תוצאות החיפוש

אין מי שיכפור בכך שתרומות לנזקקים או לחיזוק רוחם של חיילי צה"ל היא מצוה רבה. צה"ל זה השמירה וההגנה של התפילין. [...] הזיית "כיפת הברזל" של הנחת תפיליהם הפסולות וכן של לימוד תורתם המדומה, משרתת אותם כדי לכסות ולהצדיק את אני רואה מי מגיב בפוסטים של אותן העמותות, ולא מזמן ראיתי תגובה של מישהי ששאלה כמה עליה לתרום כאשר היא חסד, שהרי אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב במצות הצדקה, וכמו שאומר רבנו בספר המצוות (עשין קצה): "ובא בקבלה

וזהו נוסח ברכת המינים לפי רבנו הרמב"ם: "למשומדים אל תהי תקוה, כל המינים כרגע יאבדו, ומלכות זדון תעקור והנה לפניכם פסקו של רבנו הרמב"ם בעניין המינים, אשר מתאר את כפירתם של המינים גם בעצם עובדת היותם מינים ובזה הננו קרובים לסברת הראב"ד, שהשיג על הרמב"ם במה שקרא למי שמאמין ההגשמה באלהות: מין. כי רבנו הרמב"ם לא הותיר להם ברירה: או שאתם מודים על האמת ועוזבים את דרכי ההבל של אבותיכם, או שאתם מוסיפים סוף דבר רבנו הרמב"ם באיגרתו ליהודי תימן, מבאר את היחס האמיתי שבין דת האמת לדתות השקר.

מדרש זה נזכר לראשונה אצל עזריאל בן שלמה מגירונה (המאה הי"ג) אשר למד את הזיות הקבלה הקדומה מבנו של הפוחז של יהושע, וזו המצאה מוחלטת של רש"י! של ישראל! בן שלמה מגירונה (המאה הי"ג) אשר למד את הזיות הקבלה הקדומה מבנו של הפוחז מפוסקיירא, שנקרא וכונה "יצחק ואין צל של ספק שמדובר בהמשך מגמתו של רש"י לערער על מעמדו של משה רבנו ע"ה, שהרי השוואת כוחו של אדם או

בר' כא, לג), פותח רבנו הרמב"ם את כל ספריו. רבנו הרמב"ם ראה אפוא את עצמו כממשיך דרכו של אברהם אבינו, ממשיך דרכו המחשבתית והפילוסופית, ממשיך דרכו רבנו הרמב"ם היה כאמור בדעה שתכליתה הראשונה של דת משה היא לחנך ולהורות לדעות ולהשקפות נכונות ולבער את ועתה גם תובן תשובתו של קאפח לשאלה: מדוע קורא הרמב"ם לקבוצת הלכותיו הראשונות יסודי-התורה: "קרא שם הלכות לפיכך, הם מכזבים ומתעים את הנגררים אחריהם בהשקפה רעה מאד לפיה ניתן כביכול ללכת בדרכו של רבנו הרמב"ם,

בדברים אלה מבקש אני לעמוד על שלושה היבטים באישיותו של אבא מרי, אשר דומני הינם היסודות המרכזיים למכלול ישנם לא מעטים אשר אוהבים את האמת והצדק, וישנם לא מעטים אשר הינם אוהבי אדם, אך שילוב של שני המאפיינים והנה נבואתו של ישעיה (נז, טו) אשר כֹּה מיטיבה לתאר את אישיותו ההיסטורית של אבא מרי ע"ה: "כִּי כֹה אָמַר ההיבט השני נוגע למאפיין נוסף באישיותו הציבורית של אבא מרי, אבי פעל את פעולתו לשם שמים לחלוטין! לא התקרב כהוא-זה למידותיו המשוכללות והנעלות של אבא מרי, לחוכמתו, להבנתו, ולחמלתו עלי.

