ובכן, בספר "משנה תורה" שחיבר רבנו הרמב"ם לאור התורה-שבעל-פה אנו מוצאים שלושה טעמים שונים: א) "ויהיה נר שלושת הטעמים לפי רבנו הרמב"ם הם אפוא: כבוד, עונג, ושלום. ואם כל הטעמים שווים בחשיבותם, מדוע רבנו הרמב"ם לא ציין את כולם במרוכז, ואחד מהם אף צוין רק בהלכות חנוכה ומסיבה מרכזית זו נגזרים שלושת הטעמים שהזכיר הרמב"ם, כלומר: א) חובה שיהיה אור בבית מפני שבאוֹר אנו מכבדים זאת ועוד, לפי רבנו הרמב"ם, כאשר אדם מברך ברכה לבטלה הוא עובר עבירה חמורה: על מצות לא תעשה שנזכרה בעשרת

12.12.23) פורסמה כתבה באתר "כיכר השבת", כותרת הכתבה היא: "כשהגר"ד לנדו הסביר לקצין הבכיר מה התפקיד של הכתבה עוסקת בפגישה שנערכה בין לנדו לבין קצין בצה"ל, בכתבה אף פורסם סרטון של הפגישה הקצרה. ואכן, כאשר לנדו שולל לבקר אפילו פצוע אחד ושולל להשתתף בלוויה אפילו של חייל אחד, העסקן מתחיל להבין שלנדו הלז, ולהפיק משם כמה מהזיות המינות של לנדו המכוער. וכך אומר לנדו על הצעתו של הקצין, תוך זעזוע עמוק: "חס ושלום, חס ושלום!".

וכך עשו האשכנזים גם להרמב"ן הנבל, אשר תקף קשות את הרמב"ם, ובאמונתו במאגיה ובהזיות האליליות ביטל לחלוטין אגב, כל הסיפור של יוסוף נובע מרדיפת בצע, כי כשרותו של מחפוד נותנת כשרות למלונות ולמסעדות שמוכרות בשר וביטויה המעשי של הלכה זו בימינו הוא הוכחתו על פניו ולראות בטליתו מרדעת של חמור. היא דרכו של רבנו הרמב"ם, שהרימו על נס את דרך האמת. לקבלה הפגאנית, הרי שאברהם אבינו ורבנו הרמב"ם, וכל חכמי ישראל האמיתיים כורעים ומשתחווים לשיקוץ שמעון

במשך מאות רבות בשנים התבוננו הלומדים למיניהם על מפעלו של הרמב"ם דרך זגוגיתם העכורה של דפוסי משנה-תורה רבנו הרמב"ם. חשוב לציין, שלצד זיהוי לא מעט שיבושים, קאפח עדיין מעניק למינים ולצאצאיהם יחס של "מרנן ורבנן קדושי עליון תחת מוטות עולהּ של האקסיומה האירופית הפרו-נוצרית הזו, לימוד משנת הרמב"ם נותר למעשה תקוע במקומו במשך מאות ושמא תובנות אלה הובילו למחיקתם למעשה של "נושאי הכלים" של הרמב"ם בדורנו!

ראו לדוגמה את השׂגת הפוחז מפוסקיירא שבפרובנס (המאה הי"א) על הרמב"ם בהלכות תשובה (ג, טו). הפוחז קובל על רבנו הרמב"ם על-כך שהגדיר את המגשימים כמינים, מפני שרבותיו היו מגשימים! טויטו: "יחסו של הרמב"ם לקבלה" , וכמובן, אבי הטומאה של יהדות אשכנז: הלא הוא רש"י-שר"י, שבעצמו היה מין קצרו של דבר, אין שום ראיה מן המדרש הזה, למעט לאהבת היין של המינים האירופים. זריעת בלבול וטמטום הכרחית להחדרת הזיות מינות, ועוד בזה ראו: "מאבו-ינקי ועד שיקוץ קנייבסקי" , "האם לדעת הרמב"ם

שבשטח פעלו כ-120 מתנדבים של זק"א. של המתנדבים של זק"א פעלו באותם הימים לזיהוי גופות הנרצחים. מזאת ניתן ללמוד שהמספרים של ארגוני ההצלה של החראדים מאד מתעתעים, הם מנפחים את המספרים בצורה קיצונית מאד הם חותמים בהתחננות: "פניות רבות של נזקקים לאיחוד הצלה והמספר הרב של משתלמים דורשים הרחבה של מערך האמבולנסים של הארגון".

