אימתי האמנות הופכת לעבודה-זרה?

במאמר לקמן נדון באופני הפיסול הציור והכיור האסורים והמותרים, ועוד. נחל אפוא באיסור הברור והמפורש ליצור פסל וצורה של עבודה-זרה, דהיינו פסל שעתיד לשמש לעבודת פולחן. והנה לפניכם הגדרת האזהרה בספר המצוות להרמב"ם (לאווין ב), וכֹה דברי רבנו:


"והמצוה השניה, האזהרה שהוזהרנו מלעשות פסילים אשר יֵעָבֵדוּ [מכל הסוגים והצורות, אם תכליתם לעבודה-זרה אסור לעשותם], ואין הבדל בין שיעשֵׂם בידו או יבקש לעשותם לו, והוא אמרוֹ יתעלה: 'לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה' [שמ' כ, ג] והעובר על לאו זה חייב מלקות, כלומר על עשיית עבודה-זרה או בקשתו שיעשו לו, ואף-על-פי שלא עבדהּ".


נמצא, שאסור לאדם ליצור לעצמו פסל שתכליתו לעבודה-זרה, בין אם יעשה אותו בידיו ובין אם יורה לגוי לעשותו לו, על שני הדברים הללו יתחייב האדם במלקות מן התורה.


נמשיך עתה להגדרת האזהרה הבאה בספר המצוות להרמב"ם (לאווין ג), וכֹה דברי רבנו:


"והמצוה השלישית, האזהרה שהוזהרנו מלעשות עבודה-זרה ואפילו לזולתנו לעבדהּ, ואפילו היה אשר הזמינהּ גוי, והוא אמרוֹ יתעלה: 'וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם' [ויק' יט, ד]. ולשון ספרא: 'וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ' – אפילו לאחֵרים. ושם [בספרא] אמרו: העושה עבודה-זרה לעצמו עובר משום שתי אזהרות, כלומר שהוא עובר על עשייתה בידו ואפילו הייתה לאחרים כמו שנתבאר במצוה זו השלישית, וגם עובר על שקנה עבודה-זרה ונעשית ברשותו, ואפילו היה אשר עשאהּ לו זולתו כמו שקדם במצוה השנייה, ולפיכך לוקה שתי מלקיות".


נמצא, שהלאו הראשון לעיל (לאווין ב) עוסק בקניית עבודה-זרה והכנסתה לרשותו, ולכן אין הבדל בין אם האדם הורה לגוי לעשותה לו או שהוא עשאהּ בידיו, בשני המקרים הוא קנה עבודה-זרה והכניסה לרשותו. לעומת זאת, הלאו השני (לאווין ג) עוסק בעשיית עבודה-זרה, ולכן, בין אם העושה עשאהּ לעצמו או לזולתו, על-כל-פנים הוא עובר על לאו וחייב מלקות.


לפיכך, אם האדם גם עשה את העבודה-הזרה בידיו, וגם קנה אותה והכניסהּ לרשותו, הוא יתחייב בשתי מלקיות מן התורה, שהרי הוא גם עשאהּ בידיו וגם קנה אותה לעצמו. נשים לב, ששתי האזהרות החמורות הללו אינן עוסקות במי שעבד את הפסל שעשה או שהזמין, ובמלים אחרות, אפילו אם האדם לא יעבוד את הפסל הזה שעשה או שהזמין הוא יתחייב במלקות.


והנה לפניכם פסק רבנו בעניין זה בהלכות עבודה-זרה (ג, יד):


"העושה עבודה-זרה לעצמו [דהיינו קנה לרשותו עבודה-זרה], אף-על-פי שלא עשאהּ בידו ואף-על-פי שלא עבדהּ – לוקה, שנאמר: 'לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה' [שמ' כ, ג]. וכן העושה עבודה-זרה בידו לאחרים, אפילו עשה אותה לגוי – לוקה, שנאמר: 'וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם' [ויק' יט, ד]. לפיכך, העושה עבודה-זרה בידו לעצמו – לוקה שתיים".


לסיכום,


1) מי שהורה לגוי לעשות לו עבודה-זרה לוקה מלקות אחת מן התורה, הואיל והוא קנה לעצמו עבודה-זרה, והמעשה הוא קניית והכנסת העבודה-הזרה לרשותו, וכן דיבורו והוראתו לגוי.


