ספר הנבואה וספר התיאום
רבנו מודיע לנו בפירושו למשנה מסכת סנהדרין (י, א), שהוא עתיד לחבר ספר אשר בו הוא יסביר את ענייני הדרשות והמשלים המובאים בספרות חז"ל וכיצד יש להבין אותם. כלומר, מה הם נמשליהם ומהי מטרת חז"ל באותן האגדות אשר פשטיהן רחוק מאד מן השכל הישר. רבנו רצה לקרוא לספר זה "ספר התיאום", כנראה משום שמטרתו הייתה לתאם ולהתאים את דרשות חז"ל לאדני ההיגיון והשכל הישר ולבאר אותן לאור כללי המחשבה של תורת משה. הרמב"ם כבר החל לחבר את הספר הזה, אך החליט בשלב מסוים לחדול מיוזמתו, ופרקי הספר הזה שרבנו הספיק לכתוב אבדו במהלך הדורות ולא נותר מהם בידינו מאומה.
והנה דברי רבנו בעניין "ספר התיאום" בפירושו למשנה סנהדרין (י, א), וכֹה דבריו: "ואני עתיד לחבר חיבור, אאסוף בו כל הדרשות הנמצאות בתלמוד וזולתו ואבארם ואסבירם הסבר מתאים לאמת, ואביא ראיות לכל זה מדבריהם, ואגלה מה מהם כפשוטו, ומה מהם משל, ומה מהם אירע בחלום והזכירוהו בלשון פשוט כאילו אירע בהקיץ. ובאותו החיבור אבאר לך דעות רבות, ושם אבאר כל הדברים אשר הבאתי לך מהם בדבריי אלה דוגמאות מעטות כדי שתקיש עליהן". [ושם, ביסוד השביעי משלושה-עשר היסודות, כותב:] "ולכן אניחהו למקומו או ב'ספר ביאורי הדרשות' [=ספר התיאום] שהבטחתי בו, או בספר הנבואה שהתחלתי לחברו".
כאמור, ספר נוסף שרבנו הזכיר הוא "ספר הנבואה" ובו ביקש לבאר את נבואות הנביאים אשר מופיעות בכתבי-הקודש. רבנו החל לעסוק בנבואות באופן שיטתי ויסודי, כלומר לצטט ולתאר כל נבואה ונבואה ולבאר את העניינים העמוקים אשר חבויים וטמונים בהן. ברם, רבנו החליט בשלב מסוים לזנוח גם את שיטת הביאור הזו, וגם הפרקים שרבנו הספיק לחבֵּר מספר זה אבדו כולם, ולא נותר בידינו מאומה גם מזה. ובהמשך נבין מדוע רבנו זנח ספרים אלה.
רבנו מבאר לעיל, שהעניינים השונים שהוא יסביר בכתביו בענייני מחשבה, לא נועדו רק לצורך מקומן אלא הן נועדו גם ואולי בעיקר "כדי שתקיש עליהן" – כלומר כדי שנלמד מהם את כללי המחשבה וכיווני החשיבה הרצויים והנכונים. ובאמצעות כללי המחשבה הללו, נלמד גם לעניינים אחרים שרבנו לא הזכיר, בלמידת דבר מתוך דבר. הוי אומר, במורה רבנו עוסק בנבואות מסוימות של נביאי ישראל, וכן באגדות מסוימות שחז"ל חיברו והונצחו בספרות חז"ל. כלומר, רבנו הותיר לנו מעט ביאורים יחסית לנבואות הנביאים ע"ה ולאגדות חז"ל, אך באותו המעט ובכללות ספרו מורה-הנבוכים, הוא הניח לנו יסודות חשובים וכלים רבים כדי לפענח את משלי הנביאים ואגדות חז"ל: ספרו של רבנו רצוף ברעיונות, כיווני מחשבה וכללי השקפה אשר ניתן באמצעותם להבין את רובן הגדול של נבואות הנביאים ואגדות חז"ל ואולי אפילו את כולן, כי האדם זך הלבב וישר המחשבה – אם ישתוקק לכך בכל מאודו ויתחנן לה' שיגלה לו את הסודות הכמוסים, אין לי ספק שה' יפתח לו את שערי החכמה ויוביל אותו להיכל הדעת. וכל שכן בדורנו, דור המדע והדעת שבו אפשרויות קניית החכמה כל-כך מפותחות ומשוכללות – כך שכל מי שרוצה באמת, יכול להתרומם להבנת הדברים העמוקים ולמצוא דברי חפץ.
א. משלי ספר התורה
אחת הטענות המרושעות ביותר ששמעתי, היא הטענה שפירושו של רש"י לתלמוד תואם את השקפות חז"ל, כאילו רש"י הוא בסך-הכול ממשיך דרכם של חז"ל בהשקפותיו המאגיות האליליות, שהרי אם נעיין באגדות חז"ל נמצא בפשטיהן ענייני מאגיה והזיות לרוב... טענה זו נובעת מאי-הרצון להבין שחז"ל דיברו במשלים וחידות, ואי-הרצון הזה נובע משטיפת-מוח של מאות רבות בשנים, לפיה התלמוד הבבלי כולו הינו בגדר תורה-שבעל-פה עד שאין סוגיה בו היוצאת מידי פשוטה – בדיוק כמו היחס לפסוקי התורה לפיו אין מקרא יוצא מידי פשוטו.
ובכן, ברור הדבר שאפילו בתורה שניתנה לנו מפי-הגבורה ונוֹעדה ויוּעדה להיות טקסט פשטני, אפילו בה ישנם משלים לא מעטים, לדוגמה: תיאור בריאת העולם שבראש התורה – שהרי הנהגתו של הקב"ה את הבריאה המתחדשת מדי יום ביומו, היא באמצעות תהליכי התפתחות טבעיים וארוכים, מדוע אפוא שדווקא בבריאת עולמו הוא יפעל בדרך של הוקוס-פוקוס?
