'מיטה יהודית' – חובה או חומרה?
- אדיר דחוח-הלוי
- 13 באוק׳ 2024
- זמן קריאה 14 דקות
עודכן: 18 בנוב׳
בעולם האורתודוקסי בימינו פשט המנהג להפריד את המיטות בימי הנידה ושבעת ימי הנקיים. עד-כדי-כך פשט וחדר מנהג זה עד שצאצאי המינים החליטו שכל מי שלא נוהג בו הוא "לא יהודי", שהרי הם החליטו שרק מיטה זוגית שניתן להפרידה היא בגדר "מיטה יהודית", משמע, שכל מיטה שלא ניתן להפרידה ולהתאימה לחומרתם היא "מיטת גויים". מגמה זו, להפוך לגויים ולבועלי נידות את כל מי שלא אוחז בחומרותיהם הפרו-נוצריות היא מגמה עתיקת יומין, וכבר תיארתיה במאמר שעוסק בכתיבת חידושי הלכה, בעניין חומרת "פולטת שכבת זרע".
"מיטה יהודית" היא אפוא דוגמה נוספת להחדרת חומרותיהם הפרו-נוצריות של המינים לדת האמת, ודרכם להחדרתה הינה באמצעות הפצת ההזיה שכל מי שלא נוהג בחומרותיהם הוא בגדר "לא יהודי"... "מיטה יהודית" היא גם דוגמה נוספת לשמירת הדת החיצונית, כלומר הם מתהדרים ומתרברבים בהקפדה על דיני נידה ושמירה על טהרה כלפי חוץ: הטהרה והקדושה נישאות בפיהם ובגרונם, אך צחנת טומאת השקפותיהם ומעשיהם בוקעת ועולה עד השמים. במאמר זה אבקש אפוא להשיב על השאלה: האם יש לחומרתם זו מקור אמיתי ומהימן?
א. פסק רבנו ללא סטיה מן התלמוד
אבקש להחל את תשובתי בהסבר לפסק רבנו באיסורי ביאה (יא, יז):
"ואסור לאדם שידבק באשתו בשבעת ימי נקיים אֵלו אף-על-פי שהיא בכסותה והוא בכסותו, ולא יקרב לה, ולא יגע בה אפילו באצבע קטנה, ולא יאכל עמה בקערה אחת. כללו של דבר, ינהוג עמה בימי ספירה כמו שינהוג בימי נדה, שעדיין היא בכרת עד שתטבול כמו שבארנו".
בהלכה זו יש ארבעה גדרי הלכה מרכזיים:
א) "ואסור לאדם שידבק באשתו" – בתורה נאמר: "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בר' ב, כד). המילה "וְדָבַק" רומזת לקרבה ממושכת, ורבנו מלמד במילה זו שאסור לאדם לישון עם אשתו כשהם דבקים ונוגעים זה בזה, ואפילו "שהיא בכסותה והוא בכסותו". הוי אומר, בעת השינה הואיל והיא ממושכת נאסרה אפילו נגיעה בעלמא ואפילו "היא בכסותה והוא בכסותו".
ב) "ולא יקרב לה" – במלים הללו רבנו מוסיף שגם מחוץ למיטה אסור לו לאיש ליהנות מאשתו הנאת קרבה גופנית, ובהמשך הלכותיו שם (כא, א) רבנו מפרט מהי הקרבה הזו האמורה:
"כל הבא על ערווה מן העריות דרך איברים או שחיבק ונישק דרך תאווה ונהנה בקירוב בשר – הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר: 'לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת', ונאמר: 'לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה' [ויק' יח], כלומר לא תקרבו [='ולא יקרב לה'] לדברים המביאין לידי גילוי ערוה".
מהלכה זו, אשר מבארת מהי הקרבה שנאסרה בתורה וכן מדברי רבנו לעיל בעניין איסור הקרבה ('ולא יקרב לה') עולה, שקרבת הנאה גופנית דהיינו קרבת להט יצרים נאסרה אפילו שלא בעת השינה, דהיינו אפילו באופן אקראי במהלך היום כגון להתחבק ולהתנשק.
ג) "ולא יגע בה אפילו באצבע קטנה" – בהלכה הבאה שם רבנו מסביר מדוע אסרו חכמים לגעת באשתו נידה ואפילו באצבע קטנה: "ולא יגע בבשרה מפני הרגל עבירה", ומן הדברים הללו עולה שנגיעה בבגדי האשה, כגון לסייע לאשה לסגור את הרוכסן שבגב השמלה וכיו"ב או אפילו נגיעה שנועדה להסב את תשומת ליבה לעניין מסוים – נגיעה מסוג זה לא נאסרה. כללו של דבר, נגיעה שאין מטרתה הנאת-בשר לא נאסרה, אלא-אם-כן היא בבשרה ממש.