2) מי שעשה עבודה-זרה בידו לאחרים לוקה מלקות אחת מן התורה, הואיל והוא עשה מעשה.


3) מי שעשה עבודה-זרה בידו לעצמו לוקה שתי מלקיות מן התורה, הואיל והוא גם עשה בידו, ובעשייתה הוא גם הִקנה לעצמו עבודה-זרה (והמעשה הוא הקניית עבודה-זרה לעצמו).


נקודה חשובה, בספר המצוות שראינו לעיל (לאווין ב), רבנו אומר ש"אין הבדל בין שיעשֵׂם בידו או יבקש לעשותם לו", מזאת ניתן ללמוד שגם הזמנה נחשבת למעשה, ובמלים אחרות, אמירה היא בגדר מעשה כדי להתחייב עליה במלקות מן התורה. אולם, רבנו אינו מזכיר עניין זה בהלכות עבודה-זרה (ג, יד), מפני שעיקר המעשה שיש בלאו זה (לאווין ב) אינו דיבורו, אלא עצם קניית העבודה-הזרה והכנסתה לרשותו, זה הוא עיקר המעשה שמחייבוֹ במלקות. וביתר ביאור: אם נניח שעיקר המעשה הוא הדיבור וההוראה לגוי לעשות לו עבודה-זרה, מדוע שאדם שעשה עבודה-זרה בידו לעצמו יתחייב שתי מלקיות? והלא הוא לא דיבר והורה לעצמו לעשות עבודה-זרה? אלא ברור, שהמלקות השנייה היא על קניית עבודה-זרה והכנסתה לרשותו.


אסור ליצור צורת אדם לנוי


בשתי ההלכות הבאות שנלמד לקמן נראה, כי יש איסור מיוחד ליצור צורת אדם ואפילו שהצורה לא נעשתה לשם עבודה-זרה אלא לנוי, נחל בדברי רבנו בספר המצוות (לאווין ד):


"והמצוה הרביעית, האזהרה שהוזהרנו מלעשות צורת האדם מן המתכות והאבנים והעצים ודומיהם ואף-על-פי שלא נעשית לעבדהּ, וזאת הרחקה מלעשות הצורות בכלל, כדי שלא יחשבו מה שחושבים ההמונים, כלומר עובדי עבודה-זרה שחושבים שיש לצורות השפעה, והוא אמרוֹ יתעלה: 'לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם' [שמ' כ, יט]. ולשון המכילתא [...]: 'אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם' – שלא תאמר הריני עושה לנוי כדרך שאחרים עושין במדינות, תלמוד לומר: 'לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם'. והעובר על לאו זה חייב מלקות".


מאיסור זה ניתן ללמוד על החשש הגדול שבהפיכת בשר ודם לעבודה-זרה, מה-שאין-כן ביחס לשאר הנבראים, שהרי כל שאר צורות הנבראים לא אסרה תורה לעשותן לנוי. וכמה חשובה הלכה זו לימינו, שהפכו בהם את גדולי טחורי האסלה לאלהים ועובדים אותם ומעריצים אותם, וכבר הרחבנו בראיות והוכחות לעניין זה במאמרים הקודמים בסדרת "מצוות משנה תורה", ובמיוחד במאמרים: "אל תפנו אל האלילים", "האם יש עבודה-זרה בימינו?", ועוד רבים.


נעבור עתה לעיין בשתי ההלכות בעניין זה, וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (ג, טו–טז):


"אסור לעשות צורות לנואי ואף-על-פי שאינה עבודה-זרה, שנאמר: 'לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם' [שמ' כ, יט], כלומר צורות של כסף ושל זהב שהן לנואי, כדי שלא יטעו בהן הטועים וידמו שהם לעבודה. ואין אסור לצור לנואי אלא צורת האדם בלבד.


לפיכך אין צרין לא בעץ ולא בסיד ולא באבן צורת האדם, והוא שתהיה הצורה בולטת כגון הציור והכיור שבטרקלין וכיוצא בהן, ואם צר – לוקה. אבל אם הייתה הצורה מושקעת או צורה של סמנין, כגון הצורות שעל-גבי הלוחות והטבליות, או צורות שרוקמין באריג – מותר".


