[מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון סג, טבת תשל"ז, עמ' 3].
הטיוטה הראשונה של הצעת תקציב המדינה לשנת 1977/78, שהגיש שר האוצר לממשלה, הוחלפה לאחר ימים אחדים בטיוטה אחרת. ההפרש בשתיהן הוא בסכום של 4.5 מיליארד לירות ישראליות. בעוד הטיוטה הראשונה חזתה הוצאת בסך 127 מיליארד לירות והיה צפוי בה גרעון של 5 מיליארד, ההצעה השנייה הצטמצמה ל-122.5 מיליארד והגרעון הצטמק לחצי מיליארד.
נאמר לנו, כי התיקונים בתקציב, שנתאפשרו הודות להסכם-הבנה עם הסתדרות העובדים, יפחיתו את האינפלציה מקצבה הדוהר של 35% לשנה, לקצב של ריצה רגילה – 22% לערך. יש חשיבות לדבר, שהרי אף שאין כל ביטחון שהמסגרת תישמר, האינפלציה עדיין תהיה קטנה יותר מאשר במקרה של נקודת-ההתחלה של 35%, וכך עליית המחירים תהיה מתונה יותר. האזרח, שאמצעיו מצומצמים, יוכל בקלות-יתר לקנות את המצרכים הדרושים לו למחייתו. כך נראה בראייה הגיונית. אך אין הדבר כך. האוצר גילה, כי חלק מן הסכומים הנחוצים לו לאיזון התקציב, יילקח מפגיעה בקצבאות הילדים, בקרנות הפנסיה ובקופות הגמל. יוצא אפוא, כי מה שניתן ביד אחת, נלקח ביד האחרת, ואולי אף נלקח יותר משניתן.
מי יסבול בעיקר מן ההתנכלות הזאת לקצבאות הילדים? בעלי משפחות מרובות ילדים. שכן, מן המשפחות בעלות ילד או שניים לא ייגרע הרבה. הן יסתדרו. לילדיהן לא תחסר כוס החלב ולא הלחמנייה. בפגיעה ירגישו המשפחות, שלגביהן סכום קיצוץ הקצבה יוכפל פי-שישה, פי-שבעה או פי-שמונה. הם יצטרכו לוותר על החלב ולהסתפק בלחם צר. כי זאת לזכור: עוד מתנופפת מעל לראשנו החרב החדה של ביטול הסובסידיות שלב ג'. כל המצרכים החיוניים יתייקרו שוב באחוזים רבים. יהיו אפוא מוצרים בסיסיים שיהיו מחוץ להישג-ידה של משפחה מעוטת-יכולת, כגון ביצה, חמאה וגבינה. בהעדר מוצרי יסוד מן התפריט היומי של חלק גדול מילדי ישראל, אולי ראוי לה לממשלה לשקול אספקת גלולות של ויטמינים חיוניים, כדי למנוע תופעה של רככת-עצמות המונית... אולם, כיוון שאין יסוד לתקווה שהממשלה תראה את הנולד ותפעל באופנים הנחוצים וההכרחיים, יש יסוד לחשש, כי בעוד זמן-מה נראה בחוצות ארצנו צעירים בעלי רגליים עקומות, שלא יצלחו לעבודה וגם לא לצבא.
נגענו עד כה בנקודה אחת, שהיא בבחינת פרט הבא ללמד על הכלל. ברם, האמת היא שהתקציב בכללו הוא מעוות, ועמו המדיניות החברתית של הממשלה. יותר מששים אחוזים מן התקציב מיועדים לצורכי ביטחון ולהחזרת חובות: קרן וריבית. שאר ארבעים האחוזים יוצאים בעיקר לקיום המנגנונים של משרדי הממשלה המסועפים. מעט-מן-המעט יישאר לפעולות חברתיות, מהן חשובות ובסיסיות ביותר.
הצמיחה הכלכלית תהיה זעומה, ומזאת עולה החשש שלא ייווצרו די מקומות עבודה בשביל לקלוט את הנוער המתבגר המבקש להצטרף אל שוק העבודה. ולצד זאת עולה חשש נוסף, לפיו גם מן המפעלים הקיימים ייפלטו עובדים, בלי שימצאו עבודה אחרת.
