים [=מתים באיזה מובן?] שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל, ונשאו נשים והולידו בנים ובנות. עמד רבי יהודה בן בתירא על רגליו ואמר: אני מבני בניהם, והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם. ומאן נינהו מתים שהחיה יחזקאל? אמר רב: אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו, שנאמר: 'וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח וּבֶרֶד בְּנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ וְאֶלְעָדָה בְנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ, וְזָבָד בְּנוֹ וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ וְעֵזֶר וְאֶלְעָד וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ' וגו' [דה"א ז, כ–כא], וכתיב: 'וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ' [דה"א ז, כב]".

וכל מטרתם של חכמים בדברים הללו היא לקבוע שתהליך שיבת עמֵּנו לאלהיו כבר התרחש בעבר ועתיד להתרחש בעתיד, כלומר המתים שהחייה יחזקאל אינם מתים במובן הפשטני, אלא אותם אשר כבר אבדה תקוותם, וזכו שהקב"ה הדריכם לשוב לפניו באמת ובלבב שלם. בקיצור, אלה הם דברים שנועדו לעודד את עם-ישראל לשוב לה' יתעלה ולצַפות לישועה.

בהמשך המדרש חכמים ע"ה רותמים את נבואת יחזקאל להשׂגת מטרות נוספות: לחזק את האמונה בתחיית-המתים; לחזק את ההליכה בדרכי המצוות: בתיאור המצוות כמים רעננים ובתיאור הרשעים שפקרו כעצמות יבשות; וכן לגנות את הסוטים אחרי שיקוצי עבודה-זרה:

"[א] ושמואל אמר: אלו בני אדם שכפרו בתחיית-המתים, שנאמר: 'וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ' [יח' לז, יא]; [ב] רבי ירמיה בר אבא אמר: אלו בני אדם שאין בהן לחלוחית של מצוה, שנאמר: 'הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר יְיָ'; [ג] רבי יצחק נפחא אמר: אלו בני אדם שחיפו את ההיכל כולו שקצים ורמשים, שנאמר: 'וָאָבוֹא וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה כָל תַּבְנִית רֶמֶשׂ וּבְהֵמָה שֶׁקֶץ וְכָל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מְחֻקֶּה עַל הַקִּיר סָבִיב' [יח' ח, י] וגו', וכתיב התם: 'וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב' [יח' לז, ב]".

ומכל שלוש האפשרויות הללו שחז"ל מציגים ורותמים להשׂגת מטרות שונות כאמור, עולָה מסקנה ברורה ומהדהדת: חזון עצמות היבשות היה משל לתקומתו המדינית והרוחנית של עם-ישראל – שהרי בכל שלוש האפשרויות הללו לא מדובר על המתים שוכני הקברים, אלא מדובר על רשעים מסוגים שונים, אשר בחייהן קרויין מתים ואשר נמשלו בעצמות היבשות!

בסוף המדרש מובאת עוד אפשרות מדרשית, וכך אמרו חכמים ע"ה שם:

"רבי יוחנן אמר: אלו מתים שבבקעת דורא. ואמר רבי יוחנן: מנהר אשל עד רבת בקעת דורא [כלומר מדובר בהרוגי ישראל מנהר אשל וכו']. שבשעה שהגלה נבוכדנצר הרשע את ישראל היו בהן בחורים שהיו מגנין את החמה ביופיָם, והיו כשדיות רואות אותן ושופעות זִבות. אמרו לבעליהן, ובעליהן למלך. ציווה המלך והרגום, ועדיין היו שופעות זִבות. ציווה המלך ורמסום".

ומטרת החכמים במדרש הזה היא להזהיר את בחורי ישראל ישרי הלבב מן הגויות התאוותניות והזימתיות, כי הן מתאוות במיוחד לבחורים הטובים והטהורים והתמימים שבעם-ישראל, והכשלתם בטינופי הזימה וגרירתם לטומאתן גורמת להן להתרגשות רבה ועצומה: הואיל והצלחתן לפתות בחור כֹּה נעלה ומרומם, מנפחת מאד את תחושת ערכן בעיני עצמן. כמו כן, הריגתם ורמיסתם של הבחורים שנזכרו, דהיינו המיתה המשונה שנבחרה להם וכן השפלתם לאחר מותם ברמיסתם וברציצת גופותיהם, רומזת לסופם אם חלילה יתפתו אחרי הנוכריות... וזכורני שאמי ע"ה הזהירתני מפני הבחורות החילוניות שברמת-אביב שם התגוררנו, ואמרה לי במפורש שהן חושקות בבחורים זכים ותמימים אשר אינם יודעים את דרכי החילוניים.

אחתום בנבואתו של יחזקאל ובתפילה לה' יתעלה שיחייה את עצמות יושבי הישיבות היבשות, יעלה עליהם גידים ובשר ועור, וייתן בהם רוח אמת – רוח אמת שתרפאֵם מעיוורונם, רוח אמת שתרוממֵם למאוס בדרכי הרשעים, רוח אמת שתאמצֵם לנתוץ את גדוליהם המשוקצים:

"הָיְתָה עָלַי יַד יְיָ וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ יְיָ וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת. וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד. וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר אֲדֹנָי יְיִ אַתָּה יָדָעְתָּ. וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר יְיָ. כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם. וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ. וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ. וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם.

וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ. וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד. וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ. לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי. וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם יְיָ".

אמת משל היה!.pdf

הורידו את PDF • 155KB