לצערנו הרב, בימינו האמת נעדרת מאד מממסד הרבנים השכירים. דוגמה בולטת לכך אנו מוצאים בגילויי השחיתויות שמתפרסמים בתקשורת חדשים לבקרים על מעשים מכוערים של רבנים והגיבוי שהם מקבלים מהקולגות שלהם. לדוגמה, לאחרונה שמענו על רי"ש-בי"ת שכיר מיד-בנימין שמפתה נשים נשואות ב"רוח קדשו", ולמרבה הבושה והכלימה ממסד הרבנים השכירים עדיין מאפשר לו לכהן בתפקידו הרבני ולהשפיע על גורלם של אלפים, וזאת בניגוד גמור ומוחלט להלכה, שהרי רבנו פוסק בהלכות תלמוד תורה (ז, א):
"חכם זקן בחכמה, וכן נשיא או אב-בית-דין שסרח, אין מנדין אותו בפרהסיה לעולם, אלא-אם-כן עשה כירבעם בן נבט וחבריו. אבל כשחטא שאר חטאות מלקין אותו בצנעה שנאמר: 'וְכָשַׁלְתָּ הַיּוֹם וְכָשַׁל גַּם נָבִיא עִמְּךָ לָיְלָה' [הו' ד, ה], אף-על-פי שכשל כַּסֵּהוּ כלילה, ואומרים לו: הִכָּבֵד ושב בביתך".
כלומר, בהלכה זו מדובר ברב גדול שסרח, כלומר שגנב או נאף וכיו"ב בצנעה, שהרי נאמר בסוף ההלכה "אף-על-פי שכשל כַּסֵּהוּ כלילה" – משמע שרק מעטים יודעים על כך שהוא סרח. והסיבה שאין לנדותו בפרהסיה היא, מכיוון שיהיה בזה חילול ה' גדול מאד שכל העם יידע שהחכם הגדול הזה גָּנב או נאף וכיו"ב. אולם, לאחר שהדבר התפרסם ונגרם כבר חילול השם, מצוה גדולה ורבה לגנות ולהוקיע את אותו רב שסרח ואינו עוזב את תפקידו, כי המטרה כעת היא להסיר את חילול השם הגדול שכבר ישנו לפנינו, ולהסיר תקלה ומכשול.
כמו כן, ישנה הלכה נוספת בהלכות סנהדרין (יז, יב), וזה לשונה: "ראש ישיבה שחטא מלקין אותו בפני שלושה ואינו חוזר לשררתו, גם אינו חוזר להיות כאחד משאר הסנהדרין, שמעלין בקודש ולא מורידין". ואיני מצליח להבין מדוע ממסד הרבנים השכירים אינו מוקיע את אותו רי"ש-בי"ת מיד-בנימין (וכן מדוע רבני היישוב ביד-בנימין אינם מוקיעים אותו?), ושמא התשובה נעוצה בעצם התואר שלהם: חברי ממסד הרבנים השכירים. גם לא מפריע להם חילול ה' העצום שיש בכך שהוא נשאר בתפקידו, וכמו שאומר רבנו באיגרתו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קלא): "ורוב אנשי הדת מבעלי השררה הללו כאשר הדבר קשור בשררה נעלמת יראת שמים [!]", ואיני מצליח להימנע מן המחשבה שמי שיש לו קופת שרצים מאחוריו אינו מסוגל לדון את חבריו המושחתים בדין צדק ואמת.
אך לא רק בשחיתויות גלויות חמורות ביותר, ראשי הממסד הרבני הפכו את דת משה הטהורה לקרדום חוצבים, הם עסוקים בעסקנות פוליטית ודבריהם מדודים ושקולים לא במטרה ושאיפה אל האמת, אלא במטרה ושאיפה לחזק ולבצר את מעמדם ולשמור על יוקרתם שררתם ומשכורותיהם, שהן גבוהות מאד, פי ארבעה וחמשה ויותר מן המשכורות הממוצעות במשק (ראו קישור למשכורות הרבנים הממסדיים משנת 2013).
לאחר עשרות רבות של שנים שבהן הרבנים הממסדיים מפיקים רווחים ויוקרה מדת משה, רובם ואולי אף כולם הפכו לדמויות פוליטיות לחלוטין, ומערכת קבלת ההחלטות שלהם נובעת משיקולי רווח והפסד – בדיוק כמו שמתנהל כל עסק כלכלי, ואם לא הייתה דת ה' יתעלה היסוד והקרדום לעסק הרווחי הזה – החרשתי.
