כידוע, מָרי יוסף קאפח תרגם וההדיר את הספר "מורה הנבוכים", וכל שאר המתרגמים שבאו אחריו לא היו יכולים לעשות מה שעשו ולא קרוב לכך, ללא תרגומו של מָרי. מָרי הוא הראשון אשר הגיש לנו תרגום מזוקק קולח ובהיר, ואף שלא אמר במהדורתו את כל האמת, מָרי השתדל מאד להתעלם לחלוטין מכללי "התקינות הפוליטית" הרבנית, לכל הפחות במה שקשור לתרגום לשון רבנו מערבית. כלומר, אף שבהערותיו הוא עדיין נזהר והסתיר את האמת במלא עוזה ואמיתתה הנוקבת, בכל מה שקשור לתרגום לשון רבנו, נראה לי שהוא היה נאמן לכל קריאותיו של רבנו הגדול לדרך האמת.
מתרגמי ימינו שבאו אחרי מָרי זכו לכבוד רב יוקרה ומעמד, שלא בצדק. כי אף לא אחד מהם, ואני מדגיש, אף לא אחד מהם, היה מוציא לאור את מהדורתו ללא תרגומו של מָרי. כי אינו דומה לתרגם מחדש את "מורה הנבוכים" ללא תרגום בהיר שעומד לפניך, מאשר "לתרגם" או יותר נכון לעבד את תרגומו של מָרי, לתרגום "קליל" יותר לקורא האשכנזי שאינו מבין את דקויות מושגי האמת או את דקויות רמיזותיו של רבנו הגדול לדרך האמת.
מסיבה זו איני רואה את מהדירי "מורה הנבוכים" למיניהם כ"מתרגמים" אלא כמעבדים, כי כל עבודתם תלויה באופן מוחלט בתרגומו של מָרי, וייחסו לעצמם את התרגום מתוך אהבת הממון והכבוד, כאילו עשו מה שעשו מכוחם ומתבונתם! במיוחד האשכנזים שבהם אשר לעולם לא יודו שהם לא היו מסוגלים לתרגם פרק אחד במורה כמו שצריך, אלמלא תרגומו של מָרי. ובמיוחד אנשי האקדמיה האשכנזים אשר מתהדרים במהדורות "מדעיות" ל"מורה הנבוכים", כאילו הם בעצמם בחכמתם ובתבונתם האלהיות פעלו כל זאת...
והאמת צריכה להיאמר, אלמלא מָרי הם לעולם לא היו מצליחים "לתרגם", או יותר נכון לעבד את תרגומו של מָרי, ולהוציא לאור תרגום מחודש אותו הם מייחסים לעצמם. ובזאת הם גם הצליחו להוליך שולל את ההמונים שכאילו יש שלל "מתרגמים" ל"מורה הנבוכים", כאילו מָרי הוא רק מתרגם אחד בין שורה ארוכה של מתרגמים... טשטוש עוצמת פעולתו של מָרי, טשטוש חדשנותו האמתית, מהפכנותו, ידיעותיו וחכמתו, גרמו לפי דעתי נזק לדרך האמת, בנוסף לצביעות שיש בדבר והעדפת הממון והיוקרה על-פני אהבת ה' יתעלה.
יש שני סוגים של מתרגמים חדשניים: הסוג הראשון, הם המתרגמים האשכנזים האקדמיים, אשר גזענותם וגאוותם לא הניחה להם לעצום עין, עד אשר יוציאו תרגום "מדעי" ל"מורה הנבוכים", שלא חלילה יצטרכו להפנות את מאמריהם המתנשאים החלולים, למהדורותיו של תימני פרימיטיבי שאוכל חילבה ומרק. הסוג השני, הם המתרגמים אנשי העסקים, אשר רואים את התורה דרך משקפיים תועלתניות-עסקיות, אלה עיבדו מחדש את תרגומו של מָרי כדי להגיש "ספר חדש" אותו יוכלו למכור ברבבות עותקים, ולמלא את חשבון הבנק שלהם בכמה שיותר מספרים. וגם אלה וגם אלה סטו מדרך האמת ומאהבתה.
