במורה (א, מח) רבנו מבאר את הפעלים "שמע" ו"ראה" אשר נזכרו בספר התורה לאור תרגומו המכונן של אונקלוס. העיון המדוקדק של רבנו בתרגומו של אונקלוס, יחד עם ההבנה שמדובר בתרגום שתכליתו הפרשנית הראשונה וכמעט הבלעדית היא להרחיק מן ההגשמה, מוביל למסקנה שתרגומו של אונקלוס הוא חיבור מכונן באומה, ומסביר היטב את העובדה שחז"ל קבעו שחובה לקרוא אותו מדי שבוע בקריאת שניים-מקרא-ואחד-תרגום. ובמלים אחרות, תרגומו של אונקלוס הוא יסוד היסודות ועמוד החכמות, כי ללא ההבנה שאין לה' גוף, לעולם האדם לא יתרומם משוחת המינות והסכלות, ולא ישכיל להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם.
עיונו המעמיק של רבנו בתרגום אונקלוס והארת חשיבותו העצומה, עומדים בניגוד מוחלט למעמדו של תרגום אונקלוס באומתנו – שהרי לא רק שהמינים האירופים ביטלו את קריאתו ושינונו, אלא שהם הכחידו לחלוטין את לימודו. אין כמעט מחקרים או פרשנויות על תרגומו של אונקלוס, וחיבורים תורניים בעניינו נעדרים לחלוטין מספריית יהדות המינות האורתודוקסית.
עד-כדי-כך התאמצו המינים להכחידו, וכל זאת כדי לטשטש את מינותם כיעורם וסכלותם.
עד כאן דברי הקדמה קצרים בעניין חשיבותו העצומה של תרגום אונקלוס, ועתה נעבור לעיין בדברי רבנו במורה (א, מח), ונלמד על האופנים שבהם אונקלוס הרחיק מן ההגשמה, וכן על האופנים שרבנו ניתח וביאר את תרגומו-פירושו של אונקלוס, והורה לנו בזה על חשיבותו.
אופני תרגום הפועל 'שמע' שנאמר בתורה ביחס לה' יתעלה
רבנו מצביע על עובדה חשובה, לפיה, בכל מקום בתורה שבו נזכר הפועל "שמע" ביחס לה' יתעלה, אונקלוס הרחיק מן ההגשמה בתרגומו. כלומר, במקום לתרגם באופן מילולי, הוא תרגם באופן פרשני, כך שניתן להבין מתרגומו שמטרתו היא לעורר אותנו לשלילת הגשמות. הוי אומר, בכל מקום שנאמר בתורה לדוגמה: וישמע ה', אונקלוס תרגם: "וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ". משמעות השינוי היא, שהקב"ה אינו שומע באופן פיסי, אלא שהדברים הגיעו לפניו, ובמלים אחרות, ההתרחשויות השונות שתוארו או הדברים שנאמרו לא נעלמו מידיעתו והשגתו.
זאת ועוד, במקומות שבהם הפועל "שמע" עוסק בשמיעת הקב"ה את תפילת המתפלל אליו, גם שם אונקלוס לא הותיר את הפועל "שמע" על מכונו, שהרי עלול להשתמע מכך שהקב"ה שמע באופן פיסי את תפילת המתפלל אליו, ולכן, גם בעניין זה אונקלוס לא תרגם באופן מילולי אלא באופן פרשני. עקביותו בעניין זה ובעניינים רבים נוספים, מרוממים את המעיין בתרגומו לתובנה המהדהדת: שישנה חובה עצומה לשלול מה' יתעלה כל זיק של הגשמה וגופניוּת.
רבנו מוסיף, שאונקלוס עקבי בתרגום הפועל "שמע" שנאמר ביחס לה' יתעלה, ו"לא נטה ממנו באף אחד מן המקומות" בשני האופנים שנזכרו לעיל, וזהו כאמור מוּסר חשוב מאד.