נמצא, שכל צורת אדם שהיא בולטת אסור לעשותה לנוי, כל-שכן שאסור ליצור פסילים בדמות בני אדם לנוי. אך מותר לצייר צורת אדם על-גבי לוח ציור או לרקום צורת אדם על-גבי הבד.


ההל​​כות הללו עוסקות באיסור שנכללים בו שלושה מרכיבים: האיסור הוא על אדם מישראל, האיסור הוא ליצור פסל בצורת אדם, והאיסור הזה מן התורה חל אך ורק כאשר מטרת יצירת הפסל היא לנוי. וברור שמותר לגוי לכתחילה ליצור פסל בצורת אדם לנוי, ואפילו לישראל.


כלומר, למרות שאסור לאדם מישראל ליצור פסל בצורת אדם למטרת נוי, מותר לו ליהנות מפסל כזה, דהיינו לקנותו מגוי או אפילו מישראל שקנה מגוי ולהציבו בביתו או בגינתו וכיו"ב. ויתרה מזאת, אפילו אם יש לפניו ספק, דהיינו הקונה הישראלי אינו יודע מי יצר את הפסל בצורת אדם: גוי או ישראל, מותר לו לקנותו ממוכר ישראל, מפני שכל האיסור הוא ליצור.


אמנם, אם ברור לו שמי שיצר את הפסל הזה בצורת אדם הוא אדם מישראל, אסור לו לקנות אותו מיוצר הפסל או ממי שקנה ממנו כדי שלא לסייע בידי עוברי עבירה.


ומאין הנני יודע כל זאת? ובכן, ראו את דברי חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (ז, ח):


"צורות [=בין צורות אדם ובין צורות נבראים אחרים] שעשו אותן גויים לנואי – מותרין בהנאה, וצורות שעושין אותן לעבודה-זרה – אסורין. כיצד? כל הצורות הנמצאות בכפרים אסורים בהנאה מפני שחזקתן שהן עשויין לעבודה-זרה. והנמצאות במדינה [=בעיר], אם היו עומדים על פתח המדינה [=העיר] והיה ביד הצורה צורת מקל או ציפור או כדור או סיף או עטרה וטבעת – חזקתו שהוא לעבודה-זרה ואסור בהנאה, ואם לאו – הרי זה בחזקת לנואי ומותר".


לסיכום, מכל האמור עולה שאסור לאדם מישראל ליצור צורת אדם לנוי, כגון פסלים לגינה או בובות שנועדו לנוי, או תבליטים בולטים מתוך ציור או מתוך יצירת אמנות, וכל כיו"ב.


צורת אדם שלֵמה דווקא?


נראה מדברי רבנו בהלכה באמרוֹ: "צורת האדם" שמדובר בצורת אדם שלמה. דהיינו מותר ליצור צורת ראשו של אדם לנוי או אפילו ראשו ורובו, או אפילו כל גופו למעט רגל או שוק וכיו"ב – מפני שכל צורת אדם שהיא חסרה באופן בולט לא ניתן לשגות בה ולחשוב שהיא נועדה לעבודת עבודה-זרה, שהרי שום עובד אלילים לא ייצור עבודה-זרה שהיא חסרה באיבריה.


ברם, אם הצורה לא מפותחת באופן משוכלל, דהיינו שלא ניכרים בה חיתוכי אצבעות וכיו"ב, נראים הדברים שאסור לעשותה לנוי, מפני שהיא בגדר "צורת האדם", וברור שרבנו לא התכוון באמרוֹ: "צורת האדם" לצורת האדם באופן משוכלל ומדויק עד לפרטי פרטים. אלא באופן כללי על צורת האדם הזו להיות צורה שלמה, עד שכל מי שיתבונן בה יבין שמדובר בדמות אדם. ובימי קדם נהגו עובדי האלילים ליצור גם דמויות אדם קטנות שאינן משוכללות ולעובדן.


טבעת חותם


עד כאן רבנו עסק בדיני תורה מפורשים, ועתה רבנו עובר לעסוק באיסורי חכמים, כֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (ג, יז):