במאמר הקודם בסדרת "מצוות משנה תורה", למדנו על ריפוי הנפש מתחלואיה על-ידי איזון תכונותיה ל"שביל הזהב" הממוצע שבין שתי מידות רעות, וזאת לאור דברי רבנו בהלכות דעות ובהקדמתו למסכת אבות. בהמשך דברי רבנו בהלכות דעות, הוא מבאר באופן ממוקד כמה מידות מרכזיות אשר הכרחיות ביותר לאדם לתקינות מצבו החברתי, ולא פחות מכך לתקינות מעמדו והכנעת לבו לפני בורא-עולם. מידות אלה מיוחדות מכל שאר המידות, מפני שאין ללכת בהן ב"שביל הזהב" הממוצע, אלא יש להתרחק בהן עד הקצה, וזאת בשל חומרתן והנזק העצום שהן גורמות לנפש ומכלות ומחריבות בה כל חלקה טובה.
המידה שאעסוק בה במאמר זה היא מידת הגאווה, ועיקר מטרתנו היא לאסוף ולקבץ את דברי רבנו תוך הוספת ביאור קצר ככל יכולתנו והבנתנו וכן מעט מרחשי לבנו – הנה אפוא פסק רבנו בעניין מידת הגאווה בהלכות דעות (ב, ו):
"ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק עד הקצה האחר, והוא גובה הלב. שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה למאד. ולפיכך נאמר במשה רבנו: 'עָנָיו מְאֹד' [במ' יב, ג] ולא נאמר 'עָנָיו' בלבד. ולפיכך ציוו חכמים: 'מאד מאד הוי שפל רוח' [אבות ד, ד], ועוד אמרו: שכל המגביה לבו כפר בעיקר, שנאמר: 'וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' ח, יד], ועוד אמרו: 'בשמתא דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה'".
ב"משנה תורה" הנדפס נאמר כך: "יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר", ומָרי מעיר שם: "ואינו נכון, כי הכוונה יתרחק מן המיצוע עד הקצה האחר, וכולי האי ואולי יימצא באמצע – כי לא בקל יכול כל אדם להכניע את האני שלו". מָרי צודק כי אכן דרושה תשומת לב מיוחדת להלכות דעות, אך לצערי הרב, הרבנים הממסדיים וכמעט כל העולם הדתי אינו משקיע בלימוד העניינים הללו, ורק לאחרונה התלוננו עלי מדוע אני מלמד הלכות יסודי התורה וספר המדע, והציעו לי ללמד הלכות שבת וברכות וכיו"ב, כאילו רבנו לא כתב את ספר המדע.
מי שגרם לנו להזניח את ספר המדע הם כומרי-הדת, אשר החדירו לנו את ההשקפה שלימוד התורה משמעו עיסוק בהלכות שבת וברכות וכיו"ב בלבד, ללא ידיעת השם וללא לימוד השקפות נכונות וגיבוש מחשבה מעמיקה. שיטתם זו גרמה להם להעדר דעת ואף לסכלות, וכל מה שנותר להם הוא להשתעשע בדמיונות והזיות של גדלות, על-ידי פיטום גאוותם בעיסוק מרובה בפלפולי הלכה כדי להראות עד כמה הם "גדולים" ו"גאונים", ופתיחת ספרים על גבי ספרים והנחתם לפניהם לראווה, כדי שכולם יוכלו לחזות בתערוכת "גאונותם".
מדוע הם לא מקדישים זמן ללימוד מידות והשקפות נכונות? מדוע הם מקדישים את רוב זמנם לעסקנות פוליטית ולפרטי הלכה שוליים וזניחים ביותר? מדוע השליכו את ידיעת ה' אחרי גוום? הנה תשובתו של רבנו לשאלות אלה באיגרתו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קלא):
"ואין לך צורך באמרך היכן יראת שמים? כי זה וכיוצא בו מן הגדולים ממנו ממי שקדם, אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות, כפי שהדבר נוהג אצל ההמונים. אבל החובות המידותיות אינם סוברים שהם מחובות הדת ואף אינם מדקדקים בדבריהם כפי שמדקדקים בהם השלמים יראי ה'. ורוב אנשי הדת מבעלי השררה הללו כאשר הדבר קשור בשררה – נעלמת יראת שמים".
ריחוקם מדרכי מישרים גורם לפיהם לעוות את מה שבליבם, כלומר, מצד אחד הם נוהגים להחליק בלשונם במתק שפה, אך מצד שני החרב בידם מוכנה ומזומנה לתקעה בכל מי שמעז לערער על סמכותם האלהית וגאונותם הפלאית, כאילו היו משה רבנו ואהרן הכהן. אולם, האמת היא, שלבם כבר נמלא ונגדש בתחבולות נכלוליות שמטרתן לשמר את כבודם יוקרתם מעמדם משכורתם ונשיאותם. וגם אם יוכיחו להם באותות ובמופתים שהם שוגים, ידחו את כל הראיות וישכנעו את עצמם שזולתם טועה – ולכן גם אין שום טעם להיפגש עמם.
