במאמר הקודם בסדרה עסקנו בארבע ההלכות הראשונות שבפרק השביעי של הלכות עבודה-זרה. ארבע ההלכות הראשונות נוגעות כפי שראינו לחובת איבוד והשחתת והשמדת עבודה-זרה עד כלות. מכאן ואילך עד סוף הפרק רבנו קובע הלכות קצרות בעניינים שונים של עבודה-זרה. מדובר בדינים שונים ומגוונים אשר בראש ובראשונה מלמדים על חומרת עבודה-זרה.
א. מה בין עבודה-זרה של גוי לעבודה-זרה של ישראל?
בהלכות עבודה-זרה (ז, ה) נאמר: "מה בין עבודה-זרה של גוי לעבודה-זרה של ישראל? עבודה-זרה של גוי [=שהוכנה לגוי, ואפילו על-ידי ישראל] אסורה בהנאה מיד, שנאמר: 'פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ' [דב' ז, כה] – משפיסלוֹ נעשה לו אלוה. ושל ישראל [=שהוכנה לישראל, ונראים הדברים שאפילו הוכנה על-ידי גוי אינה נאסרת בהנאה מיד] אינה אסורה בהנאה עד שתיעבד, שנאמר: 'וְשָׂם בַּסָּתֶר' [דב' כז, טו] – עד שיעשה לה דברים שבסתר שהן עבודתה. ומשמשי עבודה-זרה: בין של גוי בין של ישראל – אינן אסורין עד שישתמשו בהן לעבודה-זרה".
הלכה זו עוסקת בשעת איסורה של העבודה-הזרה בהנאה, ויש להבין: מדוע נקבע בתורה שעבודה-זרה שהכין הגוי לעצמו או לגוי אחֵר נאסרת בהנאה מיד עם סיום הכנתה? ואילו ישראל שהכין עבודה-זרה לעצמו או לישראל אחֵר אינה נאסרת בהנאה אלא עד שתיעבד? ובכן, נראה לי שהלכה זו מבקשת להעביר לנו מסר סמוי: עבודה-זרה שהוכנה לגוי – תיעבד בוודאות כמעט מוחלטת, ואילו עבודה-זרה שהוכנה לישראל – יש תקווה שמא אותו ישראל ישוב בתשובה ממשובתו, ובסופו-של-דבר תגבר עליו רתיעתו הטבעית מעבודה-זרה. והראיה לדברינו עולָה מן הפסוק שצוטט בהלכה: "וְשָׂם בַּסָּתֶר", כלומר בדרך-כלל יש לאדם מישראל בושה ורתיעה גדולה בבואו להשתחוות לפסילים, ולא יעשה כדבר הרע הזה אלא בסתר. ובמלים אחרות, יש לאדם מישראל תחושת גועל טבעית מעבודה-זרה בתצורתה הפגאנית הגסה (כגון הפולחנים הנגעלים שנפוצים בהודו), ולכן יש לקוות שישוב ממחשבתו הרעה.
ראיה נוספת למסר הסמוי שבהלכה לעיל, ניתן להביא מההלכה הבאה (עבודה-זרה ז, ו):
"העושה עבודה-זרה לאחרים אף-על-פי שהוא לוקה, שכרו מותר – ואפילו עשאהּ לגוי שהיא אסורה מיד – מפני שאינה נאסרת עד שתיגמר, ומכוש האחרון שגומרה אין בו שווה פרוטה".
כלומר, ישראל שהכין עבודה-זרה לגוי – נאסרת מיד, מפני שהליכתם אחרי ההבל טבעית היא להם, ואין תקווה שמא יירתע וישוב בו ממחשבתו הרעה: מלעשות את הפסל עבודה-זרה.
הבה נחזור עתה להלכה הראשונה שראינו לעיל. בסופה נדונו משמשי העבודה-הזרה, ושם נקבע, שמשמשי עבודה-זרה לא נאסרו אלא לאחר "שישתמשו בהן לעבודה-זרה", ודינם קל מדינה של עבודה-זרה משתי סיבות: 1) מפני שאינם עבודה-זרה גופה; 2) מפני שהם עשויים לשמש גם לדברים מותרים, ולכן יש להמתין ולראות באיזה אופנים משתמשים בהם.
