מכירת חמץ – פיקציה מסחרית פרו-נוצרית

אחד המנהגים המפורסמים ביותר בימינו הוא מכירת החמץ לפני הפסח. ברם יש לבדוק, האם מנהג זה תואם את ההלכה התלמודית ומסורת התורה-שבעל-פה? האם מנהג זה עומד בכללי ההלכה של דת משה או שמא שיקולים כלכליים ועסקיים אורתודוקסיים פרו-נוצריים חדרו לעולם הדתי, הִטו את שיקול הדעת, והכשירו את מכירת החמץ באופן שגוי וגורף?


א. מקור ראשון למכירת חמץ


יש שתי הלכות בתוספתא מסכת פסחים (יב, יב–יג) שהן המקור למכירת חמץ. שתי ההלכות הללו נפסקו ב"משנה תורה", והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות חמץ ומצה (ד, ו), שמקורו בהלכה הראשונה מבין שתי הִלכות התוספתא בפסחים שם:


"ישראל וגוי שהיו בספינה, והיה החמץ ביד ישראל, והגיעה שעה חמישית, הרי זה מוכרו לגוי או נותנו לו במתנה, וחוזר ולוקחו ממנו אחר הפסח ובלבד שיתנוֹ לו מתנה גמורה".


מהלכה זו עולים שלושה תנאים הכרחיים להתיר מכירת חמץ:


א) שעת הדוחק – בהלכה מדובר על "ישראל וגוי שהיו בספינה". כלומר, היהודי נמצא במהלך מסע בים, וקרוב לוודאי שהוא יזדקק לחמץ הזה בהמשך מסעו (אחרת הוא היה מפורר את החמץ וזורק אותו לים). בשעת דוחק זו, התירו ליהודי למכור את החמץ לגוי או לתת לו אותו במתנה, ולאחר הפסח הוא יהיה רשאי לקנות או לקבל במתנה את החמץ בחזרה.


ראיה נוספת לכך שמדובר בהלכה זו בשעת הדוחק, ניתן להביא מההיתר של רבנו לעיל לתת מתנה לגוי, שהרי לפי כללי ההלכה אסור לתת לגוי מתנת חינם משום "לֹא תְחָנֵּם" (דב' ז, ב; הלכות עבודה-זרה י, ו). לאור דברים אלה, ברור שמדובר בהלכה זו בשעת הדוחק, ורק בגלל שזו שעת הדוחק התירו חכמים בנסיבות האמורות לתת מתנה לגוי או למכור לו את החמץ – כאשר ברקע המכירה ישנה עסקה עתידית, אך לא הכרחית, של קניית החמץ בחזרה.


קצרו של דבר, לפי הלכה זו, אם לא מדובר בשעת הדוחק, אסור לתת מתנה לגוי או למכור לו חמץ כאשר ברקע המכירה ישנה עסקה עתידית, אף שהיא לא הכרחית, שהרי חז"ל כרכו יחדיו את שני האיסורים: נתינת מתנה לגוי ומכירת חמץ – וכמו שאסור לתת מתנה לגוי כך אסור למכור לו חמץ כאשר יש עסקה עתידית ברקע, למעט בשעת הדוחק כאמור.


ב) מכירה גמורה – התירו למכור לגוי בשעת הדוחק רק כשמדובר במכירה גמורה, כלומר רק כשהחמץ עובר לידי הגוי, והגוי העביר תשלום מלא וממשי בעבור החמץ, ורבנו שב ומדגיש: "וחוזר ולוקחו ממנו אחר הפסח", נמצא שהחמץ עבר בפועל לידי הגוי. ואין צריך לומר, שאם הגוי ירצה להשתמש בחמץ בתוך הפסח הוא יכול ורשאי מפני שהחמץ עבר לרשותו ושייך לו לכל דבר ועניין, והוא אף יכול להחליט שאינו מוכרו בחזרה ליהודי לאחר הפסח.


ג) מכירה ללא תנאי – רבנו מדגיש: "ובלבד שיתנוֹ לו מתנה גמורה", מדברים אלה עולה, שאסור ליהודי שמוכר או נותן במתנה, לקבוע תנאי בעת המכירה או נתינת המתנה, דהיינו הוא לא יכול להתנות עם הגוי שהחמץ יחזור לידיו לאחר הפסח. כמו כן, אפילו בשעת הדוחק, שבה התירו לתת לגוי את החמץ במתנה, התירו זאת בתנאי שמדובר במתנה גמורה, כלומר אם הגוי יחליט שהוא רוצה להשתמש בחמץ בתוך הפסח או שלא להחזיר את המתנה ליהודי, הוא יהיה רשאי לעשות כן, ואין ליהודי שום זכות ללחוץ על הגוי או להתרעם עליו.