וכֹה דברי רבנו בעניין "מעשה בראשית" בהקדמתו למורה (עמ' ח):
"ומחמת גודל הדבר ורוממותו [של מעשה בראשית], ומחמת חוסר יכולתנו להשיג את הדברים הגדולים כפי שהם, נאמרו לנו הדברים העמוקים – אשר הוזקקה החכמה האלוהית להודיענו אותם – במשלים וחידות ובדברים סתומים מאד, כמו שאמרו [חכמים] ז"ל: להגיד כוח מעשה בראשית לבשר ודם אי-אפשר. לפיכך סתם לך הכתוב: 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים' וכו'. הנה העירוךָ [חכמים] כי הדברים האלה האמורים סתומות. וכבר יָדעת דְּבר שלמה: 'רָחוֹק מַה שֶּׁהָיָה וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ' [קה' ז, כד], ועָשה את הדיבור בכל זה בשמות המשותפים, כדי שיבינום ההמון לפי עניין שהוא כדי הבנתם וחולשת דעתם [כלומר, שיבינו מהם אך ורק את ההשקפות הבסיסיות שהם זקוקים להן בשל חולשת דעתם], ויבינֵם השלם שכבר למד באופן אחר".
אולם, גם תפישׂת משלי התורה כפשוטם מדרדרת לתהום רבה, וכדברי רבנו במורה (ב, כט):
"כל מה שנזכר בתורה במעשה בראשית אין כולו כפשוטו כפי שמדמֶּה בו ההמון, כי אילו היה הדבר כך לא חסו עליו אנשי המדע ולא השתדלו חכמים להעלימו, ומנעו מלדבר בו ברבים [ראו חגיגה ב, א] לפי שאותם הפשטים מביאים להפסד [של] דמיון גדול והתדרדרות להשקפות רעות ביחס לה' או לכחש מוחלט וכפירה ביסודות התורה. ולכן הנכון להימנע מלבאר אותם כפי העולה בדמיון תוך ריקנות מן המדעים, ולא כמו שעושים הדרשנים והמפרשים המסכנים [=ואולי את הפתאים ראוי לכנות 'מסכנים' אך גדוליהם המתעים את העם בתהו, מינים ארורים הם – 'מורידין ולא מעלין'] שהם מדמים כי ידיעת פירוש המילים היא חכמה, וריבוי הדברים ואריכותם היא לדעתם תוספת שלמות. אבל הבנתם [=הבנת דברי המקרא וחז"ל] בדעה נכונה [דהיינו] אחרי ההשתלמות במדעים המוּכחים וידיעת הסודות הנבואיים – הרי הוא חובה".
עוד דוגמה לעניין שאין ספק שהוא משל הוא סיפור חטא עץ הדעת, שהרי מהבנת הסיפור כפשוטו עולות תמיהות גדולות כלפי בורא-עולם, לדוגמה: וכי הוא חשש מן האדם? וכי הוא חשש שהאדם יאכל מעץ החיים ויהפוך לישות אלהית שחיה לעולמים ואשר אין לו-להקב"ה שליטה עליה? וברור שכל עניין עץ הדעת הינו משל לנהייה אחרי הבהמיוּת, וכמו שהוּסבר במאמר: "סודם של עץ הדעת ועץ החיים". כמו כן, רק על האדם נֶאֱמר שניתן לו צלם אלהים, כיצד אפוא אנחנו מוצאים בריה נוספת בעולם – הנחש, שיש לה השׂגה ויכולת בחירה להיטיב ולהרע? וכי דברי התורה אינם מדויקים או חלילה מסולפים? היעלה על הדעת כדבר הזה?
יתר-על-כן, אחד הכללים החשובים ביותר בתורת האמת הינו: "דיברה תורה כלשון בני אדם". כלומר, התורה נקטה בלשונות של הגשמה כלפי הקב"ה, כדי להנחיל השקפות נכונות לבני האדם בראשית דרכם המחשבתית. לדוגמה, נאמר בתורה על הקב"ה שהוא "רואה", כדי להנחיל לבני האדם את ההשקפה שלא נעלם מהקב"ה מאומה ממעשיהם וממחשבותיהם – ולאחר שבני האדם יתרגלו למחשבה שהקב"ה מצוי ומשגיח, לאט-לאט הם יתרוממו להבין שראייתו איננה ראיית-עין אנושית חומרית מוגבלת, אלא ידיעה והשׂגה מסוג אחֵר לגמרי.
ואם התורה לא הייתה נוקטת בגישה זו, היא לא הייתה מצליחה להעביר מסרים יסודיים רבים – שהרי בני האדם בראשית דרכם המחשבתית אינם מסוגלים להבין מאומה מעבר לְמה שהם מכירים בחושיהם ובמושׂגיהם החומריים, והיו מדמים כי הקב"ה אינו קיים באמת – שהרי אם התורה הייתה מדייקת לומר שהקב"ה "מצוי ולא במציאות" או "רואה ולא בעיניים" או "שומע ולא באוזניים" או "חי ולא בחיוּת" או "רוצה ולא ברצון" וכיו"ב, המוני הפוקרים היו מנופפים במסקנת ההפקרות הנוחה להם, לפיה תורת-האמת הבל היא מעשה תעתועים! ועוד בעניין זה ראו: "מדוע דיברה תורה כלשון בני אדם?", ו"עוד בעניין: דיברה תורה כלשון בני אדם".