ב. העושה עבודה-זרה לאחרים
כאמור, בהלכות עבודה-זרה (ז, ו) נאמר כך:
"העושה עבודה-זרה לאחרים אף-על-פי שהוא לוקה, שכרו מותר – ואפילו עשאהּ לגוי שהיא אסורה מיד – מפני שאינה נאסרת עד שתיגמר, ומכוש האחרון שגומרה אין בו שווה פרוטה".
מהלכה זו עולה שגם מי שרק מכין עבודה-זרה – לוקה מן התורה. כלומר, הלכה זו עוסקת במי שמוכר עבודה-זרה לעובדיה הטיפשים, אף שהוא עצמו אינו עובדהּ. ואם מי שרק מוכר עבודה-זרה דינו מלקות מן התורה, מה יהיה דינו של מי שעובד עבודה-זרה בפועל? דהיינו מה דינו של מי שמרומם ומגדֵּל את גדולי-טחורי-האסלה כאילו היו אלילים בעלי כוחות ויודעי נסתרות? וגם מי שרק שותק ואינו עוקר את גדולתם הפגאנית הנגעלה חוטא חטא גדול לאלהים, מפני שהוא נתפס בעוונם, ואף משתתף עמם בהתעיית ובהדחת עמֵּנו, עַם ה' צבאות, לתועבות מינות.
ג. הלוקח גרוטאות מן הגויים
בהלכות עבודה-זרה (ז, ז) נאמר: "הלוקח גרוטאות מן הגויים ומצא בהן עבודה-זרה: אם נתן מעות ולא משך – יחזירם לגוי; וכן אם משך ולא נתן מעות [– יחזירם לגוי], אף-על-פי שהמשיכה בגוי קונה, כמקח טעות הוא. משך ונתן מעות – יוליכם לים המלח".
לפי ההלכה, ישראל קונה מיטלטלין מגוי בין במשיכה בין בדמים (הלכות זכייה ומתנה א, טו), ואף-על-פי-כן, בין אם הישראל "נתן מעות ולא משך" ובין אם "משך ולא נתן מעות" – המקח נחשב למקח טעות, מפני שיש איזה פתח של מראית עין לפיו הגוי יכול לומר לעצמו שהמכירה לא נחלטה. ברם, כאשר הישראל "משך ונתן מעות", אף שגם בזה מדובר במקח טעות (שהרי האדם מישראל כלל לא התכוון לקחת בין הגרוטאות גם עבודה-זרה), הואיל ואין שום פתח לפיו ניתן לטעון בפני הגוי שמדובר במקח טעות (שהרי התבצעה גם משיכה וגם נתינת מעות) – אינו מחזיר את העבודה-הזרה לגוי וחייב לקחתה ולהוליכה ולהשליכה לים המלח.
אגב, אין צורך לטרוח ולנסוע עד ים המלח, די להטילה למקום עמוק ומרוחק בים התיכון, שהרי בהלכות ערכים וחרמים (ח, יג) רבנו פוסק כך: "ואם היו מעות או כלי מתכות ישליכן לים-הגדול ים-המלח כדי לאבדן". נמצא, שהים הגדול, הוא הים התיכון, קרוי בפי רבנו: ים המלח.
מהלכה זו ניתן ללמוד גם על חשיבות ההליכה בדרכי המוסר והיושר עם הגויים. כלומר, כאשר עם-מישראל נוהג בעוול ובנוכלות עם הגויים הוא גורם לדתנו להיראות כדת של עוול ורֶשע ורדיפת-בצע, והואיל ועם-ישראל נושא עליו את שם ה' צבאות הוא מחלל בזה שם-שמים. כמו כן, כשאדם מישראל נוהג בעוול עם הגויים הוא גם מפיץ שנאה כלפי עם-ישראל ועלול לגרום לגויים להתעורר ולפגוע בעם-ישראל. ולמרות חילול השם ולמרות הסכנה שכרוכה בכך, כומרי הדת האורתודוקסית התירו לגנוב מן הגויים, ולא רק מן הגויים גם מן החילוניים ומכל מי שאינו הולך בדרכי מינותם – כי תורתם תורת מינות פרו-נוצרית אשר מקדשת את כל האמצעים למען רדיפת-בצע ותאוות. ועל האיסור החמור לגנוב מגוי ראו: "הפוליטיזציה של הממסד הדתי".
בהמשך ההלכה הנדונה (עבודה-זרה ז, ו) נאמר כך:
"וכן גוי וגֵר שירשו את אביהן גוי, יכול הגֵּר לומר לגוי: 'טול אתה עבודה-זרה ואני מעות', 'אתה יין נסך ואני פירות', ואם משבאו לרשות הגֵּר – אסור".