ד) "ולא יֹאכל עמה בקערה אחת" – גם עניין זה מתבאר מן ההלכה הבאה שם: "כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נידה עושה לבעלה, חוץ מהרחצת פניו ידיו ורגליו, ומזיגת הכוס, והצעת המיטה בפניו – גזרה שמא יבוא לידי עבירה, ומפני זה לא תֹאכל עימו בקערה אחת". נמצא, שחכמים הוסיפו ואסרו על האיש לאכול בקערה אחת עם אשתו נידה מפני שיש בזה קירוב דעת, כמו הרחצת פניו ידיו ורגליו, ומזיגת הכוס, והצעת המיטה בפניו, ולכן אסרו כל זאת.
***
מארבעת גדרי ההלכה עולה שאין שום איסור לאיש לישון עם אשתו על שתי מיטות מחוברות לאחת, מפני שהאיש אינו נוגע באשתו בשעת השינה, לא בבשרה ולא בבגדיה, וכל האיסור של נגיעה בעלמא בבשרה או נגיעה בעלמא בבגדיה בעת השינה הוא איסור דרבנן, ולכן אין להוסיף ולגזור מאומה. כמו כן, גם השינה יחדיו על שתי מיטות אין בה "קרבת דעת" שהרי כל אחד ישן בצד אחֵר, לעומת סעודה יחדיו מקערה אחת שהינה פעולה הדדית משותפת.
יתר-על-כן, אם חכמים היו סוברים שיש בשינה בקרבת מקום "קרבת דעת", הם היו אוסרים זאת, דהיינו לא רק שהם היו אוסרים לישון על שתי מיטות מחוברות (או מיטה זוגית), אלא הם היו קובעים כללים ברורים – דהיינו כמה יש להרחיק את המיטות וכו' או אפילו לישון בחדרים נפרדים. אך חכמים לא הפליגו למאומה בזה, כי הבינו היטב שמדובר בהרחקות מיותרות. וכל הפוסק כנגד פסקי ההלכה שקבעה הסנהדרין, ממרה את פי הסנהדרין, וכדברי רבנו (מאכלות אסורות יז, כא): "שמן של גויים מותר, ומי שאוסרו הרי זה עומד בחטא גדול, מפני שהִמרה על-פי בית-דין שהתירוהו. ואפילו נתבשל השמן הרי זה מותר". ואף שבענייננו חז"ל לא התירו במפורש, הואיל והמינים סילפו את פסקי החכמים, להבנתי, מי שמפריד את המיטות במטרה לקיים את זיוף המינים חוטא לה', אלא-אם-כן הוא באופן אישי אינו יכול להתגבר על יצרו.
ב. עיון בסוגיה המרכזית לאור פסיקותיו של רבנו
והואיל והקשו עלי מן הגמרא בשבת (דף יג) הבה נעיין בה ונחל בקושייה שבראשה: "איבעיא להו: נדה, מהו שתישן עם בעלה היא בבגדה והוא בבגדו?", ומשיבים: "תא שמע: 'אֶל הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא וְאֶל אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב' [יח' יח, ו], מקיש אשה נדה לאשת רעהו. מה אשת רעהו – הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, אף אשתו נדה – הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, שמע מינה". ושאלה קמה וניצבה: מהי הקרבה הזו האמורה בגמרא? האם מדובר בקרבת מקום או בקרבת בשר? אם מדובר בקרבת מקום הרי שאסור לישון על מיטה אחת משום קרבת המקום, ואם מדובר בקרבת בשר, הרי שמותר לישון על מיטה אחת רחבה וכל האיסור הוא שיגעו זה בזה ואפילו היא בבגדה והוא בבגדו.
ובכן, להבנתי מדובר בקרבת בשר משתי סיבות: א) הפסוק שהובא כאסמכתא הוא: "וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא", ולא ייתכן שיֵיאמר לשון "טומאה" ללא מגע בשרים; ב) ההיקש לאשת רעהו מחייב שמדובר בקרבת בשר, שהרי האיסור "הוא בבגדו והיא בבגדה" ביחס לאשת רעהו נוגע בהכרח לקרבת בשר ולא לקרבת מקום – ומאין הנני יודע זאת? ובכן, יש איסור מפורש מדברי קבלה להתייחד עם העריות (איסורי ביאה כב, ב), והוא כלל אינו נוגע לשאלה האם האיש והאשה שהיא ערווה עליו לובשים בגדים. מדוע אפוא הודגש בגמרא ביחס לאשת רעהו "היא בבגדה והוא בבגדו"? אלא ללמד שאפילו שהם בבגדיהם נאסר עליהם קירוב בשר.
