מה הדבר החשוב ביותר לפני חג הפסח?

בהלכות הפסח יש שמונה מצוות מן התורה, שלוש מצוות עשה וחמש מצוות לא תעשה: א) שלא לאכול חמץ ביום ארבעה-עשר (=בערב פסח) מחצות היום ולמעלה; ב) להשבית שאור מארבעה-עשר; ג) שלא לאכול חמץ כל שבעה; ד) שלא לאכול תערובת-חמץ כל שבעה; ה) שלא ייראה חמץ כל שבעה; ו) שלא יימצא חמץ כל שבעה; ז) לאכול מצה בלילי הפסח; ח) לספר ביציאת מצרים באותו הלילה.


במאמר זה נעסוק בשלוש מצוות מן התורה שיש להן קשר פנימי, הראשונה מצות עשה והשתיים האחרונות הן מצוות לא תעשה: עשה – להשבית שאור מארבעה עשר; לא תעשה – שלא ייראה חמץ כל שבעה, שלא יימצא חמץ כל שבעה.


א. לא ייראה ולא יימצא


אסור מן התורה להשאיר ברשותנו חמץ בפסח, וכך פוסק רבנו בהלכות חמץ ומצה (ב, ב): "והמניח חמץ ברשותו בפסח, אף-על-פי שלא אכלו, עובר בשני לאוין שנאמר: 'לֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ' [שמ' יג, ז] ונאמר: 'שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם' [שם יב, יט]". כלומר, מי שמשאיר ברשותו חמץ, בין אם החמץ בביתו בין אם הוא ברשותו מחוץ לביתו, עובר בשתי מצוות לא תעשה מן התורה.


ונשאלת השאלה, מה הדין אם אדם שכח בביתו חמץ? האם הוא עובר על שתי מצוות לא תעשה מן התורה? התשובה היא כן. נמצא שלכאורה, מדובר במצוות קשות מאוד, שהרי אדם הוא אדם, ולא נדיר שאדם שוכח בביתו חמץ בפסח, ובמיוחד אם יש לו ילדים ב"ה והחביאו חמץ בבית ונמצא החמץ בתוך החג – האם התורה ניתנה למלאכי השרת?


זכורני לפני כחמש-עשרה שנים דפק אצלי בדלת אחד השכנים בתוך שבעת ימי חג הפסח, פתחתי את הדלת, ומצאתי את שכני, רועד מפחד, בקושי מדבר, ובידו מחזיק שקית גדולה של שיבולת שועל. הוא אמר לי שרעייתו מצאה בארון שקית של שיבולת שועל (שזה חמץ גמור, מכיוון ששורים אותו במים), והוא שואל מה לעשות. שאלתי אותו אם הוא ביטל את החמץ בליבו לפני הפסח, הוא אמר לי שכן, אז השבתי לו במאור פנים שהכל בסדר, לא קרה שום דבר, החמץ הזה שהוא מצא לא נחשב לחמץ, ומבחינה הלכתית-משפטית הוא אינו ברשותו כמו העפר שאינו ברשותו. עדיין הוא לא נרגע וביקש ממני לבער את החמץ, הוא שאל אותי אם יש חובה לשרוף אותו, אמרתי לו שלפי דעתי אין חובה דווקא לשרוף אותו, שהרי מבחינתו הוא ממילא כעפר, וזרקתי את החמץ עמוק לתוך הפח הציבורי.


נמצא כי אותו שכן חשש לחינם, שהרי הוא לא מכר חמץ, ולכן גם אם מצא חמץ, עדיין מצבו מעולה (שהרי החמץ שמצא אינו ברשותו) ביחס לאלה שמשאירים ביודעין חמץ בפסח וסומכים על מכירה שאיננה מכירה – והם אלה שעליהם לרעוד ולחשוש כעלה נידף.


מסיפור זה אנו למדים על הדבר החשוב ביותר לעשות לפני החג והוא: השבתת שאור – ביטול החמץ. השבתת השאור היא מתנה שהעניק לנו הקב"ה, כדי שלא נעבור על שתי מצוות לא תעשה, גם אם מצאנו חמץ בבית בתוך שבעת ימי הפסח.


