אחד הנושאים המהותיים ביותר במשנת הרמב"ם הוא השקפתו בשאלת התרחבות הכתיבה ההלכתית. השקפת הרמב"ם בנושא זה מנוגדת להשקפת חכמי אשכנז וחכמי ספרד שאימצו את גישת האשכנזים ברבות השנים. לדעתי, נושא זה הוא הראש והיסוד לתהום העמוקה המפרידה בין משנת הרמב"ם בהשקפה ובפסיקה לבין שיטות חכמי אשכנז וספרד. משמעויותיה העמוקות של מחלוקת זו נותנות את אותותיהן בכל צעד ושעל בחיי היום-יום של האדם היהודי בימינו. במאמרי "כתיבת חידושי הלכה במשנת הרמב"ם – המהפכנות שבשמרנות" (פורסם בספרי "אפיקים להרמב"ם"), הצגתי את משנת הרמב"ם בנושא ופרשתי את תוצאות מחלוקת זו על העם היהודי לדורותיו.
יסוד האיסור לכתוב חידושי תורה שבעל-פה (למעט במקרים נדירים מאד) טמון באיסור החמור להוסיף או לגרוע מחוקי התורה, ויסוד האיסור להוסיף או לגרוע מחוקי התורה טמון בהשקפה שהתורה שניתנה לנו בהר-סיני היא תורה נצחית שלא תשתנה ולא תוחלף לעולם-ולעולמי-עולמים. וכך פוסק רבנו בהלכות יסודי התורה (ט, א):
"דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם-ולעולמי-עולמים. אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת, שנאמר: 'אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א] ונאמר: 'וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת' [שם כט, כח]. הא [=הנה] למדת, שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם, וכך הוא אומר: 'חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם' [ויק' כג, יד], ונאמר: 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא' [דב' ל, יב]. הא למדת, שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה".
תורת משה היא תורה נצחית מפני שהיא תורה שלמה ומושלמת, ולא ייתכן שתבוא תורה שלמה ממנה ותחליפנה, וכמו שכותב רבנו במורה (ב, לט): "כי הדבר השלם בתכלית האפשרית במינו, לא ייתכן שיימצא זולתו במינו כי אם פחות מאותה השלמות, או בהגזמה או בגרעון. [...] כך הדבר בתורה הזו כמו שביאר את איזונה ואמר: 'חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם' [דב' ד, ח], וכבר ידעת כי עניין 'צַדִּיקִם' – מאוזנים".
כלומר, כל הוספה או ביטול של חוק מחוקי התורה יגרמו בהכרח לחוסר איזון בהנהגה וליצירת עיוותים בחיי החברה. חכמי אשכנז כידוע שׂרפו את הספר "מורה הנבוכים" ו"ספר המדע", ויחד עמם שרפו את יסודות דת האמת. בין היסודות ששרפו וכרתו ממחשבתם הוא היסוד הזה, שתורתנו לא תשתנה ולא תוחלף לעולם מפני שהיא בתכלית השלמות – ולכן גם אסור להוסיף או לגרוע מחוקי התורה, שלא חלילה להפר את איזוניה הדקים והעדינים שנחקקו בחכמה אלהית. ברור שהם גם אינם מבינים מאומה על האיזון העדין והמופלא שרבנו מדבר עליו כאן, אותו איזון אלהי העובר בכל מצוות התורה כחוט השני, ואשר מבטיח את אושרנו הצלחתנו וקרבתנו אל הקב"ה – כפרטים וכאומה.
חכמי אשכנז (ואיני מדבר על חכמי ספרד, כי אין דבר כזה באמת בימינו), הפרו באופן גס ובוטה את האיזון האלהי שבחוקי התורה, וזאת אירע להם כאמור בגלל שריפת יסוד הדת שתורת משה היא תורה נצחית שלא תשתנה, ומחיקת ההשקפה העולה ממנו שאין להוסיף על חוקי התורה ואין לגרוע מהם. חכמי אשכנז יצרו דת חדשה באלף השנים האחרונות, והוסיפו על חוקי הדת והלכותיה אינסוף הלכות, מנהגים וחומרות, אשר אין להם שום צורך, למעט לפאר ולהאדיר את תרבות אשכנז כ"תרבות יוצרת ומתקדמת", אך אינה אלא תרבות אנשים חטאים אשר הרסה את דת משה בהפרת האיזונים העדינים והמופלאים שבורא עולם טבע בה, והם-הם ההוכחה שהיא ניתנה לנו מאת ה' יתעלה.
