ידועה דעתם של חז"ל והרמב"ם לפיה אסור באיסור חמור ליהנות מדברי תורה. לפי חז"ל ורבנו, בבסיס האיסור החמור ישנן שתי רעות חולות: האחת, כאמור, עצם לקיחת כסף או הנאה מדברי תורה; והאחרת, התרשלותו של האדם מאחד מיסודותיה החשובים ביותר של דת משה והוא: "אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא יְיָ הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו, יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תה' קכח, א–ב), וכמו שאומר רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא במסכת אבות (ב, ב): "וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון", וכבר קדם לו שמעיה אשר אומר שם (א, ט): "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות", וכן אומר שם (ג, יב) ר' חנינא בן דוסא: "כל שמעשיו מרובין מחכמתו – חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו – אין חכמתו מתקיימת".
כלומר, לפי דת האמת והצדק עבודת האדם לפרנסתו ביושר ובכבוד, היא הערובּה היחידה לסור מן הרע ולעשות את הטוב, כלומר, להתרחק מן התאוות וההזיות ולזכות לשמחה אמיתית בעבודת ה'. חיי המעשה קשורים קשר הדוק ובל יינתק לחיי הרוח: רק יישור הדרך בחיי המעשה עשוי להביא ליישור חיי הרוח בקניית דעות והשקפות נכונות, אשר מרוממות את האדם לאושר אמיתי ולזכות לחיי העולם-הבא, וכדברי ר' אלעזר בן עזריה באבות (ג, כא):
"כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו. וכל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין, אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו".
אולם, במשך כל הדורות ראשי הדת ומנהיגי העם נטו אחרי הבצע והתאוות הבהמיוֹת, והנה לפניכם תוכחתו הקשה של הנביא ישעיה ע"ה בעניין הבצע, לנביאי השקר וראשי העם:
"צֹפָיו [=מנהיגי הדת בעלי השׂררה, הכומרים המתעים את העם אחרי ההבל] עִוְרִים כֻּלָּם, לֹא יָדָעוּ [את ה'], כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ [כלבים אילמים!], הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם. וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ [כלבים עזי נפש!] לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, וְהֵמָּה רֹעִים [והם אנשי השֵּׁם מנהיגי העם ובעלי השׂררה, ויחד-עם-זאת] לֹא יָדְעוּ הָבִין [סוטים מדרך האמת], כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ" (יש' נו). ושם תרגם יונתן: "וְכַלְבַּיָא תַּקִיפֵי נַפְשָׁן לָא יָדְעִין לְמִסְבַּע, וְאִנּוּן מַבְאֲשִׁין לָא יָדְעִין לְאִסְתַּכָּלָא, כֻּלְּהוֹן גְּבַר לָקֳבֵיל אוֹרְחֵיהּ גְּלוֹ, גְּבַר לְמִיבַּז מָמוֹנֵיהּ דְּיִשְׂרָאֵל".
והנה לפניכם גם דברי מיכה הנביא, אשר משווה בין הכוהנים שפוסקים דינים בכסף לנביאי השקר הקוסמים בכסף, והוא מוסיף וקובע, שבגלל רדיפת הבצע של כומרי הדת, ירושלים תיחרב ותאבד. כלומר, שחיתותם של כומרי הדת תביא בסופו-של-דבר לחורבן העם והארץ:
"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ, בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה [ושם תרגם יונתן: 'דְּבָנַן בָּתֵּיהוֹן בְּצִיוֹן בְּדַם אֲשִׁיד וִירוּשְׁלֶם בְּנִכלִין', דהיינו, הבונים את בתיהם המפוארים בכספי העניים והעשוקים], רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה, לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (פ"ג).
"כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי", "כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה" (יח' כב, כו; צפ' ג, ד); "כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ח, י); "וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי" (מלאכי א, ו).
א. פסיקת רבנו הרמב"ם ב"משנה תורה"
נחל אפוא בדברי רבנו הרמב"ם המפורסמים בהלכות תלמוד תורה (ג, ט):
"כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חִלֵּל את השם, וּבִזָּה את התורה, וְכִבָּה מְאוֹר הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם-הבא – לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם-הזה".
דברי רבנו הרמב"ם מטלטלים מאד, ונשים לב לשתי הרעות החולות שהזכרנו בפתיחת דברינו: "כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה", שתי רעות אלה קשורות והדוקות זו בזו, וכפי שאסור באופן ברור וחד-משמעי לקחת כסף בעבור לימוד התורה, כך יש חובה ברורה וחד-משמעית על האדם לפרנס את עצמו ובני ביתו ביושר ובכבוד.
רבנו הרמב"ם מציין כמה וכמה עבירות חמורות שיש בלקיחת כסף ובהנאה מדברי תורה: "הרי זה חִלֵּל את השם, וּבִזָּה את התורה, וְכִבָּה מְאוֹר הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא". העבירה הראשונה והחמורה ביותר מכולן היא כמובן חילול השם, והוא העוון שאין לו כפרה עד המוות, וכפי שפוסק רבנו הרמב"ם בסוף פרק א מהלכות תשובה:
"אבל המחלל את השם, אף-על-פי שעשה תשובה והגיע יום הכפורים והוא עומד בתשובתו, ובאו עליו ייסורין, אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות. אלא תשובה ויום הכפורים וייסורין שלושתן תולין [כלומר, אם שב בתשובה הוא כבר אינו במצב של חוֹטֵא ומרוחק מה' יתעלה, אלא דינו תלוי ועומד עד לכפרה הסופית במיתתו] ומיתה מכפרת, שנאמר: 'וְנִגְלָה בְאָזְנָי יְיָ צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן' [יש' כב, יד]".
ב. הפקת טובות הנאה מדברי תורה
מדברי רבנו הרמב"ם לעיל עולה, כי הסיבה שאסור לקחת כסף בעבור לימוד התורה היא: "לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם-הזה". כלומר, תכלית התורה היא להביא אותנו לחיי העולם-הבא באמצעות יישור דרכינו, מידותינו והשקפותינו, כדי שנזכה לרומם את נפשנו לאותו מעמד נשׂגב בתום חיינו בעולם-הזה. כל שימוש אחֵר בתורה הוא פסול, הואיל ויש בו חילול הקודש, מפני שאסור להפוך את התורה הקדושה שניתנה מאת ה' יתעלה, לכלי ואמצעי למילוי צרכי האדם החומריים, ולעתים אף למילוי התאוות. ויתרה מזו, יש בזה ביזיון לתורה, הואיל ונושאי התורה צריכים להיות דוגמה ומופת לאנשי אמת יִשׁרי דרך וטהורי מחשבה.
לקיחת כסף בעבור לימוד התורה, ובכלל, הפקת טובת הנאה מן התורה מכל סוג שהוא, גורמים לכל הרעות שנזכרו בדברי הרמב"ם, עד לרעה הסופית שהיא כיבוי מאור הדת. הפיכת דת האמת, דת הצדק והיושר, למכונת מינות משומנת של סחיטת כספים והפקת טובות הנאה באינספור דרכים היא הגורם הראשון והמרכזי לכיבויה, להפיכתה לדת בצע פגאנית, חשׁוּכה ופרימיטיבית, ולשיבוש יסודותיה הטהורים והשקפותיה הישרות עד שכבר לא ניתן לזהות את יופייה ואמיתתה מבעד למסחוּר ולעיוות הפרו-נוצרי. כיבוי מאור הדת מרחיק רבים מהבנת הדת, וצורב אצל רבים את התודעה שדת משה איננה דת האמת, ושנושאיה אינם אנשי אמת. והאמת, שמשה אמת ותורתו אמת, אלא שמרוב רפורמות שערכו בדתנו כדי להצדיק ולהכשיר את השימוש בה ככלי להפקת טובות הנאה, עוּותה דת האמת והושחתו פניה לבלי היכר.
ג. המלאכה – אור הדת
בהמשך דבריו בהלכות תלמוד תורה (ג, י) רבנו הרמב"ם פוסק כך:
"אמרו חכמים: 'כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם' [אבות ד, ז]. ועוד ציוו ואמרו: 'לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן' [שם]. ועוד ציוו ואמרו: 'אהוב את המלאכה ושנוא את הרבנות' [שם א, י]. ו'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' [שם ב, ב]. וסוף אדם זה שיהא מלסטֵם [מלשון ליסטים=שודד] את הבריות".
וכֹה דברי רבנו בהלכה הבאה שם (ג, יא), בעניין חשיבות המלאכה:
"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא [=חכמי המשנה והתלמוד], ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא, שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח, ב] – אשריך בעולם-הזה, וטוב לך לעולם-הבא שכולו טוב [המלאכה והפרנסה הן מן המעלות המובילות להישארות הנפש ולחיי העולם-הבא!]".
דברי רבנו הללו לקוחים מדברי חכמי המשנה והתלמוד ע"ה שהצטיינו בהליכה בדרכי המוסר, הצדק והיושר. הרמב"ם לא המציא את האיסור החמור שיש בלקיחת כסף בעבור לימוד התורה או בהפקת טובות הנאה מן התורה. כל חכמי המשנה והתלמוד היו עובדים לפרנסתם ולמחייתם, והנה לפניכם רשימה חלקית של המקצועות שבהם עבדו חכמים ע"ה:
הלל – חוטב עצים (יומא לה ע"ב); שמאי – בנאי (שבת לא ע"א); רב הונא – שואב מים, קרנא – תהי אקנקני (כתובות קה ע"א); שמעון הפקולי – נפץ, ר' יוחנן – סנדלר, ר' מאיר – לבלר (עירובין יג ע"א); ר' יהודה – סבל (נדרים מט ע"ב); ר' יוסי – שלח (שבת מט ע"ב); רב הונא ורב אושעיה – רצענין (פסחים קיג ע"ב); ר' אבא בר חנינא – חייט (ירוש' שביעית ד, ג); רב פפא – גנן (ב"מ קט ע"א); רב אחא – רועה (ב"מ צג ע"ב); אבא אושעיא – כובס (ירוש' ב"ק י, י); רב יוסף – סבל, רב ששת – טוחן (גטין סז ע"ב); רב כהנא – רוכל (קדושין מ); ר' חייא הגדול – בדד (ירוש' פסחים ד, ט); ר' חייא בר אבא – סוחר קטנית (כתובות כא ע"ב); ר' יהודה בן בתירא – חלפן (יבמות קב ע"א); אבא בר זמינא – חייט (ירושלמי סנהדרין ג); ר' דניאל – חייט (ויק"ר לב); ר' לוי – מוכר חלתית, רב עמרם חסידא – מוכר תכלת, רבנא אחוה דר' חיא בר אבא – מוכר תכלת (ע"ז לט ע"א); ר' שמעון – שזורי (דמאי א, א); ר' יהושע – נפח (ברכות כח); ר' יוסי – עושה מצודות (מנחות לז); ר' יהודה – נחתום (ב"ב קלב); ר' אדא – מודד קרקעות (ב"מ קז); ועוד ועוד (מתוך פירושו של קאפח להלכות תלמוד תורה שם).
