מכירת חמץ – פיקציה מסחרית פרו-נוצרית

אחד המנהגים המפורסמים ביותר בימינו הוא מכירת החמץ לפני הפסח. ברם יש לבדוק, האם מנהג זה תואם את ההלכה התלמודית? האם מנהג זה עומד בכללי ההלכה של דת משה או שמא שיקולים כלכליים ועסקיים חדרו לעולם הדת, הִטו את שיקול הדעת, והכשירו את מכירת החמץ באופן שגוי וגורף?


א. מקור ראשון למכירת חמץ


יש שתי הלכות בתוספתא מסכת פסחים (יב, יב–יג) שהן המקור למכירת חמץ. שתי ההלכות הללו נפסקו ב"משנה תורה", והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות חמץ ומצה (ד, ו), שמקורו בהלכה הראשונה מבין שתי הלכות התוספתא:


"ישראל וגוי שהיו בספינה, והיה החמץ ביד ישראל, והגיעה שעה חמישית, הרי זה מוכרו לגוי או נותנו לו במתנה, וחוזר ולוקחו ממנו אחר הפסח ובלבד שיתנוֹ לו מתנה גמורה".


מהלכה זו עולים שלושה תנאים הכרחיים להתיר מכירת חמץ:


א) שעת הדוחק – בהלכה מדובר על "ישראל וגוי שהיו בספינה". כלומר, היהודי נמצא במהלך מסע בים, וקרוב לוודאי שהוא יזדקק לחמץ הזה בהמשך מסעו (אחרת היה מפורר את החמץ וזורק אותו לים). בשעת דוחק זו, התירו ליהודי למכור את החמץ לגוי או לתת לו אותו במתנה, ולאחר הפסח הוא יהיה רשאי לקנות או לקבל במתנה את החמץ בחזרה.


ראיה נוספת לכך שמדובר בהלכה זו בשעת הדוחק, ניתן להביא מההיתר של רבנו לעיל לתת מתנה לגוי, שהרי לפי כללי ההלכה אסור לתת לגוי מתנת חינם משום "לֹא תְחָנֵּם" (דב' ז, ב; הלכות עבודה-זרה י, ו). לאור דברים אלה, ברור שמדובר בהלכה זו בשעת הדוחק, ורק בגלל שזו שעת הדוחק התירו חכמים בנסיבות האמורות לתת מתנה לגוי או למכור לו את החמץ – כאשר ברקע המכירה ישנה עסקה עתידית, אך לא הכרחית, של קניית החמץ בחזרה.


קצרו של דבר, לפי הלכה זו, אם לא מדובר בשעת הדוחק, אסור לתת מתנה לגוי או למכור לו חמץ כאשר ברקע המכירה ישנה עסקה עתידית, אף שהיא לא הכרחית, שהרי חז"ל כרכו יחדיו את שני האיסורים: נתינת מתנה לגוי ומכירת חמץ – וכמו שאסור לתת מתנה לגוי כך אסור למכור לו חמץ כאשר יש עסקה עתידית ברקע, למעט בשעת הדוחק כאמור.


ב) מכירה גמורה – התירו למכור לגוי בשעת הדוחק רק כשמדובר במכירה גמורה, כלומר רק כשהחמץ עובר לידי הגוי, והגוי העביר תשלום מלא וממשי בעבור החמץ, ורבנו שב ומדגיש: "וחוזר ולוקחו ממנו אחר הפסח", נמצא שהחמץ עבר בפועל לידי הגוי. ואין צריך לומר, שאם הגוי ירצה להשתמש בחמץ בתוך הפסח הוא יכול ורשאי מפני שהחמץ עבר לרשותו ושייך לו לכל דבר ועניין, והוא אף יכול להחליט שאינו מוכרו בחזרה ליהודי לאחר הפסח.


ג) מכירה ללא תנאי – רבנו מדגיש: "ובלבד שיתנוֹ לו מתנה גמורה", מדברים אלה עולה, שאסור ליהודי שמוכר או נותן במתנה, לקבוע תנאי בעת המכירה או נתינת המתנה, דהיינו הוא לא יכול להתנות עם הגוי שהחמץ יחזור לידיו לאחר הפסח. כמו כן, אפילו בשעת הדוחק, שבה התירו לתת לגוי את החמץ במתנה, התירו זאת בתנאי שמדובר במתנה גמורה, כלומר אם הגוי יחליט שהוא רוצה להשתמש בחמץ בתוך הפסח או שלא להחזיר את המתנה ליהודי, הוא יהיה רשאי לעשות כן, ואין ליהודי שום זכות ללחוץ עליו או להתרעם עליו.