ולא מדובר בגמרא בקירוב בשר של תאווה ולהט יצרים, שהרי עניין זה נאסר מן התורה והוא נאמר בפסוק: "אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה", וכאמור לעיל בדברי רבנו בהלכות איסורי ביאה (כא, א) – אלא מדובר בקירוב בשר בעלמא, ללא התלהטות יצרים. וקבעו חכמים בגמרא שאפילו קירוב בשר בעלמא, כגון לישון גב אל גב או במגע סתמי – אסור.
ומסיבה זו נדחו דברי ר' פדת בהמשך הגמרא שם, שהרי ר' פדת קובע שרק קרבה של גילוי עריות נאסרה, דהיינו קירוב בשר של התלהטות יצרים, וכפסק רבנו לעיל בהלכות איסורי ביאה (כא, א). ברם, חכמים קבעו שאפילו קירוב בשר שאין בו התלהטות יצרים ואפילו "היא בבגדה והוא בבגדו" – אסור בימי נידותה וליבונה בעת השינה, ולכן בסוף המימרא שראינו לעיל נאמר: "שמע מינה" (והואיל ונאמר לשון מפורש של פסק הלכה לא חל בזה הכלל של 'ופליגא – יצא הנפלג מן ההלכה', דהיינו דברי ר' פדת נדחו מההלכה אף שנאמר בראשם 'ופליגא').
ואם יקשה המקשה ויֹאמר: ואולי ראוי לאסור לישון על מיטה אחת שמא יגעו זה בזה? ובכן, הואיל ומדובר בדין דרבנן אין להוסיף ולגזור גזירות מדעתנו בדברי חכמים ולאסור לישון על מיטה רחבה, אלא די לאסור מגע יזום בין האיש והאשה, ואפילו מגע שאין בו להט יצרים.
ושמעתי שיש הסוברים שההיקש האמור נועד ללמד שכמו שאסור לאדם לישון עם אשת חברו בלא קירוב בשר, כך אסור לאדם לישון עם אשתו בלא קירוב בשר. ברם, שאלה קמה וניצבה כנגד אותם התועים, שהרי יש איסור מפורש להתייחד עם העריות כל-שכן אשת איש, מדוע אפוא חכמים הדגישו "היא בבגדה והוא בבגדו"? והלא איסור הייחוד עם העריות כולל בתוכו בין אם האיש והאשה לבושים בין אם הם ערומים... אלא ללמדנו כאמור, שההיקש וההשוואה אמורים לעניין קרבת בשר ללא להט התאווה "היא בבגדה והוא בבגדו", ולא לעניין אחֵר.
***
ראיה נוספת שמדובר בקירוב בשר ללא להט יצרים ניתן להביא מהמשך הגמרא, שם נאמר כך: "עולא, כי הוה אתי מבי רב הוה מנשק להו לאחוותיה אבי חדייהו, ואמרי לה אבי ידייהו. ופליגא דידיה אדידיה, דאמר עולא: אפילו שום קורבה אסור, משום לך לך אמרי נזירא סחור סחור, לכרמא לא תקרב". מדברי עולא האחרונים עולה שאיסור הקרבה הנדונה בסוגיה הזו הוא קרבת בשר ולא קרבת מקום, שהרי בדבריו האחרונים של עולא נדחים דבריו הראשונים שבהם מתוארת קרבת בשר ולא קרבת מקום, ובהם נאמר שהוא נישק את אחיותיו, ואין צורך לומר שגם לפי ההנחה הראשונה הוא לא נישק את אחיותיו בלהט של יצרים, אלא בעלמא.
***
עוד ראיה שמדובר בסוגיה זו בקירוב בשר ללא להט יצרים ניתן להביא גם מהמשך הגמרא, שהרי בהמשך הגמרא מובא הסיפור הבא: "תנא דבי אליהו: מעשה בתלמיד אחד שקרא הרבה ושנה הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה, ומת בחצי ימיו. והייתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרתן בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואומרת להם: כתוב בתורה: 'כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ' [דב' ל, כ] בעלי שקרא הרבה ושנה הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה – מפני מה מת בחצי ימיו? ולא היה אדם מחזירה דבר. פעם אחת נתארחתי אצלה והייתה מסיחה כל אותו מאורע. ואמרתי לה: בתי, בימי נידותך מה הוא אצלך? אמרה לי: חס ושלום, אפילו באצבע קטנה לא נגע בי. בימי ליבוניך מהו אצלך? אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר, ולא עלתה דעתו על דבר אחר [כלומר תשמיש]. ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה: 'וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב' [ויק' יח, יט]. כי אתא רב דימי אמר: מטה חדא הואי. במערבא אמרי, אמר רב יצחק בר יוסף: סינר מפסיק בינו לבינה".
