בראש הלכות עבודה-זרה פרק ח רבנו עוסק בדינם של נבראים שנעבדו, דהיינו הרים וגבעות ואילנות ומעיינות ובהמות וכיו"ב. הכלל המוביל הוא: שכל עוד אין "תפוסת יד אדם" באותם הנבראים, כלומר כל עוד האדם לא הטביע חותם באותם הנבראים והם נותרו כשהיו – מותר ליהנות בהם ואין דינם כשאר עבודה-זרה אשר אסורה בהנאה וחובה לנתצה. ברם, אם האדם עשה מעשה באותם הנבראים לשם עבודה-זרה כגון ששחט בבהמה סימן לעבודה-זרה, או החליפה בעבור עבודה-זרה והיא עתה בגדר דמי עבודה-זרה, או חפר בהרים או בקרקע בורות ומערות לשם עבודה-זרה, או עקר אבנים מן ההר כדי להשתחוות להן – אסר אותם בהנאה.
הבה נחל לבחון את ההלכות בפרק ח הנדון לאור הכלל האמור, והנה הן לפניכם:
[א] "כל שאין בו תפוסת יד אדם ולא עשהו, אם נעבד – הרי זה מותר בהנאה. לפיכך, הגויים העובדים את ההרים, ואת הגבעות, ואת האילנות הנטועין מתחילתן לפירות, ואת המעיינות הנובעין לרבים, ואת הבהמה – הרי אלו מותרין בהנאה, ומותר לאכול את אותן הפירות שנעבדו במקום גדילתן ואת אותה הבהמה. ואין צריך לומר הבהמה שהוקצת לעבודה-זרה שהיא מותרת באכילה, בין שהקצוה לעבדהּ, בין שהקצוה להקריבה – הרי זו מותרת".
[ב] "במה דברים אמורים שאין הבהמה נאסרה? בשלא עשה בה מעשה לשם עבודה-זרה. אבל אם עשה בה מעשה כל שהוא – אסרהּ. כיצד? כגון ששחט בה סימן לעבודה-זרה. עשה אותה חליפין לעבודה-זרה – אסורה [אם קנה בבהמה זו עבודה-זרה, יש לבהמה שבידי המוכר דין של דמי עבודה-זרה אשר אסורים בהנאה], וכן חליפי חליפין [אם קנה עבודה-זרה תמורת דבר-מה אשר נעשה כאמור כדמי עבודה-זרה, ולאחר-מכן המוכר קנה באותו הדבר בהמה, גם הבהמה נעשית כדמי עבודה-זרה ואסורה בהנאה], מפני שנעשית כדמי עבודה-זרה".
כלומר, לא רק מעשה בגופה של הבהמה אוסר אותה בהנאה, אלא אף מעשה קניין שמעורבת בו עבודה-זרה אוסר את הבהמה בהנאה, וכאמור דינה של הבהמה עתה כדמי עבודה-זרה.
[ג] "במה דברים אמורים? בבהמת עצמו, אבל אם שחט בהמת חברו לעבודה-זרה או החליפה – לא נאסרה, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו". ומהלכה זו עולה, שדווקא מחשבת הבעלים היא זו שאוסרת את הבהמה מדין עבודה-זרה. הבה נמשיך עתה להלכה הבאה שם:
[ד] "המשתחווה לקרקע עולם לא אסרהּ, חפר בה בורות שיחין ומערות לשם עבודה-זרה – אסרהּ. מים שעקרן הגל והשתחווה להן – לא אסרן, נטלן בידו [לשם עבודה-זרה] והשתחווה להן – אסרן. אבני הר שנדלדלו ועבדן במקומן – מותרות, שהרי אין בהן תפוסת יד אדם".
ומה שנאמר "אבני הר שנדלדלו" לאו דווקא, גם אם נעקרו ממקומן לחלוטין ועבדום – מותרות בהנאה "שהרי אין בהן תפוסת יד אדם", כלומר האדם לא הטביע חותם כלשהו באותן האבנים, וכמו שנאמר בהלכה לקמן (ח, י): "אבן שחצבהּ מתחילה לעבדהּ – אסורה בהנאה". נמצא, שאבנים שחצבום שלא לשם עבודה-זרה מותרות בהנאה, וכל-שכן אבנים שנעקרו ממקומן.