סטייתם מדרך האמת ומאהבתה, בשל שיקולי גאווה או ממון או שניהם, גרמו לכך שמהדורותיהם הרחיקו את עם-ישראל מדרך האמת, כי במהדורותיהם החדשות הם כבר עיוותו ועטפו את לשונות הרמב"ם החדים, וחמור מכך, הם מחקו לחלוטין את הערותיו המטלטלות של מָרי לדרך האמת. כך יצא, שתרגומו של מָרי הקרוב ביותר לדרך האמת ולהלכי מחשבתו של רבנו הגדול, "עובד" על-ידי אנשי עסקים ואנשי כבוד וגאווה, וניטל ממנו החן המיוחד, העומק הנפלא והיופי הנשגב של דרך האמת – וחבל.
אם אנשי אמת היו, היה עליהם להודות שתרגומם הוא למעשה עיבוד תרגומו של מָרי. כלומר, היה עליהם להודות שדרך עבודתם הייתה קריאת תרגומו של מָרי, ובכל מקום שהחליטו לפי דמיונם שראוי לשנות את התרגום, כדי שהוא יהיה יותר "מודרני" לפי תפישתם או יותר "מסחרי", שינו את הלשון לפי מילונים עבי כרס שהחזיקו בידם. ואין זו חכמה גדולה כלל, ואין צורך להיות בקי גדול בערבית כדי לעשות זאת. וכל מה שאמרתי לעיל נכון בהחלט גם ל"מתרגמי" מסכתות מסוימות בפירוש המשנה, שמנפנפים בכל מקום בתואר "מתרגמים" ואינם אלא מעבדים מעובדים אשר מתהדרים בנוצות לא להם. ולעתים אני חש כי קצתי בחיי מפני תופשי הדת הכנעניים, הסוחרים בדת ובאמרי רבנו לשם הפקת טובות הנאה, ולמימוש שאיפותיהם העסקיות והחומריות.
א. תיאור דרכו של מָרי בתרגומו
מָרי מתאר בהקדמתו את דרכו ושיטתו בתרגומו למורה (עמ' 28), וניכרים דברי אמת. הוא פותח את תיאורו בהסבר על היכרותו רבת השנים עם הספר, ואשר למדוֹ מפי סבו עוד לפני הגיעו לגיל מצוות: "אשר לתרגומי, הרי אחר שלמדתי את הספר כמה פעמים, ואף עוד לפני סבי בהיותי עוּל ימים שמעתי הסבריו, בעת שלימד לבחירי תלמידיו בזמן שלמדוהו לפניו במקורו בערבית ופירשוֹ להם ככל הדרוש".
מָרי לא רק למד את הספר, אלא גם העתיק אותו במו ידיו עוד בהיותו כבן תשע-עשר! בגילאים שמתרגמי "מורה הנבוכים" המחודשים שיחקו בנינטנדו או במונופול, ראו סרטים בקולנוע ומילאו כרסם בפופקורן, קיפצו על אבני החצר מלבנה ללבנה או סתם שוטטו בחוצות – מָרי בזמנים האלה העתיק את "מורה הנבוכים" והשתתף בשיעורי "מורה הנבוכים" מפי אנשי אמת! והנה דבריו: "גם בעת שהעתקתיו לעצמי לא פעם שאלתיו לפשר עניין זה או אחר". כלומר, הלמידה של מָרי היא בגדר "גרסא דינקותא" ואף זכה למורים הטובים ביותר.
מָרי אומר מפורשות שהוא תרגם את המורה ללא הזדקקות לשום תרגום, והנה דבריו: "ואחר שביררתי לעצמי את הנוסח הנכון של המקור כפי הנראה לי, תרגמתי את כולו ללא שום הזדקקות לתרגומים הקודמים כדי שלא אושפע מהם ומהבנתם, ולא אוכל להבין את אשר אני מסוגל להבין באופן חופשי". כאן מָרי מבאר יסוד חשוב מאד, יסוד אשר בעבורי היה שינוי תפישת עולם! כלומר, במשך זמן מה בתחילת לימודיי הייתי משועבד לתובנות מפרשים או חוקרים שונים, ועבודותיי לא היו מרשימות כלל בלשון המעטה. רק כאשר הגעתי למסקנה שעלי להתנתק לחלוטין מכל הדעות האחרות ולהתאמץ להבין את האמת ללא סרסורים, רק אז הצלחתי להגיע אליה, ורק אז הצלחתי להפיק עבודות ראויות.