קצרו של דבר, לצערי המציאות מוכיחה שרוב המתיימרים ללכת בתורת-משה נוהים אחרי ההבל, ומגששים באפלה. שהרי לדידם של אוהבי תרבות העמים, תאוותיה והזיותיה, מדובר בגזענות נוראה ובחוסר-שוויון שהוא כידוע שירת מעטים, קרוב לוודאי בשל שהבעתי וביטאתי דעות איתנות ונחרצות – וזאת אף-על-פי שלא חשפתי את התמונה המלאה של הוא, ניתן היה לומר שהעיסוק בנושא דוחה אותן, כאילו מדובר בעניינים מכבידים ומייגעים, ולא עניינים ברומו של לדעתי יש להתמודד עם סכלותם ועיוורונם באמצעות הזכרת דמותם הרוחנית הנעלה של הנביאים האמיצים, אף שגם על

לדעתי יש להוסיף לרשימתו של קאפח גם את אלה שמתהדרים בהעתקת אינסוף שיטות הלכתיות בנושא מסוים – דומות או וראוי לצרף בעניין זה את דברי רבנו הרמב"ם במורה (עמ' קצו), וכֹה דבריו: "לפי שכל דבר שהוּכח [=שהוא אמת על דברי הרמב"ם הללו מעיר קאפח שם, וזה לשונו: "כמה מרפסן אגרי דברי האמת הללו, וכמה צריכים בעלי התשובות ולכן, כאשר אני רואה רשימות ארוכות ומייגעות של סברות זהות או ריבוי של "הסכמות" לפני פתיחת ספר "תורני" לדעת הרמב"ם – ללא ידיעת ה' אינה אלא 'כחוטב עצים ביער', וכלשון הרמב"ם בסוף מורה הנבוכים".

כלומר, כל דבר שאינך יודע בוודאות שהוא מותר נהג בו איסור, בעוד שלפי הרמב"ם ודרך האמת, כל דבר שאינך יודע כגון המסר הגדול, ויתד של מחרשה, וסכין של שחיטה, וסכין של טבחים, וחרב שלאשכפים, וחצין החרשים, וקורנס הבשמים רבנו לא מקמץ בדוגמאות: שבע דוגמאות הרמב"ם מביא לכלים שונים שהאדם מקפיד עליהם. ובמלים אחרות, אין לסכין של מילה דין של מוקצה כלל. כפי שפסק הוא [=הרמב"ם] בעירובין, הרי רק בשבת בתוך הבית, אבל בשבת בחצר ודאי שמביאין אותו".

וכמו שפוסק רבנו הרמב"ם במשנה תורה (הלכות תפילין ג, ה), וזה לשונו: "כיצד סידור הפרשיות בתפילה של ראש? הייתכן שהרי"ף סבר כך ורבנו הרמב"ם לא הביא את סברתו?! המהובלים, כמובן שלא קשה לנחש: בספר הזוהר, שנכתב לפני כשבע מאות שנה על-ידי מקובלי המאה הי"ג (כנזכר במאמרנו "יחסו של הרמב"ם לקבלה – חלק א"), נאמר כך בפרשת פנחס (רנ"ח ע"א): "תפלין דיליה כסדר יהו"ה [היינו הפרשיות כסדרן וראו מאמרנו "יחס הרמב"ם לקבלה – חלק א", שם הסברנו שמשה די לאון היה אחד הכותבים הראשיים של ספר השקר.

במורה (א, לו) רבנו מבאר את חומרתה העצומה של ההגשמה. יתעלה אינם מעידים על כעס וחרון שנובעים מתכונה רגשית-אנושית, אלא מדובר בהשאָלה ספרותית אשר מבטאת את יחסו כלומר, התארים הנדונים בפרק הזה לא נועדו לתאר את יחסו של הקב"ה למעשים מסוימים של אנשים יחידים, אלא לתאר את יחסו של הקב"ה לעבודה-זרה באופן כללי ונרחב כדי ללמדנו על חומרתה של העבודה-הזרה בדת משה. ולעומתם, המגשימים התפרצו במחשבתם כלפי אמיתת עצמותו של בורא-עולם, שהרי הם ייחסו לבורא-עולם גופניוּת וחומריוּת

העשייה של עולי תרמ"ב מול "הרעש" של עליית ביל"ו כנראה, שמנהג הוא אצל יוצאי מזרח-אירופה לשכתב את ההיסטוריה תקצר היריעה כאן לתאר את סבלם של עולי תימן אלה במושבות הראשונות, האיכרים האשכנזים נהגו בהם מנהג של עבדים את העלייה השנייה של יהדות תימן. המטרה האמיתית של שליחות יבנאלי למען האמת ההיסטורית, מטרת שליחותו של יבנאלי הייתה פשוט להעלות כוח אדם ובמלים אחרות, ניצולם המשווע והמחפיר של יהודי תימן תואר כ"ייעוד של מקום נכבד"...

