רבנו מודיע לנו בפירוש המשנה סנהדרין (י, א), שהוא עתיד לחבר ספר אשר בו יסביר את ענייני הדרשות והמשלים המובאים בספרות חז"ל וכיצד יש להבין אותם, כלומר מהם נמשליהם ומה מטרת חז"ל באותן האגדות אשר פשטיהן רחוק מאד מן השכל הישר. ספר זה נקרא "ספר התיאום", ונקרא כך כנראה משום שמטרתו הייתה לתאם ולהתאים את דרשות חז"ל לאדני ההיגיון ולבאר אותן לאור כללי המחשבה של דת משה. רבנו החל לחבר ספר זה, אך החליט בשלב מסוים לחדול מיוזמתו, והפרקים שכתב ממנו אבדו במהלך הדורות ולא נותר בידינו ממנו מאומה.
ספר נוסף שרבנו מזכיר הוא "ספר הנבואה", ובו רבנו ביקש לבאר את נבואות הנביאים אשר מופיעות בכתבי הקודש. רבנו החל לעסוק בנבואות באופן שיטתי ויסודי, כלומר לצטט ולתאר כל נבואה ונבואה ולבאר את העניינים העמוקים אשר חבויים וטמונים בהן. ברם, רבנו החליט בשלב מסוים לזנוח גם את שיטת הביאור הזו, וגם הפרקים שרבנו הספיק לחבר מספר זה אבדו כולם, ולא נותר בידינו גם מזה מאומה.
בספרו "מורה הנבוכים" רבנו עוסק בנבואות מסוימות של נביאי ישראל, וכן באגדות מסוימות שחז"ל חיברו והונצחו בספרות חז"ל, רבנו מבאר את הנבואות וכן את האגדות באופנים חמקניים מאד, ומסתיר במכוון את מושגי האמת כדי שלא כל עין ועין תזהה אותם. נמצא שרבנו בסופו של דבר, הותיר לנו רק מעט ביאורים יחסית לנבואות הנביאים ולאגדות חז"ל, אך באותו המעט ובכללות ספרו "מורה הנבוכים", הוא הניח לנו יסודות חשובים וכלים רבים כדי לפענח את משלי הנביאים ואגדות חז"ל.
ספרו של רבנו רצוף ברעיונות, כיווני מחשבה, וכללי השקפה אשר ניתן באמצעותם להבין את רובן הגדול של נבואות הנביאים ואגדות חז"ל ואולי אפילו את כולן, כי אין לי ספק שהאדם זך הלבב וישר המחשבה – אם ישתוקק לכך בכל מאודו ויתחנן לה' שיגלה לו את הסודות הכמוסים, אין לי ספק שה' יפתח לו את שערי החכמה ויוביל אותו להיכל הדעת. כל שכן בדור שלנו, שידיעת המדעים ושאר כלי ההשכלה וקניית החכמה כל כך מפותחים ומשוכללים, כך שכל מי שרוצה באמת יכול להתרומם להבנת הדברים העמוקים ולמצוא דברי חפץ.
וכֹה דברי רבנו בהקדמתו לפירוש המשנה (עמ' יט):
"ואם הסיר ה' המסך מעל לב מי שרצוי לפניו, אחרי שהכשיר עצמו בלימודים [=במדעים], יבין מהם לפי כוח שכלו. ואין לאדם לעשות עם הלימוד וההשתדלות בעסק התורה, אלא לכוון את לבו לה' ויתפלל לפניו ויתחנן שיחנהו דעת ויעזרהו, ויגלה לו הסודות הכמוסים בכתבי הקודש, כמו שמצאנו דוד ע"ה עשה כן, והוא אמרו: 'גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ' [תה' קיט, יח]".