ואם אפילו בתורת-האמת שנֶּאמר עליה: "אין מקרא יוצא מדי פשוטו", עדיין יש עניינים לא מעטים שחובה להתייחס אליהם כמשלים וחידות, איך יעלה על הדעת שיש להבין את ספרות המדרש והאגדה – ששׁמה מעיד עליה שהיא ספרות של משלים וחידות – כספרות פשטנית אשר מתארת נסיבות והתרחשויות פשטניות שאירעו כהווייתן? והלא זו סכלות חמורה! ולא רק בתורה שניתנה לנו מפי-הגבורה, גם בדברי הנביאים ישנם משלים רבים מאד, וישאל השואל: מדוע הקב"ה מעביר מסרים לנביאים באמצעות משלים? מדוע יש צורך בהם? ובכן, נראה לי שהנביאים לא היו מסוגלים מבחינה מחשבתית לקבל את הנבואות באופן ישיר (למעט משה רבנו), והעברת השפע הנבואי באמצעות הכוח המדמה אִפשרה להם לקבל את המסרים מאת ה' יתעלה, ולשמור על דעתם שלמה מעוצמת הקִרבה המחשבתית לה' יתעלה שמו.
ועל-כל-פנים, הנה לפניכם דברי רבנו במורה (עמ' ט) בעניין משלי הנביאים ע"ה:
"דע, כי מפתח הבנת כל מה שאמרו הנביאים ע"ה וידיעת אמיתתו הוא הבנת המשלים וענייניהם וביאור לשונותיהם ['כולל מטבע לשון, שיטת סגנון ובניין, ואף ביטויי מלים' (קאפח)], וכבר ידעת אמרוֹ יתעלה: 'וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה' [הושע יב, יא; כלומר, אודיעֵם דבריי על-ידי דימויים משלים וחידות], ויָדעת אמרוֹ: 'חוּד חִידָה וּמְשֹׁל מָשָׁל' [יח' יז, ב] ויָדעת כי מחמת ריבוי שימוש הנביאים במשלים אמר הנביא: 'הֵמָּה אֹמְרִים לִי הֲלֹא מְמַשֵּׁל מְשָׁלִים הוּא' [שם כא, ה]. וכבר ידעת מה שפתח בו שלמה: 'לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם' [מש' א, ו]".
רבנו מוסיף ומביא ראיה גם מדברי חז"ל בשיר-השירים רבה (א, ח), וכֹה דבריו:
"אמרוּ במדרש: לְמה היו דברי תורה דומים עד שלא עמד שלמה? לִבאר שהיו מימיה עמוקים וצוננים ולא היה אדם יכול לשתות מהן, מה עשה פיקח אחד? סיפק [=קשר] חבל בחבל, ומשיחה למשיחה ודלה ושתה – כך היה שלמה, מִמָּשָׁל למשל ומדבר לדבר עד שעמד על דברי תורה, זה לשונם [של חז"ל]. ואיני חושב שֶׁיְּדַמֶּה אחד מבעלי הדעות השלמות שדברי תורה הרמוז עליהן כאן, אשר ביקש עצות להבנתם על-ידי הבנת המשלים, הם דיני עשיית הסוכה והלולב ודין ארבעה שומרים, אלא הכוונה כאן הבנת העמוקות [כמשלי הנביאים] בלי ספק".
ב. אגדות חז"ל
בהקדמת פירושו למשנה (עמ' יט) רבנו מזהיר אותנו לבל נטעה לסבור שעניין הדרש שהובא בתלמוד הוא "קל חשיבות או שתועלתו מעטה", אלא הוא "לתכלית גדולה מאד", הואיל והוא "כולל מן הרמזים העמוקים והעניינים הנפלאים, לפי שאם יעיינו עיון מעמיק באותן הדרשות, יובן מהן מהטוב המוחלט מה שאין למעלה ממנו". ברם, אם נתבונן בדרשות חכמים במבט שטחי, כלומר "בפשוטן, תמצא בהן נגד המושׂכל [הדעת וההיגיון] מה שאין למעלה ממנו".
הרמב"ם מוסיף ומסביר שם, שחכמים ע"ה הסתירו את החכמה משלוש סיבות:
"[א] האחת לעורר הבנת הלומדים; [ב] וגם לָשׁוֹעַ [=לכסות בטיט את] עיני הכסילים אשר לא יוּאָרוּ ליבותיהם לעולם, ולוּ תוּצע לפניהם האמת היו סוטים מעליה כפי חסרון טבעם [...] לפי שאין שִׂכלם שלם עד כדי לקבל את האמת על בּוּרְיָהּ. [...] וּלְמַד על ענין זה ממאמר שלמה: 'דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ' [שיה"ש ד, יא], ופירשוהו [חכמים ע"ה] [...] שהמושׂגים הערֵבים, שהנפש מתענגת בהם כעונג חוש הטעם בדבש וחלב, ראוי שלא ייאמרו [...] וזהו אמרוֹ: 'תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ'. [...]; [ג] ועוד, שהלימוד לרבים לא ייתכן אלא בדרך של חידה ומשל כדי לכלול את הנשים והנערים הקטנים, כדי שכשתגיע דעתם לשלמות ידעו עניין אותם המשלים".
מדברי רבנו שוב עולה שאגדות חז"ל הן משלים, ומטרותיהן שלוש: 1) לעורר את הבנת הלומדים באתגר מחשבתי של הבנת משלים; 2) לשוע את עיני הכסילים אשר אין שׂכלם שלם כדי לקבל את מושגי האמת; 3) וכן מפני שהלימוד לרבים לא ייתכן אלא בדרך חידה ומשל כדי לכלול את הנשים והנערים הקטנים (וברור שמטרה זו נוגעת בעיקר למשלי כתבי-הקודש).