כל חכמי התלמוד הבינו את החשיבות הרבה שיש למלאכה ביישור דרכי האדם והשקפותיו, הם לא ראו בשום מלאכה "בזויה" או "פחותה", כל מלאכה מכבדת את בעליה, אין מלאכה שיש עמה קלון. ברם, קלון חמור יש באדם שאינו עובד לפרנסתו ולמחייתו ומשליך את צרכיו ופרנסתו על צוואר הציבור, והגרוע מכל, שעושים זאת "בשם התורה" ובשם "לימוד התורה". וכמו שכותב קאפח השכיר שהכיר היטב את הממסד, במהדורתו לפירוש רס"ג לתהלים (עמ' קעב): "כי ישנם רבים העושים עָוֶל ופשעים מתוך שֶׁקָּו הבחנתם מעוות מעוקם ומעוקש וטוענים כי בצדק הם עושים ולא עוד אלא שאומרים זהו 'דעת תורה'". והנה גם דברי שבתי כהן המכונה הש"ך (פולין וליטא המאה הי"ז), אשר ממחישים את דבריו של קאפח: "ועוד אני אומר, מי שהוא בעל ישיבה ומרביץ תורה ברבים [...] עוון הוא בידו אם לא יקבל מאחרים אפילו יודע מלאכה וחכמה שיוכל ליגע בה ולהרוויח כדי לפרנס את ביתו" (יו"ד רמו).
לעומת דברי שבתי, ראו את הגנאי החמוּר שנאמר כלפי מי שיכול לעבוד, אך בוחר לפשוט את ידו לצדקה או לקופה הציבורית, וכֹה דברי חז"ל ורבנו בסוף הלכות מתנות עניים (י, טז–יט):
[טז] "לעולם ידחוק אדם עצמו [=יחיה בדוחק] ויתגלגל בצער [=עד כדי כך!] ואל יצטרך לבריות, ואל ישליך אדם עצמו על הציבור. וכן ציוו חכמים ואמרו: 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות' [פסחים קיג ע"א]. ואפילו היה חכם ומכובד וְהֶעֱנִי יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנוולת, ולא יצטרך לבריות. מוטב לפשוט עורות הנבלות בשוק ולא יאמר לעם: 'חכם אני' ו'גדול אני' ו'כהן אני' – 'פרנסוני', ובכך ציוו חכמים".
[יז] "גדולי החכמים – היו מהן חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לַגַּנּוֹת, ועושין הברזל והפחמין, ולא שאלוּ [=ביקשו] מן הציבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם".
[יח] "כל מי שאינו צריך ליטול [דהיינו מי שיש לו כוח לעבוד ולהתפרנס והוא מתעצל לעבוד, או שיש לו ממון ועינו צרה בממונו להוציאו לצרכיו, ובמלים אחרות, כל מי שאינו עני זקן ערירי וחלש או חולה ומיוסר] ומרמה את העם ונוטל – אינו מת מן הזקנה [אלא] עד שיצטרך לבריות, והרי הוא בכלל 'אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם' [יר' יז, ה]. וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא-אם-כן נוטל, כגון זקן או חולה או בעלי-ייסורין [כלומר רק לעניים כאלה מותר ליטול], ומגיס דעתו ואינו נוטל – הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו, ואין לו בצערו אלא עוונות וחטאות".
[יט] "וכל מי שצריך ליטול וציער עצמו, ודחק את השעה, וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הציבור – אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו ועל כל-כיוצא-בו נאמר: 'בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּייָ וְהָיָה יְיָ מִבְטַחוֹ' [יר' יז, ז]".
וכן פוסק רבנו בסוף הלכות זכייה ומתנה:
"הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה לא יקבלו מתנה מאדם, אלא בוטחים בה' ברוך שמו, לא בנדיבים, והרי נאמר: 'וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' [מש' טו, כז]".
לצערנו הרב, בדורות האחרונים הצליחו כומרי הדת האורתודוקסים יחד עם עסקניהם ומקורביהם, להטעות את הציבור כי עשיית מלאכה היא דבר בזוי, וִישיבה בישיבה ללא עשיית מלאכה תוך לקיחת כסף בעבור "לימוד תורה" היא האידיאל הנעלה ביותר. "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ [...] הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים" (יש' ה, כ–כא). בעקבות זאת, אט-אט, כָּבָה מאור הדת: דת האמת הפכה לקורדום פרו-נוצרי, ונושאיה הפכו למוּתגים מסחריים לשם הפקת טובות הנאה ומילוי צרכי האדם ותאוותיו.
"וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (מלאכי ב, ח–ט).
ד. "ולא קורדום לחפור בהם"
במסכת אבות אומר ר' צדוק: "לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהם ולא קֻרדּוֹם לחפור בהם" (ד, ז), על משנה מפורסמת זו כתב הרמב"ם ביאור ארוך, ובו הוא מפרט אחת לאחת את מאמרי חז"ל, שאוסרים בתוקף לקחת כסף בעבור לימוד התורה ולהפיק טובת הנאה כלשהי מהתורה, ולוּ הזעירה ביותר. בדבריו אלה רבנו הרמב"ם מוכיח את דברי האמת של ר' צדוק.
וכך רבנו פותח את פירושו שם:
"כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדבריי בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה ואולי אף כולם [!], אבל אומר ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים". רבנו הרמב"ם ידע היטב ש"עולם התורה" בימיו לא יאהב בלשון המעטה את ביאורו למוסרו של ר' צדוק, ובמיוחד "גדולי התורה", אבל הוא לא חשש, הרמב"ם לא חשש מאדם כי אם מאלהים, הוא היה נעלה ומרומם מכל מתנגדיו, הוא הנחיל לנו דת אמת, ובזכות זאת, אישיותו נסקה לגבהים שלא ניתן להגיע אליהם ולפגוע בו בשום דרך.
נעיין מעט בתוכן הדברים שרבנו ידע שלא ימצאו חן בעיני "גדולי התורה", וכֹה דבריו שם:
"דע שזה שאמר [ר' צדוק], אל תעשה את התורה קרדום לחפור בה, כלומר אל תחשבנה כלי לפרנסה, ופירש ואמר שכל הנהנה בעולם-הזה בכבוד תורה הרי זה הכרית את נפשו מחיי העולם-הבא, והתעוורו בני אדם בלשון הזה הברור [של ר' צדוק ע"ה] והשליכוהו אחרי גֵּוָם, ונתלו בפשטים [שבתלמוד, ואף באגדות] שאינם מבינים אותם, ואני אבארם, וקבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהילות, ועשו את השׂררות התורתיות חוקי מוכסים, והִשׁגו את בני אדם בהטעיה מוחלטת שזה חובה ושצריך לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים המתעסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעותשאין לו יסוד בתורה ולא רגלים להישען עליהם כלל".
וזכורני בעבר, כאשר יאיר לפיד היה שר האוצר וקיצץ בתקציבי ישיבות המינות, אחד מבכירי האדמו"רים ציטט ביחס ללפיד את הפסוק שעוסק בגזלן: "וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל" (ויק' ה, כג) או בקיצור "וְהֵעיישִׁיב". כלומר, לפי דעתם יאיר לפיד גזל מעולם הישיבות את הכסף שמגיע להם לפי דין! לא בתורת צדקה וחסד הם דורשים ותובעים את תקציביהם, אלא מצד הדין, וכוונתי שהם חושבים שלפי דיני התורה מגיעים להם זכויות ותקציבים יתרים, כביכול מי שמקצץ בתקציביהם גוזל כסף מבעליו! והנה ראיה להתממשות דברי הרמב"ם בימינו.
וראוי לצרף גם את דברי רבנו המכוננים בפירושו למסכת נדרים (ד, ג):
"לפי שאינו מותר בתורתנו בשום פנים ללמד מקצוע ממקצועות חכמת התורה בשכר שנאמר: 'וְאֹתִי צִוָּה יְיָ בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים' וכו' [דב' ד, יד] ובא בקבלה [=במסורת התורה-שבעל-פה איש מפי איש עד משה רבנו ע"ה]: מה אני בחינם אף אתם בחינם [...] ואני תמה על אנשים גדולים [בעיני עצמם ובעיני השוטים] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת והנהיגו לעצמם הקצבות [תקציבים] בעד המשפטים [פסיקת הדין בבתי-הדין] והלימוד [לימוד התורה] ונתלו בראיות קלושות. ונדבר בעניין זה במקומו במסכת אבות".
ה. האם ראוי לשלם ליושבים בישיבה?
רבנו הרמב"ם מוכיח מפסיקות חכמי המשנה והתלמוד ע"ה שאסור באיסור חמור לקחת כסף בעבור לימוד התורה, ואף לקבל טובת הנאה כלשהי בעבור לימוד התורה. כלומר, דרכו של רבנו נשענת על השקפות עולמם המוסריוֹת, המחשבתיוֹת וההלכתיוֹת של חכמי המשנה והתלמוד. מדברי רבנו לקמן קמה וניצבה התנגדותו הנחרצת לחלל-שם-שמים, במלוא בהירותה, עוזה ואמיתתה. כן עולה דמותם הרוחנית של חכמי המשנה והתלמוד, כדוגמה ומופת ללימוד תורה לשם-שמים, ולאישים בעלי התנהלות מוסרית מהדרגה הנעלה ביותר.
וכֹה דברי רבנו הרמב"ם בביאורו למסכת אבות (ד, ז):
"כי כאשר נתבונן בעקבות החכמים [=חכמי המשנה והתלמוד] ז"ל, לא נמצא להם שגבו מבני אדם, ולא קיבצו נדבות לישיבות המרוממות והמכובדות, ולא לראשי גלויות, ולא לדיינין, ולא למרביצי תורה, ולא לאחד מן הממונים, ולא לשאר בני אדם. אלא מצאנו את כולם, יש מהם שהיה מצבו דחוק בתכלית [עני דך מך], ויש שהיה עשיר גדול בתכלית. וחלילה לי מה' לומר, שהם לא היו מתנדבים ולא נותנים צדקה, אלא אותו שמצבו דחוק, אילו פשׁט ידו לקבל, היו ממלאים לו את מקומו זהב ומרגליות, אבל לא עשה כן, אלא נתעסק במלאכה שיתפרנס ממנה, אם ברווחה ואם בדוחק, והיה בז למה שבידי בני אדם, כיוון שהתורה מְנָעַתּוּ מכך".
כלומר, אישי חכמי התלמוד, היו מהם עשירים והיו מהם עניים מרודים, ואלה מהם שמצבם היה דחוק היו עוסקים במלאכה כדי שיתפרנסו ממנה – ובשל רוממות מעלתם המוסרית והרוחנית, הם לא היו מחשיבים את הממון ולא היו רודפים אותו, אלא הוא היה בעיניהם ככל שאר האמצעים להחיות בהם את נפש האדם, ולידע את ה' יתעלה ולעבדו בלבב שלם.
נשׂים לב במיוחד למשפט האחרון שבדברי רבנו הרמב"ם לעיל: "והיה בז למה שבידי בני אדם, כיון שהתורה מנעתו מכך". כלומר, לקיחת כסף או קבלת טובת הנאה בעבור לימוד התורה – אסורות מהתורה! והאיסור הוא משום חילול השם! אך לא רק חילול השם – בלקיחת כסף בעבור לימוד התורה האדם מתרחק מהאמת, עוזב את מעלת המלאכה "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תה' קכח, ב), ומכניס צלם מתועב אל היכל הדעת והאמת שבנפשו.