הרמב"ם בהחלט מתבטא שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. נדמה, שהתשובה באה בתיאור מעשה הצדקה בהלכות מתנות עניים פרק ט, שם הרמב"ם מסביר כי קיומה של קופה של צדקה מה מקום ללשונות של המלצה בנושא?? שמא תאמר: נכון, אבל עדיין קיים טיעונו האחרון של הרמב"ם "שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן האמנם מחויב אני לקבל כל דברי חז"ל, והרמב"ם, בלי להרהר אחריהם כמלוא נימה?

העיון המדוקדק של רבנו בתרגומו של אונקלוס, יחד עם ההבנה שמדובר בתרגום שתכליתו הפרשנית הראשונה וכמעט הבלעדית עיונו המעמיק של רבנו בתרגום אונקלוס והארת חשיבותו העצומה, עומדים בניגוד מוחלט למעמדו של תרגום אונקלוס הפועל ראה בחיבורו של אונקלוס. קצרו של דבר, ראינו עד כמה רבנו מדקדק בתרגומו של אונקלוס, ועד כמה עצום הוא הפער שבין היחס הנכון לתרגומו , וכפרשן של יסודי הדת בפרט.

מצחיק לראות את פניו של המפכ"ל. פערים אלו, מובילים בהכרח לפגיעה בביטחון האישי של כל אחד ואחת מאיתנו". כעבור זמן מסוים תקף גל שני של מחבלים וכך מתעד ניר דבורי (שם): "גל שני רכוב, של כחמש-מאות מחבלים חמושים בחסות נטרול קו ההגנה של כוחותינו – הם דוהרים לישובים". הם עלו לשלטון בעזרת קלף אחד: הם ניצלו את יראת-השמיים של חלק ניכר מעם-ישראל.

נפש מישראל, וכֹה דברי הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת נפש (א, יד): "כל היכול להציל ולא הציל – עובר על 'לא וכֹה דברי הרמב"ם בראש הלכות דעות פרק ז: "המרגל בחברו – עובר בלא תעשה, שנאמר 'לא תלך רכיל בעמיך'. ברוגע וביישוב הדעת, כגון אצלנו בפורום, ואם האדם חפץ באמת – ניתן להזמין אותו לארוחה לדון ולעיין בספרי הרמב"ם ברם, תורת משה אינה ירושה של אנשים מסוימים ולאף אחד אין זכות לטעון עליה בעלות, אלא היא רכושו של כלל עם-ישראל הרמב"ם היה נאמן לדרכם של חז"ל ולמסורת הגאונים, כי הוא ידע והבין מה שכמעט כל חכמי ישראל באלף השנים האחרונות

במעבר משם לכאן פעילותי הציבורית, עם כל היגיעה המפרכת שבה, צופנת בחובה בעבורי גם רגעים של נועם, של נחת-רוח "אושיות", לביתו של מר שלום חג'בי. מן המורים האלה חקוק בליבי, ויישאר חקוק לעולם, שמו של הרב סעיד נג'ר זצ"ל. עמדתי לקבל הסמכה לשחיטה. אבל כאן בארץ נקלענו לתוך חיים אפורים של עשייה למען פת-לחם. יצאתי אצלו בקורטוב של קורת רוח, מלווה בהכרה, שכאן, בבית הזה, מצאתי קטע קטן של היסטוריה.

(12.12.23) פורסמה כתבה באתר "כיכר השבת", כותרת הכתבה היא: "כשהגר"ד לנדו הסביר לקצין הבכיר מה התפקיד של הכתבה עוסקת בפגישה שנערכה בין לנדו לבין קצין בצה"ל, בכתבה אף פורסם סרטון של הפגישה הקצרה. ואכן, כאשר לנדו שולל לבקר אפילו פצוע אחד ושולל להשתתף בלוויה אפילו של חייל אחד, העסקן מתחיל להבין שלנדו הלז, ולהפיק משם כמה מהזיות המינות של לנדו המכוער. וכך אומר לנדו על הצעתו של הקצין, תוך זעזוע עמוק: "חס ושלום, חס ושלום!".