ב. מקור שני למכירת חמץ


את ההלכה השנייה בתוספתא רבנו פוסק בהלכה הבאה שם:


"אומר ישראל לגוי: עד שאתה לוקח במנה בוא וקח במאתיים, עד שאתה לוקח מגוי בוא וקח מישראל – שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח. אבל לא ימכור לו ולא ייתן לו על תנאי – ואם עשה כן הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא".


בהלכה זו רבנו פוסק, שמותר ליהודי להציע לגוי לקנות ממנו חמץ בכמות הגדולה ממה שהגוי צריך (="עד שאתה לוקח בְּמָנֶה [=במאה דינר] בוא וקח במאתיים") או שיקנה דווקא ממנו ולא יקנה מגוי (="עד שאתה לוקח מגוי בוא וקח מישראל"). בהמשך הדברים נאמר בהלכה שמותר להזכיר במהלך העסקה: "שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח", ונראה כי המשפט הזה, למרות שהוא אינו תנאי אשר מחייב את הגוי למכור בחזרה, ולמרות שאחריו הודגש כדי שלא נתבלבל שאָסור למכור על תנאי – בכל זאת, המשפט הזה גרם לפוסקים רבים להתיר מכירת חמץ ללא הבחנה, שהרי כידוע, במקומות של הפסד ממון דַּי במשפט שנראה מרחוק כאילו הוא מתיר, כדי לסמוך עליו להתיר – וכל מי שאינו מטעה את עצמו רואה בבירור שאין בהלכה זו שום מקור להתיר מכירת חמץ באופנים הנהוגים כיום.


מכל מקום, גם מההלכה השנייה שבתוספתא – הקובעת שמי שעושה תנַאי במכירה או במתנה עובר על שני לאווין מן התורה: על בל ייראה ועל בל יימצא – ניתן ללמוד על אותם שלושת התנאים ההכרחיים הנדרשים להתיר מכירת חמץ אשר ראינו בהלכה הקודמת:


1) גם בהלכה זו מדובר ב"שעת הדוחק", כלומר, בהלכה מדובר שנשארו בידי היהודי כמויות גדולות של חמץ, שהרי כמות שנקנית במאתיים דינר היא כמות גדולה (מאתיים דינר הם סכום כתובת הבתולה), ואם יבערוֹ יפסיד ממון רב מאד.


2) גם כאן מדובר במכירה גמורה, החמץ עובר לידי הגוי ממש, והוא רשאי לעשות בחמץ ככל העולה על רוחו, גם במהלך הפסח וגם לאחריו, ואין פוצה פה ומצפצף.


3) בהלכה זו נאמר במפורש שאסור להתנות את מכירת החמץ לגוי בקניית החמץ בחזרה לאחר הפסח.


יש לציין, שמה שכותב רבנו: "עד שאתה לוקח במנה בוא וקח במאתיים" וכו', לא מדובר במשקל מנה (=משקל 100 דינרים הוא כ-420 גרם, כך שמשקל מאתיים דינר קרוב לכיכר לחם אחת בימינו), שהרי על כמות פעוטה כזו לא דיברו חז"ל, ואדם רגיל ומיושב בדעתו לא יטרח למכור כמות שכזו אלא יבער אותה; ואם בכל זאת מישהו החליט לחפש גוי שיקנה ממנו כמות כזו, בוודאי שלא יטרח לציין בפניו: "שמא אצטרך ואקח ממך לאחר הפסח".

ברור אפוא שמדובר כאן בחמץ ששווה 200 דינרים, וכך עולה גם מהלכות מכירה (יג, ה), שם נאמר "לוקח במנה", והכוונה לקניית סחורה ששווייה 100 דינרים, והוא הדין למאתיים, והנה לשון רבנו בהלכות מכירה (יג, ה):

"מוכר שאמר ללוקח, חפץ זה שאני נותן לך במאתיים, יודע אני שאינו שווה אלא מנה [...]. וכן לוקח שאמר למוכר חפץ זה שאני לוקח ממך במנה יודע אני ששווה מאתים".