נחל עתה לעיין בדברי רבנו בפירושו למשנה סנהדרין שהזכרנו לעיל, וכֹה דבריו:
"ואני עתיד לחבר חיבור, אאסוף בו כל הדרשות הנמצאות בתלמוד וזולתו ואבארם ואסבירם הסבר מתאים לאמת, ואביא ראיות לכל זה מדבריהם, ואגלה מה מהם כפשוטו, ומה מהם משל, ומה מהם אירע בחלום והזכירוהו בלשון פשוט כאילו אירע בהקיץ. ובאותו החיבור אבאר לך דעות רבות, ושם אבאר כל הדברים אשר הבאתי לך מהם בדבריי אלה דוגמאות מעטות כדי שתקיש עליהן". [ושם ביסוד השביעי הוא כותב:] "ולכן אניחהו למקומו או בספר ביאורי הדרשות שהבטחתי בו, או בספר הנבואה שהתחלתי לחברו".
רבנו מזכיר בדבריו אלה את שני הספרים: "ספר התיאום" שהוא כאמור ספר ביאורי הדרשות, ו"ספר הנבואה" שהוא כאמור ביאור נבואות הנביאים באופן יסודי ושיטתי. רבנו גם מבאר כאן יסוד חשוב, שהדוגמאות השונות שרבנו מבאר בחיבוריו בענייני מחשבה, לא נועדו רק לצורך מקומן, אלא הן נועדו גם ואולי בעיקר "כדי שתקיש עליהן" – כלומר כדי שנלמד מהן את כללי המחשבה וכיווני החשיבה הרצויים והנכונים. ובאמצעות כללי המחשבה הללו, נלמד גם לעניינים אחרים שרבנו לא הזכיר במפורש, בלמידת דבר מתוך דבר.
א. פשטי אגדות חז"ל
אחד היסודות החשובים ביותר במשנת רבנו הרמב"ם הוא, שאין להבין את אגדות חז"ל ודרשותיהן התמוהות והנוגדות את השכל הישר – כפשוטן, אלא לפי רבנו כל האגדות והדרשות הללו הן משלים ולכן אין להבין אותן לפי פשוטן. ויתרה מזאת, יש מהן שהן משובשות מיסודן, אך לא נעסוק בעניין זה עתה. מכל מקום, רבנו מצהיר וקובע מפורשות במורה (עמ' ח) שאין להבין כפשוטו שום עניין המופיע בדרשות חז"ל הללו, וכֹה דבריו:
"וכבר אז הבטחנו בפירוש המשנה שאנו נבאר עניינים מופלאים ב"ספר הנבואה" וב"ספר התיאום", והוא ספר אשר הבטחנו שנבאר בו עניינים הקשים שבכל הדרשות, אשר פשטיהן נוגדים מאד את האמת מחוץ לכל מושכל והם כולם משלים".
נשים לב להסתייגותו הגדולה של רבנו לפשטי אגדות חז"ל, שהם "נוגדים מאד את האמת", ואף הוסיף "מחוץ לכל מושכל", וחותם בקביעה חד-משמעית אשר תכליתה להרחיק אותנו לחלוטין מהבנת אגדות חז"ל הללו כפי פשוטן: "והם כולם משלים". דברים דומים כותב רבנו גם בהקדמתו לפירוש המשנה (עמ' יט):
"הדרש שהובא בתלמוד, [...] הוא לתכלית גדולה מאד, במה שהוא כולל מן הרמזים העמוקים והעניינים הנפלאים, לפי שאם יעוין עיון מעמיק באותן הדרשות, יובן מהם מהטוב המוחלט. [...] וכשתביט בהן בפשוטן תמצא בהם נגד המושכל מה שאין למעלה ממנו".
רבנו נוקט בלשון מאד החלטית כאשר הוא מתאר את פשטי אגדות חז"ל הללו, עד שהוא מגדיר את פשטיהן כמנוגדים למושכל "מה שאין למעלה ממנו", כלומר אין דבר אשר יותר רחוק מן האמת מאשר אותם פשטי אגדות חז"ל שהם "נגד המושכל"...
