במורה (א, מב) רבנו מבאר את שימושי הלשון של השם: "חַי", רבנו פותח במשמעויות הבסיסיות ועובר למשמעויות הנוספות אשר נגזרות מהמשמעויות הבסיסיות, ואשר נוגעות לרכישת החכמה, לאימוץ דעות נכונות ולהישארות הנפש בחיי-העולם-הבא.
נחל אפוא בדברי רבנו בראש הפרק (א, מב):
"חַי – [הוא] שם הגדל המרגיש [=כל בעל חיים בעל תחושה]: 'כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי' [בר' ט, ג], והוא [גם] שם ההירפאות ממחלה כבדה מאד: 'וַיְחִי מֵחָלְיוֹ' [יש' לח, ט; וכן פירש רס"ג שם], 'בַּמַּחֲנֶה עַד חֲיוֹתָם' [יהו' ה, ח], וכן: 'בָּשָׂר חַי' [ויק' יג, י]".
למדנו אפוא כי "חי" הוא: א) שֵׁם כל בעל חיים בעל תחושה; ב) שֵׁם ההתרפאות ממחלה קשה. בהמשך דבריו רבנו עוסק בביאור משמעויות המלה "מוות" וכֹה דבריו:
"וכן מוות [הוא] שם המיתה, ו[הוא גם] שם החולי הכבד: 'וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן' [ש"א כה, לז], כלומר כובד חוליו, ולפיכך ביאר בבן הצרפית: 'וַיְהִי חָלְיוֹ חָזָק מְאֹד עַד אֲשֶׁר לֹא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה' [מ"א יז, יז], כי אילו אמר: 'וימת' היה מתפרש שהיה חולי כבד קרוב למוות כמו נבל, כאשר שמע את הדברים".
למדנו אפוא, כי מוות הוא: א) שם המיתה; ב) שם החולי הכבד מאד. ומטרת רבנו בביאור השמות "חיים" ו"מוות" היא להראות, כי יש להם משמעויות נוספות מעבר לחיים ולמוות של בעלי החיים, כגון התרפאות ממחלה קשה וכן חולי כבד מאד – וזאת כדי לפתוח לנו את השער להבין שהמלים הללו אינן מצומצמות, אלא מלים בעלות מנעד רחב של משמעויות.
נשים לב, רבנו מפרש לעיל כי המוות שנאמר בנבל הכרמלי אינו מוות סופי, אלא חולי כבד מאד אשר קרוב למוות, וזו הסיבה לדעת רבנו שלא נאמר בבן הצרפית שהוא מת, כי אילו נאמר עליו במלכים שם "וימת", היה מקום לפרש שהוא רק נפל לחולי כבד מאד הקרוב למוות. לפיכך, כדי לשלול את האפשרות הפרשנית הזו וכדי ללמד שבן הצרפית מת מיתה גמורה, ואליהו אכן החיה אותו – לכן נאמר בו: "עַד אֲשֶׁר לֹא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה", במקום "וימת".
ברם, פירושו של רבנו קשה מאד, שהרי לפי דבריו בכל מקום בכתבי הקודש שנאמר בו "וימת" ניתן לפרש בהם שמדובר בחולי כבד קרוב למוות ולא במוות ממש, וזה לא יעלה על הדעת. אלא, יש להסביר את דברי רבנו כך: בכל מקום שנאמר בו "וימת", ויש אחריו פסוק מפורש שמבאר שלא מדובר במיתה ממש, אז יש לפרש בו שמדובר בחולי כבד אשר קרוב למוות, וכמו שנאמר בנבל הכרמלי: "וַיְהִי בַבֹּקֶר בְּצֵאת הַיַּיִן מִנָּבָל וַתַּגֶּד לוֹ אִשְׁתּוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן, וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף יְיָ אֶת נָבָל וַיָּמֹת" (ש"א כה, לז–לח), ואף ברור כשמש שהמלה "וַיָּמֹת" האחרונה משמעה היא מיתה סופית ומוחלטת ולא חולי כבד.
מכל מקום, דברי רבנו לעיל בעניין פירוש המלה "מוות" שרירים וקיימים, שהרי מצאנו במפורש שמשמעות המלה "מוות" עשויה להיות חולי קשה מאד הקרוב למוות ולא מיתה ממש.