ג. מכירת חמץ בימינו


מכירת החמץ בימינו אינה עומדת בתנאים שנזכרו לעיל, מהסיבות הבאות:


1) ברוב המקרים שמוכרים את החמץ לא מדובר ב"שעת הדוחק" ולא קרוב לכך, כלומר לא מדובר בהפסד ממון רב או במקרה שהיהודי זקוק לחמץ הזה לאחר הפסח, שהרי ב"ה בימינו יש שפע של מזון.


2) בשום מקום בימינו לא נעשית מכירה גמורה, החמץ לא עובר לרשותו של הגוי, היהודי לא מקבל כסף בעבור המכירה, ואין צריך לומר שהגוי לא יכול להשתמש בחמץ ככל העולה על רוחו. ויתרה מזו, ברוב המקרים הגוי אפילו לא יודע היכן ומהו החמץ שכביכול קנה.


3) אף שבעת המכירה לגוי לא נקבע תנאי שמחייב מכירה חוזרת לישראל, זו רוח הדברים המפורשת, ואפשר לומר שזה תנאי גלוי וידוע שברור ליהודי וברור לגוי. וכל שכן אם נקבע תנאי מפורש בסיכום בדברים או בכתב.


לפיכך, כדי לקיים את דבר ה' בתורת משה רבנו ע"ה, ולא לעבור על בל יראה ובל ימצא, יש לבער את כל החמץ מן הבית לפני הפסח, והחכם עיניו בראשו, וחודש לפני הפסח ייזהר מלהכניס כמויות של חמץ לביתו, ויקפיד לסיים את כל החמץ שנותר בביתו עד הפסח. וסיפר לי חבר על חנווני ירא שמים שהכיר לפני כארבעים שנה, שהיה מקפיד שלא להכניס סחורת חמץ חדשה לאחר פורים (למעט לחם), ובערב הפסח כבר לא נשאר בחנותו שום חמץ. כמו כן, בזכות זאת הוא גם לא הכשיל את הרבים במכירת "חמץ שעבר עליו הפסח", שהרי אם המכירה איננה מכירה, מדובר בחמץ שעבר עליו הפסח שאסור ליהנות ממנו.


הערה חשובה, לדעת רבנו, אם מדובר בתערובת חמץ, כלומר במוצר שמעורב בו חמץ – אם החמץ מעורב באופן שלא ניתן לזהותו בפני עצמו, וכמוּתוֹ בתערובת פחותה משני אחוז, מותר להשאיר את תערובת החמץ הזו בארון (בלא "מכירת חמץ"), ולאכלה לאחר הפסח ללא שום חשש – והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות חמץ ומצה (ד, ח):


"תערובת חמץ עוברין עליה משום בל ייראה ובל יימצא, כגון המורייס וכותח הבבלי ושכר המדי שעושין אותו מן הקמח, וכל כיוצא באלו מדברים הנאכלים".


כלומר, דווקא תערובת שיש בה כזית בכדי אכילת פרס, דהיינו דווקא תערובת ששיעור החמץ הוא זית אחד בכל שלוש ביצים, דווקא על תערובת כזו עוברים על בל-יראה ובל-ימצא. ברם, תערובת שהיא פחותה משיעור כזית בכדי אכילת שלוש ביצים אינו עובר עליה על בל-יראה ובל-ימצא, ולשיעור הזית ראו מאמרי: "שיעור כזית – מהו?".


ונצרף עוד הלכה כדי לאשש את דברינו, וכך פוסק רבנו בהלכות חמץ ומצה (א, ו):


"אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ. אבל ערוב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להן מדברים שהחמץ מעורב בהן, אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר: 'כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ' [שמ' יב, כ].


במה דברים אמורים? בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת שלוש ביצים הוא שלוקה מן התורה. אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת שלוש ביצים, אף-על-פי שאסור לו לאכול, אם אכל – אינו לוקה אלא מכת מרדות".


עד כאן לשון ההלכה.


כלומר, איסור אכילת תערובת חמץ ששיעור החמץ שבה פחות מכזית בכדי אכילת שלוש ביצים, אינו איסור תורה אלא איסור דרבנן. ומכיוון שירדה דרגת האיסור באכילה, ההיגיון מחייב שתרד דרגת האיסור גם לעניין בל ייראה ובל יימצא – ומותר לקיים תערובות כאלה בפסח, ולכן רבנו פוסק בהלכות חמץ ומצה לעיל (ד, ח) שדווקא תערובת חמץ עוברים עליה משום בל ייראה ובל יימצא, וכוונתו דווקא לתערובת חמץ שיש בה כזית בכדי אכילת שלוש ביצים, וכמו שהוא מדגים בהלכה לעיל (ד, ח): "כגון המורייס וכותח הבבלי ושכר המדי".