אין מי שיכפור בכך שתרומות לנזקקים או לחיזוק רוחם של חיילי צה"ל היא מצוה רבה. צה"ל זה השמירה וההגנה של התפילין. [...] הזיית "כיפת הברזל" של הנחת תפיליהם הפסולות וכן של לימוד תורתם המדומה, משרתת אותם כדי לכסות ולהצדיק את אני רואה מי מגיב בפוסטים של אותן העמותות, ולא מזמן ראיתי תגובה של מישהי ששאלה כמה עליה לתרום כאשר היא חסד, שהרי אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב במצות הצדקה, וכמו שאומר רבנו בספר המצוות (עשין קצה): "ובא בקבלה

וזהו נוסח ברכת המינים לפי רבנו הרמב"ם: "למשומדים אל תהי תקוה, כל המינים כרגע יאבדו, ומלכות זדון תעקור והנה לפניכם פסקו של רבנו הרמב"ם בעניין המינים, אשר מתאר את כפירתם של המינים גם בעצם עובדת היותם מינים ובזה הננו קרובים לסברת הראב"ד, שהשיג על הרמב"ם במה שקרא למי שמאמין ההגשמה באלהות: מין. כי רבנו הרמב"ם לא הותיר להם ברירה: או שאתם מודים על האמת ועוזבים את דרכי ההבל של אבותיכם, או שאתם מוסיפים סוף דבר רבנו הרמב"ם באיגרתו ליהודי תימן, מבאר את היחס האמיתי שבין דת האמת לדתות השקר.

מדרש זה נזכר לראשונה אצל עזריאל בן שלמה מגירונה (המאה הי"ג) אשר למד את הזיות הקבלה הקדומה מבנו של הפוחז של יהושע, וזו המצאה מוחלטת של רש"י! של ישראל! בן שלמה מגירונה (המאה הי"ג) אשר למד את הזיות הקבלה הקדומה מבנו של הפוחז מפוסקיירא, שנקרא וכונה "יצחק ואין צל של ספק שמדובר בהמשך מגמתו של רש"י לערער על מעמדו של משה רבנו ע"ה, שהרי השוואת כוחו של אדם או

ביום ל בכסלו תשפ"ב, נערך כנס בגני תקווה בנושא: "חינוך וחנוכה במשנת הרמב"ם". השאלה השנייה כתבת בביאורך: "נראה שבזמנינו יהיה מוסכם על הרמב"ם להתיר מימון לימודים לתלמידים במשך זמן תשובתו: "ההסבר הזה שאמרתי הוא לא הסבר שלי, הוא הסבר של מורי ורבי הרב קאפח, כנראה שהרמב"ם אי אפשר לדחוק הרב קאפח דחה את זה, הוא אומר, בסופו-של-דבר אי אפשר לעקם את הרמב"ם, הרמב"ם אוסר [...] שהרי בסופו-של-דבר הוא אומר: "והיצמדות בסופו-של-דבר שזה יהיה משהו יותר מצומצם", כלומר שבסופו-של-דבר יהיה

בדברים אלה מבקש אני לעמוד על שלושה היבטים באישיותו של אבא מרי, אשר דומני הינם היסודות המרכזיים למכלול ישנם לא מעטים אשר אוהבים את האמת והצדק, וישנם לא מעטים אשר הינם אוהבי אדם, אך שילוב של שני המאפיינים והנה נבואתו של ישעיה (נז, טו) אשר כֹּה מיטיבה לתאר את אישיותו ההיסטורית של אבא מרי ע"ה: "כִּי כֹה אָמַר ההיבט השני נוגע למאפיין נוסף באישיותו הציבורית של אבא מרי, אבי פעל את פעולתו לשם שמים לחלוטין! לא התקרב כהוא-זה למידותיו המשוכללות והנעלות של אבא מרי, לחוכמתו, להבנתו, ולחמלתו עלי.

האם הרמב"ם נהג כך? תתבייש!! שאלת האם הרמב"ם נהג כך? זאת ועוד, אתה מוזמן לעיין בסדרת המאמרים: "מלחמתו של הרמב"ם בגדולי האסלה". וכל חוגי הקבלה למיניהם, ועוד. דרכו של הרמב"ם היא דרכו של אברהם אבינו היא דרך האמת, וזו דרכנו.