ועתה לדברי רבנו, וכֹה דבריו בראש הפרק (א, מח):
"כל מה שנאמר מֵעִניין השמע [דהיינו בכל מקום שנאמר בתורה הפועל 'שמע'] ביחס לה' יתעלה, תמצא שאונקלוס הגֵּר נזהר בו ופירש עניינו על הגעת אותו הדבר [או אותם הדברים שנאמרו] אליו יתעלה או שהוא השיגוֹ [כלומר, בכל מקום שנאמר הפועל 'שמע' ביחס לה' יתעלה אין הכוונה לשמיעת אוזן, אלא לתיאור של הגעת השגה]. ואם היה [הפועל 'שמע' שנזכר ביחס לה' יתעלה] בקשר לתפילה [דהיינו, שהפועל נאמר בהמשך לתפילה שהופנתה לה' יתעלה, אונקלוס] מתרגם עניינו שהוא [ה' יתעלה] קיבל או לא קיבל. ואומר תמיד בתרגום: 'שָׁמַע אֱלֹהִים – שְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ' [בר' כא, יז], ובקשר לתפילה תרגם: 'שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ' – קַבָּלָא אֲקַבֵּל' [שמ' כב, כב], וזה כללי בתרגומו לא נטה ממנו באף אחד מן המקומות".
***
כדי להבין את חשיבותו של אונקלוס נצרף לפניכם שתי דוגמאות מפירושו של רש"י-שר"י:
1) בשמות (ג, ז) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר יְיָ רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו", ושם פירש רש"י:
"כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו – כמו 'וַיֵּדַע אֱלֹהִים' [שמ' ב, כה], כלומר, כי שמתי לב להתבונן ולדעת את מכאוביו ולא העלמתי עיני ולא אאטום את אזני מצעקתם".
נשים לב, במקרא נאמר אך ורק: "רָאֹה רָאִיתִי [...] שָׁמַעְתִּי" ותו לא, ואילו רש"י מפרש: "שמתי לב [...] ולא העלמתי עיני ולא אאטום את אזני", והיכן נזכרו בפסוק לב או עין או אוזן? וזו פרשנות מגשימה מובהקת, אשר נועדה למעשה "להסביר" לקורא הפרשנות, כי הראייה שנזכרה בפשט הפסוק היא ראיית עין, והשמיעה שנזכרה בפשט הפסוק היא שמיעת אוזן!
וכנגד שלוש ההגשמות של רש"י בפירושו לעיל, אונקלוס מרחיק שלוש פעמים מן ההגשמה בפסוק הנדון, והנה לפניכם תרגומו בשמות שם (ג, ז): "וַאֲמַר יְיָ, מִגְלָא גְּלֵי קֳדָמַי שִׁעְבּוּד עַמִּי דִּבְמִצְרַיִם, וְיָת קְבִילַתְהוֹן שְׁמִיעַ קֳדָמַי מִן קֳדָם מַפְלְחֵיהוֹן, אֲרֵי גְּלֵי קֳדָמַי כֵּיבֵיהוֹן". כלומר, אונקלוס תרגם כך את ענייני ההגשמה: 1) "רָאֹה רָאִיתִי – מִגְלָא גְּלֵי קֳדָמַי"; 2) "וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי – וְיָת קְבִילַתְהוֹן שְׁמִיעַ קֳדָמַי"; 3) "כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו – אֲרֵי גְּלֵי קֳדָמַי כֵּיבֵיהוֹן".
2) בשמות (יב, ב) נאמר כך:
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה".
ושם פירש רש"י:
"הַזֶּה – נתקשה משה על מולד הלבנה באיזו שיעור תֵּראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו: כזה ראה וקדש. וכיצד הראהו? והלא לא היה מדבר עמו אלא ביום, שנאמר: 'וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ' [שמ' ו, כח], 'בְּיוֹם צַוֹּתוֹ' [ויק' ז, לח], 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה' [במ' טו, כג], אלא סמוך לשקיעת החמה נאמרה לו פרשה זו, והראהו עם חשכה".