וגם בהלכה זו יש מאפיין של יושר ומוסר בעיני הגויים, שהרי אם היה מותר לגֵּר להחליף את העבודה-הזרה בשאר מיטלטלין מן הירושה, גם לאחר שהיא כבר באה ונכנסה לרשותו, היה בזה חילול השם, מפני שהגוי היה סבור בזה שהאהבה לממון גוברת על חובת ביעור והשמדת עבודה-זרה – כביכול דת ה' צבאות מקדשת את הבצע יותר מאשר את ה'-אלהים-אמת ואת הקנָּאות לשמו ולייחודו. כמו כן, ברגע שרדיפת הבצע גוברת, סוף דת האמת להשמדה, וכפי שאירע לעמֵּנו בהתגברות הבצע והתאוות והזימות אשר הביאו ליצירת דת אורתודוקסית פרו-נוצרית, שרוצצה במגפיים מסומרים את יסודות הדת ויצרה לה דת חדשה שתתאים לבצעהּ.
וכדברי רבנו במורה (ב, כג):
"וכל זמן שהאדם מוצא את עצמו [...] נוטה כלפי התאווה והתענוגות [...] הרי הוא תמיד יטעה וייכשל בכל אשר ילך, מפני שהוא יחפש השקפות אשר יסייעוהו למה שטבעו נוטה אליו".
ואחתום הלכה זו במשנה בדמאי (ו, י) ובפירוש רבנו שם: "גֵּר וגוי שירשו את אביהם גוי, יכול לומר [הגֵּר לגוי] לו: 'טול אתה עבודה-זרה ואני מעות', 'אתה יין ואני פירות', ואם משבאו לרשות הגֵּר – אסור". ופירש רבנו שם: "יינו של גוי הוא יין נסך, ויתבאר לך בכמה מקומות במשנה שיין-נסך ועבודה-זרה אסורים בהנאה. והִתרנו לגֵּר שיאמר לגוי: 'טול אתה עבודה-זרה ואני מעות', ולא הִתרנו בכגון זה במה שקדם בחבר ועם-הארץ, מפני שחבר ועם-הארץ יורשין את אביהן מן התורה, וגֵר אינו יורש את אביו מן התורה, לפי שאין ביניהם שום קרבה מפני שהבדיל הדת ביניהם, אבל יורשו בתקנת חכמים שלא יירתע ויחזור לגיותו כדי שיירש את אביו, לפיכך מותר לו להחליף כל זמן שלא הגיע הדבר לידו. אבל אם הגיע אותו הדבר האסור לרשות הגֵּר אסור לו להחליף בו, לפי שכבר קנה אותו דבר שהוא אסור בהנאה קנין גמור וחייב לאַבְּדו".
ד. צורות שעשו אותן גויים לנואי
בהלכות עבודה-זרה (ז, ח) נאמר כך: "צורות שעשו אותן גוים לנואי – מותרות בהנאה, וצורות שעושין אותן לעבודה-זרה – אסורות. כיצד? כל הצורות הנמצאות בכפרים – אסורות בהנאה מפני שחזקתן שהן עשויות לעבודה-זרה; והנמצאות במדינה [דהיינו בערים]: אם היו עומדות על פתח המדינה [=העיר] והיה ביד הצורה צורת מקל או ציפור או כדור או סיף או עטרה וטבעת – חזקתה שהיא לעבודה-זרה ואסורה בהנאה, ואם לאו – הרי זו בחזקת לנואי ומותרת".
ואין ספק שכשתקום סנהדרין-אמת יעודכנו כל ההגדרות שניתנו בהלכה זו, לדוגמה: בימינו כל הצורות והפסילים שעושים הגויים באירופה לא נועדו לעבודה-זרה, למעט צורות ופסלים של יש"ו וכיו"ב, לעומת זאת, להבנתי, כל הצורות והפסילים שבהודו חזקתן לעבודה-זרה. כמו כן, כל הצורות והפסילים, אם ישנם, במדינות-ערב למיניהן חזקתן לנואי ומותרות בהנאה. ולעיון בדיני הצורות שנעשו על-ידי ישראל, ראו: "אימתי האמנות הופכת לעבודה-זרה?".