הדעות הנכונות: אושר חיי העולם-הזה והעולם-הבא
עתה רבנו מגיע למשמעויות החשובות אשר נוגעות לתכלית ספרו מורה הנבוכים, דהיינו לעניין הכשרת בני האדם לידיעת הבורא יתעלה, וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו שם (א, מב):
"וכבר הִרבו להשתמש בשם זה גם לעניין רכישת החכמה: 'וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ' [מש' ג, כב], 'כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים' [מש' ח, לה], 'כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצָאֵיהֶם' [מש' ד, כב], וזה הרבה".
נמצא, שהמלה "חיים" יוחדה גם לעניין החכמה ורכישתה, וזאת כדי לרומם את החכמה וכדי לעורר אותנו להבין כי החיים האמיתיים הם החיים שיש בהם חכמה ודעת, לעומת זאת, חיים ריקים מן החכמה נחשבים לחיים שאין בהם חיים, דהיינו שאין הרבה בינם לבין המוות.
בשלב הבא רבנו מחדד את התובנות הללו, והוא מוסיף, כי גולת הכותרת של החכמה שנזכרה בספר משלי לעיל הן ההשקפות הנכונות אשר בלעדיהן האדם אינו אדם, וכֹה דבריו:
"ועל-פי-זה קרא את הדעות הנכונות: 'חיים', והדעות הנפסדות: 'מוות', אמר יתעלה: 'רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע' [דב' ל, טו], הנה ביאר כי הטוב [=הדעות הנכונות] הוא החיים, והרע [=הדעות המשובשות] הוא המוות, ופירשם".
כלומר, מדוע החכמה היא כל-כך חשובה? מדוע חיים ריקים מחכמה אינם בגדר חיים? ובכן, מפני שחיים ללא חכמה הם חיים ללא דעות-השקפות נכונות, ואם האדם ריק מדעות נכונות, הוא בהכרח יהיה מלא וגדוש בזוהמת הדעות הנפסדות, כי אין רִיק בנפש האדם (אגב, הדעות האמורות בכל העניין הזה הן ההשקפות הנכונות או המשובשות, ולא מידות נפש האדם).
ומה שרבנו אומר בסוף דבריו לעיל "ופירשם", כוונתו לכך שבהמשך פסוקי התורה שם הקב"ה מבאר לנו מה הן הדעות הנכונות ומה הן הדעות הרעות, וכֹה דבר ה' (דב' טו–כ):
"רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע: אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו [וההשקפות המחשבתיות כגון ידיעת ה' וייחודו הן בראש המצוות והחוקים] וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע [והכוונה היא בראש ובראשונה אל המצוות המחשבתיות, דהיינו אל ההשקפות הנכונות שחויבנו להיות בהם בדעה, וההמשך יוכיח:] וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם [שהרי אחריתן ותוצאתן של ההשקפות הרעות היא העבודה-הזרה]. הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת [הדעות הנכונות והדעות הרעות] נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים [בחכמה ובדעות הנכונות] לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. לְאַהֲבָה אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ, כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְיָ לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם".
וראוי לצרף גם את דברי רבנו בהלכות תשובה (ה, א–ד), אף ששם רבנו כורך יחדיו גם את ההשקפות הנכונות וגם את המעשים הטובים, ואף מדגיש את המצוות המעשיות:
"רשות כל אדם נתונה לו, אם רצה להטות את עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק – הרשות בידו; ואם רצה להטות את עצמו לדרך רעה ולהיות רשע – הרשות בידו. [...] ועיקר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה, שנאמר: 'רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע' [דב' ל, טו], וכתוב: 'רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה' [דב' יא, כו] – כלומר שהרשות בידכם, וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה – בין טובים ובין רעים. ומפני זה העניין נאמר: 'מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם' [והמשך הפסוק: 'לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם' (דב' ה, כו)] – כלומר, שאין הבורא כופה את בני האדם ולא גוזר עליהם לעשות טובה או רעה, אלא ליבם מסור להם".
וראו עניין זה בהרחבה בהלכות תשובה שם, וכן בהקדמת רבנו למסכת אבות פרק ח.