מרגע לקיחת הממון, דעתו של האדם איננה חופשיה לקבל את האמת, מפני שכמו כל שוחד, הממון בעבור לימוד התורה או השׂררה הרבנית משעבדים את מקבל הממון אל נותני הממון, והוא עבד נרצע לכל השקפותיהם והזיותיהם. ואם על קבלת שוחד קטן-שבקטנים הקפידו חכמים וקבעו שעל הדיין לפסול את עצמו: כגון שאחד מבעלי הדין הקדים את פניו לברכוֹ או הרים את כובעו של הדיין שנפל, וכיוצא בזה בדברים פעוטים לכאורה – קל-וחומר שמשכורת חודשית במשך שנים רבות, תעוור לחלוטין את שיקול דעתו ותשעבד כליל את נפשו של "העילוי" או "הרב הגאון", לכל הבל שילעיטו ויזהמו בו את שכלו – עד ששׂכלו כבר איננו מסוגל לראות עוד את אור האמת. ואפילו אם תעמוד לפניו האמת בהירה ומזהירה כשמש בשחקים, נוטל השוחד לא יקבלה: "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר, בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז, כא).
ויתרה מזאת, הוא אף יקיים במרץ ובדבקות את מצוַת רבותיו ומעסיקיו להשתלח בכל מי שמערער על סמכותם – כי מוחו כבר נרצע להשקפות משובשות, וזוהם קשות בעבותות הממון הכבדות מנשוא: "הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה" (יש' ה, יח).
ובהמשך ישיר לכוחו העצום של השוחד: כאמור, אפילו שוחד פעוט שבפעוטים עלול לגרום להטיית דעתו של הדיין לטובת אחד מבעלי-הדין, וזה מוביל אותנו לשאלה: האם יש להתייחס לפסיקתם של חוצבי התורה, אשר מתירים לעצמם ליהנות מן התורה? אלא, יש לזרוק את כל פסקיהם למחזורית הקרובה, וראוי אף לשורפם כדי להעביר מסר לעם שהינם רוע ותועבה: מפני שהם גורמים לחילול-שם-שמים איום ונורא, לעיוות דת משה העשוקה, ולהפיכתה לדת בצע פרו-נוצרית – מוטציה מבאישה אשר צחנתה הרצוצה בוקעת ועולה עד לב השמים.
לעומת זאת, ראו נא את יחסו של דניאל ע"ה להצעת מלך בבל לתת לו שלל מתנות יקרות מאד, עד אפילו שליש ממלכותו העצומה! והנה הדברים האמורים בדניאל (ה; ו–ז, יז):
"אֱדַיִן מַלְכָּא זִיוֹהִי שְׁנוֹהִי וְרַעיֹנֹהִי יְבַהֲלוּנֵּהּ וְקִטְרֵי חַרְצֵהּ מִשְׁתָּרַיִן וְאַרְכֻבָּתֵהּ דָּא לְדָא נָקְשָׁן. קָרֵא מַלְכָּא בְּחַיִל לְהֶעָלָה לְאָשְׁפַיָּא כַּשְׂדָּאֵי וְגָזְרַיָּא, עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְחַכִּימֵי בָבֶל: דִּי כָל אֱנָשׁ דִּי יִקְרֵה כְּתָבָה דְנָה וּפִשְׁרֵהּ יְחַוִּנַּנִי אַרְגְּוָנָא יִלְבַּשׁ וְהַמְנִיכָא דִי דַהֲבָא עַל צַוְּארֵהּ וְתַלְתִּי בְמַלְכוּתָא יִשְׁלַט [...] בֵּאדַיִן עָנֵה דָנִיֵּאל, וְאָמַר קֳדָם מַלְכָּא: מַתְּנָתָךְ לָךְ לֶהֶוְיָן, וּנְבָזְבְּיָתָךְ לְאָחֳרָן הַב".
ואיזה ר"ב שכיר בימינו היה אומר כך? ובמקום לומר: "לְאָחֳרָן הַב", הם יאמרו: "הַב הַב".
והנה לפניכם שוב דברי הנביא ישעיה ותרגום יונתן לדברי נבואתו (נו, יא):
"וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, וְהֵמָּה רֹעִים [ראשי הדת והעם] לֹא יָדְעוּ הָבִין, כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ, אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ", וכך תרגם שם יונתן: "וְכַלְבַּיָא תַּקִיפֵי נַפְשָׁן לָא יָדְעִין לְמִסְבַּע, וְאִנּוּן מַבְאֲשִׁין לָא יָדְעִין לְאִסְתַּכָּלָא, כֻּלְּהוֹן גְּבַר לָקֳבֵיל אוֹרְחֵיהּ גְּלוֹ, גְּבַר לְמִיבַּז מָמוֹנֵיהּ דְּיִשְׂרָאֵל".
ו. הלל הזקן – חוטב עצים היה
בהמשך דבריו בפירושו למשנת אבות שם, רבנו הרמב"ם מתאר את הלל הזקן, מגדולי התנאים, שהיה חוטב עצים במקצועו; ולא רק הוא, כל התנאים היו בעלי מלאכה והסתפקו במועט, וזו הייתה מעלתם הגדולה. כלומר, שאיפתם לחכמה ולאמת הביאה אותם למעלה רוחנית נשׂגבה, שרוממה אותם לנקודת-מבט אחרת לגמרי על הכסף ועל כל טובות-ההנאה שבעולמנו השפל. כל הנאות העולם ותאוותיו היו בעיניהם כאין וכאפס, חולפים ועוברים כרוּח קלה לעומת ידיעת ה', לעומת תשוקתם ערגתם וכיסופיהם לאמת ולעונג הנפשי שבהשׂגתה, ולעומת השׂגב הרוחני הנצחי שבקניית דעות והשקפות נכונות. אשריהם ואשרי חלקם.
וכך מלמד רבנו הרמב"ם בהמשך דבריו בפירוש המשנה שם:
"וכבר ידעת כי הלל הזקן היה חוטב במקצועו [יומא לה ע"ב], חוטב עצים ולומד לפני שמעיה ואבטליון והוא בתכלית העניוּת, ומעלתו ידועה, ותלמידיו הם אשר נמשלו במשה ויהושע, וקטן שבתלמידיו רבן יוחנן בן זכאי, ולא יסתפק [=ולא יהיה שום ספק אצל] בן דעת שאילו הוא הסכים לבני אדם להֵיטיב לו, כי אז לא היו מניחין לו לחטוב עצים. וחנניה בן דוסא אשר מכריזין עליו: 'כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנניה בני, וחנניה בני דַּיוֹ בקַב חרובין מערב שבת לערב שבת' [ברכות יז ע"ב] – ולא ביקש מבני אדם. וקרנא, דיין בכל ארץ-ישראל, והוא היה שואב מים, וכשהיו בעלי-הדין באין לפניו אומר להם: או שתתנו לי מי שישאב במקומי בזמן שאני עסוק עמכם או שתתנו לי כדי מה שאני בטל מעבודתי ואדון לכם".
ז. לקיחת כסף בעבור פסיקת דינים
יושם אל לב, כי גם לדיינים אסור לקחת כסף בעבור פסיקת דיניהם. דבר שרחוק מאוד מהמציאות בימינו, שהרי הדיינים, כמו רבני הערים הממסדיים, זוכים למשכורת שמנה ולִשלל טובות הנאה, שמבטיחות להם חיי עושר ופינוק מעל ומעבר לדרוש להם. כמו כן, דייני ישראל ורבניהם אמורים לשמש דוגמה ומופת לשנאת הממון, שהרי אחד התנאים החשובים ביותר שקבעה התורה לדיינים ולמנהיגי ישראל הוא שהם יהיו שונאי בצע (שמ' יח, כא): "אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע". אך הרבנים והדיינים השכירים בימינו לא רק שאינם שונאי בצע, הם רודפי בצע ונבהלים להון, ונוטלים משכורות שמנות ושלל טובות הנאה.
וכך רבנו הרמב"ם פוסק, בעקבותיה ולאורה של התורה-שבעל-פה, בהלכות סנהדרין (ב, ו): "צריך שיהיה בכל אחד מהם [מן הדיינים] שבעה דברים, ואלו הן: חכמה, ויראה, וענוה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להם, ובעלי שם טוב". עוד פוסק רבנו שם (ג, ט):
"אמרו חכמים, שמא תאמר [...] איש פלוני קרובי אושיבנו דיין [כמו שנהגו ונוהגים] [...] לכך נאמר: 'לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט' [דב' א, יז]. ועוד אמרו חכמים, כל המעמיד להן לישראל דיין שאינו הגון כאילו הקים מצבה, שנאמר: 'וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [שם טז, כב]. [...]. כל דיין שנתן ממון [או התערב בכל צורה שהיא, כגון הפעלת קשרים פוליטיים] כדי שיתמנה, אסור לעמוד מפניו [=לקום לכבודו], וציוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו. ואמרו חכמים, שהטלית שמתעטף בה תהי בעיניך כמרדעת של חמור [והמתעטף בה חמור]".
ומה בימינו? גם מחלקים משכורות מנופחות ושלל טובות הנאה לדיינים "שונאי הממון", וגם קבלת משׂרת הדיין (או רב העיר וכל שכן רב ראשי) תלויה אך ורק במידת קרבתו לרבנים השכירים ולפוליטיקאים, שממנים את קרוביהם ומקורביהם אוכלי לחם העצבים. ותודה לאל יתברך שהבדילנו מן התועים הנבערים, ולא שם חלקנו כחלקם ולא גורלנו ככל המונם...
"לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם" (יש' מד, יח).
ומוסיף רבנו הרמב"ם ללמדנו כיצד נהגו חכמי התלמוד אנשי האמת (שם, י):
"כך היה דרך החכמים הראשונים, בורחין מלהתמנות, ודוחקין עצמן הרבה שלא יישבו בדין עד שיידעו שאין שם [דיין אחֵר] ראוי כמותן, ושאם יִמָּנְּעוּ מן הדין תתקלקל השורה [=שורת הדין]. ואף-על-פי-כן, לא היו יושבין לדין עד שמכבידין עליהן [=מבקשים מהם שוב ושוב] העם והזקנים, ופוצרין [=ומפצירים] בם".
וכאשר אני קורא את ההלכה הזו ונזכר ברבני ודייני זמננו "שונאי" הממון והכבוד, הנני מודה לאל יתעלה שזיכה אותי לידע את האמת שמלמדים אותנו חז"ל והרמב"ם: שכל גינוני הכבוד והגדוּלה שלהם מזויפים, ומגבעתם הגבוהה וגלימתם הארוכה אינן אלא מרדעת של חמור...
"לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ" (תה' פב, ה).
ואסיים פרק זה בפסיקת הרמב"ם החד-משמעית (שם כג, ו):
"כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים, והוא שלא יהיה שכר הניכר. אבל אם היה עוסק במלאכתו ובאו לפניו שנים לדין ואמר להם: 'תנו לי מי שיעשה תַּחְתָּי עד שאדון לכם', או 'תנו לי שכר בטלתי' – הרי זה מותר, והוא שיהיה הדבר ניכר שהוא שכר הבטלה בלבד ולא יותר. וייטול משניהם בשווה זה בפני זה, כגון זה מותר".
כלומר, אם הדיין מרוויח לפרנסתו 50 ש"ח לשעה, מותר לשלם לו בעבור השעות שהוא נאלץ להתבטל מעבודתו כדי לדון. נמצא לפי התורה-שבעל-פה, שכל פסקי דייני המינות של זמננו, אשר מקבלים משכורות מנופחות, כולם בטלים ומבוטלים כעפרא דארעא. ואם "גדולי התורה" היו נוהגים כהלכה והיו אנשי אמת ומוסר, היה נוהג במדינתנו דין תורה והיינו זוכים להתגשמות דבר ה' בהתפעלות כל הרואים אותנו: "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דב' ד, ו).
ח. מַאמיני האמת לשם האמת
כאמור, הממון משעבד את דעת האדם, נבון ככל שיהיה, להשקפות משובשות ועכורות. ואם התורה הזהירה את החכמים הגדולים שלא יקחו שוחד, שמא הוא יעוור את עיניהם ויסלף את דבריהם, קל וחומר תלמידים צעירים שעדיין מגבשים ומעצבים את אופיים ואישיותם.