מדברי רש"י עולה שהקב"ה הראה למשה את הלבנה באצבע ממש! שהרי הוא אומר לעיל: "והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע". ברם, במדרש נאמר לשון הרבה יותר עדין, לשון שניתן בהחלט להבינו כמשל לציור ולהסבר מפורט, והנה לפניכם לשון "המדרש הגדול" שם:
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה – תני רשב"י, בשלושה דברים נתקשה משה לפני הקב"ה והראה לו הקב"ה באצבע: במנורה ובשרצים ובלבנה. במנורה – 'וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה' [במ' ח, ד]; בשרצים – 'וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ' [ויק' יא, כט]; בלבנה – 'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים' [שמ' יב, ב]".
נשים לב, כי במדרש נאמר "באצבע" באופן כללי, וברור שהכוונה היא להסבר ולציור מפורט. ברם, מפירוש רש"י עולה שלא מדובר במשל אלא בתיאור פשטני ובאצבע ממש! שהרי רש"י אומר בפירושו לעיל: "והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע", כאילו ה' הצביע לו באצבע...
כמו כן, המשך דברי רש"י הם דברי טמטום חמורים: "וכיצד הראהו" וכו' כאמור לעיל – שהרי מן הדברים הללו עולה, שרש"י סבר שכל ההתגלויות של ה' יתעלה למשה רבנו לא היו במראה הנבואה! שהרי אם הם היו במראה הנבואה, מה זה משנה אם הם היו ביום או בלילה? וכי ה' אינו יכול להראות את הלבנה למשה רבנו במראה הנבואה בין ביום ובין בלילה? אלא, התמיהה: כיצד הראהו ביום את הלבנה? מלמדת שרש"י סבר שה' נגלה למשה רבנו בהתגלויות חושיות, דהיינו משה רבנו לפי רש"י שמע את קולו של הקב"ה באוזני הבשר! ופרשנותו זו מוסיפה ללמד אותנו על סכלותו ובערותו של רש"י בענייני הנבואה ומהותה ואופני חלותה.
ברם, לא מדובר רק בדברי טמטום חמורים, אלא גם בענייני כפירה יסודיים! שהרי השקפתו שמשה רבנו "דיבר" עם הקב"ה באמצעות חוש האוזן ולא במראה הנבואה, הינה למעשה כפירה בשני יסודות מיסודות הדת: היסוד השישי והיסוד השביעי, והנה הם לפניכם:
"והיסוד השישי הנבואה. והוא, לָדעת שזה המין האנושי יש שימָּצאו בו אישים בעלי כישרונות מפותחים מאד ושלמות גדולה, ותתכונן נפשם עד שמקבלת צורת השכל [...] ויאצל עליהם ממנו אצילות שפע, ואלה הם הנביאים, וזוהי הנבואה וזהו עניינה".
"והיסוד השביעי נבואת משה רבנו. והוא, שנדע שהוא אביהן של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, הכל הם למטה ממנו במעלה, והוא בחיר ה' מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג וישיג כל אדם שנמצא ושימצא. ושהוא עליו השלום הגיע לתכלית הרוממות מעל האנושיות עד שהשיג המעלה המלאכית ונעשה במעלת המלאכים, [...] והושבתו בו הכוחות הדמיוניים והחושיים בכל השגותיו, ונתבהל כוחו המתעורר, ונשאר שכל בלבד, ועל ענין זה אמרו עליו שהוא מדבר עם ה' בלי אמצעות המלאכים" וכו'.
ונחתום דוגמה זו בחתימת דברי רבנו בהקדמתו שם:
"וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
אופני תרגום הפועל 'ראה' שנאמר בתורה ביחס לה' יתעלה
בהמשך הפרק הנדון (א, מח), רבנו עוסק באופני תרגומו של הפועל ראה בחיבורו של אונקלוס. מתברר, שאונקלוס תרגם את הפועל ראה בשני אופנים שונים: 1) באופן מילולי שלכאורה אין בו הרחקה מן הגשמות – "וַחֲזָא יְיָ"; 2) ובאופן פרשני שיש בו הרחקה ברורה מן הגשמות – "וּגְלֵי קֳדָם יְיָ". והנה לפניכם תיאור שיטתו הפרשנית הזו של אונקלוס בדברי רבנו במורה:
"אבל כל ראיה שנאמרה ביחס אליו יתעלה הרי אונקלוס גיוון בכך גיוון מפליא, לא נתבררה לי כוונתו ומטרתו [ואלה דברי ענווה מופלגים כי לקמן רבנו יפרט את כוונתו ומטרתו של אונקלוס, אף שנותרו שלושה פסוקים שאונקלוס תרגם שמעלים סימן שאלה מסוים], לפי שיש מקומות שבהם הוא מתרגם: 'וַיַּרְא יְיָ' – 'וַחֲזָא יְיָ', ויש מקומות שבהם הוא מתרגם: 'וּגְלֵי קֳדָם יְיָ'".