זו היא גם הדרך הנכונה בלימוד הרמב"ם, הבנת ההלכה ללא שום פרשנות מביאה לעתים לחידושים עצומים, כי השעבוד לפרשנים במקרים רבים חוסם את המחשבה מלהתרומם לפסגות ומלהבין דקויות. ולכן, רק לאחר שעמלתי בהלכה היטב אני עובר לראות מה אומרים הפרשנים, וגם זאת מתוך זהירות רבה, כי יודע אני כמה רחוקים רובם אם לא כולם (למעט מָרי) מהבנת דרך רבנו, ואפילו מָרי שגה פה ושם ולכן יש להבין את רבנו תחילה בלעדיו.
מָרי מוסיף ואומר שם:
"בתרגומי השתדלתי לדייק ככל יכולתי הדלה, לבל חלילה אהפוך את הצלילים לצללים, ואת החרס לחרשׂ, ובמקום שנראה לי שרבנו רומז משהו ביני חיטי השתדלתי מאד שאותו הרמז לא יתטשטש ולא ייעלם אלא ישתקף באותה המידה שהוא מופיע במקור". אין לי ספק שרבים מאד מאותם רמזים טושטשו ואולי נעלמו כליל מן המהדורות החדשות, כי ברור שמי שעוסק בייחוד השם, ומטרתו הראשונה היא הממון או הכבוד או שניהם, לא יזכה להתרומם לשגב ייחוד השם, ואֵל אמת לא ירוממוֹ להבין את הרמזים האלה העמוקים.
מָרי קרא עיין ובדק את תרגומו שוב ושוב, בצמידות למקור וללא צמידות למקור, כדי לוודא שתרגומו מדויק ככל שניתן לדרך האמת ומושגיה הדקים העדינים. ורק מי שאוהב את האמת מסוגל לעמול כל כך קשה כדי לדייק בפרטים הקטנים, ולהוציא לאור מהדורה מדויקת ככל שניתן – כי רק אוהב האמת מבין, שכל דיוק במושגי האמת, ולו הפעוט והקל ביותר לכאורה, הוא עבודת השם ברמה הגבוהה והנשגבה ביותר. ברם, מי שמטרתו להוציא ספר שיימכר, אם כדי לגדל את שמו ולפטם את כבודו, ואם כדי למלא את כיסו באוצרות ממון, ואם שניהם יחדיו – לא יהיו לו סבלנות ואורך רוח כדי להתעכב על הפרטים הקטנים, והעיקר שהמהדורה תהיה יפה מבחינה חיצונית, נוחה למשתמש באמצעיה הטכניים, וקלה לקריאה (אפילו על חשבון האמת ודקויותיה) – שהרי אין צורך ביותר מכך כדי לשלשל מזומנים.
והנה דברי מָרי שם:
"לאחר שסיימתי את התרגום, שוב עברתי עליו בצמידות למקור לשם בחינה ובדיקה, ואחר כך עברתי עליו ללא צמידות למקור להיווכח אם הוא ניתן לקריאה ללא מעצורים וקשיים במבנה המשפטים. כי לפעמים כאשר המתרגם קורא את תרגומו בצמידות למקור, והרי משפטי המקור סדורים במחשבתו, אינו עשוי להרגיש את הקושי שבתרגום. לפיכך עברתי עליו ללא הקשר עם המקור, וכל מקום שהרגשתי קשיים כל שהם שאפשר לתקנם בשופי, שוב עיינתי במקור ותיקנתי ככל האפשר".
המתרגמים החדשים לא התמודדו עם הקושי שמָרי מתאר, ולא טרחו כלל לבדוק את תרגומם בצמידות למקור או ללא המקור, מכמה סיבות: 1) הם תרגמו את המורה בצמידות לתרגומו של מָרי, כלומר הם לא תרגמו באמת אלא רק עיבדו את תרגומו של מָרי, ושיוו למהדורותיהם מראית עין של תרגום חדש; 2) הם כלל אינם מבינים את הקושי הזה, כי הוא אינו קיים אלא למתרגם הנבון איש האמת, הדבק בכל הרמזים והדקויות; 3) ואף אם היו מבינים משהו מזה, זה לא מעניין אותם, כי ההמון שרוכש את ספריהם ממילא אינו מבין את העניינים העמוקים, ואין לעניינים אלה שום משמעות לשורה התחתונה – הכסף. ברם, לפני ה' יתעלה זו העבודה הנשגבה והנעלה ביותר, ולכן מָרי דקדק בה כל כך.
