אב בית דין שסרח

בהלכות תלמוד תורה פרק ז רבנו עוסק באב-בית-דין שסרח וכן בשאר דיני הנידוי אשר התחלנו לעסוק בהם במאמר הקודם בסדרה שכותרתו: "עשרים וארבעה נידויים". ההלכה בעניין אב-בית-דין שסרח חשובה מאד בימינו, מפני שאין בימינו אפילו כומר אורתודוקסי בכיר אחד אשר אינו בגדר אב-בית-דין שסרח ביד רמה כירבעם ואף חמור מכך וכפי שנראה לקמן.


בראש הלכות תלמוד תורה פרק ז רבנו עוסק באב-בית-דין שסרח בסתר ובאופן חד-פעמי, וכן באב-בית-דין שסרח בפרהסיה ועושה ביד רמה, כגון מי שהופך תורת חיים לקורדום חוצבים ונוטל שלמונים בעבור שררה רבנית ו"שירותי דת" או בעבור "לימוד התורה".


אולם, הכומרים הבכירים בימינו אינם מסתפקים בחילול-שם-שמים ביד רמה בהפיכת תורת חיים לקורדום חוצבים, הם אף מתעים את העם אחרי התהו וההבל, ומטיפים להשקפות מינות ואלילות. להלן כמה דוגמאות: 1) מודים בעבודה-זרה – הם מודים בקדושתו של ספר הזוהר או בכוחותיהם המאגיים של המקובלים; 2) מטיפים לעבוד עבודת אלילים – הם דוחפים את העם לעבוד את המתים והקברים במירון, באומן ובנתיבות; 3) מכזבים שהם עצמם כאלהים – הם מכזבים שיש להם כוחות מאגיים לפעול ישועות או לידע את הנסתרות; 4) הם מחקו את כל יסודות הדת המחשבתיים ומנחילים להמונים דת מינות אלילית פרו-נוצרית; ועוד.


כמו כן, ראו כיצד עסקניהם של גדולי האסלה, כגון סמוטריץ' ובן-גביר זועקים עתה זעקת חמס כאשר המשטרה ביטלה את ההילולה האלילית לבבא סאלי בנתיבות (תשפ"ב). תמיד ידעתי שסמוטריץ' ובן-גביר הינם נוכלים ושליחים להפיכת תורת חיים לקורדום חוצבים, אך חשבתי לתומי שהם לא התדרדרו לרמה של התעיית העם אחרי ההבל והאלילות, מסתבר שטעיתי.


ואם הם נלחמים לקיום טקסי עבודה-זרה מתועבים לא נשאר בהם שום דבר טוב. נקודה.


אב בית דין שסרח


נחל אפוא לעיין בהִלכת אב-בית-דין שסרח ומִמנה נלמד גם על דינם החמור של הכומרים האורתודוקסים בימינו, והנה לפניכם פסק חז"ל ורבנו בהלכות תלמוד תורה (ז, א):


"חכם זקן בחכמה, וכן נשיא או אב-בית-דין שסרח, אין מנדין אותו בפרהסיה לעולם, אלא-אם-כן עשה כירבעם בן נבט וחבריו [דהיינו כשחטא ביד רמה]. אבל כשחטא שאר חטאות [דהיינו כשחטאיו לא נעשו ביד רמה ובעזות פנים] מלקין אותו בצנעה שנאמר: 'וְכָשַׁלְתָּ הַיּוֹם וְכָשַׁל גַּם נָבִיא עִמְּךָ לָיְלָה' [הו' ד, ה], אף-על-פי שכשל כַּסֵּהוּ כלילה, ואומרים לו: הִכָּבֵד ושב בביתך".


כמו כן, ישנה הלכה נוספת בהלכות סנהדרין (יז, יב) אשר קשורה לענייננו:


"ראש ישיבה שחטא מלקין אותו בפני שלושה ואינו חוזר לשׂררתו, גם אינו חוזר להיות כאחד משאר הסנהדרין, שמעלין בקודש ולא מורידין".


