top of page

'מיטה יהודית' – חובה או חומרה?

עודכן: 14 במאי

בעולם האורתודוקסי בימינו פשט המנהג להפריד את המיטות בימי הנידה ושבעת ימי הנקיים. עד-כדי-כך פשט וחדר מנהג זה עד שצאצאי המינים החליטו שכל מי שלא נוהג בו הוא "לא יהודי", שהרי הם החליטו שרק מיטה זוגית שניתן להפרידה היא בגדר "מיטה יהודית", משמע, שכל מיטה שלא ניתן להפרידה ולהתאימה לחומרתם היא "מיטת גויים". מגמה זו, להפוך לגויים ולבועלי נידות את כל מי שלא אוחז בחומרותיהם הפרו-נוצריות היא מגמה עתיקת יומין, וכבר תיארתי אותה בספר "אפיקים להרמב"ם", בעניין חומרת "פולטת שכבת זרע".


"מיטה יהודית" היא אפוא דוגמה נוספת להחדרת חומרותיהם הפרו-נוצריות של המינים לדת האמת, ודרכם להחדרתה הינה באמצעות הפצת ההזיה שכל מי שלא נוהג בחומרותיהם הוא בגדר "לא יהודי". "מיטה יהודית" היא גם דוגמה נוספת לשמירת הדת החיצונית, כלומר, הם מתהדרים ומתרברבים בהקפדה על דיני נידה ושמירה על טהרה כלפי חוץ: הטהרה והקדושה נישאות בפיהם ובגרונם, אך צחנת טומאת השקפותיהם ומעשיהם בוקעת ועולה עד השמים. במאמר זה אבקש אפוא להשיב על השאלה: האם יש לחומרתם זו מקור אמיתי ומהימן?


א. פסק רבנו


אבקש להחל את תשובתי בהסבר לפסק רבנו באיסורי ביאה (יא, יז):


"ואסור לאדם שידבק באשתו בשבעת ימי נקיים אֵלו אף-על-פי שהיא בכסותה והוא בכסותו, ולא יקרב לה, ולא יגע בה אפילו באצבע קטנה, ולא יאכל עמה בקערה אחת. כללו של דבר, ינהוג עמה בימי ספירה כמו שינהוג בימי נדה, שעדיין היא בכרת עד שתטבול כמו שבארנו".


בהלכה זו יש ארבעה גדרי הלכה מרכזיים:


א) "ואסור לאדם שידבק באשתו" – בתורה נאמר: "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בר' ב, כד), כלומר המילה "דָבַק" רומזת לקרבה ממושכת, ובא רבנו ללמד שאסור לאדם לישון עם אשתו יחד מחובקים ומגופפים ומחוככים ומסוללים, ואפילו "שהיא בכסותה והוא בכסותו".


ב) "ולא יקרב לה" – במלים הללו רבנו מוסיף שגם מחוץ למיטה אסור לו לאיש ליהנות מאשתו הנאה גופנית, ובהמשך הלכותיו שם (כא, א) רבנו מפרט מהי הקרבה הזו האמורה:


"כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחיבק ונישק דרך תאווה ונהנה בקירוב בשר – הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר: 'לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת', ונאמר: 'לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה' [ויק' יח], כלומר לא תקרבו [='ולא יקרב לה'] לדברים המביאין לידי גילוי ערוה".


כלומר, כל הנאה שיש בה קירוב בשר ואפילו איננה ממושכת, ואפילו הוא בבגדו והיא בבגדה, כגון: להתחבק, להתנשק, לגעת בגופה ואפילו מעל בגדיה – כל זה אסור מן התורה. ואם יקשה המקשה ויאמר: ומדוע רבנו אומר "ולא ידבק", די היה לומר "ולא יקרב"? ובכן, די היה לומר "ולא יגע בה באצבעו הקטנה" אבל יש צורך לפרט בעניינים הללו, בשל תעתועי הייצר.


ג) "ולא יגע בה אפילו באצבע קטנה" – בהלכה הבאה שם רבנו מסביר מדוע אסרו חכמים לגעת באשתו נידה ואפילו באצבע קטנה: "ולא יגע בבשרה מפני הרגל עבירה", ומן הדברים הללו עולה שנגיעה בבגדי האשה, כגון לסייע לאשה לסגור את הרוכסן שבגב השמלה וכיו"ב או אפילו נגיעה שנועדה להסב את תשומת לבה לעניין מסוים – נגיעה מסוג זה לא נאסרה. קצרו של דבר, נגיעה שאין מטרתה הנאת-בשר לא נאסרה, אלא-אם-כן היא בבשרה ממש.