עוד למדנו על מעלתם הגדולה של חכמי המשנה והתלמוד, שרוממו את נפשם לנקודת מבט אמיתית על הכסף ותפקידו בחיי האדם: כל הנאות העולם ותאוותיו היו בעיניהם כאין וכאפס, חולפים ועוברים כרוּח קלה לעומת ידיעת ה', לעומת תשוקתם ערגתם וכיסופיהם לאמת ולעונג הנפשי שבהשׂגתה, ולעומת השׂגב הרוחני הנצחי שבקניית דעות והשקפות נכונות.
נמשיך עתה לדון באיסור ליהנות מדברי תורה, ונעסוק בשאלה: מדוע עם-ישראל לא נתנו צדקה בשפע לחכמי התלמוד הגדולים שהיו עניים מרודים? מדוע לא "סידרו" להם מכוניות יוקרה? מדוע לא קנו להם דירות מפוארות? מדוע לא קנו דירות לילדיהם ונכדיהם? ומדוע לא חילקו להם מעטפות מרשרשים ושאר טובין וטובות הנאה, כנהוג אצל האורתודוקסים?
ובכן, בהמשך דבריו המכוננים במסכת אבות (ד, ז), רבנו הרמב"ם משיב לשאלות שהצבנו:
"ולא היו ישראל שהיו בדורם של אלה [=של חכמי התלמוד העניים שהזכיר] וזולתם [=שאר חכמי התלמוד שהיו עניים], לא אכזריים ולא בלתי גומלי חסדים. ולא מצאנו חכם מן החכמים שמצבו דחוק, מגנה את אנשי דורו על שלא הֵטיבו לו, חלילה להם, אלא הם עצמם היו חסידים מאמיני האמת לשם האמת, מאמינים בה' ובתורת משה רבנו אשר בה ישיג האדם את עולם הנצח, ולא התירו לעצמם את זה [=לקיחת כסף], והיו רואים בכך חילול השם בעיני ההמון, שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן ותזדלזל [מלשון זלזול, והכוונה תתבזה] בעיניהם, ויהיה העושה כן [כל מי שלוקח כסף] 'כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה' [במ' טו, לא]".
חכמי התלמוד ראו בקבלת כסף או כל טובת הנאה בעבור לימוד התורה חילול השם, שמא תחדור בדרך זו ההשקפה שהתורה היא ככל המלאכות שנועדו להפקת רווחים וטובות הנאה. אלא, התורה נועדה להביאנו לחיי הנצח: "חיי עולם נטעהּ בתוכנו" – ה' נטע בנו את התורה כדי להביאנו לחיי העולם-הבא. וזהו סוד מוסריותם ויושרם של חכמי המשנה והתלמוד: הבנת תכליתה האמיתית של התורה. כלומר, האמת הזו שזרמה ופעפעה בעורקיהם, רוממה אותם מן הבהמיוּת ושיגבה אותם למעלת שנאת הממון ולמעלת הזלזול בכל הנאות העולם-הזה.
ט. מכחישי האמת
לאחר תיאור שאיפותיהם הטהורות של חכמי התלמוד והערכים הנאצלים שהם רוממו, רבנו הרמב"ם מביע את דעתו ביחס לשיטה שנהגה כבר בימיו: להפוך את תורת האלהים לקורדום חוצבים. להלן העתקתי לפניכם את דברי רבנו וביקורתו החריפה כלפי הממסד הרבני רודף הבצע שהיה בימיו, ואין לי ספק שביקורת זו נכונה לא פחות ביחס לממסד הכמורה המושחת בימינו לכל גרורותיו – שהרי בימינו הדברים פרצו כל גדר, ולצערנו האמת נעדרת, והתורה משמשת ככלי להפקת טובות הנאה בידי אנשי הדת ונושאיה, וכֹה דברי רבנו המאלפים:
"וטעו אלה המכחישים את האמת ואת הלשונות האלו הברורים ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל כורחם, במעשיות שמצאו בתלמוד על בני אדם בעלי מומין בגופם או זקֵנים באים בימים, עד שאינם יכולים לעשות מלאכה ואין להם שום דרך אלא לקבֵּל, ומה יעשו? הימותו? זה לא חייבה תורה [...] אבל מי שיש לו יכולת אין למצוא בתורה לזה דרך [=אין היתר למי שיש לו יכולת לעבוד ולהתפרנס, ליהנות מדברי תורה ולקחת כסף בעבור לימוד התורה]. רב יוסף עליו השלום היה סַבָּל קורות, ואמר: 'גדולה מלאכה שמחממת את בעליה', כלומר, שבזמן שיגֵעים איבריו במשא הקורות הכבדים היה מתחמם גופו בלי ספק, והיה שבע רצון בכך ושמח בו, ויש לו מנוחת לב בחלקו במה שיש בו ממידת ההסתפקות".
למדנו לעיל גם על הלל הזקן ועל עוד חכמים גדולים ומוסריים מאד, ועתה הננו רואים דוגמה נוספת מרב יוסף שהיה סבל קורות, והיה שמח בחלקו מֵרוב אהבתו לאמת, וזכה לשמחת הלב והנפש, בזכות אהבת ה' ואהבת האמת אשר רוממו את נפשו להסתפק במועט שהיה בעיניו עולם ומלואו. ההסתפקות במעט מהבלי החומר החולף כרוח קלה, לצד הכמיהה והערגה להתרוממות רוחנית, היא-היא שהביאה לו את האושר הגדול ואת "מנוחת הלב בחלקו".
הבה נמשיך לעיין בדברי רבנו המכוננים בפירושו לאבות שם:
"וכבר שמעתי אותם הפתאים נִתלים באָמרם: 'הרוצה ליהנות ייהנה כאלישע ושלא ליהנות אל ייהנה כשמואל הרמתי', ואין זה דומה לזה כלל, ואין זה אצלי אלא הטעיה מן הלומד מזה [=מהאמור באלישע], כיוון שהוא ברור ואינו מקום טעות [=אין באמת מקום לטעות בזה, שהרי כוונת חכמים ברורה ומפורשת לכל בר דעת], לפי שאלישע לא היה מקבל ממון מבני אדם, קל וחומר שיִגבה מהם ויקבע עליהם חיובים [=תקציבים], חלילה לו מזה. אלא היה מקבל את הכיבוד בלבד, כגון אם מארחוֹ אדם בזמן שהוא נוסע בדרך, הרי הוא לן אצלו ואוכל אותו הלילה או אותו היום והולך לעסקיו. ושמואל לא היה נכנס לבֵית שום אדם ולא אוכל מלחמו".
לקמן נוסיף ונפתח נקודה זו, ונשפוך מעט אור על אישיותו ופעלו של אלישע הנביא ע"ה, שעליו נאמר בתלמוד: "הרוצה ליהנות ייהנה כאלישע", וכך נלמד ונבין במה דברים אמורים.
י. אלישע הנביא ונעמן שר צבא ארם
ידוע ומפורסם הסיפור בספר מלכים על נעמן שר צבא ארם שהיה "גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע" (מ"ב פרק ה). להלן תמציתו: במהלך מלחמות ארם בישראל, שָׁבוּ גדודי ארם נערה יהודייה והיא הובאה לעבוד כמשרתת לפני אשת נעמן שר צבא ארם. אותה נערה יהודייה סיפרה לגבירתה על אלישע הנביא, והיא גם גילתה לה שאלישע יכול לרפא את נעמן מצרעתו הקשה.
הדברים הוּבאו לפני מלך ארם, והוא שולח אגרת למלך ישראל ומצווה עליו לרפא את שר צבאו נעמן מצרעתו. בהגיע האגרת למלך ישראל הוא נחרד ומתחלחל, וברוב דאגתו שמא מלך ארם מחפש תואנה להילחם בו, מלך ישראל קורע את בגדיו מרוב ייאוש. אלישע שומע שמלך ישראל קרע את בגדיו והוא שולח לו: "לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ? יָבֹא נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל".
נעמן מגיע לשער ביתו של אלישע, ואלישע מורה לנעמן לטבול שבע פעמים בנהר הירדן וכך הוא יתרפא מצרעתו. בתחילה, נעמן מתרגז מאוד על עצת אלישע התמוהה, ועל-כך שאלישע הנביא אפילו לא טורח לצאת לקראתו לברכו ולומר לו זאת הוא בעצמו, אלא שולח שליח להורות לנעמן מה לעשות. וזו תגובת נעמן: "וַיִּקְצֹף נַעֲמָן [...] הֲלֹא טוֹב אֲמָנָה וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל הֲלֹא אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי, וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה" (שם, יא–יב).
לאחר שעבדיו מרגיעים אותו ומשכנעים אותו שאין לו מה להפסיד, נעמן טובל בירדן שבע פעמים ומתרפא מצרעתו כדבר הנביא. נעמן חוזר לאלישע הנביא בהתרגשות עצומה וחדור ביראת אלהים, וכֹה דבריו לאלישע: "וַיָּשָׁב אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא וְכָל מַחֲנֵהוּ, וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר: הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה קַח נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ". נעמן מציע לאלישע הנביא תשלום נדיב בעבור ריפויו מצרעתו. ברם, אלישע מסרב בתוקף: "וַיֹּאמֶר חַי יְיָ [=לשון שבועה] אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם אֶקָּח, וַיִּפְצַר בּוֹ לָקַחַת וַיְמָאֵן", למרות ניסיונות השכנוע של נעמן, אלישע עומד בסירובו ומסרב בתוקף לקחת מאומה מנעמן.
מטרתו של אלישע הייתה להעצים ככל שניתן את יראת ה' בליבו של נעמן: "וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל", שהרי בסירובו לקחת הִגביר אלישע את התפעלותו של נעמן ממעלתו ומאישיותו של אלישע נביא ה', אשר בידיעתו את ה' יתברך אינו חפץ בשום טובת הנאה, וכל מטרתו היא להדריך את בני האדם לעבודת ה' ולידיעתו – ומרוממות הנביא מתקדש שם-שמים, שהרי עולה מכך שה' הוא אל אמת וצדק. ואכן, נעמן פונה לאלישע בהתפעלות ואומר לו אחרי כן:
"וַיֹּאמֶר נַעֲמָן [...] כִּי לוֹא יַעֲשֶׂה עוֹד עַבְדְּךָ עֹלָה וָזֶבַח לֵאלֹהִים אֲחֵרִים כִּי אִם לַייָ" (שם ה, יז).
זהו אפוא אלישע וזהו נעמן – אלישע הנביא שעליו נאמר: "הרוצה ליהנות ייהנה כאלישע", לא לקח כסף אפילו מגוי עשיר, ואפילו שנעמן הציע בלב שלם ומתוך רגשות תודה והכרת הטוב. למרות כל זאת אלישע סירב כדי שלא לחלל-שם-שמים, שמא יאמרו הגויים שנביאי ה' צבאות אוהבי ממון הם, ומזאת תחדור המחשבה שדתנו אינה דת אמת. וזהו נעמן, שר צבא ארם, שהכיר בָּאֱמֶת, ולאחר שראה כי ה' הוא האלהים, חזר בו מגאוותו ומרוּם לבבו, שב בתשובה, נכנע לפני בורא-עולם, ונשבע שלא יעבוד שום אֵל זולת אֵל אמת – הוא ה' אלהי ישראל.
