בחודש אדר תשס"ט פורסמה כתבה באתר "כיפה", ובה נאמר כי לא מעט עמותות חברה-קדישא מונעות מן הבנים להשתתף בקבורת אביהם. להלן כמה פְּסקות מתוך אותה כתבה שכותרתה: "עדיף לא למות בירושלים":
מדובר באבסורד: בלא מעט עמותות חברה-קדישא, מונעים קרובי-משפחה מלהשתתף בקבורת יקיריהם. ממספר עדויות שונות עולה, כי בבתי-עלמין שונים ניתנות הנחיות למשפחות, המורות להן להימנע מלהגיע לקבר מסיבות שונות. המשפחות, שאינן תמיד בקיאות במנהגים ובהלכות, מצייתות להוראות שניתנות להן, ובכך מחמיצות את ההזדמנות האחרונה להיפרד מהמנוח.
בני משפחה ירושלמית שליוו למנוחה-אחרונה את אבי המשפחה בבית-העלמין בגבעת-שאול, נדהמו לגלות כי אנשי חברה-קדישא אוסרים על הילדים – בניו ובנותיו של הנפטר – להגיע לקבר, ובכך מונעים מהם למעשה להשתתף בפרידה האחרונה מהמת. יהודית (שם בדוי), בתו של המנוח, מספרת בשיחה ל"כיפה": כי "הגענו לבית ההלוויות בגבעת-שאול. איש החברה-קדישא דיבר עם אחי, והסביר לו שהילדים של הנפטר לא מלווים את האבא לקבורה, ולכן אסור לנו ללוות אותו. אמרתי לאחי שאולי בכל זאת נלך, שהרי זה אבא שלנו! אבל הבן שלי ואחי אמרו שכדאי לעשות מה שאומרים לנו. נשארנו, כל האחים והאחיות, בכניסה לבית-הקברות, ואימא שלי ליוותה את האב לקבורה בלעדינו".
שיחה עם אחת המזכירות בחברה-קדישא ירושלים מעלה, כי אכן קיימת הנחייה בארגון למנוע מילדיו של הנפטר ללוות אותו ולהשתתף בקבורתו.
עד כאן מתוך הכתבה שפורסמה באתר "כיפה".
ולא רק בירושלים, במו עיניי ראיתי כיצד אנשי חברה-קדישא מונעים מהבנים ללוות את אביהם לקבורה בבית-העלמין שברחוב חזון-איש בבני-ברק. והבנים נאלצו להמתין בכניסה לבית-הקברות, בעוד ששאר המלווים ליוו את המנוח עד לקבר עצמו והשתתפו במצות הקבורה.
חשוב לציין, כי אותם הבנים ואותה המשפחה שראיתי היו מעדת יהודי-תימן, ולמרות שאין למנהג זה שום זכר במורשת יהדות-תימן, אף-על-פי-כן, אסרו אנשי חברה-קדישא על הבנים ללוות את אביהם. עוד חשוב לציין, כי אותם הבנים הקפידו מאד על מצות כיבוד אב כל ימי חייהם, והאיסור ללוות את אביהם עד לקבר ולהשתתף בקבורה, הסב להם צער רב. אך אם הבנים הללו לא היו שוגים בהבלי הזוהמה האשכנזית הייתה נמנעת מהם עוגמת הנפש הזו:
"עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי? [...] תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יְיָ לֹא בָחָרוּ" (מש' א).
א. מקור המנהג לאסור כניסת נשים לבית-הקברות
בכתבה שפורסמה באתר "כיפה" נאמר עוד, כי המקור למנהג זה נמצא בכתבי ההגמון המכשף מווילנא (ליטא, המאה הי"ח). להלן דבריו של אחראי החברה-קדישא הכללית בירושלים, מנדל גלברשטיין, אשר צוטטו בכתבה באתר "כיפה":
"בפירוש למשניות כותב הגאון מווילנא, שכאשר נשים נמצאות בבית-העלמין, בבית-הקברות, השטן מרקד בעיר. כלומר, זו סכנה. ככה הוא כותב. כאשר אתה מדבר על אקט שהציבור מגיע, אם זה בחברה ששומרת על כל מנהגי ההלכה כפי שנהוג בקהילות מקדמת דנא, אומרים שאסור. כמובן, לא מרביצים, לא נותנים צו מניעה, אבל מסבירים שאסור".