קצרו של דבר, משמעוֹ ההלכתי של המושג "תפוסת יד אדם" הינו: עשיית פעולה כלשהי על הנעבד לשם עבודה-זרה, אשר לאחריה אם אותו הנעבד אכן נעבד – הוא אסור בהנאה.
ישראל שזקף לבֵנה
לעיל למדנו שאבן שהשתחוו לה אינה נאסרת בהנאה. ברם, אבן שעשו בה פעולה כלשהי לשם עבודה-זרה, אם אכן השתחוו בסופו-של-דבר לאותה האבן היא נאסרת בהנאה. ובכן, בהלכה הבאה נלמד שאפילו פעולה קלה מאד שנעשתה באבן לשם עבודה-זרה תגרום לכך שהיא תיאסר בהנאה לאחר שיעבדוה, והנה ההלכה הבאה בפרק ה שם לפניכם:
[ה] "ישראל שזקף לבֵנה להשתחוות לה ולא השתחווה, ובא הגוי והשתחווה לה – אסרהּ בהנאה, שזקיפתה מעשה. וכן אם זקף ביצה ובא גוי והשתחווה לה – אסרהּ".
הלכה זו עוסקת באבן שסותתה שלא לשם עבודה-זרה, ובא ישראל וזקפה, דהיינו עשה בה מעשה לשם עבודה-זרה. וכאמור, אפילו פעולה קלה שנעשתה באבן לשם עבודה-זרה גורמת לכך שהיא תיאסר בהנאה לאחר שיעבדוה (והוא הדין לאבן שאינה מסותתת, שהרי בהמשך ההלכה נזכרו ביצה ודלעת, ונזכרה לבֵנה מפני שנהגו לזקוף אבנים מסותתות, כמו המצבות). עוד למדנו, שאפילו שזקיפת הלבֵנה לשם עבודה-זרה נעשתה על-ידי ישראל, ופעולת ההשתחוויה נעשתה על-ידי גוי, דהיינו אפילו שהפעולות הללו נעשו על-ידי שני אנשים שונים – עדיין הלבֵנה תהיה אסורה בהנאה, הואיל ונעשתה בה פעולה כלשהי לשם עבודה-זרה.
בהמשך ההלכה הנדונה נאמר כך:
"חתך דלעת וכיוצא בה [לשם עבודה-זרה] והשתחווה לה – אסרהּ. השתחווה לחצי הדלעת וחצי האחר מעורה בו – הרי זה אסור מספק, שמא זה החצי כמו יד לחצי הנעבד". כלומר, אפילו חיתוך הדלעת לשם עבודה-זרה אוסר את העבודה-הזרה בהנאה, דהיינו את חצי הדלעת. כמו כן, אם חצי הדלעת שלא השתחוו לו, עדיין מעורה בחצי הדלעת שנעבד, הרי הוא אסור בהנאה מספק, שמא גם לו יש דין של עבודה-זרה הואיל וסוף-סוף הוא מחובר בה.
והלכה זו מזכירה לי את מנהגי הגויים האנגלו-סקסים הערֵלים ב"ליל כל הקדושים" הטמא שלהם (Halloween): לרוקן דלעת ולפעור בה עיניים ואף ופה וכיו"ב, ולהדליק נר בתוך הדלעת הזו (Jack-o'-lantern), כך שהעששית הזו נראית עתה כמו איזה שד מפחיד מן האגדות.
דיני אילנות שנעבדו
הכלל בענייני האילנות הוא כאמור כך: אילן שנטעוהו מתחילה לשם עבודה-זרה אסור בהנאה. ברם, אילן שנטעוהו שלא לשם עבודה-זרה לעולם אינו נאסר בהנאה, למעט הענפים והעלים שצמחו בו מעת שעבדוהו, ולכן, קוצץ וכורת אותם ושאר האילן מותר, וכך נאמר בהלכה:
[ו] "אילן שנטעוֹ מתחילה שיהא נעבד – אסור בהנאה, וזו היא אשרה האמורה בתורה. היה אילן נטוע וגדָעוֹ ופִסְּלוֹ לשם עבודה-זרה, אפילו הבריך והרכיב בגופו של אילן והוציא שָׂריגים – כורת את השָּׂריגים והם אסורים בהנאה ושאר האילן מותר. וכן המשתחווה לאילן אף-על-פי שלא נאסר גופו [=שהרי לא נטעוהו לשם עבודה-זרה], כל השָּׂריגים והעלים והלולבין [=העלים בראשית פריחתם בראש הענף] שיוציא כל זמן שהוא נעבד – הרי אלו אסורין בהנאה".