ד) "ולא יאכל עמה בקערה אחת" – גם עניין זה מתבאר מן ההלכה הבאה שם: "כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נידה עושה לבעלה, חוץ מהרחצת פניו ידיו ורגליו, ומזיגת הכוס, והצעת המיטה בפניו – גזרה שמא יבוא לידי עבירה, ומפני זה לא תאכל עמו בקערה אחת". נמצא, שחכמים הוסיפו ואסרו על האיש לאכול בקערה אחת עם אשתו נידה מפני שיש בזה קירוב דעת, כמו הרחצת פניו ידיו ורגליו, ומזיגת הכוס, והצעת המיטה בפניו, ולכן אסרו כל זאת.


***

מארבעת גדרי ההלכה עולה שאין שום איסור לאיש לישון עם אשתו על שתי מיטות מחוברות לאחת, מפני שהאיש אינו נוגע באשתו בשעת השינה, לא בבשרה ולא בבגדיה, וכל האיסור של נגיעה בבשרה או נגיעת-תאווה בבגדיה הוא איסור דרבנן, ואין לנו להוסיף ולגזור מאומה. כמו כן, גם השינה יחדיו על שתי מיטות אין בה "קרבת דעת" שהרי כל אחד ישן בצד אחר, ואין בזה יצירת קשר, לעומת סעודה יחדיו מקערה אחת, שיש בזה אינטראקציה משותפת.


יתר-על-כן, אם חכמים היו סוברים שיש בשינה בקרבת מקום "קרבת דעת", הם היו אוסרים זאת, דהיינו לא רק שהם היו אוסרים לישון על שתי מיטות מחוברות לאחת, אלא הם היו קובעים כללים ברורים, דהיינו כמה יש להרחיק את המיטות וכו' או אפילו לישון בחדרים נפרדים. אך חכמים לא הפליגו למאומה בזה, כי הבינו היטב שמדובר בהרחקות מיותרות.


וכל הפוסק כנגד פסקי ההלכה שקבעה הסנהדרין, ממרה את פי הסנהדרין, וכדברי רבנו (מאכלות אסורות יז, כא): "שמן של גויים מותר, ומי שאוסרו הרי זה עומד בחטא גדול, מפני שהִמרה על-פי בית-דין שהתירוהו. ואפילו נתבשל השמן הרי זה מותר". ואף שכאן חכמים לא התירו במפורש, הואיל והמינים סילפו וזייפו את דברי חכמים ע"ה, להבנתי, מי שמתעקש להפריד את המיטות ולקיים את זיוף המינים עומד בחטא גדול, בסייעוֹ בידי עוקרי תורתנו.


ב. עיון בסוגיה המרכזית


והואיל וכבר הקשו עלי מן הגמרא בשבת (דף יג) הבה נעיין בה בארבע הפְּסקות לקמן:


"איבעיא להו: נדה, מהו שתישן עם בעלה היא בבגדה והוא בבגדו? [...] תא שמע: 'אֶל הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא וְאֶל אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב' [יח' יח, ו], מקיש אשה נדה לאשת רעהו. מה אשת רעהו – הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, אף אשתו נדה – הוא בבגדו והיא בבגדה אסור. שמע מינה.


ופליגא דרבי פדת, דאמר רבי פדת: לא אסרה תורה אלא קורבה של גילוי עריות בלבד, שנאמר: 'אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה' [ויק' יח, ו]. עולא, כי הוה אתי מבי רב הוה מנשק להו לאחוותיה אבי חדייהו, ואמרי לה אבי ידייהו. ופליגא דידיה אדידיה, דאמר עולא: אפילו שום קורבה אסור, משום לך לך אמרי נזירא סחור סחור, לכרמא לא תקרב.

תאנא דבי אליהו: מעשה בתלמיד אחד שקרא הרבה ושנה הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה, ומת בחצי ימיו. והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרתן בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואומרת להם: כתוב בתורה: 'כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ' [דב' ל, כ] בעלי שקרא הרבה ושנה הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה – מפני מה מת בחצי ימיו? ולא היה אדם מחזירה דבר.