א. "דברי חלקות ופיתוי"
נפתח פרק זה בדברי חז"ל (ב"מ קיג ע"ב): "שלושה הקדוש-ברוך-הוא שונאן, המדבר אחד בפה ואחד בלב" [וכל-שכן כאשר מדובר ברב גדול או בדיין בכיר] וכו'. מדברי חז"ל נעבור להלכות דעות (ב, יב), שם רבנו פוסק הלכה אשר זועקת בתוכחה אילמת כנגד הפיכת דת משה לקרדום חוצבים, וכנגד הפיכת הדת לכלי פוליטי שנועד להשיג מטרות כלכליות ולשמש מקפצה נוחה לעמדות כוח ושלטון. כאשר אני קורא את ההלכה הזו אני מזדעזע עד עמקי נפשי, משום שהמציאות הדתית בימינו כל-כך רחוקה מדרכי מישרים, כי רוב הרבנים השכירים ואולי אף כולם כל-כך רחוקים מרבים מיסודות הדת החשובים ביותר.
וכֹה דברי רבנו שם:
"אסור לאדם [=וכל שכן לרב או לדיין] להנהיג את עצמו בדברי חלקות ופיתוי, ולא תהיה אחת בפה ואחת בלב, אלא תוכו כברו, והעניין שבלב הוא העניין שבפה, ואסור לגנוב את דעת הבריות ואפילו את דעת הגוי".
מהם דברי חלקות ופיתוי? כלומר, לפי דת משה, אסור לאדם וכל שכן לרב גדול להרגיל את עצמו ללשון חלקלקה אשר תכליתה לפתות את השומעים, אלא, על כל אדם וכל שכן רב גדול, להנהיג את עצמו באמירת דברים אשר תואמים את הדברים שנמצאים בתוך לבו, ואם הוא לא מסוגל לומר את הדברים שבתוך לבו, לפחות ישתוק ולא יאמר דברי חלקות. רבנו מוסיף ומדגיש: "ולא תהיה אחת בפה ואחת בלב, אלא תוכו כברו, והעניין שבלב הוא העניין שבפה" – ואם תמצאו רב ממסדי שכיר שהוא גם איש אמת, אנא תודיעו לי...
אמנם, יש לדון לכף זכות את הרבנים השכירים בימינו, מפני שעם השנים ועם קבלת המשכורות ושלל טובות ההנאה הנלוות למעמד וליוקרה, העניין שבפה הפך להיות גם העניין שבלב, כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים – ובסופו-של-דבר הוא מטה אפילו את דעת הנבונים, עד שלבסוף הם משכנעים את עצמם שדבריהם החיצוניים, שבעבר הם אמרו אותם מתוך ידיעה והכרה שאין הם האמת, עתה הם-הם האמת ואין בלתה.
נצרף לפרק זה את דברי רס"ג אשר לדעתי ניתן ללמוד מהם על הבעייתיות הגדולה שיש בהכפּפת דת משה לשיטת "התקינות הפוליטית". בפירושו למשלי לפסוק (ב, טו): "אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם", הוא כותב כך: "ועוד ממעשיהם 'אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים' עניין העיקשות והנלוזות, והוא, שאם התווכחו עמך שיקרו, ואם התעסקו עמך מרמים, ואם אמרוּ מילה אמרוהָ שקולה, כדי שלא יהא בדבריהם דבר ברור כלל, וכל הדברים הללו ממה שמתעב ה' יתהדר ויתרומם, ואינו אוהב כי אם את השלמות והתום והמישרים, כמו שאמר: 'תּוֹעֲבַת ה' עִקְּשֵׁי לֵב וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְ' [שם יא, כ]".
ב. האם מותר לגנוב ממון מגוי?
אחת ההנחות השגויות שדי רווחות בעולם הדתי ובעיקר בעולם החרדי, היא שמותר לגנוב מהגויים (והמדינה היא בכלל "גויים"). תפישה זו נובעת מהשקפה כללית שמותר להפיק רווחים וליהנות מן התורה, כלומר אם מותר לאדם שמקדיש את חייו ל"תורה" (ואין תורתם באמת תורה) להפיק רווחים וטובות הנאה משאר היהודים "בעלי הבתים" הנחותים, מדוע שלא יהיה מותר ליהודים "יראי שמים" לגנוב מן הגויים שהם גרועים מ"בעלי הבתים"... ולאחר שעלינו תודה לאל לארץ-ישראל, נוספו על ההיתר לגנוב מן הגויים עוד היתרים: לגנוב מן היהודים החילונים, וכן מן המדינה "הציויינית" שנשלטת ברובה על-ידי חילונים.
