עובר משום 'לועג לרש'?

ההזיה לפיה צאצאי המינים מתירים להתפלל וללמוד תורה בבית הקברות נשענת בעיקר על עיוות דרשה דחויה במסכת ברכות (יח ע"א), ואיך הנני יודע שמדובר בדרשה דחויה? ובכן, כפי שנראה לקמן, חכמי התלמוד ע"ה הם אלה שדחו אותה במסקנה ההלכתית שמובאת שם.

הבה נחל אפוא, בתלמוד מסכת ברכות שם (יח ע"א) נאמר כך: "והתניא: לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו ויקרא בו, ואם עושה כן עובר משום: 'לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ'! [מש' יז, ה]. התם – [כשחכמים אסרו להניח תפילין ולקרוא בתורה בבית הקברות:] תוך ארבע אמות הוא דאסור, [אבל] חוץ לארבע אמות – שרי, דאמר מר: מת תופס ארבע אמות לקריאת שמע [ואם משום לועג לרש למה רק ד"א?]; הכא – חוץ לארבע אמות נמי ופטור".

מסקנת ההלכה לפיה "מת תופס ארבע אמות" מנוגדת לחלוטין לדרשה בעניין לועג לרש, מפני שאם באמת יש איזו פגיעה דמיונית במתים כאשר האדם מניח תפילין בראשו ואוחז ספר תורה בזרועו וקורא בו – הרי שהחכמים ע"ה היו אוסרים אפילו חוץ מארבע אמות, שהרי מדובר בפגיעה בכבודם של המתים, ואיך יעלה על הדעת שחכמים היו מסתפקים בארבע אמות? אלא ברור שהטעם הדמיוני לפיו המתים "נעלבים" מלעג האדם שמניח תפילין או קורא בתורה נדחה, וההלכה נקבעה שאסור להניח תפילין בבית הקברות ולקרוא בו בתורה משום טומאת המקום – ולכן המסקנה היא שמת תופס אך ורק ארבע אמות, ללמדנו שמדובר בענייני טומאה ולא בענייני לעג ועלבון דמיוניים כלפי המתים, או יותר נכון כלפי גופותיהם ועצמותיהם.

ולפיכך בתלמוד הירושלמי כלל לא נזכר עניין הלעג לרש, אלא נאמר שם מפורשות שמקום המת הוא מקום טומאה, וכך נאמר בירושלמי ברכות (ב, ג): "הרי שהיה עסוק עם המת בקבר והגיע עונת קרית-שמע – הרי זה פורש למקום טהרה ולובש תפילין וקורא את שמע ומתפלל". וברור שגם הרמב"ם כלל לא התייחס לעניין הלעג הדמיוני הזה בכתביו, ראו נא את פסקיו: "לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו, ואפילו בתוך ארבע אמות של מת או של קבר, וצריך לחלוץ תפליו עד שירחיק ארבע אמות" (תפילין ד, כג); "לא יֹאחז אדם ספר תורה בזרועו וייכנס בו לבית המרחץ או לבית הַכְסֵא או לבית הקברות, אף-על-פי שהוא כרוך במטפחת ונתון בתוך התיק שלו. ולא יקרא בו עד שירחיק ארבע אמות מן הקבר או מן המת או מבית הַכְסֵא" (ספר תורה י, ו); "בתי הקברות אסורין בהנייה [...] ולא קורין בהם ולא שונין בהם [...] לא ילך אדם בתוך ארבע אמות של קבר ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו, ולא יתפלל שם, ובריחוק ארבע אמות [מן הקבר היחידי] – מותר [=אך מתחם בית הקברות כולו דינו כדין הקבר]".

יתר-על-כן, מעצם הדרשה בעניין לועג לרש ניתן לדחות אותה! שהרי בדרשה נאמר: "לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו ויקרא בו, ואם עושה-כן עובר משום 'לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ'", ושאלה קמה וניצבה: מדוע לא נזכר וציצית בבגדו או עטוף בטלית? והלא גם ציצית היא מצוה חשובה, מדוע קיומה בבית הקברות איננו בגדר "לועג לרש"? אלא ברור אפילו מעצם הדרשה שהיא דרשה חלושה מאד שעומדת על כרעי תרנגולת פיסחת.

