מהי ההכנה החשובה ביותר לחג הפסח?

בהלכות הפסח יש שמונה מצוות מן התורה, שלוש מצוות עשה וחמש מצוות לא תעשה:


א) שלא לאכול חמץ ביום ארבעה-עשר (=בערב הפסח) מחצות היום ולמעלה; ב) להשבית שאור מארבעה-עשר; ג) שלא לאכול חמץ כל שבעה; ד) שלא לאכול תערובת-חמץ כל שבעה; ה) שלא ייראה חמץ כל שבעה; ו) שלא יימצא חמץ כל שבעה; ז) לאכול מצה בלילי הפסח; ח) לספר ביציאת מצרים באותו הלילה.


במאמר זה נעסוק בשלוש מצוות מן התורה שיש להן קשר פנימי ייחודי, הראשונה מצות עשה והשתיים האחרונות הן מצוות לא תעשה: עשה – להשבית שאור מארבעה עשר; לא תעשה – שלא ייראה חמץ כל שבעה, שלא יימצא חמץ כל שבעה. כמו כן, נחתום את המאמר הזה בתיאור מטרותיו הנעלות של חג הפסח ובהסבר על רעיונו המוסרי והמחשבתי.


א. לא יֵרָאֶה ולא יִמָּצֵא


אסור מן התורה להשאיר חמץ ברשותנו בשבעת ימי הפסח, וכך פוסק רבנו בהלכות חמץ ומצה (ב, ב): "והמניח חמץ ברשותו בפסח, אף-על-פי שלא אכלו, עובר בשני לאווין שנאמר: 'לֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ' [שמ' יג, ז] ונאמר: 'שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם' [שם יב, יט]". כלומר, מי שמשאיר חמץ ברשותו, בין אם החמץ בביתו בין אם הוא ברשותו מחוץ לביתו, עובר על שתי מצוות לא-תעשה מן התורה.


ויש לשאול: ומה הדין אם אדם שכח בביתו חמץ? כלומר, אדם שידע על קיומו של חמץ מסוים בביתו, אך הוא שכח ממנו ולא ביערו, האם הוא עובר על שתי מצוות לא תעשה מן התורה? התשובה היא כן! ברם, לפי זה מדובר במצוות קשות מאוד, שהרי אדם הוא אדם, והוא בהחלט עלול לשכוח בביתו חמץ בפסח... ושאלה קמה וניצבה: וכי התורה ניתנה למלאכי השרת?


אמנם, אם אדם מצא בביתו חמץ שהוא כלל לא ידע על קיומו, כגון שהילדים החביאו חמץ בארון הבגדים או במקומות אחרים שאין מכניסים להם חמץ ואין חובה לבדקם – ברור שהאדם לא יתחייב על חמץ זה משום בל יראה ובל ימצא, כי אנוס רחמנא פטריה, ולפי גדרי ההלכה כלל לא חלה עליו חובה לבדוק במקומות הללו, דהיינו במקומות שאין מכניסים להם חמץ.


ב. וכי התורה ניתנה למלאכי השרת?


זכורני לפני שנים רבות דפק על דלת ביתי אחד השכנים בתוך שבעת ימי הפסח, פתחתי את הדלת, ומצאתי את שכני, רועד מפחד, בקושי מדבר, ובידו הוא מחזיק שקית גדולה של שיבולת שועל (קוואקר). הוא אמר לי שרעייתו מצאה בארון המטבח שקית של שיבולת שועל (שזה חמץ גמור, מכיוון ששורים אותו במים), והוא שואל אותי עתה מה לעשות. שאלתי אותו אם הוא ביטל את החמץ בליבו לפני הפסח, הוא אמר לי שכן, אז השבתי לו בשמחה שהכל בסדר, לא קרה שום דבר, החמץ הזה שהוא מצא כלל לא נחשב לחמץ, ומבחינה הלכתית-משפטית הוא אינו ברשותו כמו העפר שמחוץ לביתו שאינו ברשותו.


ברם, השכן עדיין לא נרגע וביקש ממני לבער את החמץ, הוא שאל אותי אם יש חובה לשרוף אותו, אמרתי לו שלפי דעתי אין חובה דווקא לשרוף אותו, שהרי מבחינתו ומבחינת ההלכה החמץ הזה הוא ממילא נחשב כמו העפר, וזרקתי את החמץ עמוק לתוך הפח הציבורי.


נמצא כי אותו שכן חשש לחינם, שהרי הוא לא "מכר" חמץ, ולכן, גם אם הוא מצא חמץ, עדיין מצבו מעולה, שהרי החמץ שמצא אינו ברשותו. לעומת זאת, אלה שמשאירים ביודעין חמץ בפסח וסומכים על מכירה שאיננה מכירה – הם אלה שעליהם לרעוד ולחשוש כעלה נידף.


מסיפור זה אנו למדים על הדבר החשוב ביותר שיש לעשות לפני החג והוא: השבתת השאור דהיינו ביטול החמץ בליבנו-במחשבתנו. השבתת השאור היא מצוה שהעניק לנו הקב"ה כדי שלא נעבור על שתי מצוות לא תעשה, גם אם מצאנו חמץ בביתנו בתוך שבעת ימי הפסח.


וכֹה דברי רבנו בהלכות חמץ ומצה (ב, א–ב):


"מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר: 'אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם' [שמ' יב, טו], ומפי השמועה למדו שראשון זה הוא יום ארבעה-עשר [=ערב פסח] [...]. ומה היא השבתה זו האמורה בתורה? היא שיבטל החמץ מליבו ויחשוב אותו כעפר וישים בליבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל".