נמצא, שיש באילן שנטעוהו שלא לשם עבודה-זרה צד חומרה וצד קולא: צד קולא, שהוא לעולם אינו נאסר כולו, שהרי אפילו אם עשו בו מעשה לשם עבודה-זרה ועבדוהו, לעולם רק ענפיו ועליו שצמחו מעת שעבדוהו נאסרים (והראיה: אילן שעיצבוֹ גדעוֹ ופיסלוֹ לשם עבודה-זרה אינו נאסר בהנאה כולו, אך ורק 'השָּׂריגים והעלים והלולבין שיוציא כל זמן שהוא נעבד', ברם, 'שאר האילן מותר' בהנאה); וצד חומרה, שהרי אפילו שלא עשו בו מעשה לשם עבודה-זרה, דהיינו אפילו אם רק השתחוו לו – ענפיו ועליו שצמחו בו מעת שעבדוהו נאסרים.
והנה עוד שתי הלכות שם בענייני האילנות:
[ז] "אילן שהיו הגויים משמרין את פירותיו ואומרים שהם מוכנים לעשות מהן שיכר לבית עבודה-זרה פלונית, ועושין מהן שיכר ושותין אותו ביום אידם – הרי זה האילן אסור בהנאה. מפני שסתמוֹ שהוא אשרה ולפיכך עושין בפירותיו כך, שזו היא חוקה של האשרה".
כלומר, בשל חומרתה של העבודה-הזרה אין צורך לבדוק ולברר אם נטעוּ את האילן הזה מתחילה לשם עבודה-זרה, דהיינו האם מדובר באשרה, אלא חזקה היא שמדובר באשרה.
[ח] "אילן שמעמידין תחתיו עבודה-זרה, כל זמן שהיא תחתיו – אסור בהנאה, ניטלה מתחתיו עבודה-זרה – הרי זה מותר [ואין צורך לקצצו], מפני שאין האילן עצמו הוא הנעבד".
דיני בתים שנעבדו
בדומה לעצים, כל בית שנעבד, ואפילו שלא נעשה מתחילה לשם עבודה-זרה – אסור בהנאה, אך בשונה מעצים, הבית נאסר כולו. ונראה לי שדינו של הבית חמור מדינם של אבנים ובהמות ואילנות וכו', משתי סיבות מרכזיות: 1) בית הוא מבנה קבוע; 2) בית עלול לשמש ביתר-קלות לבית עבודה-זרה ולִמְקום קיבוץ והתקהלות לעובדי עבודה-זרה, ולכן דינו חמור יותר מדינם של שאר הדברים, שהרי הבית גם נאסר בהנאה ללא מעשה לשם עבודה-זרה וגם נאסר כולו.
ברם, בעניין בית שלא נבנה לשם עבודה-זרה יש קולא מסוימת: אם הוא לא נבנה לשם עבודה-זרה ושיפצו אותו לשם עבודה-זרה עד שנתחדש, לא כל הבית נאסר בהנאה רק אותם הדברים ששופצו וחודשו בו נאסרים, ויכול להסיר אותם מן הבית, והוא יהיה עתה מותר בהנאה:
[ט] "בית שבנה אותו הגוי מתחילה שיהא הבית עצמו נעבד, וכן המשתחווה לבית בנוי – הרי זה אסור בהנאה. [אולם, אם הבית] היה בנוי וסיידו וכיירו לשם עבודה-זרה עד שנתחדש, נוטל מה שחידש, והחידוש אסור בהנאה מפני שעשהו לעבדו, ושאר הבית מותר".
כמו כן, בהמשך הלכה זו נאמרה הלכה דומה מאד להלכה ח לעיל: "הכניס עבודה-זרה לתוך הבית, כל זמן שהיא שם – הבית אסור בהנאה, הוציאהּ – הותר הבית". כלומר, דין בית שהוכנסה לתוכו עבודה-זרה הינו כדין אילן שהציבוּ תחתיו עבודה-זרה – והואיל ושניהם אינם נעבדים, שניהם מותרים בהנאה לאחר שהסירו מתוכם או מתחתם את העבודה-הזרה.