פעם אחת נתארחתי אצלה והיתה מסיחה כל אותו מאורע. ואמרתי לה: בתי, בימי נדותך מה הוא אצלך? אמרה לי: חס ושלום, אפילו באצבע קטנה לא נגע בי. בימי לבוניך מהו אצלך? אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר, ולא עלתה דעתו על דבר אחר [כלומר תשמיש]. ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה: 'וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב' [ויק' יח, יט]. כי אתא רב דימי אמר: מטה חדא הואי. במערבא אמרי, אמר רב יצחק בר יוסף: סינר מפסיק בינו לבינה".


ובכן, בראש הסוגייה נאמר: "מהו שתישן עם בעלה היא בבגדה והוא בבגדו?", ומזה היו שלמדו שאסור לאיש לישון עם אשתו נידה באותה מיטה, וליתר דיוק אפילו בשתי מיטות מחוברות לאחת. ברם, השאלה הזו איננה עוסקת בשינה סתם אלא בשינה שיש בה קרבת בשר.


ואביא לכך שבע ראיות מן הסוגייה:


א) בהמשך הסוגייה מביאים ראיה מהיקש שבמרכזו עומד פסוק מיחזקאל: "אֶל הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא וְאֶל אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב". ובכן, היעלה על הדעת שמי שישן עם אשת חברו במיטה אחת ולא נגע בה כל הלילה הוא בגדר רשע שטימא את אשת חברו? ברור שלא (ואיסור ייחוד עם העריות הוא דרבנן, שהרי נאמר בו בהלכות איסורי ביאה כב, ג: 'מכין את שניהן מכת מרדות'), אלא, מי שנאמר בו שטימא את אשת חברו הוא מי שבא עמה בקירוב בשר ועבר על איסור תורה מפורש. ואין הדברים אמורים בקירוב בשר כנגיעת יד הקופאית בסופר וכיו"ב מבלי מֵשִׂים, אלא כנגיעת זימת הנואפים המתלהטים, דהיינו נגיעה שהיא דרך תאווה והנאת בשרים, וזו היא כאמור כוונת חכמים ע"ה באמרם: "הוא בבגדו והיא בבגדה", דהיינו מדובר בתאווה ובקירוב בשר.


ושמעתי שיש הסוברים שההיקש הזה נועד ללמד: שכמו שאסור לאדם לישון עם אשת חברו בלא קירוב בשר, כך אסור לאדם לישון עם אשתו בלא קירוב בשר – ברם, אם ההיקש הזה אכן נועד להשוות את ההרחקות דרבנן בעניין אשת-איש להרחקות דרבנן בעניין אשתו-נידה, נגיע למסקנה הזויה, לפיה כל מה שנאסר על האדם בעניין אשת-איש, כל זאת נאסר עליו גם עם אשתו נידה! הייתכן כדבר הזה? וכי הרעייה איננה זקוקה ליחס גם בימי נידותה וליבונה? ורבנו פוסק מפורשות בהלכות איסורי ביאה (כא, ד): "ומותר לאדם להביט באשתו כשהיא נידה ואף-על-פי שהיא ערווה, ואף-על-פי שיש לו הנאת לב בראייתה", ואילו באשת-איש ושאר עריות נאמר שם (כא, ב): "להביט ביופייה – אסור, ומכין המתכוון לדבר זה מכת מרדות". ויתרה מזאת, וכי יעלה על הדעת שיהיה אסור לו לאדם לשאול בשלום רעייתו בימי נידותה וליבונה? ולפי דרך ההיקש הזה של האורתודוקסים – אסור, שהרי בעניין כל אשה ואפילו איננה אשת איש (וכל-שכן אשת איש) נפסק להלכה (שם כא, ה): "ואין שואלין בשלום אישה כלל, ואפילו על-ידי שליח" – היעלה על הדעת שאדם לא ישאל בשלום רעייתו ואפילו על-ידי שליח?


ב) לאחר שנפסק להלכה בגמרא ('שמע מינה') שאסור לאיש לישון עם אשתו "היא בבגדה והוא בבגדו", הובאה דעה חולקת, דעתו של רבי פדת, וכך נאמר שם: "ופליגא דרבי פדת, דאמר רבי פדת: לא אסרה תורה אלא קורבה של גילוי עריות בלבד, שנאמר: 'אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה' [ויק' יח, ו]". כלומר, לפי רבי פדת הקרבה שאסרה תורה היא קרבת ביאה גמורה ('קורבה של גילוי עריות'), ומדברי רבי פדת תובן הדעה שהוא חולק עליה שמובאת לפניו: "הוא בבגדו והיא בבגדה", דהיינו שהקרבה האמורה היא קרבת הנאה גופנית עם אשתו נדה ואפילו הוא בבגדו והיא בבגדה – ובהתאם לפסק רבנו שראינו לעיל.