ה. צלמים הנמצאים מושלכים בשווקים
בהלכות עבודה-זרה (ז, ט) נאמר כך: "צלמים הנמצאים מושלכים בשווקים או בתוך הגרוטאות – הרי אלו מותרין, ואין צריך לומר שברי צלמים. אבל המוצא יד עבודה-זרה או רגלה או איבר מאיבריה מושלך – הרי זה אסור בהנאה. הואיל ויודע בוודאי שזה האיבר מן הצורה הנעבדת – הרי היא באיסורה עד שיוודע לו שביטלוהָ הגויים".
כלומר, סתם צלמים וכל-שכן שברי צלמים שנמצאו מושלכים בשווקים וכו', מותר ליהנות בהם מפני שחזקתם שכבר ביטלום הגויים מלהיות עבודה-זרה. אולם, איברי עבודה-זרה, דהיינו שברי צלמי עבודה-זרה, שידוע למוצאם בוודאות שהיא נעבדת עתה – אסורים בהנאה.
ו. המוצא כלים ועליהם צורת חמה ולבנה ודרקון
טרם שנמשיך להלכה הבאה עלינו להבין מהם "צורת חמה ולבנה ודרקון", ובכן, דמות חמה ולבנה ודרקון וכיו"ב, הינן דמויות מיתיות פגאניות שונות שהיו הגויים מייחסים לכוכבים, כגון דמויות אדם מרשימות ביותר או דמויות של יצורי כלאים שונים (כמו אריה בעל ראש אדם או דרקון וכיו"ב) – ועובדי האלילים האמינו שבדמויות הללו הכוכבים הנעבדים היו מתגלמים ומתגשמים ומתהלכים בעולם בני-האדם, וכֹה דברי רבנו בעניינן בפירוש המשנה שם (ג, ג):
"צורת חמה ולבנה, אין עניינו שימצא עיגול ויאמר זו השמש, או חצי עיגול ויאמר זה הירח [כלומר, לא נאסרו הצורות הידועות של השמש והירח ומותר לפַסְּלם ללא חשש], אלא, בעלי הטלאסם [=הקמיעות] מייחסים לכוכבים צורות, עד שאומרים כי צורת שבתאי צורת זקן שחור מופלג בזקנה, וצורת נוגה צורת נערה יפה עדויה זהב, וצורת השמש צורת מלך מוכתר יושב בעגלה, וכך מייחסים לכל המזלות והכוכבים צורות רבות, והן חלוקין באותן הצורות מחלוקת גדולה, מפני שהם דברי שקר, והשקר על איזה דבר שיהיה מתרבה ומתרחב בלי ספק. ואמרוֹ: 'חמה ולבנה' רצה לומר שימצא הצורה המיוחסת לחמה והצורה המיוחסת ללבנה לפי איזו דעה שתהיה. והדרקון צורת איש בעל סנפירין וקשקשים רבים בגבו בין סנפיריו כקשקשי הדגים, וצורה זו הייתה מכובדת אצלם לפי שהיו מייחסים אותה לחלק מחלקי הגלגל, ואמר לי איש שמייחסים לו ידיעה בעניינים אלה שצורה זו היא צורת תלי [=חלק מגלגל] הלבנה".
ולאחר דברי ההקדמה נעבור לעיין בהלכות עבודה-זרה (ז, י), שם נאמר כך:
"המוצא כלים ועליהם צורת חמה ולבנה ודרקון, אם היו כלֵי כסף וזהב או בגדי שני, או שהיו חקוקים על הנזמים ועל הטבעות – הרי אלו אסורין [בהנאה]. ועל שאר הכלים – מותרין [בהנאה], מפני שחזקתן לנוי. וכן שאר הצורות הנמצאות על הכלים – חזקתן לנואי ומותרין".
נמצא, שאם הגוי צר את הדמויות הפגאניות הנעבדות הללו בכלי זהב וכסף או בבגדי שני או בטבעות ונזמים כאמור לעיל – מדובר בעבודה-זרה שאסורה בהנאה (ואפילו כאשר הגוי צר רק חלק מצורת העבודה-הזרה הנעבדת) ואף חובה עלינו לבערה ולכלותה. אולם, אם הגוי צר את הדמויות הנעבדות הללו על-גבי שאר הכלים, חזקתן לנוי ומותר לישראל ליהנות בהן.