בשל המציאות העגומה, רצוי מאד להרחיב את הדיבור על מידת הגאווה, ולשם כך נלמד עתה את פירוש רבנו למסכת אבות (ד, ד), על המשנה: "ר' לויטס איש יבנה אומר, מאד מאד הוי שפל רוח, שתקוות אנוש רימה" – ואיני מבין את הרי"ש-בי"תים האלה שנטו אחר הנאות העולם הזה ועשו את התורה לקרדום חוצבים – וכי שכחו את מצבם בסוף ימיהם? וכי שכחו שאת כולנו תאכל התולעת? וכי שכחו שגופנו יהיה משכן לרימה מסרחת?
וכֹה דברי רבנו שם:
"כבר הזכרנו בפרקים שקדמו שהענווה היא מן המידות הנעלות, והיא ממוצעת בין הגאווה ושפלות הרוח, ושם מידה זו בעברית 'ענווה'. אבל הגאווה יש לה שמות רבים: 'גבה לב', ו'עיניים רמות', ו'גאה', ו'רם'; ומן השמות שקראו לה חכמים: 'רוח גבוהה', ו'גסות הרוח', ו'מתגאה', וכנגדה בקצה השני 'שפלות הרוח'. וכבר ביארנו בפרק הרביעי שראוי לאדם לנטות לאחד משני הקצוות על דרך הסייג, כדי שיימצא תמיד בדרך הממוצעת, זולתי במידה הזו בלבד מכל שאר המידות כלומר הגאווה, לפי שמחמת חומר מגרעת המידה הזו אצל החכמים וביודעם את נזקהּ הרחיקו ממנה עד הקצה האחרון, ונטו אל שפלות הרוח לגמרי כדי שלא ישאירו בנפש רושם לגאווה כלל בשום פנים".
לאור דברים אלה, האם לא ראוי לכל אדם, ובמיוחד ליודעי-דת-ודין, לכבוש את יוקרתם מעמדם ושררתם, ולהודות על האמת כצוואת חז"ל? נצרף עתה את סיפורו המאלף של רבנו בשבח מידת הענווה ובתיאור שמחת הלב השמורה לחסידי האמת שפלי הרוח:
"וכבר ראיתי בספר מספרי המידות ששאלו לאחד החסידים ואמרו לו: איזה יום עבר עליך בשמחה יותר מכל ימי חייך? אמר, יום אשר הייתי נוסע בספינה, והיה מקומי בה שפל המקומות, והייתי לבוש בלויי סחבות, והיו בספינה סוחרים ובעלי רכוש, ואני הייתי מוטל במקומי, ואחד מנוסעי הספינה עמד להשתין, והשפיעה עליו שפלותי והמצב הגרוע שהייתי בו עד שגילה את עצמו והשתין עלי. התפלאתי על התחזקות תכונת העזות בנפשו, ובאמת לא הצטערתי בלבי במעשיו כלל ולא נתעורר בי שום התרגשות – אז שמחתי שמחה גדולה שהגעתי עד כדי-כך שלא הרגיזני זלזול אותו החסר ולא שמתי לבי אליו. ואין ספק שזה הגבול האחרון בשפלות הרוח כדי להתרחק מן הגאווה".
ובאמת שאני צריך לעמוד ולהודות ולהלל לכל מי שמבזה אותי ומשפיל אותי ומתעלל בי, כי כל אלה מכניעים את נפשי ומשפילים את רוחי מאד-מאד, וככל שהם ממשיכים בתעלוליהם כך אקרב את מידת נפשי לאותו חכם נעלה בסיפורו של רבנו, ואף אזכה לקיים את צוואת הנביא ישעיה ע"ה (נ, ו): "גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי מִכְּלִמּוֹת וָרֹק".
א. שבחי החכמים למידת הענווה
בהמשך דברי רבנו בפירושו לאבות שם, הוא מרכז ומסכם את דברי חז"ל בשבח מידת הענווה: "והנני עתה מזכיר מקצת מה שהזכירו חכמים בשבח הענווה וגנות הגאווה, ולפיכך ציווה זה [=ר' לויטס לעיל] להתקרב לשפלות הרוח ואמר: 'מאד מאד הוי שפל רוח', חושש שאם יישאר האדם בגבול הענווה בלבד, שמא יהא בו חלק מן הגאווה כיוון שהוא קרוב לה, לפי שהענווה ממוצעת כמו שביארנו".