נמצא, שהסיפור בגמרא עוסק בקירוב בשר ללא התלהטות יצרים, ובדיוק כפי שהסברתי לעיל את דברי הגמרא: "היא בבגדה והוא בבגדו", דהיינו שמדובר בקרבת בשר ללא להט יצרים.
וראוי לציין את דברי רב דימי בהמשך שמסביר ביחס לסיפור: "מיטה חדא הואי", אך גם מדברים אלה אין להוכיח שחובה להפריד את המיטות – שהרי רב דימי קובע שהאיש והאשה ישנו על מיטה אחת, ולכן הואיל ומדובר במיטה אחת, בהכרח היה ביניהם קירוב בשר גם אם לא התכוונו לכך. ברם, על שתי מיטות מחוברות – ברור שאין לאסור. ואדרבה, מדברי רב דימי יש ראיה לדרכנו, שהרי לפיו רק על מיטת אדם אחד אסור, אך על מיטה רחבה – מותר.
וראוי עוד לציין את חתימת הסוגייה שבה רב יצחק מוסיף ומסביר ביחס לסיפור שראינו: "סינר מפסיק בינו לבינה", וגם מדבריו אלה עולָה ראיה לדרכנו, שהרי רב יצחק מסביר שקירוב הבשר שהיה בין האיש והאשה שבסיפור היה בהפרדת סינר, דהיינו "היא בבגדה והוא בבגדו". ומדוע רב יצחק מוסיף פרט זה? ובכן, מהסיפור לא עולה באופן מפורש שהם היו לבושים בבגדים בעת שישנו יחדיו, ובא רב יצחק להודיע שאפילו שישנו בבגדיהם עברו על איסור חמור. ודרך אגב, רבנו לא פוסק שאסור לאיש ולאשתו לישון על מיטה אחת, ובמלים אחרות, גם מיטה אחת, אם היא מספיק רחבה, כך שהאיש ואשתו אינם נוגעים זה בזה – מותרת לדעת רבנו.
ואחתום בתמיהה, איך ייתכן שחכמים התכוונו בסוגיה הזו לקרבת מקום ולא לקרבת בשר? הייתכן שחכמים יאסרו קרבת מקום ולא יגדירו בדיוק את המרחק שהאיש צריך לשמור מן האשה? חצי מטר? מטר? ואולי ארבע אמות? ואולי אפילו אסור להם לישון באותו חדר? לא ייתכן אפוא שמדובר בקרבת מקום וחכמים לא יגדירו באופנים ברורים את האיסור הזה. ודרך אגב, גם אם כל הראיות והטיעונים לא ישכנעו מאן-דהו, נשיבוֹ: והלא מדובר באיסור דרבנן, והראיות והטיעונים שהבאתי לכל הפחות הביאו את הדין לידי ספק – וספקא דרבנן לקולא.
ולאחר שהגמרא נתבארה אין עוד צורך לעסוק בדברי הרי"ף ור' חננאל, מפני שהם למעשה מעתיקים להלכה קטעים מן הגמרא ומוחקים אחֵרים, והקטעים שהביאו כבר נתבארו לעיל.
ג. עיון במדרשים
וכבר הקשו עלי מארבעה מקורות נוספים, ואף שאין צורך בהם אשיב עליהם.
ג.1. מסכת אבות דרבי נתן (נוסחה א, פרק ב)
במסכת אדר"ן מובא הסיפור על האלמנה באופן מפורט יותר, דבר המעיד על עיבוד מסוים, כלומר המקור המרכזי הוא בסוגייה במסכת שבת שראינו לעיל. על-כל-פנים, באדר"ן שם נאמר כך: "כל אותן ימים האחרונים מהו אצלך? אמרה לו: רבי, אכלתי עמו ושתיתי עמו וישנתי עמו בבגדי על המטה ובשרו נגע בבשרי אבל לא נתכוון לדבר אחר. אמר לה: ברוך המקום שהרגו שכך כתוב בתורה: 'וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב'". ואדרבה, ממקור זה עולה באופן ברור שהשינה האמורה "הוא בבגדו והיא בבגדה" היא שינה שיש בה נגיעת בשר.