ברם, אם מדובר בצורות שאינן מפורסמות כאלילים, נראה מדברי רבנו שמותר לציירן וכל-שכן שמותר ליהנות בהן ואפילו כשהן על-גבי כסף או זהב וכו', כגון כל ציורי דמויות הפנטזיה המאגיות למיניהן, וכפסק רבנו לעיל: "וכן שאר הצורות [הדמיוניות] הנמצאות על הכלים [ואפילו כלי זהב וכסף וכו'] – חזקתן לנואי ומותרין". אולם, כמובן שאין הדבר ראוי, שהרי לא יעלה על הדעת שתלמידי החכמים או אפילו האנשים הכשרים יסתובבו עם חולצות שיש עליהן ציורים של דמויות מאגיות פגאניות כמו הדרקונים הידועים בימינו (ברם, הדרקון המסוים שנזכר בהלכה, שהוא כדמות אדם, אסור; וייתכן שגם זה בימינו מותר, כי לא מדובר באליל מפורסם וידוע, אלא בסתם הזיה דמיונית, וכל דרדק מבין שמטרת הציור היא לנוי בלבד).
קצרו של דבר, מותר ליהנות אפילו בדמויות נעבדות כאשר הן נעשו לנוי ואינן על-גבי כסף וזהב וכו' – ולכן מותר לקנותן מגוי, ואפילו מישראל שקנה מגוי, ואפילו מישראל בְּמקום שלא ניתן לדעת בוודאות מי עשאן – שהרי האיסור לישראל לצייר דמויות נעבדות הוא איסור דרבנן, וספק דרבנן – לקולא. אך אם ידוע בוודאות שעשאן ישראל, אסור לקנותן וליהנות בהן, שהרי אסור לסייע בידי עוברי עבירה. ולעיון נוסף ולהבנת האיסור לישראל לצייר דמויות נעבדות ואפילו על-גבי הלוח, ראו במאמר שצוין לעיל, וכן ראו: "מצאתי תליון נוצרי – האם מותר לי למכרו?".
ז. עבודה-זרה ומשמשיה וכל התקרובת שלה אוסרים בכל שהן
בהלכות עבודה-זרה (ז, יא) נאמר כך: "עבודה-זרה ומשמשיה וכל התקרובת שלה אוסרים בכל שהן. כיצד? עבודה-זרה שנתערבה בצורות של נואי, אפילו אחת בכמה אלפים – יוליך הכל לים המלח. וכן אם נתערב כוס של עבודה-זרה בכמה כוסות, או חתיכה מן הבשר שנכנס לביתה [של עבודה-זרה] בכמה חתיכות – יוליך הכל לים המלח. וכן עור לבוב [='שקורעין קרע עגול כנגד הלב ומוציאין הלב' (עבודה-זרה ז, ד)] בכמה עורות – הכל אסור בהנאה".
ובהלכה הבאה שם נאמר: "עבר ומכר עבודה-זרה, או אחד ממשמשיה, או תקרובת שלה – הרי הדמים אסורין בהנאה, ואוסרים בכל-שהן כעבודה-זרה, שנאמר: 'וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ' [דב' ז, כו], [כלומר] כל שאתה מביא מעבודה-זרה ומכל משמשיה ותקרובתה – הרי הוא כמוה".
מהלכות אלה למדנו, שכל משמשיהם ותקרובותיהם של גדולי-טחורי-האסלה אסורים בהנאה, כגון כל הכלים והבגדים ששימשו אותם, כל אוכל שאכלו ממנו, כל דבר שייחדו עובדיהם להם אסור בהנאה. ולא רק משמשיהם ותקרובותיהם אפילו דמי משמשיהם ותקרובותיהם "אסורין בהנאה, ואוסרים בכל-שהן כעבודה-זרה", ודינם כדין עבודה-זרה: "כל שאתה מביא מעבודה-זרה ומכל משמשיה ותקרובתה – הרי הוא כמוה". ובקרב חסידויות המינות הפכו את משמשי שיקוציהם וכן את כל תקרובותיהם לחפצים מקודשים בעלי כוחות מאגיים טמירים! ולכן הם מחלקים בטישים הנגעלים שלהם חלקי קרקרים שאכל מהם האדמו"ר וכיו"ב, ולכן מוכרים את המכנסיים של קנייבסקי במחירי עתק (ראו: 'המכנסיים המטונפים של קנייבסקי').
"וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר שָׁגוּ בָּרֹאֶה פָּקוּ פְּלִילִיָּה, כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם" (יש' כח, ז–ח).