לאחר שלמדנו דוגמה ומופת מאלישע הנביא ע"ה, ולהבדיל אפילו מנעמן, שהכיר באמת ונכנע לפני ה' יתעלה, נעבור לעיין בשני סיפורים על חכמי ישראל בתקופת המשנה. סיפורים אלה נאמרו בדברי רבנו בסוף פירושו למשנת אבות (ד, ז) שהעתקתי ממנה קטעים לעיל, וכאמור, במשנה ההיא אומר ר' צדוק: "לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם".
יא. מעשה בר' טרפון ומעשה בר' יונתן בן עמרם
כאמור, להלן נלמד שני סיפורים מופלאים במוסריותם: האחד בר' טרפון והשני בר' יונתן, בהם מתוארת זהירותם העצומה של שני החכמים הללו שלא ליהנות בכבוד התורה. אצל שניהם היה מדובר בהצלת נפשות, ואצל ר' טרפון אף היה מדובר בפיקוח נפש מיידי! ולמרות זאת ר' טרפון הצטער כל ימיו שנהנה בכבוד התורה, כלומר שהציל את נפשו ממוות בכבוד התורה, הואיל והייתה לו אפשרות להציל את נפשו מבלי ליהנות בכבוד התורה, וכפי שנראה לקמן.
והנה לפניכם דברי רבנו בסיפור המעשה הראשון שם (בארבע הפְּסקות להלן):
"ולמה לי להאריך בעניין זה? הריני מזכיר את המעשה שנזכר ונתבאר בתלמוד, והרוצה להתווכח ולהכחיש יעשה כרצונו.
מעשה באיש שהיה לו כרם והיו באים עליו גנבים, ובכל יום שהיה מבקרוֹ היה מוצא ענביו מתמעטים וחסֵרים, ולא היה לו ספק כי אחד מן הליסטים [=שודדים] כבר עשָׂאוֹ מטרה, והיה מצטער על-כך כל משך תקופת הענבים, עד שֶׁבָּצַר ממנו מה שבצר ושטחוֹ עד שֶׁיָּבַשׁ ואסף את הצימוקים, וְדֶרֶךְ בני אדם כאשר אוספים את הצימוקים נופלים מהם גרגרים, מן התאנים והצימוקים, ומותר לאכלם לפי שהם הֶפקֵר וכבר עזבוּם הבעלים מחמת מֵיעוטן.
באחד הימים, ר' טרפון בא במקרה לאותו הכרם, וישב ללקט מאותם הצימוקים שנפלו ואכלם, בא בעל הכרם וחשב שזה הוא שהיה גונבו כל השנה, ולא היה מכירו אבל שמע את שמו [כלומר, הוא לא הכיר את ר' טרפון במראֵהו ורק שמע עליו וכפי שיתבאר בהמשך], ואז מיהר [בעל הכרם] אליו ונתגבר עליו [על ר' טרפון], ולקחוֹ ונתנוֹ בשׂק ורץ בו על גבו כדי להשליכו לנהר, וכאשר ראה ר' טרפון את עצמו אבוּד צעק: 'אוי לך טרפון שזה הורגך'.
כאשר שמע כן בעל הכרם עזבוֹ וברח, בְּיָדעוֹ שכבר חָטָא חֵטא גדול, והיה ר' טרפון כל שאר ימיו מצטער ודואֵב מאותו היום על מה שאירע לו, שהציל את עצמו בכבוד התורה, והוא היה עשיר, והיה יכול לומר לו: 'הַנִּיחֵנִי ואתן לך כך וכך דינרין', וייתן לו, ולא יודיעוֹ שהוא טרפון, ויציל עצמו בממונו ולא בתורה. אמרו [חכמים]: כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על דבר זה ואומר: אוי לי שהשתמשתי בכתרה של תורה, שכל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם, ואמרו על זה [חכמים]: משום שר' טרפון עשיר גדול היה, והיה לו לפייסו בדמים".
ועתה נעבור לדברי רבנו בסיפור המעשה השני שם, בעניינו של ר' יונתן בן עמרם:
"ופתח רבנו הקדוש [=ר' יהודה הנשיא] ע"ה אוצרות [=מחסני] חיטים בשנת רעבון, ואמר: 'כל הרוצה לקבל מזונו יבוא ויקבל מזונו, ובתנאי שיהא תלמיד חכמים', בא ר' יונתן בן עמרם ועמד לפניו ולא היה מכירו, אמר לו: 'פרנסֵיני', אמר לו: 'באיזה גבוּל אתה בלימוד?', אמר לו: 'פרנסיני ככלב וכעורב', כלומר ואפילו לא למדתי, כי כמו שמפרנס ה' חיה טמאה ועוף טמא, כך פרנסיני, שאין עם הארץ גרוע מהם [=ואגב למדנו כמה גרוע הוא האדם שאין בו דעת!]. נתן לו, ונתחרט [ר' יהודה הנשיא] אחר-כך על שֶׁפִּתָּהוּ [ר' יונתן בן עמרם] בדבריו, ואמר: 'אוי לי שנהנה עם הארץ מנכסי'. אמרו לו אותם שסיפר להם את המאורע: 'שמא הוא יונתן בן עמרם תלמידך, שאינו רוצה ליהנות בכבוד תורה כל מה שאפשר לו, ואפילו על ידי תחבולה?', חקרוּ ומצאוּ הדבר כָּך. ושתי מעשיות אלו משתיקים כל מתווכח בעניין זה".
יב. מדוע נתעוורו בעלי התורה?
לאור דבריו הברורים של הרמב"ם עולה וניצבת שאלה קשה ביותר, מדוע נתעוורו בעלי התורה בעניין זה? והתשובה פשוטה: הכסף משחית, טובות ההנאה ורדיפת הבצע והתאוות מעוורות את עיני האדם, ואפילו את האדם החכם ביותר, וכפי שנאמר בספר שמות (כג, ח): "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים"; ובספר דברים (טז, יט): "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים". הכסף וטובות ההנאה שיבשו לחלוטין את עולם התורה ובעלי התורה. אימוץ שיטוֹת הנצרוּת והצדקת לקיחת כסף והנאה מן התורה באופן גורף, באמצעות פסקים הלכתיים לולייניים ומפותלים דחוקים וקלושים, גרמו לכיבוי מאור הדת.
לכסף יש תכונה משחיתה מיוחדת במינה, כאשר הוא ניתן שלא בצדק, כלומר שלא כתשלום בעבור עשיית מלאכה, הוא מַטֶּה את דעת המקבל. דעתו של המקבל משוחדת מעתה לטובת הנותן, והוא יעלה בדעתו את כל האמתלות האפשריות להצדיק את הנותן, במטרה להצדיק את עצמו בלקיחת הכסף! וזו הסיבה שעשרות אלפי לומדי כוללים וישיבות אינם רואים את האמת – הכסף (וכן שאר הפטוֹרים וטובות ההנאה). כלומר, לקיחת משכורת חודשית, פחוּתה ככל שתהיה, שלא ביושר ובצדק, דהיינו שלא בעבור יגיעת מלאכה, מַטָּה את דעתם לטובת גדולי חוצבי התורה המיובלים שמצדיקים לקיחת כסף וטובות הנאה בעבור לימוד התורה.
ובמלים אחרות, מי שסימא את עיני שכלו מן האמת ונטה אחר ההנאות והשׂררה מדברי תורה, כל ריח של תירוץ ואפילו יהיה הקלוש והדחוק ביותר – כבר ייראה בעיניו כפסק הלכה מבוסס העומד על הררים בשמים וחזק אפילו יותר ממה שמשה רבנו קיבל בסיני. ואין לתמוה איך אנשים מתוחכמים אינם מבינים את מה שכל ילד נבון כבר מבין – שהרי איך ייתכן שיבינו? וכי ניתן להתנגד לאמור בתורת ה' צבאות? והלא התורה כבר הזהירה אותנו מפורשות, שאפילו השופט המוסרי המרומם, החכם והנכבד ביותר, דעתו תסטה מקו האמת והצדק אם ייקח ולו שוחד חד פעמי קטן ככל שיהיה, אז מה יאמר יושב ישיבה נבער וזב חוטם שלא למד כלל מדעים? האם דעתו לא תסטה בקבלת כסף מדי חודש בחודשו במשך שנים רבות?
יג. השוחד – מעוור מהשׂגת האמת
ושמא יטען מי שכבר נתעוור מהשׂגת האמת ודעתו סטתה ממנה לגמרי, ויאמר: "כלום יש בטובת הנאה זעירה ופחותה כדי להטות את לבם של תלמידי חכמים גאונים מן האמת?", ואף שהוא רואה את פסוקי התורה המפורשים שהובאו לעיל, שהשוחד משחית את הגדולים ביותר, הוא עדיין מתווכח. לאותו מתווכח (שנהנה כנראה במישרין או בעקיפין מדברי תורה) נזכיר את סוגיית הגמרא במסכת כתובות, ואשר ממנה עולה בבירור כי לא רק השוחד הממוני הזעוּם ביותר מַטֶּה את דעת מקבלוֹ מן האמת, גם שוחד שאין בו מסירת כסף אלא אפילו טובת הנאה זעירה ושוּלית ביותר, יש בה כבר כדי להטות את לב החכם (כל-שכן הטמבל) מן האמת.
והנה לפניכם דברי התלמוד (כתובות קה ע"ב), ולאחר כל סוגיה אצרף ביאור קצר:
1) "תְּנוֹ רַבָּנַן: 'וְשׁוֹחַד לֹא תִקָּח', אֵינוּ צָרִיך לוֹמַר שׁוֹחַד מָמוֹן, אֵלָא אַפִילּוּ שׁוֹחַד דְּבָרִים נַמֵּי אָסוּר, מִדְּלָא כַּתִיב 'בַּצַע לֹא תִקָּח'. הֵיכֵי דַּמֵי שׁוֹחַד דְּבָרִים? כִּי הַא דִּשׁמוּאֵל הְוָה עְבַר בְּמַבְּרָא, אְתָּא הַהוּא גֻּברָא יְהַב לֵיהּ יְדָא, אְמַר לֵיהּ מַאי עְבִידְתָך? אְמַר לֵיהּ: דִּינָא אִית לִי. אְ"לֵ: פְּסִילנָא לָך לְדִינָא".
חכמי התלמוד קבעו שלפי התורה לא רק שוחד ממון אסור גם שוחד דברים אסור, ושם הם הביאו דוגמאות לשוחד דברים שמטֶּה את דעת הדיין מפסיקת דין אמת: סוּפר על הדיין שמואל, שיום אחד שט בדוגית קטנה כדי לעבור בה את הנהר, ובשעה שהגיעה ליעדהּ, בא אדם ונתן לו את ידו כדי לעזור לו לרדת מאותה הדוגית. שמואל שאל את אותו אדם שעזר לו: מה מעשיך פה? ואותו אדם ענה לו שיש לו משפט בבית-דינו של שמואל, מיד פסל שמואל את עצמו מלדון את אותו אדם שנתן לו יד וסייע לו לרדת מהדוגית! אנו למדים מכך, שיש בכוחה של טובת הנאה, זעירה ככל שתהא, כדי להטות את לב הדיין וּלסַמֵּא את עיניו מן האמת.
2) "אַמֵימַר הְוָה יַתֵיב וְקַא דָּאֵין דִּינָא, פְּרַח גַּדפָּא אַרֵישֵׁיהּ, אְתָּא הַהוּא גֻּברָא שַׁקלֵיהּ, אְמַר לֵיהּ: מַאי עְבִידְתָך? אְמַר לֵיהּ: דִּינָא אִית לִי, אְמַר לֵיהּ: פְּסִילנָא לָך לְדִינָא".