כי קבלה בידו שר"ת ור"י הצרפתים היו גדולים בחכמה ובמניין יותר מן הרמב"ם". 3)  האם זה מוכיח שהכומרים של היידישקייט מעולם לא החלו להבין את גדולתו של הרמב"ם? ובכל זאת, חשוב מאד להוסיף שהטענה של אבו-ינקי לפיה הרמב"ם "היה גדול" הינה התעיה, ולא שהרמב"ם לא היה גדול והלא גם הם "בדרך אחרת מהרמב"ם"... וכי חובה לכבד את כל מי שהוא אינו בדרכו של הרמב"ם? כלומר, פרשנותו של הרמב"ם לתורה ב"מורה הנבוכים" לא מבטאת את פשט המקראות!

הרמב"ם אמר שהוא "לא זכה לקבל" את "חכמה הקבלה"? טענתו הראשונה של עשור היא, שהרמב"ם אמר שהוא "לא זכה לקבל" את מה שעשור מכנה "חכמת הקבלה", ולכן הרמב"ם אשר מדמים שניתן באמצעות "שמות קדושים" לשדד את מערכות הטבע, וכבר נכתבו בזה מאמרים רבים, ראו לדוגמה: "יחסו של הרמב"ם לקמיעות ולמאגיה" , ולא אחזור כאן על הדברים, ואסתפק בדבר ה' לעם-ישראל בתורה: "כִּי אַתָּה בָּא שאין עדויות ברורות ומפורשות לקבלה הזו בספרות חז"ל?

את ספרו "מורה הנבוכים", ולכן מדובר בשני אנשים שונים: הרמב"ם של ה"מורה" והרמב"ם של "משנה תורה"; או שהוא הודה בסוף ימיו לקבלה; או שהוא לא באמת התכוון למה שהוא אמר; או שהוא בסך הכל עוד פוסק בשורה ארוכה מאד הרמב"ם, וכיצד יעלה על הדעת שהרמב"ם יתקוף אותם או יהווה בעבורם סכנה כל כך גדולה? הם אולי מבינים שהרמב"ם הוא האנטי-תזה הגדולה ביותר לדרך השקר שלהם ושל אבותיהם, כי הרמב"ם מציב מראה וחזות ולכן הם נזהרים מאד, ומאפשרים אך ורק לאנשיהם הנאמנים ביותר לדרך השקר וההתעיה לעסוק במשנת הרמב"ם.

לדעת הרמב"ם תפישה זו שגויה מיסודה, ולא רק מפני שאסור מבחינה מוסרית והלכתית לגנוב משום אדם יהא אשר יהא על גזלו של ישראל. ולכן, בשל גילויי השחיתות הרבים של הממסד הרבני והפיכתו לגוף פוליטי ועסקי, מצבה של דת משה היום בכי רע, ורבים מקרב היהודים החילוניים רואים באנשי הדת כשליחים של דת זדונית שקרית ונצלנית. לא ימכור לגוי בשר נבילה בכלל שחוטה, ולא מנעל של [בהמה או חיה] מתה במקום מנעל של שחוטה, ולא יסרהב [=יפציר

[מה לך ולסתרי דרכיו של הקב"ה?] כלומר, יש דברים בעולם-הזה שהם בגדר סתרי דרכיו של הקב"ה, ואסור לנו להחליט ולפעול בהם לפי מה שנדמה לנו, סתרי תורה ברם, יש מסתרי דרכיו של הקב"ה שיחידי הסגולה שבכל דור ודור מצֻווים ללמוד אותם ולהעמיק בהם, וכֹה דברי רבנו בהקדמתו לחלק ג של ספרו "מורה הנבוכים": "עיקר המטרה במאמר זה באור מה שאפשר לבאר ממעשה בראשית ישעיה לתקומה רוחנית של דור דעה קרובה מאד, ואז יחדל העושק, יסורו היגון והאנחה ותתקיים נבואת הדעת של ישעיה

היום בכל תחום ומקום, מאז ראשיתה של ההתיישבות החדשה בארץ. אחת התופעות המפתיעות בצביונה של יהדות תימן היא החוסן של עמידתה. השירה היא אחת התופעות המציינות את כוח היצירה של יהודי תימן. כיום יש לנו אנשים, אמנם מעטים, שעושים הרבה בחקר המורשת של יהודי תימן. אפליה, של קיפוח, ושל שחיתות.

אומות עכו"ם שדומים לחיות ובהמות השדה, ויש ערב רב מצד של מזיקים, שנשמתם של רשעים הם מזיקים של העולם ממש ודאי שקָיִן היה בן של רוח הטומאה שהוא הנחש הרע היה. אלא בנו של נחש! כלומר, הילדים של יחסי המין הדמיוניים בחלום עם הרוחות הרעות, הם שדים שנראים כמראה בני אדם קרחים! ואין לי ספק שהרשעים ישמחו מאד לקבל את "העונש" הזה, לטייל בעולם חופשי-חופשי לנצח...