לדעת הרמב"ם תפישה זו שגויה מיסודה, ולא רק מפני שאסור מבחינה מוסרית והלכתית לגנוב משום אדם יהא אשר יהא, אלא ייתכן שאיסור הגניבה מן הגוי אפילו חמור מהגניבה מן היהודי, כי בגניבה מן הגוי יש חשש לחילול ה' ואף לנזק שיגיע ליהודים אחרים כתוצאה משנאת הגויים, וכֹה דברי רבנו בפירושו למשנה (כלים יב, ז):
"אסור לאדם להחזיק דינר או מעה שחסר ממשקלו שתות או יותר אלא יקוץ, וכל שכן שיתנהו או יטעה בו גוי. כי זה שחושבים המוני בני אדם ואפילו יחידיהם [=אפילו חברי ממסד הרבנים השכירים "הגדולים"], כי ההטעיות שכאלה מותרות עם הגויים אינו נכון ודעה בלתי נכונה, אמר ה' בתורתו הקדושה [...]: 'וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ' [ויק' כה, נ], ואמרו עליהם השלום: יכול יגלום עליו? תלמוד לומר 'וְחִשַּׁב' – ידקדק עמו בחשבון, וענין 'יגלום' – יערים עליו ויטעהו. ואמרו, אם כך דיברה תורה בגוי שתחת ידיך קל-וחומר לגוי שאינו תחת ידיך, אם החמירה תורה על גזלו של גוי קל-וחומר על גזלו של ישראל. וכן אינן מותרין האונאות והתחבולות ומיני המרמות והזיוף והסילוף עם הגויים, אמרו עליהם השלום: אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הגוי, וכל שכן אם יהא תלוי חילול השם שאז יהיה העוון חמור יותר".
ובימינו שרבים הם הרחוקים מתורה ומצוות ומבחינה הלכתית נחשבים לגויים (כגון מחללי שבת בפרהסיה), יש להיזהר כפל-כפליים שלא לנהוג עמם שלא ביושר, כי ברגע שאדם דתי וכל-שכן רב גדול ינהג עמם שלא ביושר ויגנוב מהם או ירמה אותם וכיו"ב, הוא יגרום לחילול ה' גדול ונורא, שהרי מבחינת האדם היהודי החילוני, הדתיים בכלל והרבנים הממסדיים בפרט, הם נציגי הדת ומעצבי פניה של דת משה. ולכן, בשל גילויי השחיתות הרבים של הממסד הרבני והפיכתו לגוף פוליטי ועסקי, מצבה של דת משה היום בכי רע, ורבים מקרב היהודים החילוניים רואים באנשי הדת כשליחים של דת זדונית שקרית ונצלנית.
נחזור לענייננו, רבנו חותם את פירושו למשנה בכלים (יב, ז) במלים הבאות:
"ויושגו לאדם תכונות רעות על ידי כל המעשים הרעים הללו, אשר העיד יתעלה על עצמו שהוא מתעב אותן כשלעצמן נעשו עם מי שנעשו, והוא אמרו: 'כִּי תוֹעֲבַת יְיָ אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל' [דב' כה, טז]".
כלומר, בנוסף לאיסורי הגניבה וחילול השם, יש כאן איסור נוסף והוא הרגל למידות רעות, שהרי כאשר האדם גונב מן הגוי הוא מרגיל את עצמו למידה רעה מאד. אגב, מזאת ניתן ללמוד כי אסור בשום פנים ואופן ללמד את הילדים "לגנוב" את האפיקומן בפסח משום שיש בזה הרגל רע מאד לתרבות של שקר, גניבה ותכסיסנות.
כדי לחדד את חומרת העוון שיש בסיגול מידות רעות, נחתום פרק זה בדברי רבנו ב"ספר המצוות" (לאווין שיז) בעניין האיסור לקלל חרש, ובפסק רבנו בהלכות גניבה (א, א–ב):
"והיה עולה בדעתנו שכל מה שאסרה [התורה] קללת אדם מישראל דווקא אם היה שומע אותה [=את הקללה], מחמת מה שיגיע לו מכך מן הבושה והצער, אבל קללת החרש כיוון שאינו שומע ואינו מצטער בכך אין חטא בדבר, לפיכך השמיענו שהוא אסור והזהיר עליו, לפי שאין התורה מביטה על מצב המתחרף בלבד, אלא הביטה גם על מצב המחרף, שהוא הוזהר שלא יעורר את נפשו לנקמה ולא ירגילנה לכעוס" (ספר המצוות, שם).
"כל הגונב ממון משווה פרוטה ומעלה עובר על לא תעשה, שנאמר: 'לֹא תִּגְנֹבוּ' [ויק' יט, יא]. [...] ואחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון גוי עובד-עבודה-זרה; ואחד הגונב את הגדול או את הקטן; אסור לגנוב כל שהוא דין תורה, ואסור לגנוב דרך שחוק, או לגנוב על מנת להחזיר, או לגנוב על מנת לשלם: הכול אסור, שלא ירגיל עצמו בכך" (הלכות גניבה, שם).
ג. האם מותר לגנוב את דעת הגוי?