ריבוי ההלכות, החומרות ההזויות ומנהגי ההבל האליליים שחכמי אשכנז החדירו לדת משה, גרמו בפועל לטשטוש דת האמת עד להעדרה כליל, וכמעט שאין הבדל בין "המחמירים" חמוּרי הסבר למיניהם לבין הרפורמים שנואי נפשם. כי יש לדעת, שביטולה של דת משה נגרם לא רק באמצעות ביטול הלכותיה, אלא לא פחות מכך בתוספת אלפי ההלכות החוקים והמנהגות לדת משה, אשר גרמו בפועל לאותה התוצאה – שדת משה המקורית כבר איננה נראית לעין. ולכן, אין כמעט שום הבדל בין מחיקתה באמצעות ביטולה הישיר, לבין מחיקתה באמצעות ביטולה העקיף: בהחלפת הלכותיה המקוריות בהלכות חדשות.
וזאת אגב הסיבה שהחרדים האשכנזים שונאים את הרפורמים, כי הם מציבים מראה כנגד פניהם, ומזכירים להם במודע או בתת-המודע את הרפורמות המכוערות שהם עשו בדת משה, ושהם אינם שונים בהרבה מאותם רפורמים. וכדי לכסות על מעשיהם הרעים בהעתקת ובהנצחת מנהגי אבותיהם המעוותים ("מנהג מבטל הלכה"), הם תוקפים בחמת זעם את הרפורמים, וכך הם משכנעים את עצמם ואת השוטים שהם ההיפך מן הרפורמים, שהרי מי ששונא בחמת זעם שכזו את השקפות זולתו, לכאורה אין לחשוד בו באותן ההשקפות הרעות עצמן...
נמצא אפוא, כי השקפת חכמי אשכנז, שמצוה רבה לחדש הלכות ופרשנויות ככל העולה על רוחם, ומי שיכול לעשות כן ואינו עושה עבירה חמורה בידו לדעתם, היא אסון לדת משה! כי היא החריבה את דת משה ויצרה דת חדשה כמעט לגמרי באלף השנים האחרונות: דת רווייה בהזיות אליליות; דת שהלכותיה הן הלכות שמקורן בפרי רוחם הבאוש של "חכמים" בעיניהם שלא הבינו את יסודות דת האמת, ולא הבינו מאומה על האיזונים הדקים העדינים והמופלאים שבהם היא ניתנה; דת שביטלה לחלוטין את מחשבת ישראל האמתית, עד שמצוות היסוד של דתנו כמו ידיעת ה' וייחוד ה' נמחקו לחלוטין מספרי ההלכה והפסיקה; דת שהפכה את העיון במדעים ובבריאה הסובבת אותנו לעבירה מסוג "כפירה", ומחקה את דברי חז"ל: "שמתוך כך אתה למד להכיר את מי שאמר והיה העולם".
א. התרחבות הכתיבה – אסון לדת משה
כבר בימי הרמב"ם, התרחבות הכתיבה הביאה למציאות עגומה ביותר. הרמב"ם התבונן במציאות והביע את מורת רוחו מן הנעשה בנושא זה בימיו, וכֹה דבריו במורה (א, עא):
"וכבר ידעת כי אפילו תורה שבעל-פה המקובלת לא הייתה כתובה לפנים, כפי הציווי המפורסם באומה: 'דברים שאמרתי לך על פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב' [גטין ס ע"א; תמורה יד ע"ב], והרי זו היא תכלית החכמה בתורה [!], לפי שהייתה הרחקה ממה שאירע בה בסופו של דבר, כלומר ריבוי הסברות והסתעפות השיטות, ומשפטים בלתי ברורים שיארעו בהסברת המחבר, ושכחה שתארע לו, ויתחדשו מחלוקות בין בני אדם ונעשים כיתות ונבוכים במעשה, אלא נמסר הדבר בכל זה לבית-הדין-הגדול, כמו שבארנו בחיבורינו התורתיים וכפי שמורה על כך לשון התורה. ואם במשפטי ההלכה חשו לקבעם בספר שיהא מסור לכל אדם מחמת מה שיארע בסופו של דבר מן ההפסד [...]".