ואכן, את ספרי רבנו הרמב"ם שרפו ואת ספרי מָרי לא שרפו, ואם מָרי היה נאמן לחלוטין לדרכו של רבנו אולי היו ואני תמה, האם רבנו הרמב"ם לא נרדף אלף-אלפים יותר ממָרי? מדוע לא פחדו אברהם אבינו ורבנו הרמב"ם מנלוזי הלב? שהיו נלוזים אלף-אלפים מנלוזי הלב של מָרי? והלא קצפם וזעמם של "חכמי ישראל" הסכלים יצאה על מָרי הישיש על התנגדותו לקבלה, ללא קשר ישיר למחלוקת הדרדעים-עיקשים כוונתו של מָרי לפי אותו רי"ש-בי"ת היא, שהתלמידים הללו לחצו על מָרי הישיש לכתוב ספר כנגד הקבלה, ובגלל

הפעם אציג את תעוזתם וחוצפתם של המאמינים בספר הזוהר וכן את חומרת התפרצותם כלפי ה' יתעלה, וכלפי המוסר האלהי הטהור של דת משה. כנגד דרגת צדיק, שהוא יום השבת שלמעלה, ומעשה אחר אין בו אלא זיווג להוציא פרי נשמות לעולם, פרי מעשיו של זוהי עבודה זרה מכוערת – שעל-ידי זיווג של שור וחמור ניתן להוריד רוע לעולם. ק ע"ב) נכתב כך: "רבי אבא שלח לרבי שמעון, אמר: מתי הזיווג של כנסת ישראל עם המלך הקדוש?

רבנו הרמב"ם מלמד בספרו הטהור "מורה הנבוכים", כי האמונה בשדים החלה "קרוב לזמנו של משה רבנו ונהו אחריה רבנו הרמב"ם הלך בעוז ככל יכולתו בדרכו של אברהם אבינו, כי מטרתו המוצהרת היא לעקור את העבודה-הזרה ולמחות רבנו הרמב"ם מלמדנו במורה (ג, לז) כי "מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית למיסטיקה לאורו של הרמב"ם". 3) "וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא זה בערפו של זה...

במאמר זה הנני מבקש לאסוף את כל זיופי ספרות הגאונים שנמצאו במהלך כתיבת המאמרים באור הרמב"ם. קצרו של דבר, קבל האמת ממי שאמרו, ו"גאון" שמתעה את עמֵּנו אחרי התֹּהו דינו כדין המינים (אגב, אם הרמב"ם ובהמשך להזיותיו של האיֵ המפוקפק, אעתיק לפניכם פרק מתוך מאמרו של ר' נאור טויטו: "יחסו של הרמב"ם לקבלה אגב, רבנו הרמב"ם באיגרתו ליהודי תימן, מבאר את היחס האמיתי שבין דת האמת לדתות השקר. דברי הרמב"ם שם מתאימים במיוחד לדרכם ולעלילותם של המינים ההולכים בדרכי האופל, וכֹה דברי רבנו שם (עמ' כג–כד

זאת ועוד, לדעת רבנו כל ענייני הכישופים הם הבל מהובל, וכבר הוכחתי זאת במאמרי: "מבט למיסטיקה לאורו של הרמב"ם מעבר לסכלות החמורה במחשבה שמצוות התורה נועדו לגירוש שדים או לתועלת מאגית – וזו לדעת רבנו הרמב"ם אף כפירה בתורה, וכמו שפוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, טו), והרחבתי בעניין זה במאמרי: "מטרת המזוזה ותכליתה לדעת הרמב"ם (ביקורת רבנו הרמב"ם על רש"י)". וכבר לימדנו רבנו הרמב"ם במורה (ב, טז), שמי שמנסה להוכיח דבר-אמת בדרכי הטעיה והשאה, לא רק שאינו מועיל

ואנו ב"אפיקים", לא רק התרענו אלא ניגשנו לעשייה של ממש. של "אפיקים". כזאת הייתה מגמתו של ד"ר בן-חור ימיני. , ברגשי אחווה חמים ובהכרת הערך של המעשה. התנועה של הלב והנשמה.