ג) והנה ראיה נוספת לצדקת פרשנותי: מדברי עולא מיד בהמשך שם עולה, שהקרבה האמורה היא קרבת נגיעה, שהרי מביאים שם שתי מימרות משמו: באחת נאמר שהוא נהג לנשק את אחיותיו, ובשנייה נאמר שהוא קבע שכל קרבה מכל סוג שהוא אסורה – משמע מן הדברים הללו שהקרבה שבה דנים בגמרא לעיל: "הוא בבגדו והיא בבגדה" עניינהּ קרבת נגיעה.


ד) גם מן הסיפור בעניין האשה האלמנה עולה כדברינו, שהרי היא אומרת כך: "אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר, ולא עלתה דעתו על דבר אחר". כלומר, מה ששאלו בראש הסוגיה: "מהו שתישן עם בעלה היא בבגדה והוא בבגדו?", הכוונה היא לשינה שיש בה קירוב בשר.


ה) זאת ועוד, לשיטת המחמירים אסור לאדם מן התורה לישון עם אשתו נידה על מיטה אחת בלא קירוב בשר, ולא ייתכן שמדובר באיסור דרבנן לשיטתם, הואיל ונאמר בו לשון מאד קשה: "ברוך המקום שהרגו", וכן נאמר בו: "שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה: 'וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב'". כלומר, ברור שמדובר בעבירה על דברי תורה. ושאלה קמה וניצבה: הייתכן שאיסור זה הוא איסור תורה וחכמים לא ידונו בו בהרחבה? הייתכן שחכמים לא יפרטו כמה בדיוק יש להרחיק בין המיטות? הייתכן שעוון אשר עליו נאמר: "ברוך המקום שהרגו" לא ייאמרו בו גדרי הרחקה ברורים ומפורשים? ואם אדם עובר על דברי תורה במיטתו בשל קרבת מקומו לאשתו הנידה, מדוע חכמים לא הוסיפו ואסרו להתקרב לאשתו גם מחוץ למיטה?


ו) גם מדברי רב דימי ורב יצחק עולה כדברינו, דהיינו שכל האיסור לישון עם אשתו נידה הוא כאשר יש נגיעה בין האיש ואשתו נידה, שהרי רב דימי אומר שהסיפור אמור ב"מיטה אחת" ('מטה חדא הואי'), דהיינו באופן כזה שאי-אפשר שגופם לא יגע זה בזה, אך שינה על שתי מיטות מחוברות לא נאסרה. ויתרה מזאת, אין ספק שרבנו ראה את דברי רב דימי, ובכל זאת רבנו לא פוסק שאסור לאיש ולאשתו לישון על מיטה אחת, ובמלים אחרות, גם מיטה אחת, אם היא מספיק רחבה, כך שהאיש ואשתו אינם נוגעים זה בזה – מותרת לדעת רבנו.


ז) וכאמור, גם מדברי רב יצחק עולה כדברינו, שהרי רב יצחק מסביר שקירוב הבשר האמור בסיפור הינו כאשר "סינר מפסיק בינו לבינה", דהיינו שלא נגעו זה בבשרו של זה, אלא, נגעו זה בבגדיו של זה, וכאמור, אסור לאיש לדבוק באשתו נידה גם כשהוא בבגדו והיא בבגדה.


ג. עיון במדרשים


וכבר הקשו עלי מארבעה מקורות נוספים, ואף שאין צורך בהם אשיב עליהם.


ג.1. מסכת אבות דרבי נתן (נוסחה א, פרק ב)


במסכת אדר"ן מובא הסיפור על האלמנה באופן מפורט יותר, דבר המעיד על עיבוד מסוים, כלומר המקור המרכזי הוא בסוגייה במסכת שבת שראינו לעיל. על-כל-פנים, באדר"ן שם נאמר כך: "כל אותן ימים האחרונים מהו אצלך? אמרה לו: רבי, אכלתי עמו ושתיתי עמו וישנתי עמו בבגדי על המטה ובשרו נגע בבשרי אבל לא נתכוון לדבר אחר. אמר לה: ברוך המקום שהרגו שכך כתוב בתורה: 'וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב'". וגם ממקור זה עולה באופן ברור ומפורש שהשינה האמורה "הוא בבגדו והיא בבגדה" היא שינה שיש בה נגיעת בשר.