מדוע אפוא אונקלוס תרגם באופנים שונים את אותו הפועל שנאמר ביחס לה' יתעלה? ובכן, על השאלה הזו רבנו משיב בהמשך דבריו במורה שם (א, מח). רבנו פותח בהסבר כללי, לפיו אונקלוס כלל לא היה מחויב להרחיק מן ההגשמה בפועל "ראה", מפני שהמלה "וַחֲזָא" ביסודה בלשון הארמית היא שם משותף אשר מורה לעתים על השגת השכל ולעתים על ראיה חושית בדומה לפועל "ראה" בעברית, לדוגמה: בקהלת (א, טז) נאמר: "וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת", וכן בתהלים (לד, ט): "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב יְיָ אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר יֶחֱסֶה בּוֹ". ועוד בעניין הפעלים: ראה הביט וחזה שנאמרו ביחס לה' יתעלה ראו: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל – מה ראו?".
נמצא, כי למרות שאונקלוס לא היה מחויב להרחיק את הפועל "ראה" מן ההגשמה, אף-על-פי-כן בשלל מקומות הוא בוחר לתרגמו באופן שמרחיק מן ההגשמה! ואף שבהמשך נלמד על הסיבה שבגינה אונקלוס בחר להרחיק מן ההגשמה גם בפועל "ראה", מכל מקום ניתן ללמוד מזאת על חשיבותה העצומה של שלילת ההגשמה, ועל הזהירות הרבה הנדרשת בעניין זה.
וכֹה דברי רבנו בהמשך המורה שם (א, מח):
"והנה, מה שהוא [=אונקלוס] מתרגם [בבראשית א, ג] 'וַחֲזָא יְיָ', מוכח בבירור כי 'חֲזָא' בלשון הארמי משותף, ושהוא מורה על עניין השגת השכל, כמו שמורה [גם] על השגת החושים. ומי ייתן ואדע, כיוון שהדבר כך לדעתו, מדוע הוא מתרחק במקצתן ותרגמן: 'וּגְלֵי קֳדָם יְיָ' [כלומר, אונקלוס לא היה צריך להרחיק מן הגשמות בזה, שהרי "חֲזָא" הוא שם משותף]".
דברים דומים אומר רבנו קודם לכן במורה (א, ד):
"דע, כי ראה והביט וחזה שלושת הלשונות הללו נאמרים על ראיית העין, והושאלו שלושתן להשגת השכל [...] ועל-פי השאלה זו הוא כל לשון ראייה האמורה בה' יתעלה [...] כל זה השגה שכלית לא ראיית עין כלל [...] וגם הוא יתעלה אינו משיג בכלים [=בחושים גופניים]".
לאור כל זאת השאלה מתחדדת: מדוע אונקלוס ראה לנכון להרחיק מן ההגשמה ולתרגם בחלק מהמקומות את הפועל "ראה" ביחס לה' יתעלה, באמצעות הביטוי הפרשני: "וּגְלֵי קֳדָם יְיָ"?