בהמשך פירושו למשנה רבנו קובע שפשטי אגדות חז"ל אשר "הם נגד המושכל", הם דברים "בלתי אפשריים", והם נכתבו במכוון בדימויים "שפלים המוניים", ורק אם נוציאם מפשוטם הם יהיו "תואמים את המושכל ומתאימים לאמת ולכתבי הקודש", והנה דבריו בפירושו לסנהדרין (עמ' קלז):
"וכל מה שאמרו [חז"ל] מדברים שהם בלתי אפשריים, אין דבריהם בכך אלא על דרך החידה והמשל, וכך הוא דרך החכמים הגדולים, ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים ואמר: 'לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם' [מש' א, ו]. ומדוע נתפלא על שחיברו את החכמה בדרך משל ודימו אותם בדברים שפלים המוניים? והנך רואה החכם מכל אדם עשה כן ברוח הקודש, כלומר שלמה במשלי בשיר השירים ומקצת קהלת, ומדוע יהא מוזר בעינינו לפרש את דבריהם ולהוציאם מפשטן כדי שיהא תואם את המושכל ומתאים לאמת ולכתבי הקדש? והרי הם עצמם [=חז"ל] מבארים את פסוקי הכתובים ומוציאים אותם מפשוטם ועושים אותם משל והוא האמת, כפי שמצאנו שאמרו שזה שאמר הכתוב: 'הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב' [דה"א יא, כב] – כולו משל, וכן מה שנאמר: 'וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר' וכו' [שם] – משל, ואמרו: 'מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם' [דה"א יא, יז] ושאר מה שאירע – כל זה משל. וכן ספר איוב כולו אמר אחד מהם – משל היה, ולא ביאר לאיזה ענין נעשה המשל הזה. וכן מתי יחזקאל אמר אחד מהם – משל היה, ורבים כאלה".
וכמובן אי אפשר בלי דברי הרמב"ם שם על הכת הראשונה, ומשם אנו למדים כי פשטי אגדות חז"ל הם בגדר "הנמנעות", כלומר עניינים אשר לא ייתכן שיארעו במציאות האמתית:
"הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם [=רוב חכמי ופרשני העולם הדתי], מבינים אותן [=את אגדות חז"ל] כפשוטן, ואינם מסבירים אותן כלל, ונעשו אצלם כל הנמנעות מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=כמה חשוב לימוד המדעים בעיני רבנו], [...] ולכן חושבים הם [...] שהן כפשוטן, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל שכן ליחידיהם [=לנבונים], יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים?! וכל שכן שימצאו חן בעיניו".
נשים לב, כי לדעת רבנו, פשטי מקצת האגדות כל כך הזויים וכל כך רחוקים מן האמת, עד שאפילו אדם המוני אשר ישמע את הסיפורים הללו, לא יסכים לקבל אותם כפשוטם, ויתמה היאך יושבי הישיבות "העילויים" מאמינים שכל הסיפורים הללו כפשוטם? כלומר, אפילו אדם שלא למד מאומה בחייו, ורק התבונן במציאות החיים דרך עיניו, יתמה על מקצת מדברי חכמים, ושכלו המועט יספיק בהחלט כדי לדחות אותם מפשוטם – אפילו הוא! האין זו בושה וחרפה וגנאי גדול ועצום ל"חכמי ישראל" אשר מבינים את אגדות חז"ל כפשוטן? האין זה חילול ה' שאין למעלה ממנו? ואם חכמינו כל כך סכלים, מהי המסקנה לגבי דת משה?!
רבנו כאמור זיהה את המכשלה הגדולה בעניין זה, ולכן הוא כותב בהמשך דבריו דברים חריפים מאד, על כך שאותם פרשנים ודרשנים משפילים את חז"ל "בתכלית השפלות" ו"מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ", וגורמים לנו – לעם ה', שיאמרו עלינו "רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה" – ואין חילול ה' גדול מכך, וכֹה דברי רבנו שם:
"והכת הזו המסכנה רחמנות על סכלותם, לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'. והרבה שעושין כן הדרשנים המבינים [המסבירים] לעם מה שאינם מבינים, 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], [...] ודורשין בפני ההמון בדרשות ברכות ופרק חלק וזולתם כפשוטם מלה במלה".
אגב, הפרשן המפורסם ביותר בימינו אשר הולך בדרך זו, הוא כמובן רש"י, אשר תפש את אגדות חז"ל כפשוטן, וייסד את פירושיו הפשטניים המוצהרים על פשטי אגדות חז"ל.