מדברי רבנו עולה, שאפילו חלק קטן מן הגאווה פסול! כלומר, אין מקום למידת הגאווה כלל! בהמשך דברי רבנו הוא מוסיף ואומר כך:
"אמרו [חכמים] בשבח הענווה: מה שֶׁעָשַׂת חכמה כתר לראשה עָשַׂת ענווה עקב לגודלה, דכתיב: 'רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְיָ' [תה' קיא, י] – הרי זו ראיה שיראת ה' יותר יקרה מן החכמה והיא סיבת מציאותה. ואמר, 'עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת יְיָ' [מש' כב, ד] – כלומר שיראת ה' נמשכת בשולי הענווה. נמצא, שהענווה יותר גדולה מן החכמה בהרבה".
כלומר, חכמים הוכיחו שהענווה חשובה יותר מן החכמה באמצעות השוואת כל אחת מהן ליראת השם: יראת ה' היא כתר בראש החכמה אך רק עקב לגוּדלה של הענווה, נמצא שהענווה היא החשובה מכולן, אחריה בחשיבות היא יראת ה', ולבסוף החכמה.
רבנו מוסיף ומצטט מדברי חז"ל בשבח הענווה וכֹה דבריו שם:
"ואמרו: דבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים, כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו. כתוב בתורה: 'הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא' ואחריו 'עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה' וכו' [דב' י, יז–יח]; ושנוי בנביאים: 'כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן' ואמר בסמוך 'וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ' [יש' נז, טו]; ומשולש בכתובים: 'סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ' ואחריו 'אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת' [תה' סח, ה–ו]".
חז"ל דימו את הקב"ה במדרש זה כאילו יש בו את מידת הענווה, וכל זאת כדי ללמד אותנו מוסר גדול: שאם מלך-מלכי-המלכים אשר הכל שלו ואין נעלם מלפניו ואין גבול לכוחו ויכולתו – ואף-על-פי-כן נזכרו ביחס אליו בספרי הנבואה ובספר תהלים ביטויי ענווה לצד ביטויי גבורה, כמה אנחנו בני האדם הנמצאים בתחתית שפלות החומר ותאוותיו, כמה עלינו להיזהר שלא ירום לבנו, וכמה עלינו לקיים את צוואת חז"ל: "מאד מאד הוי שפל רוח".
רבנו מוסיף ומלמד שם:
"ויש לך ללמוד ממשה רבנו שהיה שלם במעלות ההגיוניות והמידותיות כולן, נוסף על מעלתו בנבואה 'אב בחכמה אב בנבואה אב בתורה', ושיבחוֹ הכתוב מכולן במידת הענווה בלבד, שנאמר: 'וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד' [במ' יב, ג], ואמרוֹ 'מְאֹד' מורה על הנטייה כלפי הקצה האחרון, וכך תמצאהו [את משה רבנו] אומר: 'וְנַחְנוּ מָה' [שמ' טז, ז]".
רבנו חותם את שבחי הענווה בדוגמה מדוד המלך ע"ה:
"וכן דוד משיח אלהי יעקב ונעים זמירות ישראל, והוא מלך שפקודותיו נשמעות אשר נִישָּׂא ה' ממשלתו והנחילו ניצחונות, ואשר הובטח בו על-ידי משה רבנו, והוא הכוכב אשר דרך מיעקב [במ' כד, יז] כמו שביארו חכמים, ונביא ונשיא שבעים זקנים כמו שנאמר: 'יֹשֵׁב בַּשֶּׁבֶת' [ש"א כג, א], ועם כל זה אמר על עצמו: 'לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה' [תה' נא, יט], והרבה מן הלשונות הללו המורים על תכלית הענווה".
ב. גנאי חכמים למידת הגאווה
בהמשך דברי רבנו שם, הוא מעתיק את דברי חז"ל אשר משווים את מי שמתגאה לעבודה-זרה עצמה ומוסיפים שאף ראוי להורגו! וכן הוא מעתיק את דבריהם אשר משווים את מידת הגאווה לעבודה-זרה, לכפירה בעיקר, לתועבה, ולזימת עריות! וכֹה דברי רבנו שם:
"וממה שאמרו בגאווה: [1] אמרם: כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודה-זרה – כתיב הכא: 'תּוֹעֲבַת יְיָ כָּל גְּבַהּ לֵב' [מש' טז, ה], וכתיב התם: 'וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה' [דב' ז, כו]; [2] ואמרו: כאילו כפר בעיקר, שנאמר: 'וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [שם ח, יד]; [3] ואמרו שעוון הגאווה כמי שבא על העריות, אמר: 'תּוֹעֲבַת יְיָ כָּל גְּבַהּ לֵב' [מש' שם], ואמר בעריות: 'כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ' [ויק' יח, כז]; [4] ואמרו כי הגאה הוא עצמו לפני ה' כעבודה-זרה עצמה, ולמדו ממה שנאמר: 'חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ (כלומר שרוחו גבוהה) כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא' [יש' ב, כב], אמרו, במה נחשב הוא; [5] ואמרו שהמתגאה ראוי להרגו, אמרו: כל שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה, כתיב הכא: 'וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדוּעִים' [יש' י, לג], וכתיב התם: 'וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן' [דב' ז, ה]".