ב. השבתת שאור


רבנו פוסק בהלכות חמץ ומצה (ב, א–ב):


"מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר: 'אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם' [שמ' יב, טו], ומפי השמועה למדו שראשון זה הוא יום ארבעה-עשר [=ערב פסח] [...]. ומה היא השבתה זו האמורה בתורה? היא שיבטל החמץ מלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל".


כלומר, מצות השבתת החמץ היא השבתה מן המחשבה, וכפי שכותב מָרי שם: "והכוונה שלא די שיבטל בלבו או אפילו שיוציא בשפתיו, ובעומק מחשבתו דעתו עליו שזוהי מידת כל אדם, אלא צריך שיסלקנו מלבו לגמרי". כלומר, חובת מצוה זו לבער ממחשבתנו כל רצון או שאיפה ליהנות מן החמץ, להוציאו מרשותנו ולקבוע במחשבתנו שהוא מעתה חסר תועלת בעבורנו כמו העפר שאין דעתנו עליו לאכלו. נעבור עתה לבדוק מהו הזמן המתאים ביותר להשבתת השאור? ולשם כך נעיין בהלכה הבאה (שם ג, ז):


"כשגומר לבדוק [=בדיקת חמץ], אם בדק בליל ארבעה-עשר [=בלילה שלפני ליל הסדר] או ביום ארבעה-עשר [=בערב הפסח] קודם [תחילת] שש שעות [=כשעה לפני חצות היום], צריך לבטל כל חמץ שנשאר ברשותו [...], ויאמר: 'כל חמץ שיש ברשותי שלא ראיתיו ולא ידעתיו הרי הוא בטל, והרי הוא כעפר'. אבל אם בדק [ביום] מתחילת שעה שישית ולמעלה – אינו צריך לבטל, שהרי אינו ברשותו, שכבר נאסר בהנייה".


רבנו מדגיש, שחובה להשבית את החמץ מן המחשבה לפני שהוא ייאסר בהנאה, כלומר כשעה לפני חצות יום ארבעה-עשר [=ערב פסח]. ויש להבין, מדוע לא ניתן להשבית את החמץ ממחשבתנו לאחר שהחלה השעה השישית? הנה תשובת רבנו שם (הל' ח):


"אם לא ביטל קודם שש [=קודם שהחלה השעה השישית ביום], ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו, ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו, הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא, שהרי לא ביער ולא ביטל. ואין הביטול עתה מועיל לו כלום לפי שאינו ברשותו, והכתוב עשהו כאילו הוא ברשותו לחייבו משום לא יראה ולא ימצא".


הרמב"ם מסביר, שביטול החמץ אינו מועיל לאחר שהחלה השעה השישית, משום שלאחר שהגיע הזמן שבו החמץ אסור באכילה, התורה הפקיעה את בעלות האדם על החמץ, ומכיוון שאין החמץ עתה ברשות האדם, כבר לא ניתן עוד לבטלו.


ג. יסודותיו המשפטיים של הדין


כאמור, ביטול החמץ מן המחשבה לפני שהחלה השעה השישית בערב הפסח מועיל להוציא את החמץ מרשותנו. ברם, הוא חסר תועלת אם הוא נעשה לאחר שהחלה השעה השישית, מכיוון שלאחר-מכן החמץ כבר לא נחשב ברשותנו. ויש לשאול, אם החמץ יוצא מרשותנו לאחר שהחלה השעה השישית, מדוע יש צורך בביטולו ובהוצאתו מרשותנו? הרי ממילא החמץ ייצא מרשותנו לאחר שתחל השעה השישית?


מָרי משיב לשאלה זו שם (פרק א, אות טו):


"לאחר זמן איסורו אין השינוי במהות החמץ שמעתה אין מועיל לו ביטול, השינוי הוא בשליטת האדם שניתקה, שמעתה אינו ברשותו לבטלו, ואין לו שליטת בעלות גמורה עליו, אלא שהתורה שייכה אותו לאדם בנקודה אחת בלבד והיא: 'עשאתו ברשותו לעבור עליו', אך החמץ במהותו נשאר בדין הביטול אלא שאין מי שיבטלו".