ב. רבנו חוזר בו מיוזמתו
כאמור בתחילת דברינו, רבנו לבסוף חזר בו מיוזמתו לחבר את "ספר התיאום" ו"ספר הנבואה", ובהקדמתו למורה (עמ' ח), הוא מסביר לנו את הסיבה לכך:
"וכאשר החילותי זה שנים מספר באותם הספרים וחיברתי בהם חלק, לא ישר בעיניי מה שהתחלתי לבאר באותה הדרך, לפי שראיתי שאם אבאר במשלים ואסתיר מה שראוי להסתיר – הרי לא יצאנו מן ההנחה הראשונה, וכאילו החלפנו דבר בדבר ממין אחד [="משל במשל ורמז ברמז, ופעמים שיטה זו אף גורמת לשיבושים ולהטעיה" (מָרי שם)], ואם אבאר מה שצריך לבאר – הנה לא יתאים הדבר להמון בני אדם, והרי אין כוונתנו אלא לבאר ענייני הדרשות ופשטי הנבואה להמון".
כלומר, רבנו ראה שדרכו אינה נכונה, כי אם הוא יחליף משל במשל – לא עשה מאומה, שהרי הוא רק החליף את סוגי המשלים ועדיין הדברים נשארים חתומים וסתומים; ואם יבאר את הדברים לכל הקיפן ועומקן – הדבר לא יתאים להמונים, "כי אינם מבינים מושכל, ואולי אף יטענו שיש בדבריו סטייה מן הדרך" (מָרי שם). והרי כל המטרה הייתה להסביר את ענייני הדרשות ופשטי הנבואה להמון, שהרי הנבונים ממילא יבינו שאין הדברים כפשוטם ויבינו אותם כפי שכלם, ואין צורך לנבונים בביאורי דרשות מפורטים.
זאת ועוד, רבנו בהמשך דבריו מבאר, שה"סכלים מציבור הרבנים" ממילא אינם מתקשים באגדות חז"ל, כלומר הם מאמינים לכל מילה ומילה בהן שהיא כפשוטה, ולכן מכיוון שלא קיים בקרבם שום צורך אינטלקטואלי להבין את הדברים, והם ממילא מתהלכים במישרים בכל הפשטים המוזרים – לא תהיה להם שום תועלת בביאורי הדרשות, וגם אם יקראו את ביאורי רבנו, לא יבינו מהם מאומה, וכֹה דברי רבנו שם (עמ' ט):
"וראיתי עוד, שאותן הדרשות, כאשר רואה אותן הסכל מציבור הרבנים [="וכאן מדבר רבנו באותם היודעים דיני סוכה ולולב ואולי ארבעה שומרים ובאחת יסכלו ויבערו כידוע" (מָרי שם). ולי נראה ברור שרבנו מדבר לא רק באלה ש"אולי יודעים דיני ארבעה שומרים", אלא אין לי ספק שרבנו מתכוון גם לרבים מהנחשבים לגדולי הדור, ומָרי טשטש את האמת, כאילו רבנו כיוון את דבריו רק ליושבי הישיבות מדרג נמוך], לא יקשה לו מהן מאומה – כי אין הסכל הפתי הריק מידיעת טבע המציאות מרחיק את הנמנעות".
כלומר, כבר בימי רבנו היו סכלים רבים בקרב הרבנים, אשר אינם מתקשים כלל באגדות חז"ל, ושום תהייה או שאלה לא מתעוררת בקרבם בעת שהם קוראים אותן בתלמוד או במדרשים. והסיבה לכך היא ריחוקם מן המדעים, כי מי שרחוק מלהבין את טבע המציאות ואת כללי הבריאה, יסבור בקלות שכל הנמנעות המתוארות באגדות אכן התרחשו במציאות.
נמצא אפוא, שרבנו הגיע למסקנה שאין לו כל סיבה לכתוב ספר שיבאר את הדרשות – כי ההמונים לא יבינו את הדברים העמוקים, ואף עלולים לסבור שיש בכך כפירה, והרבנים הסכלים ממילא שטופים בהזיות ודמיונות, ואין להם שום תקוה להתרומם למעלת העיון.
