'מיטה יהודית' – חובה או חומרה?

בעולם האורתודוקסי בימינו פשט המנהג להפריד את המיטות בימי הנידה ושבעת ימי הנקיים. עד-כדי-כך פשט וחדר מנהג זה עד שצאצאי המינים החליטו שכל מי שלא נוהג בו הוא "לא יהודי", שהרי הם החליטו שרק מיטה זוגית שניתן להפרידה היא בגדר "מיטה יהודית", משמע, שכל מיטה שלא ניתן להפרידה ולהתאימה לחומרתם היא "מיטת גויים". מגמה זו, להפוך לגויים ולבועלי נידות את כל מי שלא אוחז בחומרותיהם הפרו-נוצריות היא מגמה עתיקת יומין, וכבר תיארתי אותה בספרי "אפיקים להרמב"ם", בעניין חומרת "פולטת שכבת זרע".


"מיטה יהודית" היא אפוא דוגמה נוספת להחדרת חומרותיהם הפרו-נוצריות של המינים וצאצאיהם לתוך דת האמת, והדרך להחדרתה הינה באמצעות הפצת ההזיה שכל מי שלא נוהג בחומרותיהם הוא בגדר "לא יהודי". "מיטה יהודית" היא גם דוגמה נוספת לשמירת הדת החיצונית, כלומר, הם מתהדרים בהקפדה על דיני נידה ושמירה על טהרה כלפי חוץ: הטהרה והקדושה נישאות בפיהם ובגרונם, אך צחנת טומאתם המחשבתית בוקעת ועולה לשמים.


***

במאמר זה אבקש להשיב על השאלה: האם יש לחומרה זו מקור אמיתי בחז"ל וברבנו?


נחל אפוא בדברי רבנו בהלכות איסורי ביאה (יא, יח–יט):


"ואסור לו לאדם שידבק באשתו בשבעת ימי נקיים, ואף-על-פי שהיא בכסותה והוא בכסותו. ולא יקרב לה, ולא ייגע בה אפילו באצבע קטנה [...] ולא ייגע בבשרה, מפני הרגל עבירה".