ג.2. מדרש תני דבי אליהו רבא (פרשה טז, מהד' איש שלום)
ובכן, מדובר במדרש מאוחר, לפי רוב החוקרים הוא התחבר במאה התשיעית, ואין ספק שהוא נערך עוד ועוד לאחר-מכן תחת ידי המינים הטמאים וצאצאיהם, שהרי הסיפור בעניין האלמנה מובא בו בהרחבה רבה מאד, דבר המעיד על תהליכי עיבוד ועל ידיים רבות שמשמשו בו.
על-כל-פנים, כך נאמר במדרש הלז:
"באותן הימים לבנים [='בימי ליבוניך'] מהו אצליך? שמא הסכתה לו אַתּ שמן בידך, ונגע ביך אפילו באצבעו הקטנה? אמרה לי, חי ראשך, רחצתי לו רגליו וסכה אני לו שמן, וישנה אני עימו במטה – אבל לא הסיח דעתו לדבר אחר. אמרתי לה: בתי, ברוך המקום שאין לפניו משוא פנים, שכך כתוב בתורה: 'וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב', יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עימה דברים של תפלות? ת"ל לא תקרב; יכול תישן עימו בבגדיה על המיטה? ת"ל לא תקרב".
והנה, אפילו מן המדרש המאוחר הזה יש ראיה לדרכנו, שהרי לפי המדרש הלז, האשה מודה שהיא רחצה את רגלי בעלה וסכה אותו בשמן בימי ליבונה, וגם מכאן עולה שהשינה שנזכרה בסמוך לשתי המלאכות הללו, אף היא שינה שיש בה קירוב בשר, ולכן נאמר לאשה: "ברוך המקום שאין לפניו משוא פנים, שכך כתוב בתורה", ואף שלא מדובר בסיפור בקרבה של להט יצרים, דהיינו לא מדובר באיסור תורה, עדיין ברור שמדובר בשינה שיש בה קרבת בשר.
ג.3. מדרש רות זוטא (מהד' בובר ג, ו)
ובכן, בין אם מדובר במדרש מאוחר או קדום, אין ספק שגם במדרש זה חלו ידיים זרות, שכך הוא גורלה של כל ספרות המדרשים ובמיוחד המפוקפקים שבהם, ואף-על-פי-כן, גם ממדרש זה יש ראיה לדרכנו, שהרי נאמר בו כך: "בימי נידותיך מהו אצלך? אמרה לי: חס ושלום שאפילו באצבע קטנה לא נגע בי. אמר לה: בימי ליבונך מהו אצלך? אמרה לו: אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר, ולא עלה על ליבו לדבר אחר. אמר לה: ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שנאמר: 'וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב'". נמצא, שגם ממדרש זה עולה באופן ברור ומפורש שהשינה שנאמר עליה: "הוא בבגדו והיא בבגדה" היא שינה של קירוב בשר.
ג.4. מדרש תנחומא (מהד' בובר, פרשת וזאת תהיה יג)
ובכן, אלמלא נשאלתי בעניינו לא הייתי מזכירו כלל, מפני שמדרש תנחומא הוא מדרש מינות מאוחר שיצא מתחת ידי המינים האירופים, וכבר נמצאו בו הזיות וזיופים וטינופים למכביר.
עוד יש לדעת שמדרש תנחומינותא לפי הערכות חוקרי היהדות האוכלין והזוללין מן התורה הוא מן המאה התשיעית – אך ברור לי שהוא מאוחר יותר, כי מגמת חוקרי היהדות האירופים לדורותיהם היא לרומם ולפאר את יהדות המינות האירופית הפרו-נוצרית, וכל הערכותיהם בעניינים אלה הן לדעתי הערכות-חסר אשר נובעות משאיפות שחץ ומינות לטשטש ולזייף את תורת-האמת. זאת ועוד, אין ספק שבמשך מאות רבות בשנים לאחר חיבורו של המדרש הלז, חלו בו ידיים זרות, כדרכם של המינים זייפני דת האמת. אגב, מי שאהב מאד את המדרש הזה וציטט רבות מפשטיו, הוא כמובן תלמידו הנאמן של ישוע הנוצרי, הלא הוא רש"י-שר"י.