עיקרון זה, לפיו אסור להבין ולפרש את אגדות חז"ל ודרשותיהן התמוהות הנוגדות את השׂכל הישר – כפשוטן, הוא אחד היסודות החשובים ביותר במשנת הרמב"ם. כמו כן, רבנו מצהיר במורה (עמ' ח), שאין להבין כפשוטו שום עניין דמיוני המופיע בפשטי דרשות חז"ל הללו:
"וכבר אז הבטחנו ב'פירוש המשנה' שאנו נבאר עניינים מופלאים ב'ספר הנבואה' וב'ספר התיאום', והוא ספר אשר הבטחנו שנבאר בו עניינים הקשים שבכל הדרשות, אשר פשטיהן נוגדים מאד את האמת מחוץ לכל מושׂכל והם כולם משלים".
נשים לב להסתייגותו הגדולה של רבנו מפשטי אגדות חז"ל, שהרי הוא אומר שהם: "נוגדים מאד את האמת", וכן מוסיף: "מחוץ לכל מושׂכל", ואף חותם בקביעה חד-משמעית אשר תכליתה להרחיק אותנו לחלוטין מהבנת אגדות חז"ל הללו כפשוטן: "והם כולם משלים". בהמשך דברי רבנו בפירושו למשנה, במסכת סנהדרין שבסדר נזיקין, רבנו קובע, שפשטי מדרשי חז"ל – שהם כאמור "נגד המושׂכל" – הם גם דברים "בלתי אפשריים" והם נכתבו במכֻוון בדימויים "שפלים המוניים". לפיכך, רק אם נוציאם מפשוטם הם יהיו "תואמים את המושׂכל ומתאימים לָאמת ולכתבי הקודש", והנה דבריו בפירושו לסנהדרין (עמ' קלז):
"והכת השלישית והם חַי ה' מעטים מאד עד שאפשר לקרוא להם 'כת' כמו שאפשר לומר על השמש 'מין' [שהם נדירים ויחידים כנדירות ויחידות השמש!], והם האנשים שנתבררה אצלם גדולת החכמים וטוּב תבונתם במה שנמצא בכלל דבריהם דברים המראים על עניינים אמיתיים מאד – ואף-על-פי שהם מעטים ומפוזרים בכמה מקומות בחיבוריהם, הרי הם מראים על שלמותם [של חז"ל] והשגתם את האמת. וגם נתברר אצלם [אצל יחידי הסגולה] מניעת הנמנעות ומציאות מחויב המציאות [=הקב"ה], וידעו שהם [=חז"ל] עליהם השלום לא דיברו דברי הבאי [פשט דבריהם במדרשים אינו המטרה ואין ללמוד מפשוטם מאומה, אלא המשלים השזורים בהם הם המטרה והיעד], ונתברר אצלם [ליחידי הסגולה] שיש בדבריהם [של חז"ל] פשט וסוד, ושכל מה שאמרו [חז"ל] מִדְּבָרִים שהם בלתי אפשריים [מן הנמנעות וההזיות] אין דבריהם בכך אלא על דרך החידה והמשל. וכך הוא דרך החכמים הגדולים [לדבר במשלים וחידות], ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים [שלמה המלך] ואמר: 'לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם' [מש' א, ו], וכבר ידוע אצל חכמי הלשון כי 'חידה' הם הדברים שעניינם בסודם ולא בפשוטם, וכמו שאמר [שמשון]: 'אָחוּדָה נָּא לָכֶם חִידָה' וכו' [שופטים יד, יב], לפי שדברי כל בעלי החכמה בדברים הנשגבים שהם התכלית – אינם אלא בדרך חידה ומשל.
ומדוע נתפלא על ש[חכמים ע"ה] חיברו את החכמה בדרך משל [שיבצו את החכמה במדרשים ובאגדות] ודימו אותם [את הנמשלים – הרעיונות והמסרים] בדברים שפלים המוניים? והנך רואה החכם מכל אדם עשה כן ברוח-הקודש, כלומר, שלמה במשלי בשיר-השירים ומקצת קהלת. ומדוע יהא מוזר בעינינו לפרש את דבריהם [של חז"ל] ולהוציאם מפשוטן, כדי שיהא תואם את המושׂכל ומתאים לאמת ולכתבי-הקודש? והרי הם עצמם [=חז"ל] מבארים את פסוקי הכתובים ומוציאים אותם מפשוטם ועושים אותם משל והוא האמת, כפי שמצאנו שאמרו שזה שאמר הכתוב: 'הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב' [ש"ב כג, כ] כולו משל, וכן מה שנאמר: 'וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבֹּאר' [שם] וכו' משל, ואמרו: 'מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם' [ש"ב כג, טו] ושאר מה שאירע, כל זה משל. וכן ספר איוב כולו אמר אחד מהם: משל היה, ולא ביאר לאיזה עניין נעשה המשל הזה. וכן מְתֵי יחזקאל אמר אחד מהם: משל היה, ורבים כאלה".
וכמובן, אי אפשר בלי דברי רבנו שם על הכת הראשונה, ומהם אנו למדים כי פשטי אגדות חז"ל הם בגדר "הנמנעות", כלומר הזיות אשר לא ייתכן שיארעו במציאות האמיתית: "וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם [!] מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות ולמאגיה מחריבת הדעת], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על-כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל-שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?".
לדעת רבנו, פשטי מקצת האגדות כל-כך הזויים וכל-כך רחוקים מן האמת והצדק והחכמה, עד שאפילו אדם המונִי אשר ישמע את הסיפורים הללו, לא יסכים לקבל אותם כפשוטם, ויתמה: היאך יושבי הישיבות "העילויים" מאמינים שכל הסיפורים הללו כפשוטם? כלומר, אפילו אדם שלא למד מאומה בחייו, ורק התבונן במציאות החיים דרך עיני הבשר, יתמה על מקצת מדברי חכמים, ושׂכלו המועט יספיק בהחלט כדי לדחות אותם מפשוטם – אפילו הוא! האין זו בושה וחרפה וגנאי גדול ועצום ל"חכמי ישראל" אשר מפרשים את אגדות חז"ל כפשוטן? האין זה חילול-השם שאין למעלה ממנו? ואם חכמינו כל-כך סכלים, מהי המסקנה לגבי דת משה?!