ואם תוסיפו ותשאלו ומדוע באמת לא נזכרה מצות הציצית בדרשה וכן בהלכות שראינו לעיל? ובכן, התשובה על-כך פשוטה וברורה, תפילין וספר תורה הם בגדר "תשמישי קדושה", ולכן יש להיזהר בקדושתם זהירות יתרה – לעומת זאת, הטלית היא בגדר "תשמיש מצוה" בלבד, ולכן אין להיזהר בקדושתה זהירות יתרה, לדוגמה: מותר להיכנס עם טלית לבית הַכְסֵא.

והנה האמור בעניין זה בהלכות ציצית (ג, ט):

"ומותר להיכנס בציצית לבית הַכְסֵא ולבית המרחץ [והוא הדין לבית הקברות]. נפסקו לו חוטי לבן או תכלת – זורקן באשפה, מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה. ואסור למכור טלית מצויצת לגוי עד שיתיר ציציותיה, לא מפני שיש בגופה קדושה, אלא שמא יתעטף בה ויתלווה עימו ישראל, וידַמֶּה [האדם הישראלי] שהוא [הגוי המתעטף בציצית] ישראל, ויהרגנו".

זאת ועוד אחרת, אם אכן היה חשש לפגיעה בכבודם וברגשותיהם של המתים, איך יעלה על הדעת שה'-אלהים-אמת יקבע בתורתו בהלכות רבות מאד שהמתים טמאים? ואפילו בדרכים רחוקות הם טמאים, כלומר אפילו שלא במגע יד אדם, ואפילו בדרכים רחוקות נוספות שנפרטו בקבצי הלכות מפורטים מאד – איך יעלה על הדעת לפגוע כך במתים ולקרוא להם טמאים? ברור אפוא שכל ההזיה הזו של לועג לרש הינה שטות מוחלטת שראוי למחקה מן הגמרא.

אולם, למרות כל הראיות הברורות לעיל מן ההלכה ומן השכל הישר הנקי מהזיות פגאניות, השוטים עיקמו את האמור בברכות והחליטו שהדרש של "לועג לרש" מורה שאסור לקרוא בתורה או תהלים לצד הקבר אך ורק בעלמא, אך כשהדבר נועד ל"עילוי נשמת" המת הרי שמדובר לכבודו ולכן לא שייך לועג לרש. הוי אומר, הם רוממו את הטעם המדרשי הדחוי ומחקו את ההלכה כדי להתיר לעצמם את הזיית עילויי הנשמות ובעיקר את פולחני המתים הכעורים, ועוד בזה ראו: "לא יפנה אדם לבקר הקברות", "עילוי נשמות – הזיית מינות אורתודוקסית".

ודרך אגב, אם ידחקוני לבאר את הדרשה הזו בעניין הלעג לרש (בהנחה שהיא איננה זיוף אירופי פרו-נוצרי כמנהגם), הרי שאומַר שכל מטרתה של הדרשה היא לעורר את בני האדם החיים – כלומר שיעריכו את החיים שניתנו להם, כי המתים הם בגדר עניים ורָשִׁים לעניין אחד מאד מרכזי בתורת משה, והוא קיום המצוות וזכייה בחיי העולם-הבא. ובמלים אחרות, כל מטרת המדרש היא לעוררנו לקיים את המצוות כי לאחר המוות אנחנו בגדר עניים ורָשִׁים בעניין קיום המצוות – לאחר המוות אין עוד אפשרות לקיים מצוות ולזכות בהן לחיי העולם-הבא, וכן אין עוד שום אפשרות לשוב בתשובה ולזכות לחיי העולם-הבא. נמצא, שמטרת המדרש הפוכה לחלוטין מעיקומם של צאצאי המינים יושבי הישיבות: הם התכוונו להצדיק באמצעותה את ההזיות הפגאניות כהזיית עילויי הנשמות ופולחני המתים, אשר מדרדרות לחטאים ולעצלות בקיום המצוות שהרי ניתן "לתקן" בעילויי נשמות ובפולחני מתים, ואילו מטרתה האמיתית של הדרשה היא לעוררנו להבין שאין עוד אפשרות לתקן מאומה לאחר המוות – לא בעילויי נשמות ולא בפולחני מתים: כפולחני המתים לשיקוץ שמעון במירון וכן לכלב הכלבי מאומן הטמאה בארצות הגויים הערֵלים, וכבר זירזנו להשקפה זו שלמה המלך בקהלת (ט, י): "כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה".

עובר משום 'לועג לרש'.pdf

הורידו את PDF • 130KB