סוּפר על אמימר שהיה יושב בבית-הדין ודן, ולפתע נפלה נוצה על הטלית שהתעטף בה, בא אדם אחד ונטל את הנוצה מעל טליתו של אמימר. שאל אותו אמימר: מה מעשיך? אותו אדם השיב שיש לו משפט בבית-דינו של אמימר, כאשר שמע זאת אמימר מיד פסל את עצמו מלדון את אותו אדם שהיטיב עמו. וגם מכאן אנו למדים, שאפילו כאשר מדובר בטובה זעירה מעין זו, יש בה כדי להטות את לב הדיין מפסיקת האמת.
3) "רִ' יִשׁמָעֵאל בֵּרִ' יוֹסֵי הְוָה רָגִיל אָרִיסֵיהּ דַּהְוָה מַייתֵּי לֵיהּ כָּל מַעְלֵי שַׁבְּתָא כַּנְּתָא דְּפֵירֵי, יוֹמָא חַד אַייתִּי לֵיהּ בְּחַמשָׁא בְּשַׁבְּתָא, אְמַר לֵיהּ: מַאי שְׁנָא הַאידַּנָא? אְמַר לֵיהּ: דִּינָא אִית לִי, וַאְמֵינָא אַגַּב אוֹרחִי אַייתִּי לֵיהּ לְמָר. לָא קַבֵּיל מִינֵּיהּ, אְמַר לֵיהּ: פְּסִילנָא לָך לְדִינָא. אוֹתֵיב זוֹגָא דְּרַבָּנַן וְקַדָּייְנִין לֵיהּ, בַּהדֵּי דְּקַאַזֵיל וְאַתֵּי, אְמַר: אִי בַּעֵי טַעֵין הַכֵי וְאִי בַּעֵי טַעֵין הַכֵי. אְמַר: תִּיפַּח נַפשָׁם שַׁלִּ מקַבְּלֵי שׁוֹחַד, וּמַה אְנִי שַׁלֹּא נָטַלתִּי, וְאִם נָטַלתִּי שַׁלִּי נָטַלתִּי, כָּך, מְקַבְּלֵי שׁוֹחַד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה".
סוּפר על ר' ישמעאל, שאריסו [=חקלאי שעיבד את אדמתו של ר' ישמעאל תמורת חלק מן היבול], נהג לתת לר' ישמעאל את חלקו ביבול השדה כל ערב שבת. יום אחד הביא לו אריסו את חלקו ביום חמישי, שאל אותו ר' ישמעאל: מה נשתנה היום? השיב לו שיש לו דין בבית-דינו. מיד פסל ר' ישמעאל את עצמו מלדון את אריסו. במקום זאת, הושיב ר' ישמעאל שני דיינים לדון את אריסו, והוא עמד מחוץ לבית הדין ושמע את הדיון.
תוך כדי הדיון, ר' ישמעאל מצא את עצמו מעלה טענות במחשבתו לזכותו של אריסו, ומהרהר בטיעונים שאריסו יכול להעלות ואשר עשויים לזַכּוֹתוֹ בדין. מיד תפש ר' ישמעאל את עצמו ואמר: "תִּיפַּח נַפשָׁם שַׁלִּ מקַבְּלֵי שׁוֹחַד, וּמַה אְנִי שַׁלֹּא נָטַלתִּי, וְאִם נָטַלתִּי שַׁלִּי נָטַלתִּי, כָּך, מְקַבְּלֵי שׁוֹחַד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה". כלומר, ומה אני שלא לקחתי בסופו-של-דבר, ואפילו אם לקחתי, משלי הייתי לוקח (שהרי מחובתו של האריס לתת לבעל השדה את חלקו), ולמרות זאת, כל העת הייתי מהרהר בטענות לזכוּתוֹ של האריס – מקבלי השוחד הארורים, שמקבלים שלא בצדק, על-אחת-כמה-וכמה (שדעתם עיוורת לחלוטין מלראות את אור האמת).
ושמא, למרות כל האמור, יוסיף ויטען מי שכבר נתעוור מהשׂגת אור האמת ודעתו כבר נטתה וסטתה ממנה, והוא יוסיף להקשות: "כלום יש בטובת הנאה פחותה כדי להטות את לבם של תלמידי חכמים גאונים מן האמת?", נוסיף ונשיב לו: וכי גדולים הם חוצבי התורה יושבי ישיבות המינות, מנענעי הסטנדרים והמגבעות, ממשה רבנו ע"ה שמסר לנו שהשוחד מעוור מן האמת? ומגדולי חכמי המשנה והתלמוד שהורו לנו שאסור ליהנות בכבוד תורה? ולא לחינם רבנו חתם את שתי המעשיות לעיל באמרוֹ: "והרוצה להתווכח ולהכחיש יעשה כרצונו".
יד. עולם השקר – על המציאות העגומה בימינו
המתבונן על המציאות בימינו עשוי לתהות, האם לחינם כתב הרמב"ם את ביקורתו לפני כ-850 שנים? האם לחינם אמרו חכמי המשנה והתלמוד את ביקורתם לפני קרוב לאלפיים שנים? שהרי בימינו מועברים תקציבים רבים כדי לקיים את "עולם התורא", שהזיקה בינו לבין תורת משה שניתנה לנו בסיני מקרית בהחלט, והמינים אף מאיימים עלינו השכם והערב שהתורה עלולה חלילה להישכח אלמלא יועברו התקציבים – כאילו הקב"ה לא הבטיח לנו "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (דב' לא, כא), וכאילו הוא עזב את הארץ וכבר אינו מסוגל לקיים את הבטחתו. ולכן לשיטתם, חובה עלינו לעבור על חוקי התורה, להפוך אותה לקורדום חוצבים, ולבזותה ולחללה בנטילת כספים מקופת המדינה, ומִגְּבירים שוטים שהצליחו להכשילם בהזיה שמימון כסילים היא חובה דתית ומוסרית, ושׁשׂכרם הוא ישיבה "במזרח" בעולם-הבא.
"לָמָּה זֶּה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל לִקְנוֹת חָכְמָה וְלֶב אָיִן" (מש' יז, טז).
הם אינם מבינים ואינם רוצים להבין שהם מנציחים את שיבושי התורה הקשים שהנחילו לנו החוצבים האורתודוקסים שקדמו להם, ואף מוסיפים מֶחְצבים חדשים של שיבושים, שהרי כל שקר זקוק לשני שקרים נוספים כדי להעמידו על עמדו, ובאלף השנים האחרונות נערמו אינסוף שקרים בדת החדשה הפרו-נוצרית שהחדירה לנו יהדות השטעטל הפולנית-ליטאית.
הם אינם מבינים ואינם רוצים להבין שלעולם לא ניתן להגיע לדרך האמת ולכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש מתוך קבלת שוחד חודשי, ואף אם יַראו להם את האמת באופן ברור ובהיר שכל ילד נבון מסוגל להבין – הם עדיין יתקשו מאד להבין, ועדיין יוסיפו להיאחז בדמיונות הגדוילים המשוקצים שלהם, ובדמיונות הגדלוּת המדומים שהנחילו להם ראשי הישיבות והמשגיחים מאז שהם זוכרים את עצמם – "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר, בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז, כא).
הם אינם מבינים ואינם רוצים להבין, שברגע שידם נפשטה לקבלת ממון, הם למעשה שעבדו ורצעו את נפשם העשוקה לממסד הכמורה, ובעבור חופן דולרים עלובים מכרו את נפשם לממסד מושחת, אשר מזוהם בהשקפות מינות ובהזיות פגאניות. ההפסד של יושבי הישיבות הוא עצום ואפילו אם היה מדובר באלף-אלפי זהובים, כל-שכן כשמדובר בשוחד עלוב שבעבורו הם מאבדים כליל את חיי העולם-הבא: בשקיעה בשקר פרו-נוצרי ובזוהמת השקפות מינות.
הם אינם מבינים ואינם רוצים להבין, כי אפילו השוחד האפסי המזדמן יש בכוחו להטות את לב המקבל מדעות והשקפות נכונות וישרות, שהרי לא לחינם התורה הזהירה מפני השוחד המזדמן, כל-שכן וקל-וחומר השוחד הקבוע, דהיינו משכורת חודשית. וזו הסיבה שעשרות רבות של אלפי הוזי הזיות לובשים בגדים של איכרים פולנים, לומדים טקסטים מייגעים ומשמימים שמרחיקים אותם מידיעת ה', ואינם יודעים מאומה על מצוות ידיעת ה' וייחוד ה'. גם אין פלא שכל יסודות הדת נתפשים בעיניהם ככפירה ואפיקורוסות! שהרי מקבל הממון נרצע לסבור ככל אשר יורו לו הגדוילים, אשר משחדים אותו וקונים את נפשו בפרוטות!
עד-כדי-כך גדול כוחו של השוחד והתלות שהוא יוצר בנפש, עד שיהדות אשכנז הצליחה באמצעותו להפוך את תרבות אבותיהם המינים והחוצבים, לזרם המרכזי ביהדות! אולם, הם לא היו יכולים לכנות את הדת החדשה בשמה האמיתי :"תרבות המינים והחטָּאים", ולכן הם העניקו לדתם הפרו-נוצרית שם חדש: "היהדות האורתודוקסית", והיא מוצגת על-ידם אז והיום כ"דרך האמת". אולם, הם לא שמו לב שעצם השם הזה מסגיר את דרכם הפרו-נוצרית! נשים לב אפוא למשמעות המושג "אורתודוקסיה", מתוך ויקיפדיה ערך "נצרות אורתודוקסית":
"בנצרות האורתודוקסית מושם דגש רב יותר מן הנצרות הקתולית על הפן המיסטי והטקסי של הפולחן הנוצרי. השם 'אורתודוקסי' פירושו 'ישר האמונה', והוא מכֻוון, לטענת הכנסייה האורתודוקסית לכך, שהיא הקהילה הקרובה ביותר למסורות הנוצריות המקוריות של ישו והשליחים. הן רואות עצמן כנצרות הלגיטימית ביותר".
נשמע מוכר? ראו עוד שם בערך "יהדות אורתודוקסית":
"המונח 'אורתודוקסים' – [משמעותו] 'ישרי הדעה', דהיינו 'בעלי האמונה הנכונה', מונח שיש לו היסטוריה ארוכה בנצרות כמציין הכנסייה הממוסדת לעומת תנועות מתחרות חדשות – [מונח זה] התגלגל לשיח היהודי בנסיכויות הגרמניות".
כלומר, עצם המושג "אורתודוקסי" הוא מושג נוצרי שנועד לתעתע בהמונים! נמצא, שהיהדות האורתודוקסית היא למעשה חיקוי של כת נוצרית כעורה. ואכן, היהדות האורתודוקסית בימינו קידשה לה את רש"י-שר"י, שיצר למעשה דת חדשה של מינות וטמטום: דת שנעדרת ידיעת ה' וייחודו; דת הגדושה בהזיות מאגיות; דת הרוויה בהשקפות מינות, מנהגי הבל פגאניים ואמונות תפלות; דת המעוותת את אגדות חז"ל ומפרשת אותן כפשוטן; דת המשמשת כקורדום חוצבים אימתני; דת התופשת את מנהיגי הדת כמתווכים בין המאמין לאלהים; דת המקדשת את החיצוניות (לדוגמה: בלבוש של איכרים פולנים); דת המחריבה את לשון הקודש בהחדרת היידיש העילגת והטמאה; דת אשר מחנכת למנהגי תפילה פרו-נוצריים, ועוד.