מטרת התורה: הנחלת השקפות נכונות
חשוב להרחיב מעט בעניין נחיצות ההשקפות הנכונות לאדם, וכֹה דברי רבנו במורה (ג, כז):
"מטרת כלל התורה שני דברים, והם תיקון הנפש ותיקון הגוף: תיקון הנפש הוא כדי שיושגו להמון השקפות נכונות כפי יכולתם [...] ותיקון הגוף הרי יהיה בתקינות מצבי עסקיהם זה-עם-זה [...] ולא תושג המטרה הראשונה [תיקון הנפש] כי אם לאחר השגת זו השנייה [תיקון הגוף]. והוא, שכבר הוכח שיש לאדם שתי שלמויות: שלמות ראשונית והיא שלמות הגוף, ושלמות אחרונה והיא שלמות הנפש. והנה שלמותו הראשונית היא שיהא בריא כפי מיטב צרכיו הגופניים [...] ושלמותו האחרונה היא [...] שיידע כל מה שביכולת האדם לדעת [...] וברור הוא כי השלמות הזו האחרונה אין בה מעשים ולא מידות, אלא היא השקפות בלבד שכבר הוביל אליהן העיון וחייב אותן המחקר [...] והיא [=השלמות הזו האחרונה] סיבת הקיום הנצחי [השארות הנפש בעולם-הבא] [...] ותורת משה רבנו באה להועילנו שתי השלמויות גם יחד: כלומר, תיקון מצבי בני אדם זה-עם-זה בסילוק העושק ובהתנהגות במידות הטובות והנעלות, כדי שיתאפשר קיום אנשי המדינה ותמידותם בסדר אחיד [באופן נאות ומאוזן], וכדי שישיג כל אחד מהם [=וכך יתאפשר לכל אחד מהם להשיג] את שלמותו הראשונה [=הגופנית]; ותיקון הדעות ומתן השקפות נכונות שבהן תושג השלמות האחרונה [=השלמות המחשבתית]".
מטרתה הראשונה של התורה היא לתקן את מצבינו החברתיים והמדיניים כדי שיתאפשר לכל אדם בחברה להגיע לשלמותו הראשונה היא השלמות הגופנית, דהיינו שיהיו לו חיים בריאים נאותים ומאוזנים, ושכל צרכיו יהיו מזומנים לו בנחת ובשלווה; ומטרתה השנייה היא להנחיל לאנושות השקפות נכונות כדי שיתאפשר לכל אדם בחברה להגיע לשלמותו השנייה: השלמות המחשבתית העיונית והמדעית, שהיא תכלית האדם, ובה הוא גם זוכה לחיי העולם-הבא.
וכמובן, ללא השלמות הגופנית לא תתאפשר השגת השלמות המחשבתית. ובמלים אחרות, ציוויי התורה בשלמות הגופנית הינם יסוד ובסיס לציוויי התורה בשלמות המחשבתית.
חשוב להזכיר בעניין זה את דברי רבנו בסוף פירושו לברכות: "ואין מקום זה מתאים לדבר בו על העניין הזה, אלא שדרכי תמיד בכל מקום שיש איזה רמז בענייני אמונה אבאר משהו, כי חשוב אצלי להסביר יסוד מהיסודות יותר מכל דבר אחר שאני מלמד".
וזכורני בהיותי יושב לפני ערוסי, הייתי שומע את פלפולי ההלכה המיותרים וכן את העיסוק בענייני הלכה זניחים, והייתי שואל את עצמי שוב ושוב: ומה עם הנחלת השקפות נכונות? מה עם הלכות יסודי התורה? מה עם ספר המדע? מה עם יישור דרכי בני האדם להשקפות נכונות? מה עם הרחקת עבודה-זרה? וכי מטרת התורה היא שנברח מן העיקר אל הטפל? וכי מטרת התורה שנברח מעיסוק בדרך האמת אל פלפולי הלכות שאין בהן שום צורך?
וזו דרכו של ערוסי לקיים את שׂררתו משכורותיו ושלל טובות ההנאה שבידו, כלומר, כדי שלא להרגיז את הפריץ אשר משלם את משכורותיו ומאפשר לו לחצוב מן התורה שלל מענקים וטובות הנאה לאין מספר (עד שכמו ביבי הוא אינו הולך עם ארנק כלל, כי סובביו ממלאים את כל צרכיו), ערוסי החליט לסלף את דרך האמת, והוא ממשיך את דרכו של קאפח בעיוות דרך האמת, כאילו מטרת התורה ומטרת חז"ל ורבנו היא עיסוק אינסופי בפלפולי הלכה...