עד עתה למדנו, כי אסור לגנוב ממון משום אדם יהא אשר יהא, אולם, מההלכה שראינו לעיל (דעות ב, יב) עולה, כי לא רק גניבת ממון אסורה, אלא גם גניבת דעת אסורה, וכך נאמר בהלכה: "ואסור לגנוב את דעת הבריות ואפילו את דעת הגוי". וכך גם מָרי מעיר בהלכות דעות שם, כי מלשון רבנו בפירוש המשנה לעיל עולה, "דמשום קלקול מידותינו אסרה תורה, משמע דבכל גווני אסור, בין במידי דממון ובין במידי דלאו דממון".
ברם, מהי גניבת דעת? על שאלה זו רבנו עונה בהמשך ההלכות שם (ב, יג):
"כיצד [היא גניבת דעת?] לא ימכור לגוי בשר נבילה בכלל שחוטה, ולא מנעל של [בהמה או חיה] מתה במקום מנעל של שחוטה, ולא יסרהב [=יפציר] בחברו שיאכל אצלו והוא יודע שאינו אוכל, וירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל, ולא יפתח לו חביות שהוא צריך לפתוח אותן למכרן כדי לפתותו שבשביל כבודו פתח, וכן-כל-כיוצא-בזה. אפילו מלה אחת של פיתוי ושל גניבת הדעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון, ולב טהור מכל עמל והוות".
דומני שדברי רבנו מנותקים לחלוטין מן המציאות שרווחת בימינו ואיני מדבר על אזובי הקיר... ולא פלא שעם-ישראל היה בגלות אלפיים שנים, ולא פלא שעדיין לא נבנה בית-המקדש, ולא פלא שאפילו סנהדרין אין לנו, ולא פלא שאנחנו מפוזרים ומפולגים לאינסוף כיתות חצרות ושיטות, ולא פלא שכה רבים רחוקים ומתרחקים מן הדת, ולא פלא שרבים שונאים את הדת שנאה תהומית, ולא פלא שרבים רואים את דת משה כדת חשוכה אלילית ופרימיטיבית, לא רלבנטית ולא לגיטימית. ואף לא פלא שזכינו להקים את ארץ-ישראל רק לאחר חורבנה הקשה של יהדות אירופה, שדגלה ודוגלת בהפיכת דת משה לקרדום חוצבים פרו-נוצרי.
וזכורני שבימי עלומיי הגשתי מועמדות לתוכנית הכשרה לרבני קהילה, אך למרות שעמדתי בכל התנאים הדרושים, היה תנאי אחד שלא עמדתי בו והוא שלא הייתי אשכנזי, כי האשכנזים אוהבים בדרך כלל את הגזע שלהם (אמנם, יש סוג מסוים של תימנים שהם כן אוהבים, והמבין יבין). ברם, הם לא אמרו לי באופן ישיר שהם אינם מעוניינים, אלא הם שלחו אותי ואת רעייתי ללא שום צורך לריאיון כפול בירושלים (אף שהקורס התקיים ברמת-גן), שמא אוותר ואתייאש, ואף שהראיונות היו מוצלחים, הם לא קיבלו אותי ואת רעייתי לתוכנית שלוותה במלגות ותקציבים נדיבים ביותר.
ומה אתם חושבים לימדו באותה תוכנית הכשרה? לימדו אותם רטוריקה, משחק, תכסיסים פוליטיים, התנהלות ציבורית וכיו"ב. לדוגמה, הראו להם סרטים של ראש-הממשלה (שכידוע למד משחק), ולימדו מאופני דיבורו והתנהגותו איך צריך להתנהג, וכיו"ב. בתחילה הצטערתי שלא קיבלו אותי כי היה לי חשוב ללמוד את תכסיסיהם, אך לבסוף הבנתי שאין לי צורך בכל זה, כי מי שאינו מחפש תככים והפקת רווחים ועסקנות פוליטית אין לו צורך בלימוד שיטות המנהיגות למנהיגים חסרי יושר בסיסי, וכל ההוראות להתנהגות טובה וישרה נמצאות כבר בתורה ובדברי חז"ל, וכמו שאומר רס"ג בפירושו למשלי (י, ט):
"'הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח וּמְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו יִוָּדֵעַ' – הדורש את התום והאמת אינו זקוק לתחבולות לפי שהוא יוֹדֵע שינצח ביושר, והדורש זולת האמת הרי הוא מעקש דרכיו ומעקמן וְיִוָּדֵעַ ולא יועיל לו זה מאומה", ומוסיף שם מָרי יוסף קאפח: "יכירו וירגישו בני אדם מרמותיו ותחבולותיו ולא יועיל מאומה".
"וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל, וַיַּרְא יְיָ וַיֵּרַע בְּעֵינָיו כִּי אֵין מִשְׁפָּט" (יש' נט, טו).