כלומר, הקב"ה אסר עלינו לכתוב את התורה-שבעל-פה, כדי שלא נוסיף או נבטל חוקים הלכות ומנהגות (למעט בית-הדין הגדול). שהרי ברגע שכתיבת התורה-שבעל-פה מותרת באופן גורף (ואף מצוה), מה ימנע את כתיבתם והפצתם של רבבות ספרי הלכה, אשר יציפו את דת האמת ויכסו עליה כליל! ומה ימנע מתרבות אשכנז חולת הגאווה והשררה, למלא את מדפי הספריות בספרי "יהדות" ולהוכיח בכך את עליונותה האינטלקטואלית? והתוצאה המרה שרבנו מתאר, היא בדיוק אותה התוצאה שאנו רואים בעולם הדתי בימינו: "ריבוי הסברות והסתעפות השיטות, ומשפטים בלתי ברורים שיארעו בהסברת המחבר, ושכחה שתארע לו, ויתחדשו מחלוקות בין בני אדם ונעשים כיתות ונבוכים במעשה".
וכאשר מתבוננים בנו היהודים החילונים, ורואים לנגד עיניהם: את המסחר ההלכתי בדת משה; את הלוליינות ההלכתית שנועדה להתיר או לאסור לפי גחמת הלב ושאיפות החומר של ממסד הרבנים השכירים; את ריבוי הדעות הסברות השיטות וההשקפות – מסקנתם הברורה והמיידית היא: דתכם אינה דת האמת, ותורתכם אינה תורת ה', כי לא יעלה על הדעת שישרור כל כך הרבה בלבול ואנדרלמוסיה בדת שניתנה מאת ה' יתעלה.
וכמו שכותב רבנו במורה (ג, מא), וכֹה דבריו:
"כיוון שידוע לפני ה' יתעלה, שדיני התורה הזו יש צורך בכל זמן ומקום כפי שינויי המקומות והמאורעות וחיובי הנסיבות, לתוספת במקצתן או גרעון במקצתן, לפיכך הזהיר על התוספת והגרעון ואמר 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א], מפני שזה היה מביא להפסד חוקי התורה ולסבור בה שאינה מאת ה'.
והִרשה עם זאת לחכמי כל דור, כלומר בית-הדין-הגדול, לעשות סייג לקיום הדינים התורתיים הללו בדברים אשר יחדשום על דרך סתימת פרצה, ויקבעו לדורות אותם הסייגים, כמו שאמרו 'ועשו סיג לתורה' [אב' א, א] [...]. ואילו היה העיון החלקי הזה מותר לכל אחד מן החכמים, היו אובדים בני אדם בריבוי המחלוקות והתפצלות השיטות, לפיכך הזהיר יתעלה שלא ייגשו לזה שאר החכמים זולתי בית-דין-הגדול בלבד".
במאמר קידוש השם (עמ' קיב), רבנו כותב על עוצמת המלים הכתובות בספר, וכל שכן אם מצורפות לספר "המלצות" מחכמים בעיני עצמם ובעיני חסידיהם השוטים:
"וידענו כי כל מה שנתחבר בספר, יהיה נכון או בלתי נכון, אין ספק שיתפרסם בין בני אדם, וזהו מה שהִרבה את הדעות הנפסדות בין בני אדם, לפי שאין בינך ובין הדעות הנפסדות אלא מה שנחקק על ספר, ותיעשה לו קבוצה בלי ספק".