ובריחתו של ערוסי כמו מאש יוקדת מעיסוק מלימוד ומהנחלת השקפות נכונות וישרות, דרדרה אותו במדרון החלקלק וההכרחי הידוע מראש, גם לעיוות לסילוף ולהשחתת דת משה:
1) ערוסי סמך את שתי ידיו על ספר הזוהר הטמא בחתימה על עצומת רבנים אשר מודה ב"קדושתו", וכל המודה בעבודה-זרה אפילו שלא עבדהּ מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא; 2) ערוסי הִתעה ומתעה את הרבים אחרי ההבל בהיתרו להפוך תורת חיים לקורדום חוצבים, ואף הקים כולל של חילול-שם-שמים שבו צאצאי המינים לומדים את הזיותיהם של ג'וחא קארו, הטור המאובן, הנש"ך והטיז, ועוד אינסוף הוזי הזיות אשר לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו; 3) ערוסי גם חותר להקים רשת של בתי דינים אשר ידונו בהם לפי פסיקות המינים וצאצאיהם הוזי ההזיות, ויחללו שם שמים במתן משכורות לדיינים; 4) ערוסי חונק כל התעוררות לדרך האמת אשר תסכן את מעמדו שררתו יוקרתו תפקידו משכורותיו וכוחו הפוליטי והכלכלי (ראו לדוגמה את תשובתו בה הוא טוען שאין כבר לוחמי אמת, דהיינו שכל הדרדעים עברו מן העולם); 5) ערוסי מרומם את רש"י-שר"י וכל שאר המינים והכופרים אשר טימאו וזיהמו את דת משה בדעות נפסדות, והמיטו עלינו חורבן וייסורי גלות איומים ונוראים; 6) ערוסי משתף פעולה עם ממסד כמורה אורתודוקסי מושחת ביותר, ואף מוביל מהלכים אשר ישמרו ויחזקו וינציחו את קיומו ואת שליטתו העריצה בעולם הדתי, כגון מלחמה בצוהר או מלחמה בהחלשת מונופול הכשרות של הרבנות. כלומר, ערוסי הוא מראשי הלוחמים לחיזוק מערך הכמורה האורתודוקסי! ומראשי הלוחמים להאדרת כוחו ולהוספה בסמכויותיו ותקציביו! ובמלים אחרות, ערוסי הוא מראשי הכומרים מחללי-שם-שמים במועצת הכמורה האורתודוקסית הראשית! 7) ערוסי אינו מודה על האמת, הוא מתעלם מן ההוכחות ומן הראיות שהוצבו לנגד עיניו, משליך אחרי גוו את האמת כאילו הדבר אינו נוגע לו, וממשיך ברשעו ובחילול-שם-השמים שבידו – מכיר ומורד! וזה חמור בהרבה מדינו של סתם כומר ממסדי.
והחמור מכל! לצד כל חילול-שם-השמים אשר בידו במשך עשרות שנים, ערוסי מעז לשאת על נס את דגל דרך האמת דהיינו את משנת הרמב"ם! ועל זה אין סליחה ומחילה, כי בזה הוא מתעה את אנשי האמת המעטים, השרידים אשר ה' קורא, ומסית ומדיח אותם לדרכי תעתועים! במעשיו אלה ערוסי שופך חול על גחלת האמת שלוחשת מדור לדור, מקהה את חומה ועומם את אורה! וכמעט רגע קט ואבדה דרך האמת, כי אם קאפח וערוסי מחללי-שם-שמים הם המייצגים הנאמנים של דרך האמת ושל גחלת ה' אשר לוחשת מדור לדור, הרי שאין עוד תקווה לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש ולהשיב עטרה ליושנה! שהרי בחילול-שם-השמים שבידם לעולם דת משה תהיה מסולפת ומעוותת, ולעולם לא תרום קרנה של דרך האמת!
ובמלים אחרות, קאפח וערוסי השחיתו את דרך האמת ומכרו לנו תורת פלסתר, וככל שההשחתה היא בדברים הנעלים יותר, כך חומרתה וסכנתה ונזקיה רבים ועצומים יותר.
"וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (מלאכי ב, ח–ט).
אגב, ערוסי הוא שחקן מעולה, קשה מאד לזהות את שחור ליבו ושחיתותו המוסרית, אך מה שהפיל את ערוסי ועורר אותי להבחין בשחיתותו המוסרית, היא תמעותו וצייקנותו: לאחר שראיתי עד כמה קשה לו להוציא פרוטה עלובה מכיסו, אף-על-פי שהוא עשיר גדול מאד ובעל נכסים ומקבל משכורות עתק מגופים ממסדיים שונים, הבנתי שמקורו רקוב ומושחת ביותר.
ולתשומת ליבו של ערוסי: הפרק הבא עוסק בחיים האמיתיים שהוא שכח...
החיים האמיתיים – חיי הנפש בעולם-הבא
בהמשך דברי רבנו בפרק זה (א, מב), הוא מוסיף ומלמד שהמלה "חיים" משמעהּ גם חיי העולם-הבא, דהיינו הישארות הנפש וקיומה בחיי הנצח בעולם-הבא, וכאמור, זו גם המטרה של רכישת החכמה וההשקפות הנכונות, שהרי הן נועדו להוביל את האדם לשלמותו המחשבתית ולקשירת נפשו בחיי הנצח לאחר פרידתה מן הגוף. לעומת זאת, הרשעים אשר הסתאבו בטומאת הדעות הנפסדות נפשם נכרתת מאותו השגב הנעלה, וכֹה דברי רבנו:
"וכך אני מבאר אמרוֹ יתעלה: 'לְמַעַן תִּחְיוּן' [דב' ה, כט], כעניין מה שנאמר בפירוש המקובל באמרוֹ: 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים' [דב' כב, ז]".
נסביר את הדברים: בדברים (ה, כט) נאמר כך: "בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם תֵּלֵכוּ לְמַעַן תִּחְיוּן וְטוֹב לָכֶם וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים בָּאָרֶץ אֲשֶׁר תִּירָשׁוּן", כלומר, בכל ההשקפות הדעות המצוות החוקים והמשפטים אשר ה' ציווה אותנו בתורה-שבכתב ובתורה-שבעל-פה, בכולם אנחנו מחויבים לדבוק באהבה כל ימי חיינו על האדמה, ומדוע? "לְמַעַן תִּחְיוּן וְטוֹב לָכֶם וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים בָּאָרֶץ אֲשֶׁר תִּירָשׁוּן", ורבנו מפרש את הפסוק הזה כך: "לְמַעַן תִּחְיוּן וְטוֹב לָכֶם" – בעולם-הבא שכולו טוב; "וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים בָּאָרֶץ אֲשֶׁר תִּירָשׁוּן" – לעולם-הבא שכולו ארוך.
רבנו מציין שפירושו דומה לפרשנותם המפורסמת של חז"ל אשר נתקבלה איש-מפי-איש במסורת התורה-שבעל-פה, וכֹה דבריהם במסכת קידושין (לט ע"ב, ובעוד מקומות) בעניין הפסוק: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (דב' כב, ז): "לְמַעַן יִיטַב לָךְ – לעולם שכולו טוב; ולמען יאריכון ימיך [וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים] – לעולם שכולו ארוך", והנה לפניכם דברי רבנו בעניין זה במקום נוסף במורה (ג, כז): "וכבר ידעת אמרם ז"ל בפירוש אמרוֹ יתעלה: 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים', אמרוּ: למען ייטב לך – לעולם שכולו טוב; והארכת ימים – לעולם שכולו ארוך".
צדיקים אפילו במיתתם קרויין חיים
רבנו חותם את הפרק הנדון (א, מב) בדברים הבאים:
"ומחמת נפוצות שימוש זה בלשון אמרוּ [חכמים]: 'צדיקים אפילו במיתתם קרואים חיים ורשעים אפילו בחייהם קרואים מתים' [ברכות יח]. דע זאת".