ב. מקור שני למכירת חמץ


את ההלכה השנייה בתוספתא רבנו פוסק בהלכה הבאה שם:


"אומר ישראל לגוי: עד שאתה לוקח במנה בוא וקח במאתיים, עד שאתה לוקח מגוי בוא וקח מישראל – שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח. אבל לא ימכור לו ולא ייתן לו על תנאי – ואם עשה כן הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא".


בהלכה זו רבנו פוסק, שמותר ליהודי להציע לגוי לקנות ממנו חמץ בכמות הגדולה ממה שהגוי צריך (="עד שאתה לוקח בְּמָנֶה [=במאה דינר] בוא וקח במאתיים") או שיקנה דווקא ממנו ולא יקנה מגוי (="עד שאתה לוקח מגוי בוא וקח מישראל"). בהמשך הדברים נאמר בהלכה שמותר להזכיר במהלך העסקה: "שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח", ונראה כי המשפט הזה, למרות שהוא אינו תנאי אשר מחייב את הגוי למכור בחזרה, ולמרות שאחריו הודגש, כדי שלא נתבלבל, שאָסור למכור על תנאי – בכל זאת, המשפט הזה גרם לפוסקים רבים להתיר מכירת חמץ ללא הבחנה, שהרי כידוע, במקומות של הפסד-ממון ואהבת-הממון דַּי במשפט שנראה מרחוק כאילו הוא מתיר, כדי לסמוך עליו להתיר – וכל מי שאינו מטעה את עצמו רואה בבירור שאין בהלכה זו שום מקור להתיר מכירת חמץ באופנים הנהוגים כיום.


מכל מקום, גם מההלכה השנייה שבתוספתא – הקובעת שמי שעושה תנַאי במכירה או במתנה עובר על שני לאווין מן התורה: על בל ייראה ועל בל יימצא – ניתן ללמוד על אותם שלושת התנאים ההכרחיים הנדרשים להתיר מכירת חמץ אשר ראינו בהלכה הקודמת:


1) גם בהלכה זו מדובר ב"שעת הדוחק", כלומר, בהלכה מדובר שנשארו בידי היהודי כמויות גדולות של חמץ, שהרי כמות שנקנית במאתיים דינר היא כמות גדולה (מאתיים דינר הם סכום כתובת הבתולה), ואם יבערוֹ יפסיד ממון רב מאד.


2) גם כאן מדובר במכירה גמורה, החמץ עובר לידי הגוי ממש, והוא רשאי לעשות בחמץ ככל העולה על רוחו, גם במהלך הפסח וגם לאחריו, ואין פוצה פה ומצפצף.


3) בהלכה זו נאמר במפורש שאסור להתנות את מכירת החמץ לגוי בקניית החמץ בחזרה לאחר הפסח.


בעניין דברי רבנו לעיל: "עד שאתה לוקח במנה בוא וקח במאתיים" וכו', חשוב לציין שלא מדובר במשקל מנה (=משקל 100 דינרים הוא כ-420 גרם, כך שמשקל מאתיים דינר קרוב לכיכר לחם אחת בימינו), שהרי על כמות פעוטה כזו לא דיברו חז"ל, ואדם רגיל ומיושב בדעתו לא יטרח למכור כמות שכזו אלא יבער אותה; ואם בכל זאת מישהו החליט לחפש גוי שיקנה ממנו כמות כזו, בוודאי שלא יטרח לציין בפניו: "שמא אצטרך ואקח ממך לאחר הפסח".


ברור אפוא שמדובר כאן בחמץ ששווה 200 דינרים, וכך עולה גם מהלכות מכירה (יג, ה), שם נאמר "לוקח במנה", והכוונה לקניית סחורה ששווייה 100 דינרים, והוא הדין למאתיים, והנה לשון רבנו בהלכות מכירה (יג, ה):


"מוכר שאמר ללוקח, חפץ זה שאני נותן לך במאתיים, יודע אני שאינו שווה אלא מנה [...]. וכן לוקח שאמר למוכר חפץ זה שאני לוקח ממך במנה יודע אני ששווה מאתים".


ג. מכירת החמץ בימינו


מכירת החמץ בימינו אינה עומדת בתנאים שנזכרו לעיל, מהסיבות הבאות:


1) ברוב המקרים שמוכרים את החמץ לא מדובר ב"שעת הדוחק" ולא קרוב לכך, כלומר לא מדובר בהפסד ממון רב או במקרה שהיהודי זקוק לחמץ הזה לאחר הפסח, שהרי ב"ה בימינו יש שפע של מזון.