והנה הדברים במדרש הזה שנוגעים לענייננו:
"ילמדנו רבנו, מהו לנדה שתישן עם בעלה הוא בבגדו והיא בבגדה במטה אחת, זה לצד אחד וזה לצד אחד? כך שנו רבותינו: אסור לשכב, שאין נותנין פרצה לפני הכשר וכל שכן לפני הגנב, שמשלו חכמים את הדבר כאש בנעורת, ואומר: 'וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב', ללמדך שהקב"ה מזהיר את ישראל על הקדושה ועל הטהרה, שלא יעשו כמעשה העובדי כוכבים".
ובכן, נאמר במדרש "כך שנו רבותינו: אסור לשכב", והיכן שנו רבותינו ש"אסור לשכב"? אין זה אלא זיוף פרו-נוצרי, כמו זיופים רבים שהחדירו המינים האירופים וצאצאיהם למדרשים, גם הקדומים ועוד יותר במדרשים המאוחרים. כמו כן, יש סתירה מיניה וביה במדרש, שהרי בתחילה נאמר בו: "אין נותנין פרצה לפני הכשר וכל-שכן לפני הגנב, שמשלו חכמים את הדבר כאש בנעורת" – דהיינו מדובר באיסור דרבנן, ומיד בהמשך נאמר: "'וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב', ללמדך שהקב"ה מזהיר את ישראל על הקדושה ועל הטהרה" – דהיינו האיסור לישן עם אשתו יחד באותה מיטה ללא קירוב בשר הוא איסור תורה! וזה לא יעלה על הדעת.
ואם אכן חכמים היו סוברים ששינה על מיטה אחת ללא קירוב בשר היא כל-כך חמורה, וכי יעלה על הדעת שהם לא היו אוסרים זאת באופנים מפורשים שאינם משתמעים לשני פנים? וכי יעלה על הדעת שחכמים ע"ה יפרצו פרצה "לפני הכשר וכל-שכן לפני הגנב"? כמו כן, שלל ביטויים שמופיעים במדרש הזה בענייננו אינם מופיעים במקורות הקדומים, גם מטבע הלשון "עובדי כוכבים" הוא ביטוי מאוחר שטבעו המינים הפרו-נוצרים האירופים, כדי לטשטש את העבודה-הזרה אשר בידם, כביכול איסור עבודה-זרה נוגע רק לכוכבים ולגרמי השמים...
ד. קל וחומר?
והיה אחד שטען "קל וחומר": לפי הבנתו, מכך שחז"ל אוסרים על האשה הנידה להציע את מיטת בעלה בפניו, כל-שכן שהם היו אוסרים עליה לישון יחד עם בעלה באותה המיטה. ובכן, הנני מסכים עמו שניתן ללמוד מכך שאסור לאשה לישון עם בעלה על מיטה אחת, מפני שלא ייתכן שלא ייגעו זה-בזה במיטה שנועדה לאדם אחד. אך לישון על שתי מיטות מחוברות לאחת אין שום מקום לאסור, ואין בכך שהאשה ישנה על מיטתה והאיש על מיטתו שום "הזמנה" לקירוב בשר, ואותו אחד שגה בהזיה זו מפני שדעתו כבר שועבדה לשיבוש לפיו חובה להפריד את המיטות. ואדרבה, אם הייתה בזה אכן "הזמנה" חכמים ע"ה היו אוסרים זאת במפורש.
זאת ועוד, פעולת הצעת מיטתו בפניו הינה פעולת הזמנה ברורה, ושלמה המלך החכם באדם מלמדנו זאת במשלי (ז, טז–יח) בתארוֹ את פיתוייה של אשת האיש הזונה: "מַרְבַדִּים רָבַדְתִּי עַרְשִׂי חֲטֻבוֹת אֵטוּן מִצְרָיִם, נַפְתִּי מִשְׁכָּבִי מֹר אֲהָלִים וְקִנָּמוֹן, לְכָה נִרְוֶה דֹדִים עַד הַבֹּקֶר נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים". ברם, איזו הזמנה יש בכך שהאשה ישנה על מיטתה? וכי היא עושה איזו פעולה מיוחדת אשר היא איננה עושה מדי יום ביומו? וכי היא איננה ישנה מדי יום ביומו על מיטתה? ובקיצור מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! ומי שסובר שיש בזה הזמנה לדעתי שטוף בזימת מִצרַים.
