אימתי האמנות הופכת לעבודה-זרה?

במאמר לקמן נדון באופני הפיסול הציור והכיור האסורים והמותרים, ועוד. נחל אפוא באיסור הברור והמפורש ליצור פסל וצורה של עבודה-זרה, דהיינו פסל שעתיד לשמש לעבודת פולחן. והנה לפניכם הגדרת האזהרה בספר המצוות להרמב"ם (לאווין ב), וכֹה דברי רבנו:


"והמצוה השניה, האזהרה שהוזהרנו מלעשות פסילים אשר יֵעָבֵדוּ [מכל הסוגים והצורות, אם תכליתם לעבודה-זרה אסור לעשותם], ואין הבדל בין שיעשֵׂם בידו או יבקש לעשותם לו, והוא אמרוֹ יתעלה: 'לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה' [שמ' כ, ג] והעובר על לאו זה חייב מלקות, כלומר על עשיית עבודה-זרה או בקשתו שיעשו לו, ואף-על-פי שלא עבדהּ".


נמצא, שאסור לאדם ליצור לעצמו פסל שתכליתו לעבודה-זרה, בין אם יעשה אותו בידיו ובין אם יורה לגוי לעשותו לו, על שני הדברים הללו יתחייב האדם במלקות מן התורה.


נמשיך עתה להגדרת האזהרה הבאה בספר המצוות להרמב"ם (לאווין ג), וכֹה דברי רבנו:


"והמצוה השלישית, האזהרה שהוזהרנו מלעשות עבודה-זרה ואפילו לזולתנו לעבדהּ, ואפילו היה אשר הזמינהּ גוי, והוא אמרוֹ יתעלה: 'וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם' [ויק' יט, ד]. ולשון ספרא: 'וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ' – אפילו לאחֵרים. ושם [בספרא] אמרו: העושה עבודה-זרה לעצמו עובר משום שתי אזהרות, כלומר שהוא עובר על עשייתה בידו ואפילו הייתה לאחרים כמו שנתבאר במצוה זו השלישית, וגם עובר על שקנה עבודה-זרה ונעשית ברשותו, ואפילו היה אשר עשאהּ לו זולתו כמו שקדם במצוה השנייה, ולפיכך לוקה שתי מלקיות".


נמצא, שהלאו הראשון לעיל (לאווין ב) עוסק בקניית עבודה-זרה והכנסתה לרשותו, ולכן אין הבדל בין אם האדם הורה לגוי לעשותה לו או שהוא עשאהּ בידיו, בשני המקרים הוא קנה עבודה-זרה והכניסה לרשותו. לעומת זאת, הלאו השני (לאווין ג) עוסק בעשיית עבודה-זרה, ולכן, בין אם העושה עשאהּ לעצמו או לזולתו, על-כל-פנים הוא עובר על לאו וחייב מלקות.


לפיכך, אם האדם גם עשה את העבודה-הזרה בידיו, וגם קנה אותה והכניסהּ לרשותו, הוא יתחייב בשתי מלקיות מן התורה, שהרי הוא גם עשאהּ בידיו וגם קנה אותה לעצמו. נשים לב, ששתי האזהרות החמורות הללו אינן עוסקות במי שעבד את הפסל שעשה או שהזמין, ובמלים אחרות, אפילו אם האדם לא יעבוד את הפסל הזה שעשה או שהזמין הוא יתחייב במלקות.


והנה לפניכם פסק רבנו בעניין זה בהלכות עבודה-זרה (ג, יד):


"העושה עבודה-זרה לעצמו [דהיינו קנה לרשותו עבודה-זרה], אף-על-פי שלא עשאהּ בידו ואף-על-פי שלא עבדהּ – לוקה, שנאמר: 'לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה' [שמ' כ, ג]. וכן העושה עבודה-זרה בידו לאחרים, אפילו עשה אותה לגוי – לוקה, שנאמר: 'וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם' [ויק' יט, ד]. לפיכך, העושה עבודה-זרה בידו לעצמו – לוקה שתיים".


לסיכום,


1) מי שהורה לגוי לעשות לו עבודה-זרה לוקה מלקות אחת מן התורה, הואיל והוא קנה לעצמו עבודה-זרה, והמעשה הוא קניית והכנסת העבודה-הזרה לרשותו, וכן דיבורו והוראתו לגוי.


2) מי שעשה עבודה-זרה בידו לאחרים לוקה מל