והנה לפניכם דברי רבנו ותשובתו בשאלה זו במורה שם (א, מח):
"וכאשר התבוננתי במה שמצאתי מנוסחי התרגום עם מה ששמעתי בזמן הלימוד [בימיו של רבנו טרם חדרה השפעתם של המינים האירופים וצאצאיהם וטרם בוטל לימוד התרגום], מצאתי, כי כאשר הוא [=אונקלוס] מוצא את הראייה קשורה בעוול או נזק או פשע, מתרגמוֹ: 'גְּלֵי קֳדָם יְיָ', ואין ספק כי 'חֲזָא' באותו הלשון [=בלשון הארמי] משמש להשגה, והנחת הדבר שהוּשג כפי שהוּשג כמות שהוא ["כלומר, שמילת 'חֲזָא' מורָה על השגת הדבר וידיעתו, עִם ההשלמה להניחו כפי המצב שהוא נמצא בו, מבלי להתנגד לו או לסלוד ממנו" (קאפח שם)]. ולפיכך, אם [אונקלוס] מצא שהראייה קשורה בעוול, אינו אומר 'וַחֲזָא' אלא 'וּגְלֵי קֳדָם יְיָ' [שהרי הקב"ה עתיד להיפרע מן הרשעים או לתקן את העוול או לפעול באופן שיסיר את הנזק]".
כלומר, בכל מקום בתורה שנזכר בו הפועל "ראה" ביחס לה' יתעלה, ונזכר שם עוול או נזק או פשע מכל סוג שהוא, אונקלוס אינו מתרגם "וַחֲזָא יְיָ" אלא "וּגְלֵי קֳדָם יְיָ". רבנו מסביר שאונקלוס בחר בדרך התרגום הזו, מפני שמילת "חֲזָא" בארמית מבטאת אמנם את השגת הדבר וידיעתו, אך יחד עם זאת היא מבטאת את הנחתו על כנו ללא התערבות ויוזמה. ברם, כאשר נזכר עוול או פשע או רשע, ברור שהקב"ה לא יותיר את העוול על כנו, ובסופו-של-דבר, בזמן הנכון והמתאים לפי שיקוליו של אל דעות, הוא ישיב את האמת והצדק למשכנם: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד).
ואם יורשה לי להוסיף, נראה לי שאונקלוס בחר לתרגם בלשון של גילוי בכל מקום שנזכר בו עוול, מפני שהרשע והעוול והפשע מכוסים בדרך כלל על-ידי הרשעים בהטעיות ובתכסיסים. כלומר, בדרך כלל לא מבחינים בעוול במבט שטחי ונדרשת בחינה מעמיקה כדי לגלותו.
***
בהמשך דברי רבנו במורה שם (א, מח), הוא מפרט את המקומות שבהם אונקלוס תרגם את הפועל "ראה" ביחס לה' יתעלה באופן שיש בו פרשנות והרחקה מן ההגשמה, וכֹה דבריו:
"ומצאתי שכל ראייה שיוחסה לה' בתורה, תרגמה [אונקלוס] 'וַחֲזָא', פרט לאלה שאבאר לך:
[1] 'כִּי רָאָה יְיָ בְּעָנְיִי' – 'אֲרֵי גְּלֵי קֳדָם יְיָ עֻלְבָּנִי' [בר' כט, לב]; [2] 'כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ' – 'אֲרֵי גְּלֵי קֳדָמַי' [בר' לא, יב], על-אף שהמדבר-מלאך לא ייחס לו את ההשגה המורה על הנחת הדבר כיוון שהוא עוול; [3] 'וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' – 'וּגְלֵי קֳדָם יְיָ שִׁעְבּוּדָא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל' [שמ' ב, כה]; [4] 'רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי' – 'מִגְלָא גְּלֵי קֳדָמַי יָת שִׁעְבּוּדָא דְּעַמִּי' [שמ' ג, ז]; [5] 'וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ' – 'וְאַף גְּלֵי קֳדָמַי דּוּחְקָא' [שמ' ג, ט]; [6] 'וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם' – 'וַאֲרֵי גְּלֵי קֳדָמוֹהִי שִׁעְבּוּדְהוֹן' [שמ' ד, לא]; [7] 'רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה' – 'גְּלֵי קֳדָמַי עַמָּא הָדֵין' [שמ' לב, ט], כי עניינו ראיתי את מריָם, כמו: 'וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' [שמ' ב, כה], אשר עניינו ראה את עינויָם; [8] 'וַיַּרְא יְיָ וַיִּנְאָץ' – 'וּגְלֵי קֳדָם יְיָ' [דב' לב, יט]; [9] 'כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד' – 'אֲרֵי גְּלֵי קֳדָמוֹהִי' [דב' לב, לו], וגם זה מצב של עוול להם והתגברות אויב, וכל זה הינו נמשך על דרך הכתוב: 'וְהַבִּיט אֶל עָמָל לֹא תוּכָל' [חב' א, יג; דהיינו שהקב"ה אינו מאריך אפו לנצח], ולפיכך, כל שעבוד וכל מרי [אונקלוס] מתרגמוֹ: 'גְּלֵי קֳדָמוֹהִי' או 'גְּלֵי קֳדָמַי'".