כמו כן, כאמור, כל האיסורים וההרחקות שלא ליגע בבשרה באצבע קטנה וכן שלא תציע בפניו את המיטה וכו' הם דרבנן, ולכן אין לנו שום יכולת להוסיף ולאסור את מה שלא אסרו חכמים, אלא-אם-כן יש צורך גדול מאד או מקום שיש לגדור בו פרצה – ברם, אין כאן שום גדירת גדר, שהרי מי שיצרו שוטפו לא תסייעהו הרחקת כמה סנטימטרים בין שני המזרנים, ואפילו אם אשתו תדביק את עצמה לקיר הנגדי לא יעזור לו, והוא יתעלל באשתו בימי נידותה וליבונה. ודי בזה ליצרו הרע, דהיינו שהם כנוסים יחדיו בחדר סגור בלילה חשוך, כדי לפשוע ולהתעיב.
סוף דבר
המינים וצאצאיהם מתהדרים ומתרברבים בכך שהם צנועים ופרושים כמלאכים, ולמדו זאת מן הכומרים הנוצריים הזימתיים אשר מכזבים ומתעתעים שהם אינם זקוקים לשאת נשים, בעוד שידיהם מלאות בזימת נערים ונערות ונשים נשואות... ומטרת המינים בתעתועם זה היא שנתבונן בהם בעיניים מעריצות ומשועבדות, וכך יתאפשר להם להחדיר למוחנו את התועבה שחובה לפוטרם מחובות מוסריות וחובה לממנם ולרוממם, כמו שנוהגים בכומרי הכנסייה.
והנה דברי הנביא עליהם (יש' סה, ה): "הָאֹמְרִים קְרַב אֵלֶיךָ אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ אֵלֶּה עָשָׁן בְּאַפִּי אֵשׁ יֹקֶדֶת כָּל הַיּוֹם", ועוד אומר הנביא (סו, יז;כד): "הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת [...] יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם יְיָ [...] כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר".
וגם רבנו דיבר על עניין זה במורה (ג, לג), דהיינו על הנזהרים לטהר את גופם אך מתטנפים בדעות הרעות ובמעשים המתועבים, וכֹה דברי רבנו במורה שם:
"אשר לניקיון הבגדים ורחיצת הגוף וסילוק הלכלוכים, גם זה ממטרות התורה הזו, אבל לאחר טיהור המעשים וטיהור הלב מן ההשקפות המטמאות והמידות המטמאות. אבל ההסתפקות בניקיון החיצוני [דהיינו] ברחיצה ובטהרת הבגדים עם התאוותנות בתענוגות וההפקרות במאכלים ובתשמיש יש בו תכלית התיעוב. אמר ישעיה בכך: 'הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר' וגו', אמר שהם מיטהרים ומתקדשים במקומות הגלויים וברשות הרבים, אלא שהם מתייחדים בחדרים ובתוך בתיהם במריהם, והם הפקרותם באכילת האיסורים החזיר והשקץ והעכבר [=או בהפרזה בהמית באכילת מאכלים בהכשר הברד"צים רודפי הבצע, והתוצאה היא כמעט אותה תוצאה: בהמות גסות ונפוחות שלא ברשות התורה]. ושמא רומז באומרוֹ: 'אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ', להתייחדות בביאות האסורות [כלומר, שמא הנביא רומז בנוסח הכתיב: 'אחר אחד בתווך' לכך שהם פרוצים גם בביאה על הזכרים והילדים]. מסקנת הדברים, כי חיצוניותם נקיה, מפורסמת [בתכלית] הנקיות והטהרה, אבל פנימיותם הרי הם עם תאוותיהם ותענוגי גופותיהם. ואין זו מטרת התורה. אלא המטרה הראשונית היא צמצום התאוות, וניקיון החיצוניות אחר ניקיון הפנימיות. וכבר העיר שלמה על מי שעושה העיקר רחיצת הגוף וטהרת הבגדים, בעוד המעשים מטונפים והמידות רעות, ואמר: 'דּוֹר טָהוֹר בְּעֵינָיו וּמִצֹּאָתוֹ לֹא רֻחָץ, דּוֹר מָה רָמוּ עֵינָיו וְעַפְעַפָּיו יִנָּשֵׂאוּ' [מש' ל, יב–יג]".
וקשה שלא להיזכר במינים ובצאצאיהם אשר מקדשים את הטהרה החיצונית ואת החיצוניות בכלל, אך בחדרי חדריהם הם עם תאוותיהם וזימותיהם: ולא לחינם רבּים גופם כגוף החבית, ולא לחינם הם מגוננים על פדופילים, ולא לחינם הם תועים בהשקפות כעורות, ולא לחינם הם שונאים את צה"ל ואת ארץ-ישראל, ולא לחינם הם הופכים תורת אלהים לקורדום חוצבים.