רק בשלב זה מָרי משווה את תרגומו לתרגומי קודמיו: אבן תיבון ואלחריזי, וחיפש בנרות שמא הם צדקו בדבר מה יותר ממנו, ובכל מקום שהיה נדמה לו שתרגומם נכון יותר, החליף את לשונו בלשונם! האם כך נהגו מתרגמי המורה החדשים? ואוי ואבוי לדרך האמת, עד שאפילו תופשי המורה אינם יודעים את השם, ובמקרה הטוב אהבתם לאמת היא רק במקום השני לאחר אהבתם את העולם-הזה. ולא אתפלא כלל אם אהבתם לאמת אינה קיימת כמעט כלל, או שהיא ניצבת רחוקה מאד בסולם העדיפויות העסקי-חומרי-תועלתני שלהם.
והנה דברי מָרי:
"רק לאחר מכן השוויתי את תרגומִי עם תרגומֵי קודמיי: ר' שמואל ב"ר יהודה אבן טיבון ור' יהודה אלחריזי, וכל מקום שמצאתי שוני בהבנת דברי רבנו עיינתי ובדקתי שוב במקור, ואשר ראיתי לתקן תיקנתי. ובכל מקום שהדברים שקולים אפשר כדבריי ואפשר כדברי ר"ש, הבאתי את דברי ר"ש בהערותיי. ולעתים אף מצאתי בר"ש ביטוי יותר נאה משלי, ביטלתי את שלי והכנסתי את של ר"ש, כי כל מטרתי להגיש את דברי רבנו לפני הקורא באופן הנכון והמדויק ביותר".
האם מישהו מהמתרגמים החדשים הלך בדרך זו? האם למישהו מהם היו שיקולי תרגום וביאור כה רבים וכה מורכבים? האם מישהו מהם כל כך התאמץ לראות אולי דברי חברו קרובים אל האמת מדרכו? ואם היו עושים כן, לא היו מתרגמים מחדש את המורה כלל, ואפילו אם היו בוחרים לעשות כן, לא היו מתהדרים בתואר "מתרגמים", אלא מודים על האמת שתרגומם הוא למעשה תרגום מָרי עם שינויי משפטים והחלפות מילים ממילוניהם, לפי הבנתם או אי-הבנתם. וכל זאת כדי לשוות למהדורתם אופי אשר יותר קרוב להרגליהם ולאורחות חייהם האשכנזיים או ליצור מהדורה יותר שיווקית להמונים או שבכלל מוסד-הרב-קוק לא נתן להם אישור להשתמש בתרגומו של מָרי, והם "תרגמו" אותו מחדש כדי להימנע משיתוף מוסד-הרב-קוק ברווחיהם ובזכויות היוצרים המיוחסות להם...
מָרי אף הקל עליהם מאד את העבודה, ולא רק בעצם תרגומו השלם הבהיר הקולח והמדויק, אלא הוא שילב בהערותיו אפשרויות תרגום נוספות כדי להעשיר את ההבנה, וכדי למנוע דיוקים ודקדוקים משובשים בדברי רבנו. בדרך זו, הוא אִפשר ל"מתרגמים" להחליף את מילותיו במילים נרדפות או דומות, והנה לכם תרגום חדש ומדויק של כבוד "המתרגם" המהולל פלוני אלמוני, שתרגומו רשום בזכויות יוצרים, ולכיסו משולשלים המצלצלים...