ג.2. מדרש תני דבי אליהו רבא (פרשה טז, מהד' איש שלום)


ובכן, מדובר במדרש מאוחר, לפי רוב החוקרים הוא התחבר במאה התשיעית, ואין ספק שהוא נערך עוד ועוד לאחר-מכן תחת ידי המינים הטמאים וצאצאיהם, שהרי הסיפור בעניין האלמנה מובא בו בהרחבה רבה מאד, דבר המעיד על תהליכי עיבוד ועל ידיים רבות שמשמשו בו.


על-כל-פנים, כך נאמר במדרש הלז:


"באותן הימים לבנים [='בימי ליבוניך'] מהו אצליך? שמא הסכתה לו אַתּ שמן בידך, ונגע ביך אפילו באצבעו הקטנה? אמרה לי, חי ראשך, רחצתי לו רגליו וסכה אני לו שמן, וישנה אני עימו במטה – אבל לא הסיח דעתו לדבר אחר. אמרתי לה: בתי, ברוך המקום שאין לפניו משוא פנים, שכך כתוב בתורה: 'וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב', יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עימה דברים של תפלות, ת"ל לא תקרב, יכול תישן עימו בבגדיה על המיטה, ת"ל לא תקרב".


והנה, אפילו מן המדרש המאוחר הזה יש ראיה לדרכנו, שהרי לפי המדרש הלז, האשה מודה שהיא רחצה את רגלי בעלה וסכה אותו בשמן בימי ליבונה, וברור שהשינה שאמרה בסמוך לשתי המלאכות הללו, אף היא שינה שיש בה קירוב בשר, ולכן נאמר לה במדרש: "ברוך המקום שאין לפניו משוא פנים, שכך כתוב בתורה" וכו', דהיינו בעלה עבר על איסור תורה, וברור שאיסור התורה המדובר כאן הוא האיסור לישון עם האשה בקירוב בשר וכאמור לעיל.


ג.3. מדרש רות זוטא (מהד' בובר ג, ו)


ובכן, בין אם מדובר במדרש מאוחר או קדום, אין ספק שגם במדרש זה חלו ידיים זרות, שכך הוא גורלה של כל ספרות המדרשים ובמיוחד המפוקפקים שבהם, ואף-על-פי-כן, גם במדרש הזה יש ראיה לדרכנו, שהרי נאמר בו כך: "בימי נידותיך מהו אצלך? אמרה לי: חס ושלום שאפילו באצבע קטנה לא נגע בי. אמר לה: בימי ליבונך מהו אצלך? אמרה לו: אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר, ולא עלה על לבו לדבר אחר. אמר לה: ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שנאמר: 'וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב'". וגם ממדרש זה עולה באופן ברור ומפורש שהשינה שנאמר בה: "הוא בבגדו והיא בבגדה" היא שינה של קירוב בשר.


ג.4. מדרש תנחומא (מהד' בובר, פרשת וזאת תהיה יג)


ובכן, אלמלא נשאלתי בעניינו לא הייתי מזכירו כלל, מפני שמדרש תנחומא הוא מדרש מינות מאוחר שיצא מתחת ידי המינים האירופים, וכבר נמצאו בו הזיות וזיופים וטינופים למכביר.


והנה הדברים במדרש הזה שנוגעים לענייננו:


"ילמדנו רבנו, מהו לנדה שתישן עם בעלה הוא בבגדו והיא בבגדה במטה אחת, זה לצד אחד וזה לצד אחד? כך שנו רבותינו: אסור לשכב, שאין נותנין פרצה לפני הכשר וכל שכן לפני הגנב, שמשלו חכמים את הדבר כאש בנעורת, ואומר: 'וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב', ללמדך שהקב"ה מזהיר את ישראל על הקדושה ועל הטהרה, שלא יעשו כמעשה העובדי כוכבים".


ובכן, נאמר במדרש "כך שנו רבותינו: אסור לשכב", והיכן שנו רבותינו ש"אסור לשכב"? אין זה אלא זיוף פרו-נוצרי, כמו זיופים רבים שהחדירו המינים האירופים וצאצאיהם למדרשים, גם הקדומים ועוד יותר במדרשים המאוחרים. כמו כן, יש סתירה מיניה וביה במדרש, שהרי בתחילה נאמר בו: "אין נותנין פרצה לפני הכשר וכל-שכן לפני הגנב, שמשלו חכמים את הדבר כאש בנעורת" – דהיינו מדובר באיסור דרבנן, ומיד בהמשך נאמר: "'וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב', ללמדך שהקב"ה מזהיר את ישראל על הקדושה ועל הטהרה" – דהיינו האיסור לישן עם אשתו יחד באותה מיטה ללא קירוב בשר הוא איסור תורה! וזה לא יעלה על הדעת.