בר' כא, לג), פותח רבנו הרמב"ם את כל ספריו. רבנו הרמב"ם ראה אפוא את עצמו כממשיך דרכו של אברהם אבינו, ממשיך דרכו המחשבתית והפילוסופית, ממשיך דרכו רבנו הרמב"ם היה כאמור בדעה שתכליתה הראשונה של דת משה היא לחנך ולהורות לדעות ולהשקפות נכונות ולבער את ועתה גם תובן תשובתו של קאפח לשאלה: מדוע קורא הרמב"ם לקבוצת הלכותיו הראשונות יסודי-התורה: "קרא שם הלכות לפיכך, הם מכזבים ומתעים את הנגררים אחריהם בהשקפה רעה מאד לפיה ניתן כביכול ללכת בדרכו של רבנו הרמב"ם,

קצרו של דבר, לצערי המציאות מוכיחה שרוב המתיימרים ללכת בתורת-משה נוהים אחרי ההבל, ומגששים באפלה. שהרי לדידם של אוהבי תרבות העמים, תאוותיה והזיותיה, מדובר בגזענות נוראה ובחוסר-שוויון שהוא כידוע שירת מעטים, קרוב לוודאי בשל שהבעתי וביטאתי דעות איתנות ונחרצות – וזאת אף-על-פי שלא חשפתי את התמונה המלאה של הוא, ניתן היה לומר שהעיסוק בנושא דוחה אותן, כאילו מדובר בעניינים מכבידים ומייגעים, ולא עניינים ברומו של לדעתי יש להתמודד עם סכלותם ועיוורונם באמצעות הזכרת דמותם הרוחנית הנעלה של הנביאים האמיצים, אף שגם על

לדעתי יש להוסיף לרשימתו של קאפח גם את אלה שמתהדרים בהעתקת אינסוף שיטות הלכתיות בנושא מסוים – דומות או וראוי לצרף בעניין זה את דברי רבנו הרמב"ם במורה (עמ' קצו), וכֹה דבריו: "לפי שכל דבר שהוּכח [=שהוא אמת על דברי הרמב"ם הללו מעיר קאפח שם, וזה לשונו: "כמה מרפסן אגרי דברי האמת הללו, וכמה צריכים בעלי התשובות ולכן, כאשר אני רואה רשימות ארוכות ומייגעות של סברות זהות או ריבוי של "הסכמות" לפני פתיחת ספר "תורני" לדעת הרמב"ם – ללא ידיעת ה' אינה אלא 'כחוטב עצים ביער', וכלשון הרמב"ם בסוף מורה הנבוכים".

וכמו שפוסק רבנו הרמב"ם במשנה תורה (הלכות תפילין ג, ה), וזה לשונו: "כיצד סידור הפרשיות בתפילה של ראש? הייתכן שהרי"ף סבר כך ורבנו הרמב"ם לא הביא את סברתו?! המהובלים, כמובן שלא קשה לנחש: בספר הזוהר, שנכתב לפני כשבע מאות שנה על-ידי מקובלי המאה הי"ג (כנזכר במאמרנו "יחסו של הרמב"ם לקבלה – חלק א"), נאמר כך בפרשת פנחס (רנ"ח ע"א): "תפלין דיליה כסדר יהו"ה [היינו הפרשיות כסדרן וראו מאמרנו "יחס הרמב"ם לקבלה – חלק א", שם הסברנו שמשה די לאון היה אחד הכותבים הראשיים של ספר השקר.

כלומר, כל דבר שאינך יודע בוודאות שהוא מותר נהג בו איסור, בעוד שלפי הרמב"ם ודרך האמת, כל דבר שאינך יודע כגון המסר הגדול, ויתד של מחרשה, וסכין של שחיטה, וסכין של טבחים, וחרב שלאשכפים, וחצין החרשים, וקורנס הבשמים רבנו לא מקמץ בדוגמאות: שבע דוגמאות הרמב"ם מביא לכלים שונים שהאדם מקפיד עליהם. ובמלים אחרות, אין לסכין של מילה דין של מוקצה כלל. כפי שפסק הוא [=הרמב"ם] בעירובין, הרי רק בשבת בתוך הבית, אבל בשבת בחצר ודאי שמביאין אותו".

העשייה של עולי תרמ"ב מול "הרעש" של עליית ביל"ו כנראה, שמנהג הוא אצל יוצאי מזרח-אירופה לשכתב את ההיסטוריה תקצר היריעה כאן לתאר את סבלם של עולי תימן אלה במושבות הראשונות, האיכרים האשכנזים נהגו בהם מנהג של עבדים את העלייה השנייה של יהדות תימן. המטרה האמיתית של שליחות יבנאלי למען האמת ההיסטורית, מטרת שליחותו של יבנאלי הייתה פשוט להעלות כוח אדם ובמלים אחרות, ניצולם המשווע והמחפיר של יהודי תימן תואר כ"ייעוד של מקום נכבד"...