והנה לפניכם עוד חמשה מקומות שבהם אונקלוס תרגם את הפועל "ראה" – "וּגְלֵי קֳדָם יְיָ":
1) "אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים" – "גְּלֵי קֳדָם יְיָ" (בר' לא, מב); 2) "וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה" – "וּגְלֵי קֳדָמָךְ" (שמ' לג, יג); 3) "וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלַי לֵאמֹר רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה" – "גְּלֵי קֳדָמַי עַמָּא הָדֵין" (שמ' ט, יג); 4) "וַנִּצְעַק אֶל יְיָ [...] וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ" – "וּגְלֵי קֳדָמוֹהִי עַמְלַנָא" (דב' כו, ז); 5) "וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם" – "גְּלֵי קֳדָמַי" (דב' לב, כ).
בהמשך דבריו במורה שם (א, מח), רבנו מציין, שיש שלושה פסוקים שנזכר בהם הפועל "ראה" בזיקה לעוול או פשע, ואף-על-פי-כן אונקלוס מתרגם בהם "וַחֲזָא יְיָ", וכֹה דבריו:
"אלא שנסתר לי הביאור הנאה והחשוב הזה אשר אין בו ספק, בשלושה מקומות שהיו ראויים לפי השיטה הזו שיתרגמם: 'וּגְלֵי קֳדָם יְיָ', ומצאנו אותם בנוסחאות: 'וַחֲזָא יְיָ', והם אלה: [1] 'וַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם' [בר' ו, ה]; [2] 'וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה' [בר' ו, יב]; [3] 'וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה' [בר' כט, לא], והקרוב לדעתי כי זה טעות שנפלה בהעתקות, כי אין בידינו כתב-ידו של אונקלוס בזה כדי שנֹאמר שמא יש לו בהן איזה באור".
כלומר, אין הכרח להניח שאונקלוס תרגם כפי שמצוי לפנינו מתוך כוונה פרשנית.
רבנו חותם את פרק מח בדברים הבאים:
"אבל מה שתרגם [אונקלוס]: 'אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה' – 'קֳדָם יְיָ גְּלֵי אִמְּרָא' [בר' כב, ח], [הסיבה לכך היא] כדי שלא יהא משמע מכך כי ה' עתה יבקשהו וימציאהו [וכאילו ה' יתעלה לא יָדע מראשית-אחרית שיתעורר צורך באותו השה בתום ניסיון העקידה], או ייתכן כי מוזר באותו הלשון [הארמי] שתהא השגתו [של ה' יתעלה] קשורה בבעל-חיים שאינו מדבר, וראוי לחקור היטב על הנוסח הנכון בזה, ואם ימָּצאו מקומות אלו כפי שאמרנו איני יודע כוונתו בכך".
קצרו של דבר, ראינו עד כמה רבנו מדקדק בתרגומו של אונקלוס, ועד כמה עצום הוא הפער שבין היחס הנכון לתרגומו המכונן של אונקלוס אשר מנחיל השקפות נכונות, לבין היחס או יותר נכון הביטול וההתעלמות המוחלטת מתרגומו בכלל, וכפרשן של יסודי הדת בפרט.
"וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל יוֹדֵעַ סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא אוּכַל כִּי חָתוּם הוּא. וְנִתַּן הַסֵּפֶר עַל אֲשֶׁר לֹא יָדַע סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא יָדַעְתִּי סֵפֶר. וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה. לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (יש' כט, יא–יד).
בתמונת שער הרשומה: תורה ותרגום ארמי, עיראק המאה הי"א.