רבנו איש האמת זיהה כאמור את המכשלה הגדולה והעצומה בעניין זה, ולכן הוא כותב בהמשך דבריו דברים חריפים מאד, וקובע, שאותם פרשנים ודרשנים משפילים את חז"ל "בתכלית השפלות" ו"מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ", וגורמים לנו – לעם ה', שייאמר עלינו "רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה" – ואין חילול השם גדול מכך, וכֹה דברי רבנו שם:
"והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם [=ואולי על הפתאים הנבערים שביניהם יש לרחם, אך לא על ראשי ומובילי הכת הזו שמתעים את העם אחרי ההבל ומחדירים מינות לליבו של עם-ישראל], לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכֻוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.
והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי ייתן ושתקו כיוון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין [=להסביר] לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק י במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מילה במילה [=בדיוק כמו רש"י-שר"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו].
[...] ואם אתה מאנשי הכת השלישית, שכל זמן שיזדמן לך דבר מדבריהם ממה שהשכל מרחיקו תתעכב אצלו ותדע שהוא חידה ומשל ותישאר בטרדת הלב ואימוץ המחשבה בהבנתו, דואג למצוא דרך האמת ורעיון הצדק כמו שאמר [שלמה המלך]: '[בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת] לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת' [קה' יב, י]. התבונן בדברי תשיג תועלת, אם ירצה ה' יתעלה".
ודברים דומים כותב רבנו בהקדמתו לפירוש-המשנה (עמ' כ):
"ולכן ראוי לאדם שאם נזדמן לו מדבריהם [=מדברי החכמים ע"ה במשליהם ובאגדותיהם] דבר שהוא נגד המושׂכל לפי דעתו, שלא יְיַחֵס החסרון לאותם הדברים [=לדברי החכמים] אלא יְיַחֵס החסרון לשכלו. וכשיראה משל ממשליהם שפשוטו רחוק מאד מבינתו, ראוי לו להצטער מאד על-כך שלא הבין את העניין, עד שנעשו אצלו כל הדברים האמיתיים בתכלית הריחוק".
וכאמור, הפרשן המפורסם ביותר בימינו אשר הלך בדרך זו, הוא כמובן רש"י-שר"י, אשר תפשׂ את אגדות חז"ל כפשוטן, וייסד את פירושיו הפשטניים המוצהרים על פשטי אגדות חז"ל.
אגב, מעט לפני-כן בהקדמת פירושו למשנה שם (עמ' יט), רבנו הרמב"ם מלמדנו שראוי לאיש האמת לשאוף ולהתחנן תמיד לפני ה' יתעלה שיאיר את עיניו להבין את המושׂגים הערֵבים הללו: "ואם הסיר ה' המסך מעל לֵב מי שרצוי לפניו, אחרי שהכשיר עצמו בלימודים, יבין מהם לפי כוח שכלו. ואין לאדם לעשות עם הלימוד וההשתדלות בְּעֵסֶק התורה, אלא לכוון את ליבו לה', ויתפלל לפניו ויתחנן שֶׁיְּחָנֵּהוּ דעת וְיַעְזְרֵהוּ, ויגלה לו את הסודות הכמוסים בכתבי-הקודש, כמו שמצאנו דוד ע"ה עשה כן, והוא אמרוֹ: 'גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ' [תה' קיט]".
ג. אגדות חז"ל לא נועדו לפרש את פסוקי התורה!
ראו נא עתה את דברי רבנו במורה (ג, מג), בעניין תפישׂת הדרשות:
"אבל ארבעת מינים שבלולב כבר אמרו חכמים ז"ל בכך טעמים מסוימים על דרך הדרשות אשר דרכם ידוע אצל מי שמבין דבריהם, והוא, שהם אצלם כעין המליצות הפיוטיות, לא שכך הוא עניין אותו הכתוב. ונחלקו בני אדם בדרשות שני חלקים: חלק נדמה לו שהם אמרום על דרך ביאור עניין אותו הפסוק [הוזי ההזיות האורתודוקסים התופשׂים את אגדות חז"ל כפשוטן, וכרש"י] וחלק זלזל בהן ועשאן ללעג כי הדבר פשוט וברור שלא זה הוא עניין הכתוב. ואותו החלק [=הוזי ההזיות האורתודוקסים] נאבק והתווכח על אימות הדרשות לפי דמיונו וההגנה עליהן, ודימה שכך הוא עניין הכתוב, ושמשפט הדרשות כמשפט הדינים המקובלים".
רבנו בקטע זה מלמד אותנו עניין חשוב מאין כמותו והוא: שאגדות חז"ל לא נועדו לפרש את פשטי הכתובים! וכן שאגדות חז"ל אינן בגדר מסורת הלכתית של התורה-שבעל-פה! ברם, לא רק שהאגדות בימינו משמשות כפרשנות פשטנית לתורה, בִּיסוד הלכות ומנהגים רבים בימינו עומדים פשטי אגדות חז"ל, ואפילו זיופי אגדות! ראו נא לדוגמה את האגדה המפורסמת בעניין עילויי הנשמות על ר' עקיבא והמת שבא בכל יום לחטוב עצים שישרפו אותו בהם בגיהינום – ולמרות שאגדה זו מזויפת, שהרי היא איננה מופיעה בשום מקום בספרות חז"ל שבידינו, ולמרות שברור שהיא עיבוד של אגדה אחרת, עדיין אגדה זו הפכה למסורת של תורה-שבעל-פה והחדירה את אחת ההשקפות המרכזיות ביותר ביהדות בעניין עילויי הנשמות!