הכל יודעים שאחת מצרות משקנו נעוצה בעובדה, שהשירותים הולכים ומתנפחים בעוד ששיעורם של פועלי הייצור הולך ופוחת. מאחורי נוסחה "מדעית" זו מסתתרת אמת פשוטה: פועלי הייצור הם "דפוקים", תנאי עבודתם הם מן הירודים ואינם משמשים כוח משיכה למבקשי עבודה. די להיכנס לבית-חרושת כלשהו כדי לעמוד על אופיים של פועלי ייצור אלה. רובם ככולם הינם בני עדות-המזרח. הם עובדים ללא "קביעות" שנים על-גבי שנים, שכירי יום. מקופחים גם בשכרם וגם בתנאיהם הסוציאליים. בניגוד לפקיד צעיר, שנכנס לעבוד באותו בית-החרושת, וכעבור שישה-חודשים הוא נחשב לפקיד קבע, המוגן מכל הבחינות.
איך אפשר, בתנאים כאלה, למשוך עובדים לתעשייה ולייצור, המיועד בחלקו לייצוא? כנראה שהעובדים הקיימים מוסיפים לעמוד על משמרתם, מוסיפים לעבוד, מפני שלמדו את תורת א"ד גורדון על "דת העבודה". אחרת, האם יתואר שהם ישלימו עם מצבם ותנאיהם, מבלי לתבוע את הטבתם?
לעתים קרובות שומעים אנו אזהרות מפי שר האוצר: אנו מתדרדרים אל התהום! אנו עומדים על-פי תהום! אף-על-פי-כן, נמצאים עוד-ועוד משאבים כדי להפיס את דעתם ותביעותיהם של חוגי עובדים ופקידים, שמצבם איננו רע כל-כך כמו של פועלי הייצור. מהיכן הם נמצאים? ואם יש בשבילם, מדוע לא יימצאו גם בשביל העובדים, הנושאים על שכמם את החטוטרת הכבדה של שירותים מנופחים ושל אבטלה סמויה במנגנון?
על מקור אחד ברצוננו להצביע: בשנים האחרונות הוקדשו משאבים ניכרים לקליטתם של העולם מברית-המועצות. למרות הטענות והטרוניות של אחדים מהם, קיבלו העולים הללו את העזרה המרבית בדיור ובדאגה למקום-עבודה. כל זה עלה מאות מיליונים. לאחרונה דלל זרם העלייה משם – שלא באשמתנו – ואין איש יודע אם יגבר ומתי יגבר. כלום לא מן הראוי, שהמשאבים הללו שהשתחררו, יוקדשו להקלת מצבם של העניים והמקופחים שנולדו כאן בארץ-ישראל, ששפתם היא עברית לא-אולפנית, ששירתו או ישרתו בצבא, ואף יעמדו על רגליהם בהשקעה פחותה בהרבה מזו המושקעת בכל עולה מרוסיה?
את התקציב יש לבנות אחרת וכן יש לשנות את המדיניות החברתית. כדי להבין את הצורך בכך, רצוי שהשרים וכל המטפלים בהכנת התקציב ילכו לראות את ההצגה: "קריזה (אנשים במצוקה)", שמציג תיאטרון חיפה בערים השונות. אז הם יבינו.
מוטב לראות על הבמה ולפעול, מאשר לא לפעול ולראות את המחזה "משותק" במציאות.
[מעט על ההצגה: "קריזה (אנשים במצוקה)" מתוך ויקיפדיה:
"[...] מחזמר מחאה שהועלה על ידי תיאטרון חיפה בשנים 1976–1977. ההצגה הועלתה מעל מאה פעמים ברחבי הארץ ובישרה את המהפך הפוליטי שבא לידי ביטוי בתוצאות הבחירות לכנסת התשיעית. ראשיתה של קריזה בהפקה צנועה שהעלה התיאטרון ב-1976 ונקראה 'עצבים'. ההצגה [...] התבססה על ראיונות אותנטיים שנערכו בשכונות ועיירות פיתוח בישראל. [...]
כאשר התברר ש'אמנות לעם' מסרבת לתמוך ב'עצבים', בנימוקים של חוסר-איזון ואי-עמידה בקריטריונים אמנותיים, המשיך התיאטרון להציגה ברחבי הארץ ללא סבסוד. ויינגרטן פיתח גרסה מרוככת שתוכל לזכות בתמיכת הממסד. [...] ההצגה עוסקת בישראל השנייה, על שני דורותיה, דור ההורים העולים מארצות-ערב, ודור הבנים ילידי הארץ. בהצגה צפים נושאים כמו עוני, אלימות, עלייה וקליטה ואפליה-עדתית"].