כלומר, אף שהחמץ נמצא בפסח ברשותו הפיסית של אדם, מבחינה הלכתית-משפטית אין לו בעלות עליו, ולכן הוא אינו יכול לבטלו ולהוציאו מרשותו, כי התורה הפקיעה את החמץ מרשותו במהלך חג הפסח. ברם, הפקעת החמץ מרשות האדם איננה מוחלטת, ובנקודה אחת ויחידה עדיין יש לו בעלות עליו, והיא מותירה לאדם זיקת בעלות על החמץ אך ורק כדי לעבור עליו בשתי מצוות לא תעשה: "בל יראה" ו"בל יימצא".


ונותרה לנו שאלה אחרונה: מדוע הביטול במחשבה משנה את מעמדו של החמץ? מהו סוד כוחו של הביטול? גם על שאלה זו משיב מָרי שם (פרק ב, אות ג):


"לדעת רבנו [...] הביטול [הוא] [...] דין מיוחד שהתורה העניקה לישראל כדי שלא יבואו לידי עבירה, וכעין: 'בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין' [קידושין ל ע"ב] [...]. יש אצלנו דינים משפטיים עקרוניים ששׂכל אנוש פשוט יתקשה להבינם, כגון 'מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה': התורה אמרה ליתן לכהן חמש סלעים פדיון הבן, ואבי הבן נותן לכהן חמש סלעים על מנת שתחזיר לי בעוד רבע שעה, הרי זו מתנה ובנו פדוי. אף כאן, התורה אמרה 'לֹא יֵרָאֶה לְךָ', והתורה אמרה שעל ידי הביטול אינו 'לְךָ' – הרי ש'תשביתו', 'תבטלון' כתרגום אונקלוס [...], הוא עיקרון משפטי".


נמצא שמצות השבתת השׂאור הוא עיקרון משפטי שנקבע בתורה, ותכליתו להעניק פוליסת ביטוח הלכתית-משפטית לעם ישראל, שלא יעברו על שתי מצוות לא תעשה: "בל ייראה" ו"בל יימצא". פוליסה זו מבטיחה, שגם אם נמצא חמץ ברשותו של אדם בתוך חג הפסח, לא ידבק בנפשו שום רפש עוון, והיא תישאר זכה וברה כפי שהייתה.


ד. דיוק בלשון הביטול


לשון הביטול קצת לא מובן. לכאורה מלשון הביטול עולה שתכליתו "להפוך" את החמץ לעפר. ברם, ברור שהביטול לא באמת "הופך" את החמץ לעפר, החמץ נשאר חמץ, ואם אדם נזקק לאכלו צריך לברך עליו ברכת המוציא וברכת המזון. כיצד אפוא יש להבין את הביטול, וכיצד לשונו תואמת את תכליתו המשפטית בסילוק קניינו של האדם מן החמץ? כדי לברר עניין זה נעיין שוב בלשון הביטול של רבנו וכן בלשון הביטול של רס"ג.


רבנו כאמור פוסק שלשון הביטול הוא: "כל חמץ שיש ברשותי שלא ראיתיו ולא ידעתיו הרי הוא בטל, והרי הוא כעפר". מָרי מביא בפירושו שם (פרק ג, אות טז) את נוסח הביעור שנמצא בסידורו של רבנו סעדיה גאון, וטוען שנוסחו של רס"ג בעניין זה מעולה מנוסח הרמב"ם, וזה לשונו של רס"ג בסידורו:


"וכאשר גמר לבדוק יבטל החמץ מרשותו במחשבה ובדיבור, והוא שיאמר: 'כל חמץ שנשאר ברשותי ואיני יודעו, הרי ביטלתיו מרשותי והרי הוא כמו העפר', ואם אמר בלשון התרגום [...]: 'כל חמירא דאיכא ברשותאי ולא ידענא ביה לבטול מרשותאי ולהוי כעפרא' [כלומר, אדם יכול לומר את נוסח הביטול בעברית או בארמית]".


כאמור, נוסח זה של רס"ג מעולה מנוסח הרמב"ם, ומָרי מסביר שם מדוע:


"זהו לשון רס"ג, ונוסח נאה הוא, שאינו מבטל את החמץ עצמו ועושהו עפר, אלא מבטלו מרשותו, כלומר מסלק את קניינו בו, והרי הוא כעפר שאין לי בו רשות [=לא חלה עליו רשותי] [...], וכאן דין מיוחד קבעה התורה בחמץ שאני מסלק את רשותי ממנו, ומבחינת רשותי שהייתה רבוצה עליו הרי הוא כעפר. וקצת תימה שרבנו לא אימץ נוסח זה. ונראה לי כי בדרך זו יש להבין את כוונת רבנו".