בהמשך דברי רבנו במורה שם (ג, מג), הוא אומר כך:
"ולא הבינו שתי הכיתות, שהן [=אגדות חז"ל] נאמרו על דרך המליצות הפיוטיות, אשר לא יסופק עניינם [=לא יהיה ספק] לבעל תבונה [שהן מליצות ומשלים], ונתפרסמה דרך זו באותו הזמן ונשתמשו בה הכל, כדרך שמשתמשים הפייטנים במאמרים הפיוטיים. אמרו ז"ל: תני בר קפרא, 'וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ' [דב' כג, יד], אל תקרא 'אֲזֵנֶךָ' אלא 'אֹזנך', מלמד שאם ישמע אדם דבר מגונה ייתן אצבעו בתוך אוזנו [כתובות טו]. מי ייתן וידעתי האם התנא הזה לדעת הסכלים הללו כך סבור בפירוש פסוק זה, ושזהו עניין המצוה הזו, ושהיתד היא האצבע ואזנך הם שתי האוזניים? אינני חושב שמישהו משלמי-הדעת יסבור כן, אלא זו מליצה פיוטית נאה מאד, זירז בה על מידה נעלה, והיא, כשם שאסור לומר דבר מגונה כך אסור לשמעוֹ, והסמיך את זה לפסוק על דרך המשלים הפיוטיים. וכך כל מה שאומרים בדרשות: 'אל תקרי כך אלא כך', זהו עניינו. וכבר יצאתי מן העניין, אלא שהיא תועלת שצריך לה כל בעל דעה".
ודברים דומים מוסיף וכותב רבנו במורה (ב, כו), וכֹה דבריו:
"וכמה חמור סימאון הסכלים וכמה מזיק הוא, אילו אמרת לאדם מאותם המדמים שהם חכמי ישראל, כי ה' שולח מלאך נכנס בבטן האשה ומצייר [=ויוצר] שם את העובר, היה הדבר מוצא חן בעיניו ומקבלו, ורואה שזו עוצמה ויכולת ביחס לה' וחכמה ממנו יתעלה, על-אף שהוא סבור [=אותו 'חכם' מן הכסילים הנבערים הנחשבים ל'חכמי ישראל'] כי המלאך גוף של אש בוערת שיעורו כדי שליש העולם בכללותו, וייראה לו כל זה אפשרי ביחס לה'. אבל אם תאמר לו כי ה' נתן בזרע כוח מצייר [=גנטי] הקובע תבנית איברים אלו ותארם והוא המלאך [...] יירתע מכך, מפני שאינו מבין את עניין העוצמה והיכולת [המדעית] האמיתית הזו, והיא המצאת הכוחות הפועלים בדבר אשר אינו נישׂג בחוש. וכבר אמרו חכמים ז"ל בפירוש למי שהוא חכם, שכל כוח מן הכוחות הגופניים 'מלאך', כל-שכן כוחות המתפשטים בעולם, ושכל כוח יש לו פעולה מסוימת אחת מיוחדת ולא יהיה לו שתי פעולות – בבראשית רבה [נ, ב]: תני, אין מלאך עושה שתי שליחויות ואין שני מלאכים עושין שליחות אחת, וזה הוא מצב כל הכוחות [הטבעיים]".
וכמה חשובים דברי רבנו ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עא) על המינים המגשימים (=אלה שהחליטו שה' הוא גוף) ועל המסופקים (=אלה שטרם החליטו האם ה' הוא גוף כמו הפוחז שסבר שרבותיו המגשימים הם 'גדולים וטובים'), אשר הבינו את כל אגדות חז"ל כפשוטן:
"ובפרט כאשר מצאנו אחד המדמים שהוא חכם, ושהוא [נחשב בעיני רבים שהוא] מחכמי ישראל באמת, ושהוא יודע דרך הלכה ויישא וייתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק: האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף [וברור שרבנו מתכוון לפוחז מפוסקיירא, וכמו שקאפח רומז שם: 'ראה השגת הראב"ד בהלכות תשובה ג, טו'] אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס, ותפשׂו דרשות ברכות כפשטיהן".
מדברי רבנו עולה אפוא, כי תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן היא אֵם כל חטאת, כי לא רק שהיא גוררת לסכלות חמורה, לאימוץ הנמנעות, לקבלת המאגיה, ובסופו-של-דבר היא גם מדרדרת למינות ולעבודה-זרה – אלא שהיא אף מכשירה את הלבבות ומחדירה את השקפות המינים בהגשמת הבורא יתעלה! ובהמשך דבריו ב"מאמר תחיית המתים" שם, אומר רבנו כך:
"וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד ושהם מסופקים, והם מדמים שהם 'חכמי ישראל' [=ואינם אלא גדולי אסלה], והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים, ראינו שכן ראוי [=שהרי חכמי-יועצי-אשכנז התלוננו מדוע רבנו שילב ענייני מחשבה בחיבורו ההלכתי, והנה רבנו מוכיח שראוי ונחוץ לשלב אותם, שהרי הם יותר תועים מן הבהמות וזקוקים נואשות לידע את יסודות הדת] שנבאר בחיבורינו ההלכתיים יסודות הדת על דרך ההודעה לא על דרך הלמידות, כי הלמידות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה".