כלומר, ברגע שדעות נפסדות נחקקו עלי ספר והתפרסמו בין בני האדם, הן מתקבעות כאמת מוחלטת, וכל המתנגד להן נחשב לכופר. ובהערותיו שם כותב מָרי כך:
"כלומר חיבורי ספרים, והעלאת הזיות כל הוזה על הכתב, ומפני הרעה הזו אסרה תורה לכתוב תורה שבעל-פה, כי כל הוזה רואה את הזיותיו – תורה, והם-הם שגרמו שתהיה התורה מספר רב של תורות, וכמו שכתב רבנו גם בספרו הקדוש 'מורה הנבוכים' [...]. כלומר כאשר אדם אומר דברי אמת נגד דברי הבל הכתובים בספר, אין דבריו מתקבלים, כי כל הנכתב בספר מקובל על בני אדם ועושה עליהם רושם, וכמו שכתב רבנו בתשובה לחכמי מרשיליא: 'והוא החולי הגדול והרעה החולה, שכל הדברים שימצאו כתובים בספרים, נקבע בלב במבט ראשון שהם אמת, וכל שכן אם היו הספרים קדמונים'".
נמצא, כי כבר בימי רבנו החל הסכר להיפרץ במידה לא מעטה. רבנו בעצם משיב לשאלה: מדוע לא ניתנה תורת משה כתובה כולה, גם פסוקי התורה וגם הלכותיה? ותשובתו, שתכלית החכמה בתורה הייתה להרחיק את בני האדם מכתיבת פרשנות הלכתית לתורה, ולכן החלק הפרשני של התורה שבכתב ניתן בעל-פה. ומדוע? כדי להרחיק ממה שאירע בה בסופו של דבר, שרבים לא הבינו שההיתר לכתוב את התורה שבעל-פה מצומצם עד מאד, וסברו שמותר להרחיבה ללא הגבלה, וגרמו לנסיגה תרבותית ביצירת אנדרלמוסיה הלכתית ותורנית, הן בתחום ההלכתי והן בתחום ההשקפתי.
זאת ועוד, בהקדמתו למורה, הרמב"ם מגלה את דעתו על רוב החיבורים והמחברים, ובכללן חיבורי ומחברי מה שנקרא "הספרות התורנית". ואם בימיו כך, בדורות האחרונים על אחת כמה וכמה. בהקדמתו שם (עמ' יא), הרמב"ם מלמד שיש שני סוגי משלים בכתבי-הקודש: א) "משלים שכל מלה שבאותו המשל כוללת ענין"; ב) ומשלים "אשר כל המשל מורה על כל העניין הנמשל", ואלה הם רוב המשלים.
הרמב"ם מזהיר את הלומד שלא לנסות ולחפש ביאור לפרטי המשלים מהסוג השני, ובהמשך דבריו הוא אף מתאר מה עלולות להיות תוצאות החקירה אחר פרטי המשלים שלא נועדו ללמד על עניינים נוספים כאמור, וכֹה דבריו שם:
"וכאשר תמצאני [...] מבאר עניין אחד המשלים והעירותיך על כללות הנמשל מה היא, אל תחקור אחר כל פרטי העניינים [...], מפני שזה יובילך לאחד משני דברים: [...] או שיחייב אותך לבאר דברים שאין להן באור [...], ותביא אותך התחייבות זו לכגון אותן ההזיות המרובות שהוזים ומחברים בהן רוב כיתות העולם בזמננו זה, מפני שכל אחד מהם רוצה להמציא איזה ענין לדברים שלא נתכוון בהם אומרם למאומה ממה שחושבים הם [=מחברי הפירושים והספרים למיניהם]".
נמצא, כי הרמב"ם ראה ברוב מחברי ופרשני זמנו הוזי הזיות! ואם כך על פרשני זמנו, מעניין מה היה אומר על מחברי ופרשני הדורות שבאו אחריו, ומעניין מה היה אומר על ספרות השו"תים, ולא אתפלא אם היה מעמיד חולם במקום שורק והופך את האות שאחריה...
ב. אין להוסיף או לגרוע מחוקי התורה
את ההשקפה הזו רבנו קובע גם ביסוד התשיעי משלוש-עשרה יסודות הדת, וכֹה דבריו בהקדמתו לפרק חלק: "והיסוד התשיעי, הביטול. והוא שזו תורת משה לא תִבְטַל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגרע ממנה לא בכתוב ולא בפירוש [=בתורה-שבעל-פה], אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]".