ברם, לכאורה עדיין יש לשאול, מדוע רבנו לא כתב את ספרו ליחידי הסגולה? על כך משיב רבנו בהמשך דבריו שם:
"וכאשר יראה אותן [=את אגדות חז"ל] שלם מעולה, לא ימלט מאחד משני דברים: או שיפרשם כפשוטם ותהיה לו מחשבה רעה על האומר ויחשבהו לסכל, ואין בכך הרס ליסודות האמונה ["אבל אם יחשוב כן בספרי הנביאים יש בכך הרס ליסודות הדת" (מָרי שם)]. או שיחשוב שיש להן סוד, הרי זה ניצול ודן את האומר לכף זכות, בין שנתבאר לו סוד אותו הדבר או שלא נתבאר".
כלומר, לימוד אגדות חז"ל כפשוטן עלול לגרום להרס יסודות האמונה! ברם, האדם השלם בכל מקרה לא ישתבש ביסודות האמונה, שהרי הוא לעולם לא יקבל את אגדות חז"ל כפשוטן: או שיסבור שמי שחיבר אותן סכל, ואף שהוא יהיה כנראה בגדר חושד בכשרים, עדיין אין בכך הרס ליסודות האמונה; או שיבין שיש כאן דברים עמוקים שהוא אינו מבין אותם, וידון את מי שאמר אותם לכף זכות. ובמלים אחרות, מכיוון שממילא אין הרס ליסודות האמונה, לא כדאי לבאר את אגדות חז"ל לכל הקיפן ועומקן.
נמצא, כי רבנו העדיף להשאיר את משלי חז"ל במחלצות המשל והחידה, כי הנבונים הראויים להבין את אותם הדברים העמוקים – יבינו מהם לפי מעלתם; הרבנים הסכלים – ממילא שוקעים בטיט הסכלות ואינם מסוגלים להבין מושכל; וההמונים – אם תציג בפניהם את מושגי האמת החבויים במשלים, הם עלולים לסבור שיש בדברים שיבוש או אפילו כפירה.
ג. דרכו של רבנו
כאמור, רבנו החליט שלא לסיים את כתיבת שני ספריו שהזכרנו, ולאור כל הסיבות שפירטנו לעיל. ברם, בסופו של דבר הוא החליט לבאר את ענייני הנבואה, דרגותיה ומשליה, באופן אחר של ביאור: "כלומר דרך אגב, תוך הרצאת הדברים ברעיון ובמטרה המרכזית שהיא ידיעת ה', ולא כל משל ונבואה כיחידה נפרדת כפי שהתחיל בספר הנבואה" (מָרי שם).
וכֹה דברי רבנו שם (עמ' ט):
"אבל עניין הנבואה וביאור דרגותיה ובאור משלי ספריה, הרי במאמר זה יתבאר באופן אחר של באור. ובגלל עניינים אלו הנחתי מלחבר את אותם שני הספרים כפי שהיו ["באותה תבנית ותוכנית שהתחלתי" (מָרי שם)], והסתפקתי בהזכרת יסודות האמונה וכמה כללים במושגי האמת בקיצור ורמז הקרוב לביאור, כפי שהזכרנו בחיבור הדינים הגדול 'משנה תורה'".
מָרי מוסיף ומעיר שם על סוף דברי רבנו לעיל:
"כוונתו בעיקר על ארבעת הפרקים הראשונים בהלכות יסודי התורה, וששת הפרקים האחרונים בהלכות תשובה, אם כי ישנם הערות ורמזים מפוזרים בכל רחבי היד החזקה".
רבנו פיזר הערות ורמזים בכל רחבי חיבוריו ההלכתיים, מפני שהוא ראה בהנחלת דעות ישרות והשקפות נכונות את פסגת הפסגות של ייעודו האנושי, עד שההנחיה ליסוד היסודות ועמוד החכמות הייתה ראש שאיפותיו ותשוקותיו הטהורות. ונחתום בדברי רבנו בסוף פירושו למסכת ברכות: "ואין זה מקום מתאים לדבר בו על העניין הזה, אלא שדרכי בכל מקום שיש בו איזה רמז בענייני אמונה אבאר משהו, כי חשוב אצלי להסביר יסוד מהיסודות יותר מכל דבר אחר שאני מלמד"... חבל על דאבדין ולא משתכחין.
Comments