ואם אכן חכמים היו סוברים ששינה על מיטה אחת ללא קירוב בשר היא כל-כך חמורה, וכי יעלה על הדעת שהם לא היו אוסרים זאת באופנים מפורשים שאינם משתמעים לשני פנים? וכי יעלה על הדעת שחכמים ע"ה יפרצו פרצה "לפני הכשר וכל-שכן לפני הגנב"? כמו כן, שלל ביטויים שמופיעים במדרש הזה בענייננו אינם מופיעים במקורות הקדומים, גם מטבע הלשון "עובדי כוכבים" הוא ביטוי מאוחר שטבעו המינים הפרו-נוצרים האירופים, כדי לטשטש את העבודה-הזרה אשר בידם, כביכול איסור עבודה-זרה נוגע רק לכוכבים ולגרמי השמים...


ד. עיון בדברי הר"ח והרי"ף


והיה אחד שהביא ראיה לדרכֵי המינים מדברי הר"ח והרי"ף בסוגיה בשבת. ובכן, הנה דברי הר"ח: "איבעיא להו, נדה, מהו שתישן עם בעלה היא בבגדה והוא בבגדו? [...] ושאל אליהו את אשתו: בימי ליבוניך מהו אצלך? [...] אמרה לו: אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר ולא עלה על דעתו דבר אחר. אמר לה: ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה" וכו'.


נמצא, שגם מדברי ר"ח עולה שהשאלה שבראש הסוגייה: "מהו שתישן עם בעלה היא בבגדה והוא בבגדו?", נוגעת לאיסור לישון עם אשתו נידה בקירוב בשר, ולכן נאמר בו "ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה", מפני שעבר על דברי תורה – וכאמור, אין שום מקור לכך שאסור לישון עם אשתו ללא קירוב בשר, וכל-שכן שמדובר באיסור תורה כל-כך חמור.


ודברים זהים מופיעים גם אצל הרי"ף. קצרו של דבר, מדברי המינים עולה, שאסור לאדם לישון עם אשתו נידה באותה מיטה ואפילו שאין ביניהם קירוב בשר, וזהו לדבריהם איסור תורה!


ובמלים אחרות, המינים מוסיפים על דברי תורה, והנה לכם דברי רבנו ביסוד התשיעי:


"והיסוד התשיעי, הביטול. והוא שזו תורת-משה לא תִבְטַל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בַּפֵּירוש [=בתורה-שבעל-פה], אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת חיבור זה. [...] וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


ה. קל וחומר?


והיה אחד שטען "קל וחומר": לפי הבנתו, מכך שחז"ל אוסרים על האשה הנידה להציע את מיטת בעלה בפניו, כל-שכן שהם היו אוסרים עליה לישון יחד עם בעלה באותה המיטה. ובכן, הנני מסכים עמו שניתן ללמוד מכך שאסור לאשה לישון עם בעלה על מיטה אחת, מפני שלא ייתכן שלא ייגעו זה-בזה במיטה שנועדה לאדם אחד. אך לישון על שתי מיטות מחוברות לאחת אין שום מקום לאסור, ואין בכך שהאשה ישנה על מיטתה והאיש על מיטתו שום "הזמנה" לקירוב בשר, ואותו אחד שגה בהזיה זו מפני שדעתו כבר שועבדה לשיבוש לפיו חובה להפריד את המיטות. ואדרבה, אם הייתה בזה אכן "הזמנה" חכמים ע"ה היו אוסרים זאת במפורש.


זאת ועוד, פעולת הצעת מיטתו בפניו הינה פעולת הזמנה ברורה, ושלמה המלך החכם באדם מלמדנו זאת במשלי (ז, טז–יח) בתארו את פיתוייה של אשת האיש הזונה: "מַרְבַדִּים רָבַדְתִּי עַרְשִׂי חֲטֻבוֹת אֵטוּן מִצְרָיִם, נַפְתִּי מִשְׁכָּבִי מֹר אֲהָלִים וְקִנָּמוֹן, לְכָה נִרְוֶה דֹדִים עַד הַבֹּקֶר נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים". ברם, איזו הזמנה יש בכך שהאשה ישנה על מיטתה? וכי היא עושה איזו פעולה מיוחדת אשר היא איננה עושה מדי יום ביומו? וכי היא איננה ישנה מדי יום ביומו על מיטתה? ובקיצור מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! ומי שסובר שיש בזה הזמנה לדעתי שטוף בזימת מִצרים.