והנה לשון מָרי שם (עמ' 29):
"בהערותיי ציינתי פעמים רבות אפשרויות שונות של תרגום. כפי שכבר העירותי במקום אחר. לא הוספתי אפשרויות תרגום אלה כדי להטריד את הקורא במטר מלים [=כדרך האקדמיה בהערותיהם המייגעות, וכדרך הרבנים ה"חכמים" בהקטנת גופני האותיות, ומילוי הספר בהבלים] – אלא מתוך הניסיון למדתי לדעת, כי יש שהמתרגם בוחר את המלה המתאימה ביותר והמדויקת ביותר לדעתו, והנה בא מְעיין שאינו יודע את שפת המקור, ותולה באותה המלה דיוקים ודקדוקים שאין לשון המקור סובלם. ואילו עלתה על לבו של המתרגם שדווקא משום שבחר את אותה המלה ידייקו ממנה, ויתלו במחבר מה שלא עלתה על לבו – לא היה כותבה והיה מעדיף מלה אחרת שהיא פחות מדויקת לדעתו, ובלבד שלא יתלו במחבר דברים שאין להם בסיס במקור, ואף בזאת מי לידו יתקע כף שלא ידייקו מן האחרונה דיוקים יותר רחוקים מבראשונה. בשל זאת ציינתי בהערותיי את האפשרויות השונות של תרגום מלה מסוימת או משפט מסוים לשם מניעת דיוקים בלתי נכונים, כדי שהתרגומים השונים יגֵנו זה על זה בדרך של גומלין".
וכמה עשיר ומדויק תרגומו, עד שהצליח לשמש השראה ומקור לתרגומים רבים...
ב. תיאור דרכו של מָרי בהערותיו
אמרנו בראשית דברינו כי מָרי התעלם לחלוטין מכללי "התקינות הפוליטית" הרבנית, ותרגם את לשונו של רבנו נאמנה, למרות שבמקומות רבים דברי רבנו חדים כתער, וחותכים עמוקות בהזיות האליליות ש"חכמי ישראל" לדורותיהם החדירו לעם-ישראל. ברם, בהערותיו לעומת זאת מָרי נזהר מאד, לעתים רבות הוא שתק לחלוטין ונמנע מלומר את אשר על לבו, ולעתים הוא הסתיר וכיסה את האמת ברמזים דקים ופחות דקים, כדי לעדן את מלא עוזה ואמיתתה הנוקבת. לשבחו של מָרי ייאמר שהוא מודה בזאת מפורשות בהקדמתו למורה (עמ' 28):
"בהערותיי השתדלתי לצמצם ככל האפשר [...] נמנעתי בהחלט מלהרחיב בעצם השיטה או ההשקפה שהביא רבנו כדי שלא לתת מקום לנלוזי הלב להתמקם בו. ולא אחת נאבקתי עם עצמי אם לכתוב בביאור דברי רבנו וכוונתו את אשר נראה לי כפי שאני חושב [...], מפני שהזדקרה לנגד עיניי בכל כערותה רוחם הדלוחה ונפשם העבשה של אותם אשר עליהם נאמר: '[שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב...] הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ' [מיכה ג, ט], העלולים להוציא דבריי מפשוטם ולהסיטם ממה שכיוונתי בהם. וכמו שכתב רבנו במאמר תחיית-המתים, שיש שאדם מדייק להביע דבר במלים הבהירות, ודווקא מאותה הבהירות מדייקים ההיפך המוחלט מכוונת המחבר, ע"ש. ועל זה נצטערתי רבות".
ואיני יודע מדוע חשש כל כך מנלוזי הלב, כעורי הרוח הדלוחה ובעלי הנפש העבשה, והלא ה' יתעלה ציוונו ועל הדיינים בפרט: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ" (דב' א, יז), ואיך חשש מהם? ויתרה מזאת, מדוע לא הלך בדרכו של סבו, אשר אמר את האמת כמות שהיא, וחלק על כל העולם כאברהם אבינו? האם מָרי לא חוּצָב ממחצבת הישיש? מדוע סבו לא חשש והוא כן חשש? ובמיוחד בכל מה שקשור לענייני יסודות הדת המחשבתיים והרחקה מעבודה-זרה, שבהם עוסק המורה בעיקר – האם ראוי לחשוש בעניינים אלה מצללי הולכי על שתיים?