2) בשום מקום בימינו לא נעשית מכירה גמורה, החמץ לא עובר לרשותו של הגוי, היהודי לא מקבל כסף בעבור המכירה, ואין צריך לומר שהגוי לא יכול להשתמש בחמץ ככל העולה על רוחו. ויתרה מזו, ברוב המקרים הגוי העלום אפילו לא יודע היכן ומהו החמץ שכביכול קנה.


3) אף שבעת המכירה לגוי לא נקבע תנאי שמחייב מכירה חוזרת לישראל, זו רוח הדברים המפורשת, ואפשר לומר שזה תנאי גלוי וידוע שברור ליהודי וברור לגוי כשמש בצהרי יום. כל שכן ביחס ל"מכירה" שנקבע בה תנאי מפורש ל"מכירה חוזרת" בסיכום בדברים או בכתב.


לפיכך, כדי לקיים את דבר ה' בתורת משה רבנו ע"ה, ולא לעבור על בל יראה ובל ימצא, יש לבער את כל החמץ מן הבית לפני הפסח, והחכם עיניו בראשו, וחודש לפני הפסח ייזהר מלהכניס כמויות של חמץ לביתו, ויקפיד לסיים את כל החמץ שנותר בביתו עד הפסח. וסיפר לי חבר על חנווני ירא שמים שהכיר לפני כארבעים שנה, שהיה מקפיד שלא להכניס סחורת חמץ חדשה לאחר פורים (למעט לחם), ובערב הפסח כבר לא נשאר בחנותו שום חמץ. כמו כן, בזכות זאת הוא גם לא הכשיל את הרבים במכירת "חמץ שעבר עליו הפסח", שהרי אם המכירה איננה מכירה, מדובר בחמץ שעבר עליו הפסח שאסור מדרבנן ליהנות ממנו.


הערה חשובה, לדעת רבנו, אם מדובר בתערובת חמץ, כלומר במוצר שמעורב בו חמץ – אם החמץ מעורב באופן שלא ניתן לזהותו בפני עצמו, וכמוּתוֹ בתערובת פחותה משני אחוז, מותר להשאיר (="לקיים") את תערובת החמץ הזו בארון (בלא "מכירת חמץ"), ולאכלה לאחר הפסח ללא שום חשש – והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות חמץ ומצה (ד, ח):


"תערובת חמץ עוברין עליה משום בל ייראה ובל יימצא, כגון המורייס וכותח הבבלי ושכר המדי שעושין אותו מן הקמח, וכל כיוצא באלו מדברים הנאכלים".


כלומר, דווקא תערובת שיש בה כזית בכדי אכילת פרס, דהיינו דווקא תערובת ששיעור החמץ הוא זית אחד בכל שלוש ביצים, דווקא על תערובת כזו עוברים על בל-יראה ובל-ימצא. ברם, תערובת שהיא פחותה משיעור כזית בכדי אכילת שלוש ביצים אינו עובר עליה על בל-יראה ובל-ימצא, ולשיעור הזית ראו מאמרי: "שיעור כזית – מהו?". ואם תשאלו, ואיך הנני יודע שהמורייס או הכותח יש בהם כזית בכדי אכילת שלוש ביצים? ובכן, כדי להוכיח שאכן יש בהם שיעור כזה, נצרף הלכה נוספת, וכך פוסק רבנו בהלכות חמץ ומצה (א, ו):


"אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ. אבל ערוב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להן מדברים שהחמץ מעורב בהן, אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר: 'כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ' [שמ' יב, כ]. במה דברים אמורים? בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת שלוש ביצים הוא שלוקה מן התורה. אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת שלוש ביצים, אף-על-פי שאסור לו לאכול, אם אכל – אינו לוקה אלא מכת מרדות".


נמצא, שסתם מורייס וכותח יש בהם כזית בכדי אכילת שלוש ביצים. עוד עולה מן ההלכה (א, ו), שאיסור אכילת תערובת חמץ ששיעור החמץ שבה פחות מכזית בכדי אכילת שלוש ביצים, אינו מוגדר כאיסור תורה אלא כאיסור דרבנן. ומכיוון שפחתה דרגת האיסור באכילה, ההיגיון מחייב שתפחת דרגת האיסור גם לעניין בל ייראה ובל יימצא – ומותר לקיים תערובות כאלה בפסח, ולכן רבנו פוסק בהלכות חמץ ומצה לעיל (ד, ח) שדווקא תערובת חמץ עוברים עליה משום בל ייראה ובל יימצא, וכוונתו דווקא לתערובת חמץ שיש בה כזית בכדי אכילת שלוש ביצים, וכמו שהוא מדגים בהלכה לעיל (ד, ח): "כגון המורייס וכותח הבבלי ושכר המדי".