ברור שהלכות אלה עוסקות בחכם גדול אשר חטא בדברי שמים בסתר וקיבל את התוכחה באהבה ושב בתשובה. במקרה כזה אין לפרסם את מעשיו כדי שלא לחלל-שם-שמים, אך חובה להעבירו מכל תפקיד ציבורי לאלתר, ולהענישו בעונש חמור של מלקות בצנעה.


אולם, אם הוא כופר בתוכחה ובמוכיחים ועושה ביד רמה, כגון שהפך תורת חיים לקורדום, הוא נכנס לגדר אחר שנאמר בהלכה: "אלא-אם-כן עשה כירבעם בן נבט וחבריו", ואז לא רק שחובה לנדותו בפרהסיה כאמור, אלא אף חובה להוכיחו בפרהסיה, כמו שראוי לנהוג בירבעם בן נבט וחבריו, וכמו שראינו בהלכות דעות (ו, יב): שאם לא חזר בו בסתר "מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו – עד שיחזור למוטב".


כלומר, כאשר אותו אב-בית-דין החליט לצאת מדרך הישר לחלוטין, והחליט לנהוג בעזות פנים ולפשוע באופן גלוי אשר גורם לחילול-שם-שמים – במקרה כזה כבר אין חשש לחילול-שם-שמים, שהרי אותו אב-בית-דין כבר עתה מחלל-שם-שמים וגורם נזק עצום לדת משה.


דינם של הכומרים השכירים בימינו


עד כאן למדנו על דינו של אב-בית-דין שהלך בדרכי ישרים ופשע בסתר וכן בדינו של אב-בית-דין אשר החליט לצאת מדרך החיים ולפשוע ביד רמה. ברם, דינם של הכומרים השכירים בימינו חמור מדינו של אב-בית-דין אשר פשע ביד רמה כירבעם, שהרי הם לא רק מחללים-שם-שמים – הם גם בועטים דורסים ורומסים את כל יסודות הדת המחשבתיים הטהורים (וכל המבטל אחד מהם הוא בגדר מין ואפיקורוס שחובה לשנוא אותו ולהשמידו), עובדים אלילים בשר ודם (חיים ומתים), הופכים את עצמם לאלהים שאינם טועים ושוגים, מודים בעבודת אלילים (בקדושתו של ספר הזוהר או בכוחם המאגי של המקובלים החיים והמתים), מטיפים לעבודת אלילים (דוחפים את העם לעבודת המתים והקברים במירון, באומן ובנתיבות), משתפים פעולה עם הפצתה של הדת האורתודוקסית אשר החריבה את דת משה, מפיצים השקפות מינות מאגיה והזיות אליליות, מעוותים את דיני התורה ותקנות חכמים, ועוד – במקרה כזה, לא די לנדותם בפרהסיה, שהרי מדובר ברשעים אשר מתעים את העם אחרי ההבל.


ומאין הנני יודע שדינם חמור יותר ממי שעושה ביד רמה כירבעם? ובכן, בהלכה מפורש שדינו של מי שעושה ביד רמה כירבעם הוא נידוי בפרהסיה, ברם, דינם של המתעים את העם אחרי ההבל חמור בהרבה מדינו של מי שעושה ביד רמה כירבעם, וכפי שעולה מההלכות לקמן.


והנה לפניכם שלוש הלכות בעניינם, וכך פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י):


"כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא".


נמצא שהם בגדר מחרפים ומגדפים את השם הנכבד והנורא – עוון חמור ביותר!


וכן פוסק רבנו בהלכות תשובה (ג, טו):


"חמישה הן הנקראים מינים [...] וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים [=עובדי המתים והקברים, עובדי האדמו"רים וה"גדולים", ושאר עובדי-האלילים כדי שימשכו להם שפע מבורא-עולם] – כל אחד מחמישה אלו הוא מין".