כמו כן, כאמור, כל האיסורים וההרחקות שלא ליגע בבשרה באצבע קטנה וכן שלא תציע בפניו את המיטה וכו' הם דרבנן, ולכן אין לנו שום יכולת להוסיף ולאסור את מה שלא אסרו חכמים, אלא-אם-כן יש צורך גדול מאד או מקום שיש לגדור בו פרצה – ברם, אין כאן שום גדירת גדר, שהרי מי שיצרו שוטפו לא תסייעהו הרחקת כמה סנטימטרים בין שני המזרנים, ואפילו אם אשתו תדביק את עצמה לקיר הנגדי לא יעזור לו, והוא יתעלל באשתו בימי נידותה וליבונה. ודי בזה ליצרו הרע, דהיינו שהם כנוסים יחדיו בחדר סגור בלילה חשוך, כדי לפשוע ולהתעיב.


סוף דבר


המינים וצאצאיהם מתהדרים ומתרברבים בכך שהם צנועים ופרושים כמלאכים, ולמדו זאת מן הכומרים הנוצריים הזימתיים אשר מכזבים ומתעתעים שהם אינם זקוקים לשאת נשים, בעוד שידיהם מלאות בזימת נערים ונערות ונשים נשואות... ומטרת המינים בתעתועם זה היא שנתבונן בהם בעיניים מעריצות ומשועבדות, וכך יתאפשר להם להחדיר למוחנו את התועבה שחובה לפוטרם מחובות מוסריות וחובה לממנם ולרוממם, כמו שנוהגים בכומרי הכנסייה.


והנה דברי הנביא עליהם (יש' סה, ה): "הָאֹמְרִים קְרַב אֵלֶיךָ אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ אֵלֶּה עָשָׁן בְּאַפִּי אֵשׁ יֹקֶדֶת כָּל הַיּוֹם", ועוד אומר הנביא (סו, יז;כד): "הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת [...] יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם יְיָ [...] כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר".


וגם רבנו דיבר על עניין זה במורה (ג, לג), דהיינו על הנזהרים לטהר את גופם ומתטנפים בדעות הרעות ובמעשים המתועבים, וכֹה דברי רבנו במורה שם:


"אשר לניקיון הבגדים ורחיצת הגוף וסילוק הלכלוכים, גם זה ממטרות התורה הזו, אבל לאחר טיהור המעשים וטיהור הלב מן ההשקפות המטמאות והמידות המטמאות. אבל ההסתפקות בניקיון החיצוני [דהיינו] ברחיצה ובטהרת הבגדים עם התאוותנות בתענוגות וההפקרות במאכלים ובתשמיש יש בו תכלית התיעוב. אמר ישעיה בכך: 'הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר' וגו', אמר שהם מיטהרים ומתקדשים במקומות הגלויים וברשות הרבים, אלא שהם מתייחדים בחדרים ובתוך בתיהם במריהם, והם הפקרותם באכילת האיסורים החזיר והשקץ והעכבר [=או בהפרזה בהמית באכילת מאכלים בהכשר הברד"ץ רודף הבצע, והתוצאה היא כמעט אותה תוצאה: בהמות גסות ונפוחות שלא ברשות התורה]. ושמא רומז באומרוֹ: 'אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ', להתייחדות בביאות האסורות [=ושמא הנביא רומז בנוסח הכתיב: 'אחר אחד בתווך' לכך שהם פרוצים גם בביאה על הזכרים והילדים]. מסקנת הדברים, כי חיצוניותם נקיה, מפורסמת [בתכלית] הנקיות והטהרה, אבל פנימיותם הרי הם עם תאוותיהם ותענוגי גופותיהם. ואין זו מטרת התורה. אלא המטרה הראשונית היא צמצום התאוות, וניקיון החיצוניות אחר ניקיון הפנימיות. וכבר העיר שלמה על מי שעושה העיקר רחיצת הגוף וטהרת הבגדים, בעוד המעשים מטונפים והמידות רעות, ואמר: 'דּוֹר טָהוֹר בְּעֵינָיו וּמִצֹּאָתוֹ לֹא רֻחָץ, דּוֹר מָה רָמוּ עֵינָיו וְעַפְעַפָּיו יִנָּשֵׂאוּ' [מש' ל, יב–יג]".