ה. רעיונו המחשבתי של חג הפסח


מדוע נצטווינו במצוות המיוחדות לחג הפסח? מדוע נאסר עלינו לאכול חמץ? מדוע נתחייבנו לאכול מצה בליל הסדר? התשובה באופן כללי נעוצה במצוה האחרונה שנתחייבנו בה והיא: לספר ביציאת מצרים בליל הסדר, כלומר מצות זכירת יציאת מצרים, כי היא התכלית.


בספר שמות (יב, לט) נאמר: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" – עם-ישראל ממהר לצאת מארץ-מצרים כאיש אחד, כדי שלא יאחר שום אדם לצאת עם כל העם, וכדברי רבנו במורה (ג, מו): "שמא יתאחר אחד ויפסיד את היציאה בקהל בני אדם, ויהיה אפשר להזיק לו ולהתנכל לו". בשל המהירות לצאת ממצרים כאיש אחד, לא הייתה אפשרות להמתין עד שיתפח הבצק, ומיד לאחר שלשו אותו הכניסו אותו לתנור. לפיכך אומר רבנו שם: "נקבעו אותם המצבים לדורות כדי לזכור היאך היה הדבר" – ומסיבה זו נצטווינו לאכול מצה בליל הפסח ונאסר עלינו לאכול חמץ, כדי שנזכור את יציאתנו מארץ מצרים מבית עבדים.


ישנה אפוא חובה לזכור את המצבים שהיו באותה העת, כדי לזכור את יציאת מצרים לדורות, וכמו שנאמר בשמות (יג, ג): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ". ברם, מדוע נצטווינו באופן מיוחד לזכור דווקא את יציאת מצרים? ומדוע נתייחד למטרה זו חג בן שבעה ימים ובו שמונה מצוות מן התורה? רבנו במורה מבאר את חשיבותו של חג הפסח (ג, מג):


"ושני החגים הללו [...] סוכות ופסח מלמדים רעיון ומידות: הרעיון בפסח הוא זיכרון אותות מצרים והשרשתן לדורות [...]; והמידות, הם שיהא האדם זוכר תמיד ימי הרעה בימי הטובה, כדי שתגדל תודתו את ה' ותושג לו הענווה ושפלות הרוח, ולכן יאכל מצה ומרור בפסח כדי לזכור מה שאירע לנו".


הרעיון של חג הפסח בא לידי ביטוי בזכירת אותות מצרים: זכירת הניסים המופלאים שנעשו לנו וזכירת ההצלה הגדולה ממצרים מבית עבדים – בזכרנו את ההצלה הגדולה, ניזכר במשה רבנו ובתכלית היציאה ממצרים: מעמד הר סיני וקבלת התורה, ויציאתנו משעבוד רוחני וגופני לעבודת אל אמת ולחירות מהתאוות הגופניות. ובמלים אחרות, מטרת זכירת אותות מצרים וכל מה שאירע שם, היא לעורר אותנו להיזכר ולהזכיר את התכלית הרעיונית של היציאה מטומאת ארץ-מצרים, והיא: קבלת מצוות התורה הקדושה והטהורה, והתרוממות מוסרית ומחשבתית לעבודת אל אחד שאין-כיוצא-בו.


המידות הטובות שמלמד חג הפסח הן הענווה והכרת הטוב. חובה על כל אדם לזכור את ימי הרעה בימי הטובה, כדי שלא ירום לבו, וישגה לחשוב ש"כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דב' ח, יז). אלא יזכור תמיד, שאלמלא פעולות ה' להוציאנו ממצרים, עדיין היינו אנו ובנינו משועבדים לפרעה. עדיין היינו שבויים בחושך הסכלות ועבדים נרצעים לתאוות, גרועים מבהמות. וה' יתברך עשה עמנו חסד עצום, ובזכות אבותינו אברהם יצחק ויעקב, הוציא אותנו משעבוד לחירות, ומחושך התאוות להתרוממות המחשבה. וכמו שנאמר בתורה: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה" (דב' ח, יח).



0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!