במורה (א, לו) רבנו מבאר את חומרתה העצומה של ההגשמה. יתעלה אינם מעידים על כעס וחרון שנובעים מתכונה רגשית-אנושית, אלא מדובר בהשאָלה ספרותית אשר מבטאת את יחסו כלומר, התארים הנדונים בפרק הזה לא נועדו לתאר את יחסו של הקב"ה למעשים מסוימים של אנשים יחידים, אלא לתאר את יחסו של הקב"ה לעבודה-זרה באופן כללי ונרחב כדי ללמדנו על חומרתה של העבודה-הזרה בדת משה. ולעומתם, המגשימים התפרצו במחשבתם כלפי אמיתת עצמותו של בורא-עולם, שהרי הם ייחסו לבורא-עולם גופניוּת וחומריוּת

רבים כמו אל-בז ייחסו להרמב"ם איגרות בשקר כגון "האיגרת המזויפת ליפת", "האיגרת בשבח הקבלה שיוחסה להרמב"ם ודברים דומים אמר הראב"ד בהקדמה ל"משנה תורה": "למה אחזור מקבלתי ומראייתי בשביל חיבורו של זה המחבר [=הרמב"ם "שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר" (בר' כב, ה) באיגרתו של הרמב"ם לתלמידו ר' יוסף – רבנו מתאר מקצת משיטותיהם את התפישׂה הזו סותר הרמב"ם בשלושה-עשר העיקרים אשר דלה ממקורותיה הנאמנים של מסורת התורה-שבעל-פה (פיה"מ של המלך וייעץ לרמב"ם להשתמש בסוס [אחד הכלים בשח-מט], וכך הרמב"ם ניצח אותו.

מצחיק לראות את פניו של המפכ"ל. פערים אלו, מובילים בהכרח לפגיעה בביטחון האישי של כל אחד ואחת מאיתנו". כעבור זמן מסוים תקף גל שני של מחבלים וכך מתעד ניר דבורי (שם): "גל שני רכוב, של כחמש-מאות מחבלים חמושים בחסות נטרול קו ההגנה של כוחותינו – הם דוהרים לישובים". הם עלו לשלטון בעזרת קלף אחד: הם ניצלו את יראת-השמיים של חלק ניכר מעם-ישראל.

הרמב"ם בהחלט מתבטא שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. נדמה, שהתשובה באה בתיאור מעשה הצדקה בהלכות מתנות עניים פרק ט, שם הרמב"ם מסביר כי קיומה של קופה של צדקה מה מקום ללשונות של המלצה בנושא?? שמא תאמר: נכון, אבל עדיין קיים טיעונו האחרון של הרמב"ם "שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן האמנם מחויב אני לקבל כל דברי חז"ל, והרמב"ם, בלי להרהר אחריהם כמלוא נימה?

העיון המדוקדק של רבנו בתרגומו של אונקלוס, יחד עם ההבנה שמדובר בתרגום שתכליתו הפרשנית הראשונה וכמעט הבלעדית עיונו המעמיק של רבנו בתרגום אונקלוס והארת חשיבותו העצומה, עומדים בניגוד מוחלט למעמדו של תרגום אונקלוס הפועל ראה בחיבורו של אונקלוס. קצרו של דבר, ראינו עד כמה רבנו מדקדק בתרגומו של אונקלוס, ועד כמה עצום הוא הפער שבין היחס הנכון לתרגומו , וכפרשן של יסודי הדת בפרט.

כי קבלה בידו שר"ת ור"י הצרפתים היו גדולים בחכמה ובמניין יותר מן הרמב"ם". 3)  האם זה מוכיח שהכומרים של היידישקייט מעולם לא החלו להבין את גדולתו של הרמב"ם? ובכל זאת, חשוב מאד להוסיף שהטענה של אבו-ינקי לפיה הרמב"ם "היה גדול" הינה התעיה, ולא שהרמב"ם לא היה גדול והלא גם הם "בדרך אחרת מהרמב"ם"... וכי חובה לכבד את כל מי שהוא אינו בדרכו של הרמב"ם? כלומר, פרשנותו של הרמב"ם לתורה ב"מורה הנבוכים" לא מבטאת את פשט המקראות!

במעבר משם לכאן פעילותי הציבורית, עם כל היגיעה המפרכת שבה, צופנת בחובה בעבורי גם רגעים של נועם, של נחת-רוח "אושיות", לביתו של מר שלום חג'בי. מן המורים האלה חקוק בליבי, ויישאר חקוק לעולם, שמו של הרב סעיד נג'ר זצ"ל. עמדתי לקבל הסמכה לשחיטה. אבל כאן בארץ נקלענו לתוך חיים אפורים של עשייה למען פת-לחם. יצאתי אצלו בקורטוב של קורת רוח, מלווה בהכרה, שכאן, בבית הזה, מצאתי קטע קטן של היסטוריה.