זאת ועוד, מהי הראיה שמָרי מביא ממאמר תחיית-המתים? האם החשש שיבואו אנשים וידייקו ההיפך מדברי המחבר, הוא סיבה או תירוץ למחבר שלא לומר את דבריו?! האם רבנו בשל כך לא פסק שתחיית-המתים היא יסוד אמתי באומה? ואם היה זה תירוץ אמתי היה עלינו לחשוש להדפיס את ספרי התנ"ך שמא יבואו הנוצרים ויתלו בהם את העבודה-הזרה שבידם, וברור שטענה זו של מָרי היא טענת סרק, ומשמשת עלה תאנה לאמת שמָרי ניסה להסתיר. וכבר אמר הנביא הושע: "וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם", ואין זה מעלה או מוריד מאומה מן החובה המוטלת עלינו לומר את האמת ולהפיץ את ייחוד השם.
אלא, האמת היא שמָרי חשש כי הוא היה חלק מהממסד הרבני המעוות, ולכן הוא חשש, ולכן הוא נמנע מלומר את האמת, ומה שיחשבו או יעקמו או יעקשו נלוזי הלב לא שייך בכלל לעניין, כי מה הם מעניינים בכלל את אנשי האמת? ונלוזי הלב אינם פשוטי-העם אלא ראשי הממסד הרבני, וכמו שאומר מיכה הנביא בתחילת הפסוק שמָרי הביא: "רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב". וכבר הורה לנו רבנו את הדרך בסוף הקדמתו למורה, והנה לשונו שם:
"כללו של דבר: אני הגבר אשר אם נסגר סביבו הדבר, וצר לו המעבר, ולא אמצא עצה ללמד אמת שהוכח אלא על ידי כך שיתאים למעולה אחד ולא יתאים לעשרת אלפים סכלים, הריני מעדיף לאמרו בשבילו, ולא אחוש לגינוי אותם ההמון המרובים, ואטפל בהצלת אותו הנעלה היחיד ממה שנלכד בו ואורהו במבוכתו עד שיגיע לשלמות וירווח לו".
מָרי מוסיף ומלמד שם, כי ההמון הזה שרבנו הרמב"ם לא חשש לו, הם אותם נלוזי הלב שמָרי כן חשש מהם, וזה לשונו של מָרי שם בהערה 5: "דייק רבנו לכתוב [במקור הערבי למילה המון:] 'אלכ'לק' הברואים, כי אין אלה מסוג 'אדם' אלא מסוג חי הולך על שתים".
ואכן, את ספרי רבנו הרמב"ם שרפו ואת ספרי מָרי לא שרפו, ואם מָרי היה נאמן לחלוטין לדרכו של רבנו אולי היו שורפים גם את ספריו. ברם, האם שריפת ספרי רבנו גרמה להעדרם מן האנושות? האם רבנו ניזוק בכך לטווח הארוך? ואפילו היה ניזוק בכך, מה זה משנה, זו החובה שהטיל עליו ה' יתעלה, וכל השיקולים האחרים אינם מעניינים.
ושמעתי דרדעים חששנים שזרימת האמת בעורקיהם הפכה לדלילה עם השנים, בהתאם לטובות ההנאה שתפשׂה ידם, אשר נתלים בחששנותו של מָרי כדי להצדיק את ישיבתם "בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים" (שו' ה, טז) – וטוענים שמָרי נהג כפי שנהג מפני שהוא נרדף, ובגלל זה נמנע מלומר את האמת... כאילו אם אדם נרדף זה מצדיק את שתיקתו מלומר את האמת. ואני תמה, האם רבנו הרמב"ם לא נרדף אלף-אלפים יותר ממָרי? האם אברהם אבינו לא נרדף אלף-אלפים יותר ממָרי? האם לא הוכנס לכבשן האש? מדוע לא פחדו אברהם אבינו ורבנו הרמב"ם מנלוזי הלב? שהיו נלוזים אלף-אלפים מנלוזי הלב של מָרי? מדוע אמרו את האמת מבלי לחוש לגינוי אותם ההמון המרובים? מדוע סבו של מָרי לא חשש?