ד. מכירת חמץ וביטול חמץ


בעיה הלכתית נוספת שצצה בעקבות מכירת החמץ הפיקטיבית, היא ביטול מצות השבתת החמץ, וכמו שפוסק רבנו בהלכות חמץ ומצה (ב, א): "מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר: 'בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם' [שמ' יב, טו]". כלומר, בשל השארת החמץ בארון בבית במהלך הפסח, הוצאת החמץ מרשותנו לפני הפסח כאילו היה עפר – איננה תקפה, שהרי נותר חמץ ברשותנו ודעתנו עליו לאכלו לאחר הפסח! ובמלים אחרות, לא ניתן לסלק את החמץ מרשותנו באמת, כאשר יש לנו בתוך הבית בארון המטבח חמץ שדעתנו עליו. ואפילו יוסף קאפח הממסדי קובל על מכירת החמץ, ואפילו הוא מודה שמכירת החמץ גורמת לעקירת מצות השבתת החמץ, וזה לשונו (עמ' רסא):


"ולא אמנע מלהביע צערי על מכירת החמץ הנהוגה כיום בישראל, גם כאשר נניח שמוכרי החמץ מהדרין בכל החומרות שבקולות של מכירה זו, הרי רבים החנוונים וסוחרי החמץ שאינם שומרי תורה ואין להם כל עניין במכירה זו, וכפי שענה אחד החנוונים לשאלתי אם החמץ שלו מלפני הפסח, ענה: כן, אבל היה אצלי 'הרב מהחמץ' נתתי לו כמה גרושות ונתן לי תעודה, גם עשה לי שבועה כמו שעושים לחתן. אלו דבריו.


כנראה שאותו 'הרב מהחמץ' קבל ממנו בקגו"ש [=קניין גמור ושלם]. ואף גם זאת, הן רבים עתה עם הארץ בעלי בתים שיש להם חמץ גמור בבתיהם, הולך אצל חנווני הרגיל אצלו ואומר לו: יש לי חמץ בבית אני אביא אליך תמכרנו עם החמץ שלך. וזה עונה: אל תביא, אני כבר אמכרנו עם שלי. ובכך מוכרים חמץ והרי מדובר בבעלי בתים שעדין יש להם זיקה כל שהיא לדת ודין. והרי לא מכירתם מכירה ולא ביטולם ביטול [...].


לכן אמינא [=אומר אני], אשריך יהדות תימן בתימן שלא עסקת באלה, שום יהודי לא הניח שום חמץ, לא בביתו ולא ברשותו לא מכור ולא בלתי מכור, קיימו מצוות התורה כפשוטם וכמשמעם, ביטלו את החמץ כצוואת חז"ל כדי לקיים מצות התורה 'תשביתו' כפשוטן של הדברים. ואין ספק שביטלו בלבם באמת כי לא נותר להם על מה לחשוב לזכות או שלא לזכות לאחר הפסח [...] וה' הטוב יכפר בעד".


וסוף דברי קאפח מעוררים שאלות נוקבות: מדוע הוא ריכך את תוכחתו? מדוע לאחר כל דבריו הוא רומז לכך שה' מכפר לכל אלה אשר עושים מכירת חמץ? אלא, סוף דבריו הללו מזכירים לנו שהוא היה דיין שכיר וממוסד שחילל-שם-שמים במשך יובל שנים, שהרי בסוף תוכחתו הוא אומר דברי חנופה שקריים המכֻוונים למעסיקיו הפרו-נוצריים: "וה' הטוב יכפר בעד".