וכן פוסק רבנו בהלכות מלכים ומלחמות (יא, ו): "ועיקר הדברים ככה הן. שהתורה הזאת אין חוקיה ומשפטיה משתנים לעולם-ולעולמי-עולמים, ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן, וכל המוסיף או גרע או שגילה פנים בתורה והוציא הדברים של מצוות מפשוטן, הרי זה בוודאי רשע ואפיקירוס".
ובהלכות תשובה (ג, יז) רבנו פוסק כך: "שלושה הן הכופרים בתורה [...]. והאומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת, וכבר בטלה תורה זו אף-על-פי שהיא הייתה מעם ה' כגון הנוצרים וההגרים".
ואני תמה, האין שריפת "ספר המדע" ביטוי מובהק לביטול כשבעים וחמש ממצוות התורה, ואף החשובות והיסודיות שבה?! האין שריפת "מורה הנבוכים" ביטוי מובהק לביטול מצוות ידיעת ה' וייחוד ה', שתי המצוות שבהן אצורה וגנוזה נשמתה של דת משה? ושריפת הספרים אף חמורה ממעשה הנוצרים וההגרים, כי האשכנזים ששרפו את הספרים הללו, אפילו לא הודו שזו התורה הקדומה שניתנה למשה בסיני... ושמא תאמרו, והלא שריפת הספרים הללו אירעה לפני מאות רבות בשנים, מה אתה נזכר בזה עתה? ובכן, אף שהשורפים מתו כבר מן העולם-הזה ונכרתו מחיי העולם-הבא, שיטתם ודרכם עודנה שורפת ובועטת בימינו! שהרי כל הפוסקים שבאו לאחר רבנו הרמב"ם, עד ימינו אנו, עדיין משמיטים ומוחקים את המצוות הללו מספריהם! ואף במקומות שהם "עשו טובה" והזכירו משהו ממצוות אלה, אין זה לאחר עיוות עיקום ועיקוש, כדי שחלילה לא תתגלה התרמית, שעם-ישראל הולך בדת חדשה פרו-נוצרית ופרו-אלילית במשך מאות רבות בשנים.
וכאמור, לא רק שמחקו רבות-רבות ממצוות ה' יתעלה, אף החליפו את מצוות התורה בהוספת אלפי חומרות ומנהגים, שחלקם אליליים מובהקים, עד שגם המצוות המעטות שנותרו בידם אף הן מעוותות מעוקמות ומעוקשות לפי שרירות לבם הרע, ובהתאם לשאיפותיהם החומריות. וזו הסיבה שדברי ה' אינם מתקיימים בימינו: "אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דב' ד, ו), והיאך יתקיימו? והיאך יאמרו עלינו "עַם חָכָם וְנָבוֹן"? ואפילו החילונים אינם אומרים זאת עלינו ובזים לדרכנו ולדתנו! הייתכן שהבטחת ה' יתעלה תשוב ריקם?! אלא ברור, שמחיקת רובם הגדול של יסודות הדת, הוספת אינסוף הלכות והזיות, והפרת האיזונים הדקים והעדינים שבחוקי התורה, כל אלה גרמו וגורמים לדת שלנו להיראות כדת פרימיטיבית וחשוכה, דת אשר עוותה להיות קרדום גס ומכוער להפקת רווחים וטובות הנאה (כמו הנצרות), דת של הטעיה, שקר וכזב.
ורבים מהרי"ש-בי"תים הנחשבים לרמב"מיסטים נוהגים לסמוך את פסקיהם על פוסקים ראשונים ואחרונים אשר רחוקים מדרכו של רבנו הרמב"ם כרחוק מזרח ממערב, כאילו יש לשיטותיהם איזו חשיבות להבנת דעת רבנו ודרכו הטהורה. ויש מהם אשר אפילו נוהגים להביא ראיות מפוסקים אשר נטו אחר הקבלה המיסטית האלילית, כאלה שהצמידו שמות של קדושה לשמם כדי לטשטש את טומאתם... ולצערי הרב, הרמב"מיסטים לשליש ולרביע, אינם מבינים את עומק התהום שבין דרך האמת של רבנו לדרך החתחתים האשכנזית, והם זועקים "אוי ויי, גוואלד" בכל פעם שאדיר הקטן זועק על חמס האשכנזונים...