נחזור לשוחד, איזו דת ואיזו תורה תצמח מתוך שיטה שמבוססת על נטילת ממון בעבור לימוד התורה? והלא הממון יסלף את דברי התורה ויעוור את עיני הלומדים מלראות נְכוֹחָה את אור האמת! וכך, מתוך רדיפת הבצע וזוהמת שקרי הנצרות נולדה לה "הדת האורתודוקסית".
"וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל וַיַּרְא יְיָ וַיֵּרַע בְּעֵינָיו" (יש' נט, טו).
יה. נבואות ירמיה ומיכה
הנביאים ירמיה ומיכה הזהירו טרם החורבן, כי פשעיהם של "גדולי התורה" בזמנם עלולים להמיט חורבן על עם-ישראל. פשעיהם התרחשו כתוצאה מריחוקם מהאמת ומה' יתברך שחותמו אמת, וכך אומר הנביא ירמיה (ב, ח): "וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי". הנביא זועק מרה על "גדולי התורה", שריחוקם מידיעת ה' וייחודו גרם להם לאחוז בתורה כנכס פרטי שלהם, ואף שרוממותה בגרונם, בפועל הם עושים אותה קדח וקורדום לחפור בו מחצבי תהום.
דברי הנביא מיכה קשים עוד יותר מדברי ירמיה (ג, יא): "רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ, וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה". שימו לב למוטיב שחוזר על עצמו שוב ושוב: השוחד, המחיר, הכסף – הם אלה אשר מניעים את ראשי העם, הכהנים ונביאי-השקר, הלא המה הוזי ההזיות ורודפי הבצע והשׂררה, אשר מדמים שהם "גדוילים" ו"גאוינים" ו"קדוישים", ואשר יצרו דת חדשה שתתאים לבהמיותם. תאוות הבצע נדמית להם כלגיטימית לחלוטין, ואין לי ספק שגם הגדוילים שעליהם מדבר ירמיה הנביא ע"ה, תירצו תירוצים מתפסח ועד עזה אשר "מצדיקים" את לקיחת השוחד הממון והתקציבים.
הנביא ירמיה זועק על חמס הדיינים ו"גדולי התורה" שפשעיהם ועוולותיהם זועקים לשמים. ברם, לדעתם אין הם חוטאים כלל, הכסף המעוור השחית לגמרי את שכלם, ודמיונם המשובש ורוממות השׂררה והכבוד השחירו את נפשם עד-כדי-כך שהם בטוחים בצדקת דרכם, שהרי הם מתפללים שלוש תפילות ביום ומתנדנדים כל היום לכבוד שמים... ועליהם הנביא אומר: "וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ [ועל הסטנדר ישענו] לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה".
ולא הרחבתי בשאר התאוות הבהמיוֹת ששולטות ומתעתעות בהם, כי מי שאינו יודע את ה' מופקר לתאוותיו כבהמה, ולא לחינם קוראים להם "חרדים" לרמוז שהם יראים רק בחיצוניותם ברשות הרבים, אך בחדרי החדרים ה' יודע וָעֵד כי רבו גם רבו התאוות והתועבות...
נחתום פרק זה באחד המקורות המטלטלים ביותר במשנת הרמב"ם, והוא דבריו ב"מאמר תחיית המתים" שם הוא כותב דברי אמת שאינם משתמעים לשני פנים. שאיפת האדם עלי אדמות היא ידיעת ה' וקרבה רעיונית ומחשבתית אל אלהים. קרבה זו מושגת בקניית השקפות נכונות ביחס לבורא ולהנהגתו את העולם, וריחוק מאלהים נובע בראש ובראשונה מהשקפות נפסדות ביחס לבורא ולהנהגתו, כגון אימוץ תפישות מגשימות והשקפות מאגיות פגאניות.
וכך מתאר רבנו הרמב"ם אחדים מ"גדולי התורה" שהיו בתקופתו, ומתוך דבריו נחשפת האמת על שפלות מעמדם "הרוחני" ועל אפסותם המחשבתית והמדעית (עמ' עב):
"אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא [=הקב"ה] גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה [!] [כמו בימינו שמאשימים בכפירה כל מי שטוען שהם תועים ומתעתעים ומינים רודפי בצע] [...] והם מדמים שהם חכמי ישראל, והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות".
ואם אלה קרויים "מלאכי השרת" בפי קודחי התורה המיומנים בימינו, מהי אפוא דרגתם של אחרוני-האחרונים המהובלים? ואם ראשוני אשכנז גרועים מחמורים, אחרוניהם כג'וקים. ואכן, הקב"ה העניש את יהדות השטעטל בכך שהתייחסו אליהם כגרועים מחולדות ומקקים.
יו. יחסם של רס"ג ורבנו בחיי לפרנסה מן התורה
רבנו לא היה היחיד שהביע דעה נחרצת בעניין הנדון, והנה לפניכם גם דברי רבנו בחיי בן יוסף (בהערות המוסגרות הוספתי את דברי קאפח שם), וכֹה דברי רבנו בחיי (עמ' שצז):
"ואם נבצר ממך להתפנות לענייני אחריתך [=לעסוק בתורה ובחכמה] בגלל הצורך לעסוק בצרכי כלכלתך לקיומך בעולם [...] כמו שקיבלנו במסורת האבות על רבים מהם שעסקו בענייני העולם [...] כגון אבא חלקיה שהיה עודר באדמה בשכירות, ושמאי שהיה מתפרנס במלאכת הבניין, והלל שהיה חוטב עצים ומתפרנס מדמי העצים, אל תמנע ממך פרישותך שבליבך [=אהבתך לתורה ולחכמה] מלעסוק בכך [=במלאכה המפרנסת אותך], כי בזה אתה נוהג בעבודת ה' כפי שהקדמנו" (תורת חובות הלבבות, שם).
ומלבד העובדה שרבנו בחיי ורבנו הרמב"ם היו בדעה אחת שעל האדם להתפרנס מיגיע כפיו, יש בדברי רבנו בחיי נקודה חשובה ומעניינת: לפי הבנתו ופרשנותו, שמאי היה עובד בבניין כדי להתפרנס! לאור הבנתו זו של רבנו בחיי, קאפח אומר שם בהערה, וזה לשונו:
"[המקור לכך ששמאי היה עובד בבניין הוא במסכת] שבת לא ע"א [ושם נאמר ששמאי]: 'דחפו באמת הבניין שבידו'. ורבנו בחיי מפרש שהיה שמאי בנאי, ולא כפי הנראה מפירוש רש"י שהייתה בידו האמה כדי לקצוץ עם האומנים לבנות לו ביתו".
במסכת שבת שם מובאים שני סיפורים שונים על שני גויים שביקשו להתגייר, האחד ביקש להתגייר על-מנת ששמאי ילמדוֹ את כל התורה כולה על רגל אחת, והאחֵר ביקש להתגייר על-מנת שהוא יהיה כהן גדול. מסופר ששמאי דחה את בקשתם ודחפם ב"אמת הבניין שבידו".
ויש לשאול: וכי כל אדם נושא עמו תמיד אמת בניין? אלא ברור ששמאי היה בנאי, והגויים הללו באו אליו בעת עבודתו, ולכן הוא דחפם באמת הבניין שהייתה בידו. אולם, מפירוש רש"י עולה ששמאי לא היה בנאי, אלא, כל אחד באותם הימים היה נושא עמו תמיד אמת בניין כדי לקבוע את שכר האומנים, וזה לשונו: "אמת הבנין – מקל שהוא אמת אורך, ומודדים בו אורך הבנין שהיו קוצצין עם האומנין כך-וכך אמות בכך-וכך דמים". וכאמור, לא יעלה על הדעת שמי שאינו בנאי יישא עמו תמיד אמת בניין, מוכנה ומזומנה לדחוף בה גויים שמבקשים להתגייר. זאת ועוד, וכי מי שאינו בנאי יודע למדוד את הבית באופן מדויק כדי להתמקח עם בנאים אומנים?
לאור דברים אלה נחשפת התהום המחשבתית והמוסרית העמוקה, אשר פעורה בין שני הפרשנים: רש"י-שר"י מייצג את תפישת עולמם של חכמי-יועצי-אשכנז, שרובם ואולי אף כולם הפכו את הדת לקורדום פרו-נוצרי ורואים את המלאכה והיגיעה כדבר בזוי; ואילו רבנו בחיי מייצג את תפישת עולמם של חכמי המשנה והתלמוד, אנשי האמת, היושר והמוסר.
ובמקום אחר בספרו שם רבנו בחיי אומר כך (עמ' ת–תא):
"וכן ראוי לך להתעסק בהן [=באיבריך] במה שתשיג בו צרכך [=במלאכות המפרנסות] ולא תצטרך לשׁאול [=לפשוט יד לקבל צדקה] [...] ואל תטיל צרכיך על בני אדם, כמו שאמר אחד החכמים: ירחם ה' [=יזכה לרחמי ה' יתברך] אדם שפרשׁ בעולם [=מהנאות העולם, והקדיש חייו לחכמה] ואין פרישׁותו מעמסה על אחיו, והרים מעליהם טרחו, ונתעסק באבריו בעשיית סוג מסוגי המלאכות, כאמרוֹ: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח, ב]".
אגב, רס"ג קדם לרבנו בחיי בדברים דומים בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' שיד):
"יש מתלמידי החכמים מי שחשב שאין ראוי שיתעסק האדם בעולם הזה במאומה זולתי בדרישת החכמה [...] ומצאתי כל מה שתיארוּ בו את החכמה אמת ונכון, אבל מקום השגיאה בו מה שאמרו: שלא יתעסק עמה [=עם החכמה] בזולתה [=במלאכה המפרנסת]. כי אם לא יתעסק עמה במזון ומדור וכסות תִּבְטַל החכמה, לפי שאין קיום אלא בהן. ואם יטיל את עצמו בצרכיו אלה על אנשים אחרים יהיה נמאס ובלתי נחשב ודבריו אינם נשמעים".
יז. כל חכמי תימן עבדו לפרנסתם
ונסיים בדברי קאפח השכיר על יהודי תימן בתימן, ואף שהוא ידע את האמת כאמור לקמן, הוא לא הלך בדרכם, וזה לשונו במבואו למהדורת התלמוד המנוקדת על-ידי ר' יוסף עמר:
"בתימן היו כולם עובדים ומתכלכלים במעשה ידיהם, בזיעת אפם ויגיע כפם, גם התלמידים וגם הרב, בהתאם לדעת הרמב"ם האוסר בהחלט לקבל שכר כדי ללמוד או ללמד תורה שבעל-פה, וכמו שכתב בפירושו למשנה נדרים (ד, ג), אבות (ד, ו), ובהלכות תלמוד תורה (ג, ג; ג, י) כך שלא היה בתימן מעמד של אנשים אשר 'אומנותם תורתם', או כלשון המשנה במציעא 'אוכלין מן התורה', לפיכך פיתחו שיטת לימוד התואמת את דרכם, צרכיהם ואורח חייהם".
אגב, קאפח השכיר החלקלק אינו יכול שלא להוסיף איזה תעתוע בדבריו, שהרי בסוף דבריו הוא אומר כך: "לפיכך פיתחו שיטת לימוד התואמת את דרכם, צרכיהם ואורח חייהם". האמנם? האמנם חכמי תימן היו אלה שפיתחו את שיטת הלימוד שמקדשת את העבודה? האמנם שיטת הלימוד הזו תואמת רק את דרכם של חכמי תימן? כאילו חכמי תימן המציאו את האיסור ליהנות מכבוד תורה. ומדובר במעשה תעתועים שהרי זו הדרך הקדומה והעתיקה.