חז"ל הוסיפו והפליגו בעוון הגאווה, וקבעו שהגאים לא יקומו בתחיית המתים, ו"שהשכינה מייללת עליהם", ושהצרעת היא עונשם, ועוד, וכֹה דברי רבנו בעניינים האלה שם:
"[1] ואמרו שאין ה' מחייה את הגאים בתחיית המתים, הוא אמרם: כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער, שנאמר: 'הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר' [יש' כו, יט] – שוכבי עפר לא נאמר אלא שוכני עפר, מי שנעשה לעפר בחייו, כלומר הענווים הם שיחיו; [2] והפליגו בזה ואמרו: כל אדם שיש בו גסות הרוח שכינה מייללת עליו, שנאמר: 'וְגָבֹהַּ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע' [תה' קלח, ו]; [3] ועוד רבים, כאמרם שגם הצרעת עונש לגאים, אמרו: 'וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת' [ויק' יד, נו], ואין שאת אלא גובה שנאמר: 'הַגְּבָעוֹת הַנִּשָּׂאוֹת' [יש' ב, יד], וכאילו אמר: למתנשא הספחת".
מָרי מעיר שם ביחס לכתוב: "וְגָבֹהַּ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע", ש"הדרשה מבוססת על שתי היו"דין של 'יְיֵדָע', שמשתמע כאומר וָי וָי, ונראין דברי אמת". בהמשך דברי רבנו הוא מביא את המחלוקת המפורסמת האם יש מקום למשהו ממידת הענווה, ונראה ברור מפסקו לעיל בהלכות דעות וכן מדבריו כאן בפירושו לאבות, כי לדעת רבנו אין שום מקום למידת הגאווה ואפילו לא למקצתה, והנה דבריו שם לפניכם:
"אמר רבא, בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה, רוצה לומר שגם אין ראוי לנטות לשפלות הרוח לגמרי, לפי שאין זה מן המעלות, ושיערו את זה בדרך משל: חלק מששים וארבע. כלומר, אם נשים את הגאווה בקצה האחד ושפלות הרוח בקצה השני, ויהיה ביניהן מרחק ששים וארבעה חלקים, יעמוד האדם בחלק הששים ושלוש, ולא ראו לְמַצֵּע במידה הזו כדי להרחיק מן הגאווה, שאם חיסר חלק ונתקרב לגאווה יותר הרי נכנס בכלל השמתא [=הנידוי], זו הייתה דעת רבא בענווה. אבל רב נחמן החליט ואמר שאין ראוי בשום פנים שיהא באדם ממנה, כלומר מן הגאווה, לא חֵלק קטן ולא חֵלק גדול, לפי שאין עונשו מועט. [שהרי] מידה שעושָׂה את האדם תועבת ה' איך ראוי להתקרב לה? אמרו בעניין זה: אמר רב נחמן בן יצחק לא מינה ולא מקצתה, מי זוטר מאי דכתיב: 'תּוֹעֲבַת יְיָ כָּל גְּבַהּ לֵב'? [מש' טז, ה]".
רבנו חותם את דבריו בדברים הבאים: "ומחמת חומר העוון הזה אמר [ר' לויטס]: 'מאד מאד הוי שפל רוח שתקוות אנוש רימה', כלומר שראוי לך ללמוד מוסר לעצמך עד שתסיר את הגאווה על-ידי שתתבונן באחרית הגוף שסופו להיות רימה".
"וַאדֹנָי יְיִ יַעֲזָר לִי עַל כֵּן לֹא נִכְלָמְתִּי עַל כֵּן שַׂמְתִּי פָנַי כַּחַלָּמִישׁ וָאֵדַע כִּי לֹא אֵבוֹשׁ, קָרוֹב מַצְדִּיקִי מִי יָרִיב אִתִּי נַעַמְדָה יָּחַד מִי בַעַל מִשְׁפָּטִי יִגַּשׁ אֵלָי, הֵן אֲדֹנָי יְיִ יַעֲזָר לִי מִי הוּא יַרְשִׁיעֵנִי הֵן כֻּלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ עָשׁ יֹאכְלֵם, מִי בָכֶם יְרֵא יְיָ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ יִבְטַח בְּשֵׁם יְיָ וְיִשָּׁעֵן בֵּאלֹהָיו" (יש' נ, ז–י).