ג. האם הכס"מ למד את המורה?
כידוע הכס"מ נחשב לאחד משלושת הפרשנים החשובים ביותר ל"משנה תורה", ואולי החשוב שבהם. למרות זאת, נראה די ברור שהוא לא הכיר כמעט כלל את הספר "מורה הנבוכים" (בכל כתביו הוא מזכיר את המורה פעם אחת בלבד! בשו"ת אבקת רוכל), ואם הוא היה סטודנט באוניברסיטה ומגיש הצעת מחקר לכתיבת פירוש ל"משנה תורה" – היו זורקים אותו מכל המדרגות, ובגלל שהוא ספרדי אף היו מרבים עליו ביזיונות וחרפות, שהרי איך יעלה על הדעת לכתוב פירוש לספר כאשר אינך בקי בשאר ספרי המחבר?!
מפירוש הכס"מ להלכה שהובאה בפתיחת דברינו עולה בבירור, שהוא לא הכיר כמעט כלל את המורה, שהרי על דברי רבנו בסוף ההלכה שם: "[...] ונאמר: 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא' [דב' ל, יב]. הא למדת, שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה" – הוא כותב כך:
"'לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא' בפרק הזהב [ב"מ נט ע"ב] גבי פלוגתא דר' אליעזר ורבנן אמרינן, עמד ר' יהושע על רגליו ואמר לבת קול שיצאת ופסקה הלכה כר' אליעזר: 'לא בשמים היא', ואמרינן התם: 'מאי לא בשמים היא? אמר ר' ירמיה: אין משגיחין בבת קול', וכל שכן שאין משגיחין בנביא המתנבא".
כלומר, לדעתו "בת קול" היא מעלה גדולה יותר ממעלת הנבואה, שהרי הוא אומר "וכל שכן שאין משגיחין בנביא המתנבא". ברם, לדעת רבנו במורה (ב, מב) "בת קול" איננה קשורה לנבואה, אלא היא "מצב מסוים שיארע לאדם שאינו מעותד [לנבואה]", והכס"מ לא הכיר את דברי רבנו הללו, והתיימר להבין ולבאר את דעת רבנו הטהור, אך בפועל זרק על רבנו אבנים, ובמיוחד במה שאף הוא ביטל את "ספר המדע", וערך את שולחנו המלא בלי מקום כתעתיק שיטתו של ר' יעקב בן הרא"ש האשכנזי בספרו "ארבעה טורים".
וכֹה דברי רבנו במורה שם:
"תדע, כי הגר המצרית אינה נביאה, ולא מנוח ואשתו נביאים, לפי שאותם הדברים אשר שמעו או עלה ברעיונם הוא כעין בת קול שמזכירים אותה חכמים תמיד, והוא מצב מסוים שיארע לאדם שאינו מעותד [לנבואה]".
מָרי יוסף קאפח היה הראשון לזהות את שגיאתו של הכס"מ, ולצד שגיאה זו הוא מזהה שם שגיאות נוספות, וכֹה דבריו בפירושו ל"משנה תורה" שם:
"ולי נראה שלא סמך רבנו על הא דמציעאה כלל, אלא על ההיא בדברים רבה [ח, ו], כי אין לבת קול קשר לנבואה כלל [...]. ולפיכך נראה שאין נכון מה שכתב הכס"מ 'וכל שכן שאין משגיחין בנביא המתנבא', שאין כאן שום 'כל שכן'. ועוד, דדברי הכס"מ סתראי שכאן דוחה הוא הבת-קול, ולקמן בהלכה ח תמה הוא על רבנו מבת-קול דבית הלל".