וכידוע, דינם של המינים והמַתעים את העם אחרי הבלי המינות הוא מורידין ולא מעלין, וכפי שפוסק רבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו):


"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".


וחשוב לצרף גם את דברי רבנו בסוף שלושה-עשר יסודות הדת, וכֹה דבריו:


"וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


נמצא, שדינם של המתעים את העם אחרי ההבל המינות והאלילות הוא "מורידין ולא מעלין", לעומת דינו של העושה ביד רמה כירבעם, שדינו הוא "רק" נידוי בפרהסיה ותו לא.


זאת ועוד, דינם של הכומרים הבכירים בימינו חמור מאד גם בעניין הפיכת תורת חיים לקורדום חוצבים, שהרי אב-בית-דין שסרח והחליט לדוגמה לחלל-שם-שמים וליטול משכורות בעבור פסקי הדינים שהוא פוסק, החל לעשות זאת רק במהלך כהונתו ולא מעיקר מינויו. אך לעומתו, הכומרים הבכירים (וגם הזוטרים וכן מלמדי התורה-שבעל-פה וכן יושבי ישיבות המינות והסכלות) בימינו, כולם מחללים-שם-שמים מיסודם ובאופן מובנה ומעצם הגדרת תפקידם! ואף מעזים פניהם לתבוע תקציבים בטענה השקרית שזו זכות מזכויות הדת שהוענקו להם!


כמו כן, הם מחללים-שם-שמים בהנצחת לימודי ההזיות הבורות והבערות (אחרת איך ישלטו בהמונים, ואיך יסתירו את רשעם סכלותם ונוכלותם?), וכן בגינוי החכמה ההשכלה והמדע, כאילו ידיעת מדעי-הטבע שבהם האדם מכיר את מי-שאמר-והיה-העולם – הם לימודי כפירה! בדרך זו הם הפכו את עמנו לעם סכל ונבל אשר חי באשפתות, ודת משה מוצגת כדת של סירחון וכיעור, דת של בערות ופרימיטיביות, דת של אלילות ותועבה, דת של עושק ושקר.


נמצא אפוא, שדינם של כומרי הרשע האורתודוקסים בימינו חמור יותר מדינו של אב-בית-דין אשר החליט פתאום לצאת מדרך החיים ולפשוע ביד רמה כירבעם... שהרי הם מעוותים את דת משה הטהורה יום-יום שעה-שעה, והחמור מכל: הם מטיפים לשנאת צבא-ההגנה-לישראל שמשמעותה אחת: שנאת ארץ-ישראל, כי מי ששונא את צה"ל שונא את ארץ-ישראל בהכרח! וכידוע, עוון המרגלים ושנאת הארץ והייעוד הוא העוון החמור ביותר בכל התורה.


ראו נא את פסוקי התורה החמורים בעניין עוון המרגלים:


"וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד יְיָ אֶת כָּל הָאָרֶץ. כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי. אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ [...] אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי אָנִי נְאֻם יְיָ אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם. בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי. אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ [...] וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ. וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה. וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר. בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי. אֲנִי יְיָ דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ" (במ' יד).


והנה גם דברי משה רבנו ע"ה לבני גד ולבני ראובן, אשר כנראה סברו בתחילה להשתמט מהשתתפות בכיבוש הארץ, ומתגובתו החריפה של משה רבנו נלמד, כי השתמטות מלקיחת חלק במאמץ המלחמתי נקשרת בקשר הדוק וחד משמעי לעוון המרגלים ולהוצאת דיבת הארץ רעה! ובמלים אחרות, השתמטות מכיבוש והגנה על ארץ-ישראל מבטאת שנאה לארץ-ישראל ותיעוב לייעודו של עם-ישראל, וזהו העוון החמור ביותר לדעתי בכל ספר התורה.


"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה? וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְיָ? כֹּה עָשׂוּ