עוד שמעתי דרדעים אשר טוענים שמָרי עבר טראומת ילדות, ולכן הוא לא היה מסוגל להילחם בגלוי על דרך האמת. ואני תמה, האם מָרי הוא מסוג האנשים שטראומה נפשית-רגשית תשפיע ותעצב את דרכו? האם הרגש עיצב את השקפת עולמו או השכל? ובכלל, וכי יעלה על הדעת שהקב"ה לא היה מסייע לו להתגבר על כל טראומה נפשית כדי להרים על נס את דרך האמת? האם הטראומה הנפשית שמָרי עבר גדולה יותר מהטראומות שעברו משה רבנו ורבנו הרמב"ם במהלך חייהם?! ואפילו אנשים פשוטים אשר עברו טראומות אלף-אלפים יותר ממָרי בשואה הנוראה, הצליחו לשקם את חייהם ולבנות משפחות ענפות, ואף לבנות ולשכלל את ארץ-ישראל – הכל בזכות האמונה הטהורה.
אלא שכל אלה תירוצי סרק חלולים וריקים מתוכן אמתי, ולכל הדרדעים למחצה לשליש ולרביע, החוששים מקול עלה נידף ונסים מנוסת חרב מקול איוושת אשכנזי העולה בדמיונם, להם אשיב בתוכחת דבורה בהמשך הפסוק שהובא לעיל: "גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב", ומסביר שם יונתן: "הַכְּדֵין כָּשַׁר לְכוֹן לְמֶעֱבַד? [...] הֲלָא יְדַעְתּוּן דִּקְדָמוֹהִי גַּלְיָין מַחְשְׁבָת לִבָּא"...
וכאמור, האמת היא שמָרי לא אמר את האמת כי הוא היה חלק מהממסד הרבני, וכבר הרחבתי בביקורת על דרכו זו במאמרים אחרים (לדוגמה: "תלונות על אור הרמב"ם ביחס לסגנון הכתיבה"; "נטילת שכר בעבור פסיקת דינים"; ועוד), ואין לי צורך לשוב ולחזור עליה. וכל מי שתוקפים אותי בעניין זה על ביקורתי על מָרי, לא מאהבת מָרי עושים כן, אלא מאהבת עצמם, כי השלכות האמת יחייבום להתמודד עם האמת, להתנער מאדישותם, מאהבת עצמם, ומרגשי נחיתותם – ולפעול!
ג. "שׁוּעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים"
ואם כבר הזכרנו את מָרי הישיש, חשוב מאד להתייחס לאגדה אורבנית שנוגעת אליו, והנה היא לפניכם: אחד מתלמידיו הקרובים של מָרי נוהג לספר לקרוביו ואנשי שלומו, כי פעמים רבות הוא שאל את מָרי על המחלוקת שהייתה בתימן, ופעם אחת לפי דבריו, ברגע של גילוי לב, מָרי גילה לו את האמת במשפט אחד: "הכל בגלל שועלים קטנים שלא שימשו את רבם כל צרכם, ואלמלא הם מָרי הישיש היה יכול להיות 'הנודע ביהודה' של הדור שלנו".
זמן רב לא הבנתי את תשובתו של מָרי, וכי יעלה על הדעת שרק בגלל תלמידיו, מָרי הישיש לא נצרב בתודעה הרבנית כ"נודע ביהודה"? וכי המחלוקת הפנימית בתימן גרמה לנידויו של מָרי הישיש מפנתיאון ה"אחרונים" המפוקפק? והלא קצפם וזעמם של "חכמי ישראל" הסכלים יצאה על מָרי הישיש על התנגדותו לקבלה, ללא קשר ישיר למחלוקת הדרדעים-עיקשים שהייתה בתימן ואשר נסובה על נושאים רבים, וכתב השטנה (הפאשקוויל) שהוציאו נגדו הוא זה אשר הוציא אותו מפנתיאון ה"אחרונים" מחוסרי הדעת...
לא הנחתי לזה, וחקרתי את אותו רי"ש-בי"ת עד שהצלחתי בקושי רב להוציא את התשובה, וכאשר שמעתי את התשובה האמתית, רעדה אחזתני בכל גופי ונפשי. כוונתו של מָרי לפי אותו רי"ש-בי"ת היא, שהתלמידים הללו לחצו על מָרי הישיש לכתוב ספר כנגד הקבלה, ובגלל לחצם, מָרי הישיש כתב את הספר "מלחמות השם" – הספר המפורסם אשר בגללו הוציאו אותו ממועדון הסכלים ומחוסרי הדעת. ובמלים אחרות, מָרי לפי אותו רי"ש-בי"ת, הצטער על כך שסבו נכנע ללחץ תלמידיו וכתב ספר נגד הקבלה!