כלומר, מחמת פרסום השימוש במלה "חיים" כמשל לחיי העולם-הבא ולחיי משמעות בעולם-הזה ברכישת החכמה והדעות הנכונות, וכן מחמת פרסום השימוש במלה "מוות" כמשל להכרתה מחיי-העולם-הבא וכן לחיי בהמיות מהובלים ריקים ומאופסים בעולם-הזה – אמרו חכמים שהצדיקים אפילו במיתתם קרויין חיים, שהרי לא רק שהם חיים בעולם-הבא ונהנים מזיו השכינה, אלא שהם גם בגדר חיים בעולם-הזה, שהרי שמם הולך לפניהם מפני שהם נזכרים לטובה לברכה ולרוממות. ולעומתם, הרשעים, לא רק שהם נכרתים מחיי-העולם-הבא ונידונים לייסורים נצחיים, גם חייהם בעולם-הזה הם חיי בהמיות חסרי משמעות החולפים כרוח, כל-שכן לאחר מותם, שאם יוותר משהו מזכרם הוא רק בענייני גנות תיעוב ותועבה.
זאת ועוד, לדעת רבנו חז"ל ביקשו להוסיף וללמדנו, שבעולם-הזה, החומר הוא מסך החוצץ בין הצדיק לבוראו, ולאחר מותו נקרע מסך זה והוא מצליח להשיג מה שלא היה באפשרותו להשיג בעודו נפש בגוף. וכמו שכותב רבנו במורה (ג, נא): שבזמן הפרידה (המוות) מתחזקת השגתם השכלית של הנביאים והחסידים, כמו שנאמר: "וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד יְיָ יַאַסְפֶךָ" (יש' נח, ח), "ויישאר אותו השכל לאחר מכן אותה ההישארות הנצחית במצב אחיד, כיון שכבר נסתלק המעצור שהיה חוסמו במקצת העיתים, ויהיה קיומו באותו העונג העצום אשר אינו ממין תענוגי הגוף" (וראו עוד דברי רבנו בעניין זה שם בפרק ט(. וראו גם דברי רבנו על משה רבנו בהקדמת פירושו למשנה: "ועלה אל ההר בחצי היום השביעי באדר כמו שנתברר בקבלה, והיה זה מותו ביחס אלינו שנפקד מאתנו, וחיים ביחס אליו במה שנתעלה אליו, וכך אמרו ע"ה: משה רבנו לא מת אלא עלה ומשמש במרום. והדברים בעניין זה ארוכים מאד-מאד ואין זה מקומם".
ונצרף את דברי רבנו בספר המצוות בעניין ודורש אל המתים (לאווין לח):
"והמצוה השמונה ושלושים, האזהרה שהוזהרנו מלדרוש ידיעה מן המתים, כפי מה שמדמים אשר הם מתים באמת, ואף-על-פי שהם אוכלים ומרגישים [דהיינו הם אוכלים ושותים ואף יש להם תחושות ככל בעלי החיים, אך אליבא דאמת בעיקר יצירתם הם מתים, כי הם השביתו לחלוטין את כוחם המחשבתי האלהי, ומסרוהו ושעבדוהו כליל לכוחם הבהמי]" וכו'.
ואם נאסר עלינו לדרוש ידיעה מן המתים כל-שכן וקל-וחומר שאסור לפנות אליהם ולדרוש מהם שימשכו לנו שפע או שיועילו לנו בכל ענייננו בעולם-הזה ולעולם-הבא, ומי שדורש מהם שימשכו לו שפע או שיועילו לו באופן ישיר – הוא לא רק דורש אל המתים הוא גם מין ועובד אלילים, וכאשר קיימת סנהדרין דינו הוא שמורידין ולא מעלין, ללא התראה וללא דיינים.
וכֹה דברי רבנו בהלכות תשובה (ג, טו):
"חמישה הן הנקראים מינים: [1] האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג [=אתאיסט]; [2] והאומר שיש שם מנהיג אבל הם שניים או יותר [=המחופשים ליהודים שהלכו בדרכי השיתוף הנוצריות]; [3] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה [=רבים מראשוני אשכנז המגשימים]; [4] וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל [=שיצר את העולם מחומר שהיה כבר קיים]; [5] וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים [=עובדי המתים והקברים, עובדי האדמו"רים וה"גדולים", ושאר עובדי-האלילים כדי שימשכו להם שפע מבורא-עולם] – כל אחד מחמישה אלו הוא מין".
ונחתום בדברי רחמים, והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו):
"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".