ושם בהלכה ח אומר הכס"מ: "כיוון שתורתנו נצחית למדנו שלא יבוא עוד נביא לחדש דבר [...]. אבל קשה לי דאמרו בפ"ק דיבמות דיצתה בת-קול ואמרה 'הלכה כבית הלל', וקיימא לן כוותיה בכל דוכתי". ואיני מצפה ממי שמחק את יסודות הדת מספריו, להבין את עניין בת-הקול, ואף לא שם לב שהוא סותר את עצמו באותו הפרק! וכמו שאמרתי, אם היה מגיש את עבודתו לאוניברסיטה לא היו מאשרים את הצעת המחקר שלו, ומכיוון שהוא אינו אשכנזי, אף היו בועטים בו בשלל חרפות וגידופים המסתתרים מאחורי מלים יפות ו"נאורות".
ונחתום את דברינו בדברי יחזקאל הנביא (כג, לו–מה), אשר מוקדשים לרי"ק:
"וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִשְׁפּוֹט אֶת אָהֳלָה וְאֶת אָהֳלִיבָה וְהַגֵּד לָהֶן אֵת תוֹעֲבוֹתֵיהֶן. כִּי נִאֵפוּ וְדָם בִּידֵיהֶן וְאֶת גִּלּוּלֵיהֶן נִאֵפוּ [...]. וְיָשַׁבְתְּ עַל מִטָּה כְבוּדָּה וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ לְפָנֶיהָ וּקְטָרְתִּי וְשַׁמְנִי שַׂמְתְּ עָלֶיהָ [=רמז לעירוב הקודש בטומאה]. [...] וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵו בָהּ וְאֶל אֲנָשִׁים מֵרֹב אָדָם מוּבָאִים סָבָאִים מִמִּדְבָּר וַיִּתְּנוּ צְמִידִים אֶל יְדֵיהֶן וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת עַל רָאשֵׁיהֶן [=רמז ל"פופולאריות" של אהלה ואהליבה]. וָאֹמַר לַבָּלָה נִאוּפִים? עַתָּה יִזְנוּ תַזְנוּתֶהָ וָהִיא. וַיָּבוֹא אֵלֶיהָ כְּבוֹא אֶל אִשָּׁה זוֹנָה, כֵּן בָּאוּ אֶל אָהֳלָה וְאֶל אָהֳלִיבָה אִשֹּׁת הַזִּמָּה. וַאֲנָשִׁים צַדִּיקִם הֵמָּה יִשְׁפְּטוּ אוֹתְהֶם מִשְׁפַּט נֹאֲפוֹת וּמִשְׁפַּט שֹׁפְכוֹת דָּם כִּי נֹאֲפֹת הֵנָּה וְדָם בִּידֵיהֶן".
ונוסיף לבור הרי"ק עוד הקדשה אחת מישעיה הנביא (כח, ז–ט):
"שָׁגוּ בָּרֹאֶה פָּקוּ פְּלִילִיָּה. כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם. אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה גְּמוּלֵי מֵחָלָב עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם".
והנה תרגום-פירוש יונתן שם:
"בָּתַר מֵיכַל בְּסִים טְעוֹ דַּיָינַהָא. אֲרֵי כָּל פָּתוּרְהוֹן מְלַן מֵיכַל מְגֹאָל וּמשֻׁקָץ לֵית לְהוֹן אֲתַר דִּנקֵי מִן אוֹנֵיס. לְמַן אִתיְהֵיבַת אוֹרָיתָא וּמַן אִתפַּקַד לְמִסבַּר חָכמָא? הֲלָא לְבֵית יִשׂרָאֵל דִּרחִימִין מִכָּל עַמְמַיָא וְחַבִּיבִין מִכָּל מַלכְוָותָא".
לפי משל הנביא, הקב"ה הוא זה אשר יורה דעה לעם-ישראל, ומי שמנסה לנכס לעצמו תארים אשר נתייחדו בדברי הנביא לה' יתעלה, ומתיימר להורות דעה לעם-ישראל, תוך שהוא מבטל את כל יסודות הדת המחשבתיים, ובמקומם אף מחדיר לה יסודות מיסטיים-אליליים, וכן מנהגים זונים אשכנזים פרו-נוצריים לרוב, ה' ברוך-הוא יגלה את כסילותו וסכלותו.