נפש מישראל, וכֹה דברי הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת נפש (א, יד): "כל היכול להציל ולא הציל – עובר על 'לא וכֹה דברי הרמב"ם בראש הלכות דעות פרק ז: "המרגל בחברו – עובר בלא תעשה, שנאמר 'לא תלך רכיל בעמיך'. ברוגע וביישוב הדעת, כגון אצלנו בפורום, ואם האדם חפץ באמת – ניתן להזמין אותו לארוחה לדון ולעיין בספרי הרמב"ם ברם, תורת משה אינה ירושה של אנשים מסוימים ולאף אחד אין זכות לטעון עליה בעלות, אלא היא רכושו של כלל עם-ישראל הרמב"ם היה נאמן לדרכם של חז"ל ולמסורת הגאונים, כי הוא ידע והבין מה שכמעט כל חכמי ישראל באלף השנים האחרונות

הרמב"ם אמר שהוא "לא זכה לקבל" את "חכמה הקבלה"? טענתו הראשונה של עשור היא, שהרמב"ם אמר שהוא "לא זכה לקבל" את מה שעשור מכנה "חכמת הקבלה", ולכן הרמב"ם אשר מדמים שניתן באמצעות "שמות קדושים" לשדד את מערכות הטבע, וכבר נכתבו בזה מאמרים רבים, ראו לדוגמה: "יחסו של הרמב"ם לקמיעות ולמאגיה" , ולא אחזור כאן על הדברים, ואסתפק בדבר ה' לעם-ישראל בתורה: "כִּי אַתָּה בָּא שאין עדויות ברורות ומפורשות לקבלה הזו בספרות חז"ל?

את ספרו "מורה הנבוכים", ולכן מדובר בשני אנשים שונים: הרמב"ם של ה"מורה" והרמב"ם של "משנה תורה"; או שהוא הודה בסוף ימיו לקבלה; או שהוא לא באמת התכוון למה שהוא אמר; או שהוא בסך הכל עוד פוסק בשורה ארוכה מאד הרמב"ם, וכיצד יעלה על הדעת שהרמב"ם יתקוף אותם או יהווה בעבורם סכנה כל כך גדולה? הם אולי מבינים שהרמב"ם הוא האנטי-תזה הגדולה ביותר לדרך השקר שלהם ושל אבותיהם, כי הרמב"ם מציב מראה וחזות ולכן הם נזהרים מאד, ומאפשרים אך ורק לאנשיהם הנאמנים ביותר לדרך השקר וההתעיה לעסוק במשנת הרמב"ם.

במאמר זה הנני מבקש לאסוף את כל זיופי ספרות הגאונים שנמצאו במהלך כתיבת המאמרים באור הרמב"ם. קצרו של דבר, קבל האמת ממי שאמרו, ו"גאון" שמתעה את עמֵּנו אחרי התֹּהו דינו כדין המינים (אגב, אם הרמב"ם ובהמשך להזיותיו של האיֵ המפוקפק, אעתיק לפניכם פרק מתוך מאמרו של ר' נאור טויטו: "יחסו של הרמב"ם לקבלה אגב, רבנו הרמב"ם באיגרתו ליהודי תימן, מבאר את היחס האמיתי שבין דת האמת לדתות השקר. דברי הרמב"ם שם מתאימים במיוחד לדרכם ולעלילותם של המינים ההולכים בדרכי האופל, וכֹה דברי רבנו שם (עמ' כג–כד

[מה לך ולסתרי דרכיו של הקב"ה?] כלומר, יש דברים בעולם-הזה שהם בגדר סתרי דרכיו של הקב"ה, ואסור לנו להחליט ולפעול בהם לפי מה שנדמה לנו, סתרי תורה ברם, יש מסתרי דרכיו של הקב"ה שיחידי הסגולה שבכל דור ודור מצֻווים ללמוד אותם ולהעמיק בהם, וכֹה דברי רבנו בהקדמתו לחלק ג של ספרו "מורה הנבוכים": "עיקר המטרה במאמר זה באור מה שאפשר לבאר ממעשה בראשית ישעיה לתקומה רוחנית של דור דעה קרובה מאד, ואז יחדל העושק, יסורו היגון והאנחה ותתקיים נבואת הדעת של ישעיה