כללו של דבר, תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן לא רק משחיתה את הדעת בהזיות פגאניות, היא אף סוללת את הדרך להשקפת הגשמות – וברור שמי שמקבל את אגדות חז"ל כפשוטן על כל תיאוריהן את הבורא, את דבריו ואת מעשיו, ישגה בהגשמה כאילו מדובר חלילה במלך בשר ודם שיושב בשמים בראש פנתיאון אירופי אלילי יחד עם השׂטן והמקטרגים והמשׂטינים... עוד למדנו מדברי רבנו, שהסיבה לחורבן הדעת של המינים הבהמיים היא ריחוקם העצום מן המדעים, וכפי שאומר רבנו לעיל: "ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות ולמאגיה מחריבת הדעת]", ובצוואתו למורה רבנו מבאר עניין זה ביתר הרחבה:
"אבל המבולבלים [=הוזי ההזיות המאגיות לריבוי מיניהן וסוגיהן] אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון [ושהם 'חכמי ישראל'] ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת [ואף הינם 'יותר תועים מהבהמות', כלשון רבנו ב'מאמר תחיית המתים'] – הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מפרקי 'מורה הנבוכים'], ומה מאד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [ולכן התנגדו למורה, כדי שלא תֵּחָשֵׂפְנָה תרמיתם, סכלותם ונבלותם], שהן סגולתם ורכושם המיועד לאידם".
כלומר, כל מאמיני הנמנעות וההזיות ההולכים-על-שתיים ריקים מהמדעים! וכמו שהבור ריק אך נחשים ועקרבים יש בו למכביר, כך הריקנות מחכמה ומדע שואבת לתוכה את כל הדמיונות וההזיות, עד שמוחות ההוזים מוצפים באמונות הבל וריק, ובהזיות מאגיות אליליות רוחשות ושורצות. ובמלים אחרות, הריקנות מן המדעים גרמה להם לתפושׂ את אגדות חז"ל כפשוטן, ותפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן גרמה להם להאמין בנמנעות ולהחדיר למחשבתם את זרעֵי הפורענות של האמונה במאגיה לשלל צורותיה, וזו-המאגיה הינה השורש למינות ולכל צורות העבודה-הזרה. נמצא אפוא, כי הריקנות מן המדעים גוררת בסופו-של-דבר לעבודה-זרה!
לסיכום, גדולי השוטים והמינים באלף השנים האחרונות אינם חכמים באמת, רק מדמים שהם כאלה, ובימינו הבערות מן המדעים בקרב חכמי ישראל גדולה מזו שהייתה בימי הרמב"ם, עד-כדי-כך שגדולי האסלה למיניהם מטיפים לחסידיהם שלימודֵי המדעים הם בגדר כפירה (למעט לבנות, שהרי הבנות צריכות לפרנס את הפרזיטים) – וכשלו ונפלו בתהום הסכלות, שהרי בידיעת המדעים האדם לומר להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם! ובעקבות סכלותם וריחוקם מן המדעים חלו במחלות-נפש סופניות גרורתיות אלימות ביותר: באמונה בהזיות ובנמנעות, בעבודה-זרה, ובתפישׂות מינות מגשימות (ועתה יובן גם מדוע תעו ולעו אחרי פירוש רש"י).
ועדיין ישנה שאלה שנותרה פתוחה, מדוע חז"ל הרכיבו את פשטי משליהם ואגדותיהם מהזיות ודמיונות נחותות שחלקן הגדול אף נוגע נגיעה ישירה ורחבה בענייני עבודה-זרה? ובכן, קשה מאד להשיב על השאלה הזו, כי כדי להבין זאת לחלוטין יש לחיות באותה התקופה ולהבין את התרבות הבבלית שבתוכה חיו ופעלו חכמי התלמוד. ברם, אפילו בימינו, ימים אשר רחוקים מאד מתקופת בבל החשוכה והאלילית, אפילו בימינו ישנם פתגמים עממיים נפוצים מאד אשר נוגעים לעבודה-זרה, אף שאין שום אדם שמעלה על דעתו שמדובר בעניינים פשטניים.
לדוגמה, הפתגם: "השד העדתי יצא מהבקבוק", אף אחד מהעיתונאים שזועק את הפתגם הזה כאשר עדות-המזרח נלחמים על זכויותיהם, אינו מתכוון לומר שבני עדות-המזרח הינם שֵׁדים מאגיים אליליים דמיוניים. אלא, שהתנהגותם וסגנון דיבורם מייצגים התנהגות גסה, ברברית ופרימיטיבית (ולצערי במקרים רבים הם צודקים) – ומטרת התקשורת כמובן, לערער ולפורר את ההצדקה של בני עדות-המזרח לעמוד על זכויותיהם, כי בהשוואתם לשדים הם מייחסים רשעות לאותם אלה אשר תובעים את זכויותיהם, שהרי הדבר האחרון שהאשכנזים מעוניינים בו הוא להתחלק בעוגת השלטון, התפקידים והתקציבים עם בני עדות-המזרח.
דוגמה נוספת, הפתגם: "השד לא כל-כך נורא", כאשר מישהו רוצה לתאר דבר מסוים שהוא פחד ממנו מאד, אך לאחר שהדבר התרחש התברר שהוא לא היה כל-כך נורא כפי שחשבו וחששו ממנו בתחילה. ויש דוגמות נוספות: "השד יודע", "כמי שכפאו שד", "מוכשר כמו שד", "מחול שדים", "שד משחת", "השדים ובניהם", ועוד. וברור שאף-לא-אחד ממי שמשתמש בביטויים הללו מתכוון באמת שהשדים קיימים או יודעים או משתלטים על האדם או שהם מוכשרים או שהם יוצאים במחולות או שמדובר בשד מהגיהינום (='שד משחת'), אלא ברור כשמש שכל הביטויים הללו הינם משלים ודימויים ותו לא, ואין בכך שום ספק ופקפוק.
