אצטלה אקדמית להמשך שלטון עדתי-מעמדי
- יוסף דחוח-הלוי
- 17 באוג׳
- זמן קריאה 3 דקות
[מאמר זה פורסם בכתב-העת 'אפיקים' גיליון פא, אב תשמ"ג, עמ' 2].
ד"ר יורם פרי, מרצה באוניברסיטת תל-אביב ואחד מכותבי הטורים הקבועים בעיתון "דבר", כתב לא מזמן על אודות הקונפליקט העדתי שבו דיבר על "מתקפת הנגד האשכנזית". במאמרו טען, כי כתוצאה מן "המתקפה המזרחית", ולנוכח אכזבתם של האשכנזים מכפיוּת הטובה של המזרחים באה שורה של מכות-נגד מצידם של "האשכנזים", שהבולטת בהן הייתה – בחירתו של נשיא לא-מזרחי לנשיאה השישי של מדינת ישראל.
כיצד ניתן להתייחס לטיעון זה, אנו יכולים לקבוע בלי שמץ של הלצה שמכות-נגד כאלה מחזקות את המזרחים – ודי אם נֹאמר שמכאן והלאה לא יוכל הממסד השליט ושליחיו לנפנף במשרתו של נשיא מזרחי, כהישג כביר של הרוב הנשלט – יהדות המזרח.
לא היינו טורחים להביא דוגמה זו של חוסר הבנה למה שנקרא בפי אנשי הממסד ושליחיו "בעיית העדות", אילולי ראייתו הנ"ל של העיתונאי יורם פרי. ראייה זו שיקפה מצב עניינים רציני מאד, מצב עניינים זה מבהיר לנו חזור והבהר, כי גישתו של הממסד המדיני, הכלכלי והחברתי במדינה לא נשתנתה במאומה מאז קום המדינה ולפניה – הוי אומר ששליטתם הבלעדית של יוצאי מזרח-אירופה במדינה יכולה להימשך לעולם ועד, כל עוד ניתן יהיה להשתיק את "הילידים" בזריקת עצם יבשה לעברם: פעם בצורת משׂרה רמה קישוטית, אך לא שלטונית-מהותית-משמעותית; ופעם בארגון אירועים פולקלוריסטים-ססגוניים של עדה מזרחית זו או אחרת, ופעם בהקצאת מענקים בעבור יצירות ומחקרים במורשת יהדות המזרח, וכיוצא בזה – שאריות מן השולחן הערוך מאד של הממסד השליט.
מעין כל אלה מוכן ומזומן הממסד לעשות כדי להשתיק את הזעקה הגוברת והולכת של המקופחים. ברם, כאשר קמים אנשים משורותיהם של המקופחים ותובעים את מימוש זכותם להשתתפות אמיתית בממשל – היינו נתח ממשי ולוּ קטן מן העוגה הלאומית – אזי מתחילות זעקות החמס והשבר של דוברי הממסד, בדומה לזעקותיו של הקוזק הנגזל. צאו וראו איזו שערורייה הקימו סביב מינויו של מנכ"ל חדש (ממוצא מזרחי) למוסד הביטוח הלאומי, החל מקינות אין סופיות בעיתונות על "בזבוז כספי הציבור" ומינויים "פוליטיים שרירותיים" באותם משרדים, ועד לטענה האווילית של קיפוח אשכנזים על-ידי שרים ומנכ"לים של תמ"י ['תנועת מסורת ישראל'], בעוד שהם מתעלמים כל הזמן משיטת המינויים הפוליטיים-העדתיים והשרירותיים שהממסד יצר וטיפח כל השנים כדי להנציח את שליטתו בכל.
צאו וראו איזו שחיתות שלטונית וכלכלית נוצרה במדינה: הקמת מפעלים כלכליים ענקיים מכספי הציבור על-ידי מפלגות פוליטיות-עדתיות, תוך החנקת יוזמה כלכלית עצמאית של יהודי המזרח; הענקת אשראי ממשלתי זול למשקיעים פרטיים מפוקפקים, שאינם עומדים בהתחייבותם כלפי המדינה ואינם משקיעים את חלקם וסופם שהם מתעשרים על חשבון העניים; קיבוצים שנעשו במרוצת הזמן לעסקים משגשגים, ללקוחות גדולים של הבורסה, למעסיקיהם של אלפי פועלים מעיירות פיתוח סמוכות בתנאי ניצול קפיטליסטיים – אינם מואשמים בשחיתות. אדרבה, הם מסמלים את אורח החיים "הסוציאליסטי-השוויוני"; "חברת עובדים", שאינה חברת עובדים, אלא חברת מעבידים; הסתדרות עובדים המייצגת בראש ובראשונה את זכויותיהם של המנהלים והעסקנים ואשר איבדה כל קשר אמיתי עם המוני הפועלים, כאשר נעשתה למנוכרת וזרה להמוני הפועלים, שהם הפרולטריון האמיתי של ישראל כיום.
זוהי שיטה כלכלית מתוחכמת הבאה להעשיר את העשירים ולרושש את העניים, כאשר שתי הקבוצות החברתיות הכלכליות מאופיינות על-ידי מוצא עדתי שונה.
***
מפלגות קטנות תופשות את הקואליציה בגרונה וסוחטות מהמדינה את כל המענקים והיתרונות שרק אפשר להעלות על הדעת, ומקבלות מימון טבין ותקילין על סמך שיטת בחירות פנימיות וחיצוניות השוללות את זכותו של הרוב במדינה לבחור באנשים שייצגו אותו ייצוג אמת.
***
גם בתחום החינוך והתרבות שוררת השיטה המתוארת לעיל, כאן אנו מוצאים: בתי ספר יסודיים "שכונתיים" המייצגים תלמידים שאין בכוחם להתמודד עם בתי הספר של חטיבות הביניים – ושבסופו של דבר אינם מגיעים למוסדות ההשכלה הגבוהה. מוסדות ומשרדים ממלכתיים ולאומיים, לכאורה, מנוהלים אך ורק בידי לא מזרחים. מוסדות חינוך גבוה, מוסדות מחקר, מרכזי תרבות, תיאטרונים, עיתונות, רדיו ותלביזיה נעשו מבצרים של עדה אחת בעם ובאמצעותם היא שולטת בעם כולו.
אין דרך קלה לצאת מן המבוך הזה, כאשר השר אהרן אוזן ('העדתי') דיבר על הצורך בהקמת חברת עובדים מזרחית נשמעו קולות זעקה ושבר במנה גדושה של זלזול וזעם. עד כמה שהדבר נשמע מוזר – אין אנו יכולים לחשוב על דרכים מתונות יותר כדי להביא להבראתו של המצב הכלכלי-החברתי הקיים – מצב שבו, לצערנו, הולכת ומושרשת הזהות בין מעמד כלכלי-חברתי-פוליטי ובין מוצא עדתי.
***
לא נוכל להתעלם גם מן הניסיון המרושע להעליל על בני יהדות המזרח שהם "שונאי ערבים", "אויבי השלום", "לאומנים קיצוניים" וכיוצא באלה "תארים".
האם זה רב מדי לצפות מן האדונים ד"ר יורם פרי ויעקב רבי שיתחילו להיות ענייניים קצת יותר בבואם לטפל בקונפליקט הבין-עדתי?
תגובות