וקשה מאד שלא להיזכר במינים ובצאצאיהם אשר מקדשים את הטהרה החיצונית ואת החיצוניות בכלל, אך בחדרי חדריהם הם עם תאוותיהם וזימותיהם: ולא לחינם רבּים גופם כגוף החבית, ולא לחינם הם מגוננים על פדופילים, ולא לחינם הם תועים בהשקפות כעורות, ולא לחינם הם שונאים את ארץ-ישראל, ולא לחינם הם הופכים תורת אלהים לקורדום חוצבים.


קצרו של דבר, ברור לי כשמש שאנשי שקר זימה ותועבה המה, ובמיוחד לאור העובדה שהם ודתם האורתודוקסית התרחקו מאד מה' יתעלה ומדת האמת, ואף השחיתוה והפכוה לכלי להתגדל בה ולקורדום לחפור בה. זאת ועוד, כל חומרותיהם והרחקותיהם בענייני נידה לעתים קרובות מאד מנוגדות לטבע האדם ולצרכיו, ובהכרח גוררות עמן תקלות חמורות כי לא ניתן לחיות כמלאכים בעולם-הזה. ואף שרבים מקרב חברת המינות החרדית פרוצים מאד בחדרי החדרים, עדיין הם מתרברבים, מתקדשים ומיטהרים בחיצוניותם, ומביטים בבוז ובהתנשאות על "בועלי הנידות" שמקיימים "רק" את דין התלמוד, ולא מקפידים על כל חומרותיהם...


וזו היא תמצית המינות, חיי בצע ותועבה בחדרי חדרים, אך בגלוי ובחיצוניות חיי קדושה וטהרה שחצניים, וכל זאת כדי לתעתע ולנצל ולהפיק טובות הנאה, כפרזיטים המחריבים את הגוף המארח. "דּוֹר טָהוֹר בְּעֵינָיו וּמִצֹּאָתוֹ לֹא רֻחָץ, דּוֹר מָה רָמוּ עֵינָיו וְעַפְעַפָּיו יִנָּשֵׂאוּ" (מש' ל).


'מיטה יהודית' – חובה או חומרה
.pdf
הורידו את PDF • 220KB

1,607 צפיות3 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

3 Comments


שלום וברכה


אתה כותב:


"וכל הפוסק כנגד פסקי ההלכה שקבעה הסנהדרין, ממרה את פי הסנהדרין, וכדברי רבנו (מאכלות אסורות יז, כא): "שמן של גויים מותר, ומי שאוסרו הרי זה עומד בחטא גדול, מפני שהִמרה על-פי בית-דין שהתירוהו. ואפילו נתבשל השמן הרי זה מותר". כלומר, מי שפוסק לאסור את מה שהתירו חכמים "עומד בחטא גדול" מפני שהוא ממרה את פי הסנהדרין!"


לכאורה אין הנידון דומה לראיה, לעניין שמן בהתחלה היתה גזרה לאסור, ואז בא בית דינו של רבי יהודה נשיאה והתיר בפירוש.


באופן זה שבית דין התיר בפירוש, האוסר הוא ממרה פי בית דין שהתירו.


אבל במקום שלא אסרו תחילה בפירוש ולא התירו אחר כך בפירוש, אלא שלא הזכירו עניין זה בפירוש, מי שמחמיר, לכאורה לא נכנס בגדר זה ולא ייחשב…

Like
Replying to

תודה על הערתך החשובה, תיקנתי את נוסח הפסקה הנדונה, והנה היא לפניך:


וכל הפוסק כנגד פסקי ההלכה שקבעה הסנהדרין, ממרה את פי הסנהדרין, וכדברי רבנו (מאכלות אסורות יז, כא): "שמן של גויים מותר, ומי שאוסרו הרי זה עומד בחטא גדול, מפני שהִמרה על-פי בית-דין שהתירוהו. ואפילו נתבשל השמן הרי זה מותר". ואף שכאן חכמים לא התירו במפורש, הואיל והמינים סילפו וזייפו את דברי חכמים ע"ה, להבנתי, מי שמתעקש להפריד את המיטות ולקיים את זיוף המינים עומד בחטא גדול, בסייעוֹ בידי עוקרי תורתנו.

Like

שלום וברכה לכולם,


מאמר זה נכתב מחדש לחלוטין, המסקנות הן אותן המסקנות שהוסקו במאמר המקורי, ועתה הן התחדדו.


בריך רחמנא דסייען.

Like
bottom of page