ואיני מבין, וכי ה' מכפר למי שעובר מדי שנה באופן קבוע על בל ייראה ובל יימצא? וכי וותרן הוא ה' יתעלה? וכי ה' יתעלה יסכים לבטל ולמחוק שתי מצוות לא תעשה? מדוע אפוא קאפח מחניף לחברת המינים אשר הרסו את דת משה? ובכן, האמת די כואבת, קאפח היה נוטל שוחד מיומן ביותר, ולכן בסוף דבריו הוא ביטל את כל תוכחתו, וכאילו כל דבריו שביתין ושביקין לא שרירין ולא קיימין, גם כדי שלא לפגוע בכבודם של מעסיקיו הפרו-נוצריים, דהיינו שלא להאשים אותם במחיקת שתי מצוות לא תעשה, וגם כדי לטעת את ההשקפה שזה בסדר לעוות ולסלף את התורה, כי בשל "צדקותם וחסידותם" ה' הטוב מכפר להם...


ובמלים אחרות, לפי קאפח אין צורך לקיים מצות תשביתו, כי ה' הטוב מכפר בעד...


ה. זילות הדת ומסחורה


בעקבות פיקציית מכירת החמץ ודומותיה, נוצרה מראית-עין שדת משה פותרת התנגשויות הלכתיות-מסחריות בהנהגת מנהגים פיקטיביים עוקפי הלכה. המתבונן במכירת החמץ עלול לחשוב שמה שחשוב יותר ל"מחזיקי הדת" זה הכסף ולא ההלכה, כלומר ברגע שמדובר בהפסד כלכלי, הדת מכופפת את האמת ונכנעת לאינטרסים כלכליים.


שימת הדגש על הכסף באה לידי ביטויה במקומות רבים מאוד בעולם הדתי של ימינו: כסף בעבור ישיבות ולומדי תורה, כסף לנושאי משרות רבניות, כסף לדיינים, כסף לאדמו"רים, כסף למקובלים, ועוד. כל אלה מגלגלים מאות רבות של מיליונים ואולי אף יותר על גבה של דת משה, ללא אמת הלכתית וללא אמת מוסרית, ואת מוסר ר' צדוק באבות (ד, ה): "אל תעשֵׂם עטרה להתגדל בהם ולא קֻרדום לחפור בהם" – השליכו אחרי גוום.


זכורני שנסעתי פעם עם אחד ממקורבי אדמו"ר מסוים, שבבעלותו בית ענק בן ארבע קומות, ובו מקווה ובית-כנסת צמודים, כחמש מאות מ"ר בנוי! ולמרות כל הגודל הזה, בונים לאותו אדמו"ר בית מפואר נוסף בקיסריה. אותו אדם סיפר לי, שכל כיור בבית החדש עלה 17 אלף דולר, והוא התרעם בפניי: "מדוע האדמו"ר 'הקדוש' צריך כיור ב-17 אלף דולר? כיור באלף דולר לא מספיק טוב?". לימים, נסעתי באוטובוס עם חסיד של אותו אדמו"ר והוא "הסביר" לי, כי לאדמו"ר יש "לב חלש" כתוצאה מטורח הנהגת אותה החסידות, ולכן הוא זקוק לבית בקיסריה כדי לרפא את גופו מהקושי הגדול והעצום שבהנהגה... מדברי החסיד הבנתי, שהאדמו"ר "עושה טובה" גדולה מאד לחסידיו, והוא משתוקק יום ולילה שיבוא מישהו להחליפו, ויפטור אותו מן השררה, מטובות ההנאה ומן הבית בקיסריה...


לצערנו הרב, דת משה עברה באלף השנים האחרונות רפורמות קשות מאוד שהפכו אותה לדת מסחרית, דת שמשמשת אמצעי להשגת מטרות כלכליות וטובות הנאה, דת נטולת מעוף פילוסופי והשקפות אמיתיות. מגמה שלטת זו משפיעה בתחומים רבים, ומכירת החמץ הפיקטיבית היא דוגמה אחת מני רבות. נושאי הדת אינם מסוגלים לעמוד כנגד בעלי ההון שתורמים לרבנים ומתמרנים אותם כרצונם, וכבר הזהירה תורת משה מפני השחיתות המוסרית והרדיפה אחר הבצע וטובות ההנאה: "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דב' טז, יט), ואם החכמים והצדיקים כך, כל שכן "הגדוילים" הסכלים תאבי הבצע, שרובם הגדול עובדי-אלילים או בובות נבובות התלויות על חוטי העסקנים.


תמונת שער הרשומה מאת: דניאל קייס. רישיון תמונה: CC BY-SA 3.0.

מכירת חמץ – פיקציה מסחרית פרו-נוצרית
.pdf
Download PDF • 174KB

343 צפיות11 תגובות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!