ד. רבנו חוזר בו מיוזמתו
כאמור, רבנו חזר בו לבסוף מיוזמתו לחבר את "ספר התיאום" ו"ספר הנבואה", ובהקדמתו למורה (עמ' ח), הוא מגלה לנו את הסיבה לכך:
"וכאשר החילותי זה שנים-מספר באותם הספרים וחיברתי בהם חֵלֶק, לא ישר בעיניי מה שהתחלתי לבאר באותה הדרך, לפי שראיתי שאם אבאר ב[אמצעות] משלים ואסתיר מה שראוי להסתיר, הרי לא יצאנו מן ההנחה הראשונה, וכאילו החלפנו דבר בדבר ממין אחד ['משל במשל ורמז ברמז, ופעמים שיטה זו אף גורמת לשיבושים ולהטעיה' (קאפח)]".
הרמב"ם חזר בו מיוזמתו האמורה, כי בהחלפת משל במשל ההמון לא יבין את הדברים, שהרי המשלים עדיין יהיו נשׂגבים מבינתם, ואולי אף יהיו שיקומו כנגד רבנו ויטענו שהוא "סוטה" מדרך הישר... ועל-כל-זאת ניתן להוסיף וללמוד מהמשך דברי רבנו במורה שם, וכֹה דבריו:
"ואם אבאר מה שצריך לבאר [=באופן מפורש], הנה לא יתאים הדבר להמון בני אדם ['מפני שאינם מבינים מושׂכל, ואולי אף יטענו שיש בדבריי סטיה מן הדרך' (קאפח)], והרי אין כוונתנו לבאר את ענייני הדרשות ופשטי הנבואה להמון [מפני שהם ממילא אינם מבינים מושׂכל]".
בנוסף לקושי שיש בהסברת ענייני המשלים ודרשות חז"ל להמון, ישנה סיבה נוספת לכך שרבנו לא ראה לנכון להסביר ולבאר את המשלים והאגדות באופן מפורש ובלתי-אמצעי. והיא, שהסכלים מציבור הרבנים אינם מבינים את ענייני המשלים והדרשות. כלומר, הם ממילא אינם עלולים להיות "נבוכים" מפני שהם ריקים מדעת וממדע בין כֹּה וכֹה. ולעומתם, אותם היחידים שלמי הדעת ממילא אינם זקוקים להסברה מפורשת, וכֹה דברי רבנו שם (עמ' ט):
"וראיתי עוד, שאותן הדרשות, כאשר רואה אותן הסכל מציבור הרבנים לא יקשה לו מהם מאומה, כי אין הסכל הפתי הריק מידיעת טבע המציאות מרחיק את הנמנעות. וכאשר יראה אותן [=את דרשות חז"ל] שלם מעולה [=אדם נבון ומשׂכיל], לא ימלט מאחד משני דברים: או שיפרשם כפשוטם ותהיה לו מחשבה רעה על האומר ויחשבהו לסכל, ואין בכך הרס ליסודות האמונה; או שיחשוב שיש להן סוד, [ואם יחשוב כן] הרי זה ניצול ודן את האומר לזכות".
נמצא, שיש ללמֵּד את ההמון שמדובר במשלים ולעמוד בשיעור זה, שהרי ממילא הם לא יבינו, וביחס לנבונים אין צורך לדעת רבנו בהסברה מפורטת, שהרי הם עשויים להבין בעצמם – וגם אם הנבונים לא יבינו את המשלים והחידות אין בכך הרס ליסודות הדת, שהרי ממילא הנבונים לא יקבלו את המשלים והאגדות כפשוטם, ואפילו אם יחשבו שחז"ל היו כסילים "אין בכך הרס ליסודות האמונה"! אך בתפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן כל יסודות התורה מזדעזעים!
עוד למדנו, שאף שאין ללמֵּד את הרבנים הכסילים את הרעיונות הטמונים במדרשים, עדיין חובה גדולה היא ללמדם ולהזהירם שאסור להבין את אגדות חז"ל כפשוטן! שהרי תפישׂתן כפשוטן מובילה באופן ישיר להרס יסודות התורה, ויכריתו בזה את נפשם מארץ החיים.
ה. דרכו של רבנו
כאמור, רבנו החליט שלא לסיים את כתיבת שני הספרים שהחל בהם. ברם, הוא החליט לבאר את ענייני הנבואה, דרגותיה ומשליה, באופן אחר של ביאור, וכֹה דבריו בהקדמתו (עמ' ט):
"אבל עניין הנבואה וביאור דרגותיה וביאור משלי ספריה, הרי במאמר זה [=במורה] יתבאר באופן אחר של ביאור. ובגלל עניינים אלו הנחתי מלחבר את אותם שני הספרים כפי שהיו [=כפי שהוא תכנן לכתבם בתחילה] והסתפקתי בהזכרת יסודות האמונה וכמה כללים במושׂגי האמת בקיצור ורמז הקרוב לביאור, כפי שהזכרנו בחיבור הדינים הגדול 'משנה תורה'".
רבנו זנח את רעיונו לחבר ספר שיתמקד בביאור ענייני הנבואה, ובחר לבארם תוך כדי ביאורו ענייני מחשבה יסודיים במורה-הנבוכים ובמשנה-תורה (בעיקר בארבעת הפרקים הראשונים בהלכות יסודי התורה, ובששת הפרקים האחרונים בהלכות תשובה). רבנו שיבץ תובנות, הערות ורמזים בכל רחבי כתביו, מפני שהוא ראה בהנחלת דעות ישרות והשקפות נכונות את פסגת הפסגות של ייעודו האנושי – עד שההנחיה ליסוד היסודות ועמוד החכמות הייתה ראש שאיפותיו ותשוקותיו הטהורות, וכדברי רבנו המכוננים בסוף פירושו למסכת ברכות: "ואין זה מקום מתאים לדבר בו על העניין הזה, אלא שדרכי בכל מקום שיש בו איזה רמז בענייני אמונה אבאר משהו, כי חשוב אצלי להסביר יסוד מהיסודות יותר מכל דבר אחר שאני מלמד".
תגובות