עוד בעניין זה מובא קטע בסוף הספר "תורת חובות הלבבות", ובו קאפח מתאר את אורחות חייו של מָרי רצון צארם ז"ל, ושם הוא מוסיף וכותב בעניין חשיבות הפרנסה והמלאכה:
"תוך כדי לימודו של רבנו [כוונתו למָרי רצון צארם] לפני ר' אברהם עזירי למד גם מקצוע אבותיו, כמנהג תימן שמחנכין את הנער ללמוד מקצוע המפרנסו החל מגיל אחת-עשרה שנה. הוא למד את מלאכת הסנדלרות, ובמשך הזמן נתפרסם כהמומחה בה"א הידיעה, ולפתחו השכימו כל גדולי המלכוּת [...] ומזה הייתה פרנסתו ופרנסת בני ביתו בריווח כל ימי חייו בתימן, כמנהג אנשי תימן שגם גדולי הרבנים לא נהנו מן הציבור ולא הטילו את כלכלתם על שכם אחרים, אלא כל אחד עסק במקצוע כלשהו המפרנסו בכבוד, מי בסנדלרות ומי בצורפות כסף, מי בצורפות זהב ומי באריגה, מי בחנוונות ומי בלבלרות, הצד השווה שבהן שלא הטילו עצמם על הציבור ולא עשו את התורה קרדום לחפור בו, בהתאם למסורת ישראל כמבואר באבות (ד, ח) [...] וכפי מסורת מוסר הגאונים [נראה שכוונתו לרס"ג ודבריו כבר הובאו לעיל]".
וכאן השכיר פוסח חזרה לדרך האמת באמרו: "בהתאם למסורת ישראל כמבואר באבות". על-כל-פנים, אוי ואבוי להם ל"חכמי תימן" הממסדיים בימינו, אשר נהנים מכבוד התורה וחוצבים וקודחים בקורדום התורה באופנים אשר מעל ומעבר לקיום חיים נאים ומכובדים, ואף נבהלים מאד להון ואוספים ואוגרים אותו בחשבונות הבנק שלהם, ומגפפים ומחבקים ומנשקים אותו בצייקנות חמדנית כאילו יחיו לעולמים. והפסידו את עולמם ואף יעזבו לאחרים חילם.
"אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף [...] בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ וּמַה כִּשְׁרוֹן לִבְעָלֶיהָ כִּי אִם רְאוּת עֵינָיו, מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן. יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ, וְאָבַד הָעֹשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע וְהוֹלִיד בֵּן וְאֵין בְּיָדוֹ מְאוּמָה, כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא, וּמְאוּמָה לֹא יִשָּׂא בַעֲמָלוֹ שֶׁיֹּלֵךְ בְּיָדוֹ, וְגַם זֹה רָעָה חוֹלָה כָּל עֻמַּת שֶׁבָּא כֵּן יֵלֵךְ וּמַה יִּתְרוֹן לוֹ שֶׁיַּעֲמֹל לָרוּחַ" (קה' ה).
"שִׁמְעוּ זֹאת כָּל הָעַמִּים הַאֲזִינוּ כָּל יֹשְׁבֵי חָלֶד [...] הַבֹּטְחִים עַל חֵילָם וּבְרֹב עָשְׁרָם יִתְהַלָּלוּ [...] וִיחִי עוֹד לָנֶצַח לֹא יִרְאֶה הַשָּׁחַת [...] וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם. קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָם מִשְׁכְּנֹתָם לְדֹר וָדֹר קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם עֲלֵי אֲדָמוֹת, וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ, זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ [...] כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵם [...] אַךְ אֱלֹהִים יִפְדֶּה נַפְשִׁי מִיַּד שְׁאוֹל כִּי יִקָּחֵנִי סֶלָה. אַל תִּירָא כִּי יַעֲשִׁר אִישׁ כִּי יִרְבֶּה כְּבוֹד בֵּיתוֹ, כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ, כִּי נַפְשׁוֹ בְּחַיָּיו יְבָרֵךְ [...] תָּבוֹא עַד דּוֹר אֲבוֹתָיו עַד נֵצַח לֹא יִרְאוּ אוֹר, אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תה' מט).
סוף דבר
ואצרף תגובה למאמר, וזה לשונה:
אין מחלוקת על ההשחתה שנגרמת בגלל ערבוב של כסף עם תורה. העניין הוא שכיום לימודי מקצוע הם לימודים קשים וארוכים לתארים. האם לדעת הרמב"ם עדיף שאדם ילמד מעט ויהיה פועל פשוט או יש עניין בלימודי תואר (יגיע כפיך כי תאכל ולא יגיע מוחך…)? כי לא נראה שהתארים בימינו הם לימודי החכמות והמדעים שהרמב"ם אומר שיעזרו לידיעת ה'.
מהי הדרך הנכונה שיבור לו אדם בן ימינו?
תשובה:
למה המדעים והתארים בימינו אינם מועילים לידיעת ה'? או שמדובר במדעים מכשירים או שמדובר במדעים מובילים, ובעניין זה ראה: "לימודי ליבה – הלב של עם-ישראל", "ידיעת פעולותיו היא ידיעתו" ועוד. וכי הגשת עבודה בלוגיסטיקה למשל, איננה מפתחת ומשכללת את השכל? על האדם לבחור במקצוע שיפתֵּח את שכלו ככל שניתן, מפני שכל הרחבת דעת וכל שכלול של השכל, מסייע במישרין או בעקיפין לידיעת דרך האמת, ולהבחנה שבין אמת לשקר. כמו כן, אין שום בעיה לשלב לימודי תואר עם לימודי תורה, ולכן רבנו כתב את "משנה תורה" – וכמו שניתן לשלב לימוד תורת אמת עם עבודה ופרנסה, ועם כל שאר המצוות בעולם-הזה. ואם האדם אוהב לעסוק במלאכת כפיים, מצוה גדולה היא, רק שידאג להרחבת דעתו.
והוסיף המגיב ואמר: יש המון תארים חלולים שאפשר להתפרנס מהם אבל לדעתי אינם מועילים לידיעת ה'. תואר בקולנוע ובתקשורת לדוגמא או תואר בסינית עתיקה ועוד ועוד שטויות שהאוניברסיטאות מלאות בהן, במה תועלתם? ואולי אף מזיקים, אם כי ניתן להתפרנס שזו גם מצווה. לגבי מדעים מכשירים ומובילים, גם כאן מהו הגדר? למשל מתמטיקה, מה שהיום מסיימים בתיכון ייתכן שאף אחד בימי הרמב"ם עוד לא ידע, ואם-כך, האם ישנה חובה להגיע עד קורסים מתקדמים בדיפרנציאלים וליניארית? או אולי מספיק ידע תיכוני כדי להשכיל את ה' וכמבוא לתורה. כך גם בפיזיקה, שבעיניי מספיק ידע של בגרות כדי לעמוד על הרגליים בהבנת הסובב אותנו, אבל רמת תארים? והרי אי-אפשר ללמוד הכול.
אגב רפואה, לזה אין גבול כי כאן תמיד יש תגליות מועילות לבריאות וידיעת ה'. מניסיוני התורני לא נתקלתי בגמרא שהצריכה ידע מתמטי או פיזיקלי יותר משל תלמיד תיכון. אמנם, היוצא מהכלל הוא רק הלכות קידוש החודש לרמב"ם אך לצערי אינני בקיא בהן ואיני יודע עד איזו רמה של מתמטיקה ופיזיקה נדרשת. לכן, הדברים עדיין צריכים גדר, מהי חכמה שהיא בסיס לתורה? ומה זה כבר ל"מתקדמים" בלבד, ועדיף ללמוד תורה על-פני אותם המדעים?
תשובה:
לדעתי אתה טועה מאד, ובדברים פשוטים מאד. אין "המון" תארים שאין בהם שום תועלת לידיעת ה', כגון סינית עתיקה (וכמה לומדים סינית עתיקה?), ואולי גם בזה יש תועלת? כי בלימוד סינית עתיקה ניתן ללמוד על תרבות הסינים העתיקה וללמוד על דרכי עובדי העבודה-הזרה. כמו כן, לימוד של סינית עתיקה מצריך אימוץ המחשבה בכיוונים של זכירה, שינון, ותפישה חזותית, כך שגם לימוד של סינית עתיקה מפתח את שכל האדם.
כמו כן, קולנוע ותקשורת הם מקצועות וכלים חשובים מאד לידיעת ה', כי באמצעותם ניתן להעביר מסרים להמון ולקרבם לדרך האמת. וכי יעלה על דעתך שאלמלא למדתי אנגלית ובניית אתרים הייתי יכול להעביר מסרים חשובים מאד ולפקוח עיני אנשים לדרך האמת?
לגבי מדעים מכשירים, גם מתמטיקה ברמה גבוהה מכשירה את שכל האדם (ובשנתי הראשונה באוניברסיטה למדתי במחלקה למתמטיקה כמה קורסי יסוד, כגון: אלגברה ליניארית וחשבון אינפיניטסימלי, ועוד), ואין גבול להכשרה, ככל שהאדם ילמד יותר כך שכלו יהיה חריף יותר. ואין לי ספק שלימוד המתמטיקה הועיל לי מאד להבין ולהשכיל.
ועל פיזיקה ורפואה איני צריך בכלל להסביר מה תועלתן, ואם אינך מבין מדוע או שאינך מבין את השורות שכתבתי לעיל, עיין היטב במאמרים שהפניתי אליהם בתגובה הקודמת.
כמו כן, לימוד המדעים המכשירים לא נועד להבין את סוגיות הגמרא כמו שעולה מדבריך, כי כלל אין צורך ללמוד גמרא ואף יש בכך סכנה גדולה (ראה: 'האם לדעת רבנו צריך ללמוד גמרא?'), אלא מטרתם לחדד, להכשיר ואף לרומם את האדם לידיעת בורא-עולם, וכדברי חז"ל: שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. לסיכום, אל תזלזל בשום תחום לימוד, כי אין לך דבר שאין לו מקום. וכל לימודי המדעים אינם במקום התורה אלא לצד לימוד התורה.
ואחתום בעיון בדברי רבנו בראש ספר המדע: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון [...] וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר: 'אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [שמ' כ; דב' ה]". וכדי להבין מהי ידיעת ה' הזו הבה נעיין בחתימת רבנו לספר המדע (הלכות תשובה י, י–יא):
"דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש-ברוך-הוא נקשרת בליבו של אדם, עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל שבעולם חוץ ממנה כמו שציווה ואמר: 'בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ' [דב' ו, ה; י, יב; ל, ו): אלא בדעה שיידעהו. ועל-פי הדעה תהיה האהבה: אם מעט – מעט, ואם הרבה – הרבה. לפיכך צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשׂכיל בחכמות ותבונות המודיעין לו את קונו כפי כוח שיש באדם להבין ולהשיג, כמו שביארנו בהלכות יסודי התורה (בפרקים ב–ד)".
ובהלכות יסודי התורה (פרקים ב–ד) רבנו ביאר יסודות במדעי הטבע האסטרונומיה והאלהות, כפי המדע שהיה בזמנו, והנה לפניכם מעט מדבריו שם: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר, ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול [...] וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו, ויירא ויפחד וידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות [...]. ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה ריבון העולמים [מדעי הטבע] כדי שיהיו פֶּתַח לַמֵּבִין לאהוב את השם".
נמצא אפוא, שיש קשר ישיר ואדוק בין לימוד המדעים והחכמות לבין אהבתו והערצתו!