ואיני יודע מה חמור יותר, אם הבנתו של אותו רי"ש-בי"ת נכונה או שהיא איננה נכונה והוא המציא אותה מדעתו... כך או כך, אותו רי"ש-בי"ת סבור שהספר "מלחמות השם" נולד בחטא! והיה עדיף שלא היה בא לעולם! וכל זאת כדי שמָרי הישיש ייכנס לפנתיאון האלילי של אחרוני סכלי ישראל, ויזכה לתואר "הנודע ביהודה" או "המכריט מצנעא"...
ואגב, כל פעם שאני שומע את השוואת מָרי הישיש ל"נודע ביהודה" אוחזת אותי בחילה עמוקה, בהביני את גודל התהום הפעורה בינם, ולא קרב זה אל זה כל הלילה... ובכלל, מה אנחנו צריכים להשוות את עצמנו לגדולי אשכנז המדומים? החפצים אנחנו לחקות אותם? האם זה באמת מה שה' דורש מאתנו?! או שנדריך אותם לדרך האמת הזכה שבידינו? ואיך עלתה זאת על דעתם? אלא שמרוב נהייתם אחר ההבל, הם כבר רואים בדרך האשכנזים הטמאה את דרך האמת, ומנסים בכל כוחם להשתלב בה – וזה לא ייתן להם ה' לעולם!
"וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם. וַיַּעַבְדוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם [=הראשויינים והאחרויינים] וַיִּהְיוּ לָהֶם לְמוֹקֵשׁ. וַיִּזְבְּחוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים [=שלחו את בניהם לישיבות של יוצאי ארץ אדום, אחוזי השדים והרוחות ושאר ההזיות האליליות]" (תהלים קו, לה–לז).
ד. מפרשי המורה
מָרי מוסיף ומתאר בהקדמתו שם, שהוא עבר כמעט על כל מפרשי המורה, ואגב הדברים הוא מתייחס לפרשן משה נרבוני (דרום צרפת, המאה הי"ד), וזה לשונו:
"וכאן אעיר כי קריאת פירושו של נרבוני גרמה לי צער לא מעט. נראה שהוא היה בעל דעות חורגות מן המסור והמקובל באומה, ואף בדברים יסודיים כגון האמונה בתחיית-המתים וכדומה, ולא היה אכפת לי אם היה מבטא את כפירותיו והזיותיו בתור דעות שלו, הינו ככל הפקפקנים הספקנים והכפרנים שבעולם [=ככל המלומדים האשכנזים "חוקרי" הרמב"ם], אך מצער הדבר שהוא [=כמו אותם המלומדים] מנסה להשחיל את דעותיו כאילו רבנו חלילה סבור כך, ולפעמים נדמה כי ביודעין הוא מנסה להתעות את הקורא, ויש להיזהר בו [=ולא פחות יש להיזהר מאותם מלומדים]".
ולא רק נרבוני נהג כן, רבים-רבים מחוקרי ומפרשי רבנו בכל רחבי כתביו, החדירו לרבנו את הזיותיהם וסכלותם בטענתם שגם רבנו סובר כמותם. והדבר חמור מאד, כי אין לנו פוסק הלכה ופילוסוף שהנחיל דרך אמת כרבנו (ונדירים מאד אם קיימים בכלל חכמים שהגיעו לקרסוליו). ולכן, זיהום דרכו של רבנו הוא זיהום דרך האמת של ה' יתעלה! ואיני מגזים כאשר אני אומר כי כל מפרשי רבנו בכל הדורות למעט מָרי, לא התקרבו בכלל להבין את משנתו ההלכתית והמחשבתית השזורות זו בזו בחוט של זהב, ולכן רחקנו כל כך מדרך האמת, ונתקיימה בנו נבואת ישעיה (כט, יד): "וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר".
"הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה, כא).
תמונת שער הרשומה מאת: רפאל. רישיון: רשות הציבור.