כללו של דבר, ברור לי כשמש שאנשי שקר זימה ותועבה המה, ובמיוחד לאור העובדה שהם ודתם האורתודוקסית התרחקו מאד מה' יתעלה ומתורת האמת, ואף השחיתוהָ והפכוהָ לכלי להתגדל בה ולקורדום לחפור בה. זאת ועוד, כל חומרותיהם והרחקותיהם בענייני נידה לעתים קרובות מאד מנוגדות לטבע האדם ולצרכיו, ובהכרח גוררות עמן תקלות חמורות כי לא ניתן לחיות כמלאכים בעולם-הזה. ואף שרבים מקרב חברת המינות החרדית פרוצים מאד בחדרי החדרים, עדיין הם מתרברבים, מתקדשים ומיטהרים בחיצוניותם, ומביטים בבוז ובהתנשאות על "בועלי הנידות" שמקיימים "רק" את דין התלמוד, ולא מקפידים על כל חומרותיהם...
וזו היא תמצית המינות, חיי בצע ותועבה בחדרי חדרים, אך בגלוי ובחיצוניות חיי קדושה וטהרה שחצניים, וכל זאת כדי לתעתע ולנצל ולהפיק טובות הנאה, כפרזיטים המחריבים את הגוף המארח. "דּוֹר טָהוֹר בְּעֵינָיו וּמִצֹּאָתוֹ לֹא רֻחָץ, דּוֹר מָה רָמוּ עֵינָיו וְעַפְעַפָּיו יִנָּשֵׂאוּ" (משלי ל).
***
ואחתום באיגרת רבנו ליהודי תימן, שם הוא מבאר את היחס האמיתי שבין דת האמת לדתות השקר. רבנו מסיים את דבריו שם בניתוח הסיבה להיווצרות הדתות השקריות, שאינן אלא חיקוי ודוגמה לתורת משה שנחקקה בחכמה אלהית, וכֹה דברי רבנו שם (עמ' כג–כד):
"אותן התורות המדומות, [עמוסות] בדברים שאין להם תוכן [=אין בהן פנימיות אלהית], אלא חיקוי ודימוי ודוגמא. וְהַמְּדַמֶּה [=יוצר אותה התורה וּבוֹדָהּ] נתכוון בכך לגדל את עצמו ולהיראות שהוא כמו פלוני ופלוני, ונתגלתה חרפתו אצל הבקיאים [=בעלי ההשׂגה, המעמיקים לחקור], ונעשה לשׂחוק וללעג כמו ששוחקין ולועגין מן הקוף כאשר מחקה פעולות האדם".
"קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם עֲלֵי אֲדָמוֹת [=עשו להם שֵׁם בארץ] וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין [=אך אדם שאינו בוחר ללון ביקר שכלו] נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ, זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה [ואחריהם יתעו צאצאיהם בהבליהם], כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ [כצאן לטבח ילכו] מָוֶת יִרְעֵם [המוות ירעה אותם בדרכם לטבח] עַד נֵצַח לֹא יִרְאוּ אוֹר, אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תה' מט).
שלום לרב
אם אפשר לדעת תשובה סופית לגבי מיטה זוגית .. אנחנו ישנים על מיטה אחת שיש בה מקום ואנחנו שמים סדין וכריות באמצע האם זה בסדר או לא ??
שלום וברכה
אתה כותב:
"וכל הפוסק כנגד פסקי ההלכה שקבעה הסנהדרין, ממרה את פי הסנהדרין, וכדברי רבנו (מאכלות אסורות יז, כא): "שמן של גויים מותר, ומי שאוסרו הרי זה עומד בחטא גדול, מפני שהִמרה על-פי בית-דין שהתירוהו. ואפילו נתבשל השמן הרי זה מותר". כלומר, מי שפוסק לאסור את מה שהתירו חכמים "עומד בחטא גדול" מפני שהוא ממרה את פי הסנהדרין!"
לכאורה אין הנידון דומה לראיה, לעניין שמן בהתחלה היתה גזרה לאסור, ואז בא בית דינו של רבי יהודה נשיאה והתיר בפירוש.
באופן זה שבית דין התיר בפירוש, האוסר הוא ממרה פי בית דין שהתירו.
אבל במקום שלא אסרו תחילה בפירוש ולא התירו אחר כך בפירוש, אלא שלא הזכירו עניין זה בפירוש, מי שמחמיר, לכאורה לא נכנס בגדר זה ולא ייחשב…
שלום וברכה לכולם,
מאמר זה נכתב מחדש לחלוטין, המסקנות הן אותן המסקנות שהוסקו במאמר המקורי, ועתה הן התחדדו.
בריך רחמנא דסייען.