דיני אבנים שנעבדו
בין דינם של האבנים לדינו של הבית שראינו בסמוך יש עניין שווה ועניין שונה: העניין השונה הוא, שרק אבן שנחצבה מתחילה לשם עבודה-זרה אסורה בהנאה, וזאת בשונה מבית, שהרי למדנו שגם בית שנבנה שלא לשם עבודה-זרה ונעבד – נאסר בהנאה; והעניין השווה הוא, שאם חצב את האבן שלא לשם עבודה-זרה, והוסיף "וציירהּ וכיירהּ שתיעבד", דהיינו לשם עבודה-זרה – לא נאסרת כולה בהנאה, אלא, יכול ליטול ולהסיר את הציור או הכיור או הצבע או הסיד שהוסיף בה, והיא עתה מותרת בהנאה – והנה ההלכה בעניין זה לפניכם (ח, י):
[י] "וכן אבן שחצבהּ מתחילה לעבדהּ [=לשם עבודה-זרה] אסורה בהנאה [ברם, אבן שנחצבה שלא לשם עבודה-זרה ונעבדה אינה אסורה בהנאה]. הייתה חצובה [=נחצבה שלא לשם ע"ז], וציירהּ וכיירהּ שתיעבד [=לשם עבודה-זרה], אפילו צייר וכייר בגוף האבן, ואין צריך לומר אם סייד עליה – נוטל מה שחידש והוא אסור בהנאה הואיל ונעשה שייעבד, ושאר האבן מותר".
בהמשך ההלכה נאמרה הלכה שדומה להלכה שראינו בסוף הלכות ח–ט לעיל, והנה המשך לשון ההלכה כאן (ח, י): "אבן שהעמיד עליה עבודה-זרה – הרי זו אסורה כל זמן שהיא עליה, סילק עבודה-זרה – האבן מותרת". כלומר, כמו הבית שהוכנסה אליו עבודה-זרה וכמו העץ שהונחה תחתיו עבודה-זרה, כך בדיוק הוא דינה של האבן שהונחה עליה עבודה-זרה – הואיל והיא עצמה אינה נעבדת, היא מותרת בהנאה לאחר סילוק העבודה-זרה מעליה.
לסיכום, כל דבר שלא נעשה מתחילתו לשם עבודה-זרה, אם עשו בו מעשה לשם עבודה-זרה ולאחר-מכן נעבד – נאסר בהנאה. ברם, אילנות ובתים נאסרים בהנאה גם אם לא עשו בהם מעשה לשם עבודה-זרה: האילנות נאסרים באופן חלקי, והבתים נאסרים באופן מוחלט.
דין בית הצמוד לבית עבודה-זרה
לכתחילה אסור לבנות בית שיש לו קיר משותף עם בֵּית עבודה-זרה. ברם, מה דינו של בית שהבית שצמוד לו בקיר משותף הפך לבית עבודה-זרה? ובכן, הוא לא מחויב להרוס את ביתו, אולם, חצי עביו של הקיר המשותף שבצד ביתו מותר בהנאה, וחציו של הקיר שבצד העבודה-הזרה אסור בהנאה: "אבניו ועציו ועפרו – הכל אסור בהנאה". כלומר, אם ביתו נהרס או שהוא החליט להרוס את ביתו ולבנותו מחדש, מותר לו להשתמש בחצי עובי הקיר שהיה בצדו.
כמו כן, אסור לו לבנות את ביתו החדש צמוד לבית העבודה-הזרה כמו שהיה מקודם, ומה יעשה? ירחיק את ביתו מעט וימלא את הריווח בקוצים או בדבר מאוס אחֵר כדי שעובדי העבודה-הזרה לא ירחיבו את ביתם על השטח שלו – והנה דברי רבנו בהלכה (ח, יא):
"מי שהיה ביתו סמוך לבית עבודה-זרה ונפל – אסור לבנותו [כמו שהיה מקודם, דהיינו צמוד לבית עבודה-זרה]. כיצד הוא עושה? כונס לתוך שלו ובונה, ואותו הריווח ממלאהו קוצים או צואה כדי שלא ירחיב בבית עבודה-זרה. היה הכותל שלו ושל עבודה-זרה, ידון מחצה למחצה: מחצה שלו מותר בהנאה, ושל עבודה-זרה אסור, אבניו ועציו ועפרו – הכל אסור בהנאה".