[מאמר זה פורסם בכתב-העת "אפיקים" גיליון סט, אדר תשל"ט, עמ' 18].
במעבר משם לכאן
פעילותי הציבורית, עם כל היגיעה המפרכת שבה, צופנת בחובה בעבורי גם רגעים של נועם, של נחת-רוח ורווחה ללב. בייחוד, בהיפגשי באנשים ובהתוודעי עם חוויות חייהם. לפעמים נדמה לי, כאילו עיניי רואות את מחוג הגורל, בהנחותו את האנשים למיניהם.
יום אחד, בשוטטי במושבים של יוצאי תימן בדרום הארץ נקלעתי לעיר רחובות, לשכונה הנושאת את השם הבלתי-שכיח "אושיות", לביתו של מר שלום חג'בי. נתקבלתי על-ידי בעל הבית בחביבות ובמאור פנים, תוך כדי להג ידידותי בלתי מחייב. שאלתיו למקור השם חג'בי. נתתי הסבר שהשם חג'בי נפוץ גם בצנעא, שהיה במרכז תימן, והוא נפוץ גם בשרעב, שהיא בדרום תימן. ומשער אני שמשפחת חג'בי בשרעב הינם שרידים למשפחת חג'בי הגדולה, שנספתה בגלות מוזע. נראה לי, שאחד משרידי המשפחה איווה למושב לו את מחוז שרעב, וממנו צמחו משפחות חג'בי השרעבניות. ומישהו היה בין החוזרים לצנעא, שממנו צמחו משפחות חג'בי האחרות – כעת, בהסתכלי בך תוהה אני לאיזו ענף-משפחה אתה "שייך".
שלום חג'בי התבונן בי בבדיחות-דעת, טפח על השולחן בעליצות וצעק כי הגעתי אל המקור של כל משפחות החג'בים.
שאלתיו: כיצד? והוא ענה: נולדתי בשנת תרצ"ו בעיירה כ'ולאן. מרחק כמה תחומי-שבת מעיירה זו שוכנת על כתף-הר העיירה חג'בה. מעיירה זו יצאו גולי מוזע, ושרידיהם נתפזרו עם תום הגזֵרה באזורים שונים בתימן. ומכאן שמות המשפחות הנושאות את השם חג'בי. אחד מאבות-אבותיי השתקע בכ'ולאן וקרא את שם משפחתו חג'בי. זהו שמי עד עצם היום הזה.
עם קום המדינה, בשנת תש"ח, ואני אז בן שתים-עשרה שנה, נשתלהבו לבבות היהודים בתימן. וכל מי שהיה לו רגליים, לא היסס אף רגע. הוא נטל את משפחתו ושם פעמיו לעבר עדן, שהייתה אז השער לארץ-ישראל.
אבי יעקב ואמי הנדיה, היו בראשונים אשר נטלו את שמונת ילדיהם, ארזו לעצמם צידה לדרך, התארגנו יחד עם משפחות אחדות ויצאו לדרך, בואכה עדן, כשהמטרה – ארץ-ישראל.
בשנת תש"ט עלינו ארצה במבצע "על כנפי נשרים". מטעני הרוחני היה אז התורה, שלמדתי בעיר מולדתי מפי אבי ומפי מורי. מן המורים האלה חקוק בליבי, ויישאר חקוק לעולם, שמו של הרב סעיד נג'ר זצ"ל. איש זה היה שופע תורה כמעיין, מקרא ומדרש, הלכה ואגדה, זוהר ודברי שירה [מתחילה עובדי עבודה-זרה היו אבותינו בתימן]. יכול היה לדרוש לפנינו שעות ארוכות בלי לעיין בספר, כי הוא ידע על-פה את תורתו ולא טרח לשאת ספרים אתו ממקום למקום ומעיירה לעיירה. לשונו הייתה צחה ודבריו חדים וחודרים. כל משפט שיצא מפיו נשאר חקוק בלב, כי הוא יצא מן הלב בצחות לשון ובאמנות גדולה של כושר הוראה.
בעלותי ארצה הייתי בן שלוש-עשרה שנה. עמדתי לקבל הסמכה לשחיטה. אבל כאן בארץ נקלענו לתוך חיים אפורים של עשייה למען פת-לחם. למדתי עברית וחשבון בשיעורי-ערב והיום יוחד לעבודה. תחילה גרנו במושב גורן בגליל העליון, אחר כך עברנו למושב בית עריף בשפלת יהודה. אבל בשני המושבים הללו לא נקלטנו כראוי. בסופו של דבר עברנו לרחובות, וכאן קבענו את מגורינו עד עצם היום הזה.
בעיר זו למדתי את עבודת-הבניין. התמחיתי בכל עבודות הבנייה לכל שלביהן. עמלתי בלימודיי בעבודה והתקדמתי. כיום אני קבלן ומקום עבודתי במושבים באזורי הדרום והמרכז. אני עובד מטעם משרד השיכון ומוצא סיפוק ורווחה בעבודתי. אוהב אני עבודה זו, כי היא מפגישה אותי עם עדות ישראל השונות, שבאו ממזרח וממערב. בייחוד נהנה אני לעבוד במושבים של יוצאי תימן בשל יושרם וצניעותם, אבל לא שכחתי את שכונת מקום מגוריי ורתמתי את עצמי בעול הציבור גם כאן.
בשכונה זו בנינו בית כנסת הדור ומפואר עם בית מדרש לילדיהם של יוצאי תימן במקום, שמוֹרים מיוחדים מלמדים אותם מקרא וטעמים נוסח מסורת יהודי תימן. כן מלמדים אותם מדרשים, רש"י, תרגום ההפטריות בנעימות מקוריות, כפי שנהגו אבותינו ואבות אבותינו [וברוך ה' שזכינו ללמוד דברי אמת ולא את הזיותיו של רש"י ופשטי המדרשים, וכמה רחוקים יהודי תימן, בעיקר יהודי הכפרים, מדרך האמת, וכמה קרובים היו להבליו של רש"י ודומיו].
ואם תשאל אותי, אם מרוצה אני מחיי, אענה לך: מסתפק אני בחלקי זה, שהעניק לי הקב"ה.
יצאתי אצלו בקורטוב של קורת רוח, מלווה בהכרה, שכאן, בבית הזה, מצאתי קטע קטן של היסטוריה.