כלומר, מצות השבתת החמץ היא השבתה מן המחשבה, אין שום תועלת במלמול מילות הביטול כאילו היו סגולה או כישוף, וכפי שנוהגים צאצאי המינים, אלא נדרשת כאן הבנה כוונה וידיעה, שהנה אנחנו מבטלים את החמץ מן המחשבה. כלומר, חובה עלינו לבער ממחשבתנו כל רצון או כל שאיפה ליהנות מן החמץ, להוציאו מרשותנו, ולקבוע במחשבתנו שהוא מעתה חסר תועלת בעבורנו כמו העפר שאינו ברשותנו, ואין דעתנו עליו לאכלו או ליהנות בו.


מהו הזמן המתאים ביותר להשבתת השאור? ובכן, ראו נא את ההלכה הבאה שם (ג, ז):


"כשגומר לבדוק [=בדיקת חמץ], אם בדק בליל ארבעה-עשר [=בלילה שלפני ליל הסדר] או ביום ארבעה-עשר [=בערב הפסח] קודם [תחילת] שש שעות [=כשעה לפני חצות היום], צריך לבטל כל חמץ שנשאר ברשותו [...] ויאמר: 'כל חמץ שיש ברשותי שלא ראיתיו ולא ידעתיו הרי הוא בטל, והרי הוא כעפר'. אבל אם בדק [בערב הפסח] מתחילת שעה שישית ולמעלה – אינו צריך לבטל [ואף אינו יכול לבטל], שהרי אינו ברשותו, שכבר נאסר בהנייה".


רבנו מדגיש, שחובה להשבית את החמץ מן המחשבה לפני שהוא ייאסר בהנאה, כלומר עד כשעה לפני חצות יום ארבעה-עשר [=ערב פסח]. ולעניות דעתי רצוי שהאדם ירגיל את עצמו לבטל את החמץ בליבו גם לאחר בדיקת החמץ וגם למחרת. מכל מקום, עדיין נותר לנו להבין, מדוע לא ניתן להשבית את החמץ ממחשבתנו לאחר שהחלה השעה השישית?


ובכן, הנה לפניכם תשובת רבנו שם (ג, ח):


"אם לא ביטל קודם שש [=קודם שהחלה השעה השישית ביום], ומצא חמץ [בשבעת ימי הפסח] שהיה דעתו עליו והיה בליבו [כלומר, שידע על קיומו] ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו, הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא, שהרי לא ביער ולא ביטל. ואין הביטול עתה מועיל לו כלום לפי שאינו ברשותו, והכתוב עשהו כאילו הוא ברשותו לחייבו משום לא יראה ולא ימצא".


רבנו הרמב"ם מסביר, שביטול החמץ אינו מועיל לאחר שהחלה השעה השישית ביום ארבעה-עשר, משום שלאחר שהחל הזמן שבו החמץ אסור באכילה מן התורה, התורה הפקיעה את בעלות האדם על החמץ, ומכיוון שהחמץ כבר אינו ברשות האדם, הוא אינו יכול עוד לבטלו.


וראוי להוסיף הבהרה: אף שהחמץ אסור באכילה מן התורה רק מתחילת שעה שביעית, מכיוון שחכמים הוסיפו ואסרו את החמץ בהנאה מתחילת שעה שישית, דהיינו, הוציאו אותו מרשותו של האדם מתחילת שעה שישית – חובה להשבית את החמץ עד תחילת שעה שישית.


ג. יסודותיו המשפטיים של הדין


כאמור, ביטול החמץ מן המחשבה לפני שהחלה השעה השישית בערב הפסח מועיל להוציא את החמץ מרשותנו. ברם, הוא חסר תועלת אם הוא נעשה לאחר שהחלה השעה השישית, מכיוון שלאחר-מכן החמץ כבר לא נחשב ברשותנו. ויש לשאול, אם לפי מסורת התורה-שבעל-פה החמץ יוצא מרשותנו לאחר שהחלה השעה השישית, מדוע יש צורך בביטולו ובהוצאתו מרשותנו לפני-כן? הרי ממילא החמץ ייצא מרשותנו לאחר שתחל השעה השישית?


יוסף קאפח משיב לשאלה זו בפירושו להלכות חמץ ומצה (פרק א, אות טו):


"לאחר זמן איסורו אין השינוי במהות החמץ שמעתה אין מועיל לו ביטול, השינוי הוא בשליטת האדם שניתקה, שמעתה אינו ברשותו לבטלו, ואין לו שליטת בעלות גמורה עליו, אלא שהתורה שייכה אותו לאדם בנקודה אחת בלבד והיא: 'עשאתו ברשותו לעבור עליו', אך החמץ במהותו נשאר בדין הביטול אלא שאין מי שיבטלו".


כלומר, אף שהחמץ נמצא בפסח ברשותו הפיסית של האדם, מבחינה הלכתית-משפטית אין לו בעלות עליו, ולכן הוא אינו יכול לבטלו ולהוציאו מרשותו, כי התורה הפקיעה את החמץ מרשותו במהלך חג הפסח. ברם, הפקעת החמץ מרשותו של האדם איננה מוחלטת, ובנקודה אחת ויחידה עדיין יש לו בעלות עליו. כלומר, התורה הותירה לאדם זיקת-בעלות על החמץ אך ורק כדי לעבור עליו בשתי מ