ותודה רבה לאנשי חברה-קדישא שאינם מרביצים לאבלים קרועי-הבגדים או מוציאים כנגדם צווי מניעה, ממש גדלוּת נפש מצדם... אגב, הם לא "מסבירים שאסור" כדברי מנדל הטמבל, אלא הם מונעים מהבנים באופן חד-משמעי ונחרץ מלהשתתף בליווי מיטת אביהם.
ולעצם דבריו של מנדל הטמבל, הוא כנראה ערבב בין שני עניינים: המנהג שהבנים לא ילוו את אביהם לקבורה, והמנהג שנשים לא יכנסו לבית-הקברות. עוד טען גלברשטיין, הלא הוא מנדל הטמבל, שאנשי חברה-קדישא "מסבירים" לאבלים שאסור להם להגיע עד לקבר, וכאמור, בהלוויה שהזכרתי לעיל, ראיתי שאנשי חברה-קדישא מאיימים על האבלים שלא ללוות את אביהם לקבורה. זאת ועוד, לא מדובר במנהג מ"קדמת דנא", אלא במנהג חדש יחסית, ואבותינו הקדמונים לא נהגו במנהג זה, ולא עלה על לבם. "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם" (דב' לב, יז).
נעבור עתה לבחון את דברי ההגמון המכשף מווילנא שנזכר בדברי גלברשטיין: ההגמון המכשף התייחס בדבריו הללו רק לעניין איסור כניסת נשים לבית הקברות, והר' צוריאל בספרו "מנהגי אבלות שאינם ראויים" (עמ' 358–359), מסכם את המנהג הזה, וזה לשונו:
"בשו"ע יו"ד (שנט, ב) נפסק: 'יש למנוע מלצאת הנשים לבית-הקברות אחר המטה'. הש"ך כתב: 'שאם עושים כן גורמים רעה לעולם ח"ו' [...] גם הגר"א באגרת שכתב בעת נסיעתו לארץ-ישראל כתב 'ששם מתדבקין הקליפות מאוד וכל שכן בנשים, וכל הצרות והעוונות באים מזה' (אוצרות [=אוצרות? ערֵמות מבאישות של מינות ומדוחים] הגר"א, עמ' 182). חיי אדם התריע נגד אשה נדה ההולכת לבית הקברות".
הנבל מווילנא שגה בתלותו בדברי מאגיה וקליפות קלמנטינות את כל הצרות והעוונות, ורחוק הוא מרחק עצום בדבריו אלה ממשנתו הזכה והצלולה של רבנו הרמב"ם. ואליבא דאמת, כל הצרות והעוונות באים כתוצאה מאי שמירת דיני התורה והשקפותיה האמיתיות – דהיינו ההליכה אחרי הבלי המינים מווילנא ודומיהם. ושמא יטענו שיש ללמד זכות על הכומר מווילנא, הואיל וכוונתו הייתה להשיג מטרה נעלה כשלעצמה, דהיינו מניעת ערבוביה בין נשים לגברים בהלוויות, וציין טעמים אליליים כדי להפחיד את ההמון. על-כך יש להשיב, שכבר לימדנו רבנו, שמי שמנסה להוכיח דבר שהוא אמת כשלעצמו בדרכי הטעיה והשאה, לא רק שאינו מועיל מאומה, אלא אף מחליש את אמיתת הדבר שרצה להוכיחו (ראו: מורה הנבוכים ב, טז) – וכל-שכן כאשר הנבל הנוצרי החדיר הזיות אליליות מתועבות אשר מחריבות את המחשבה.
ועל חומרת ההזיות המאגיות אומר רבנו בספר-המצוות (לאווין לב), וכֹה דבריו:
"ובכלל המעשה הזה [איסור לא תעוננו] גם איסור מעשה אחיזת העיניים [...] והוא סוג גדול מסוגי התחבולות וקלות תנועת היד, עד שמדמים לאדם דברים בלתי-אמיתיים [...] והוא מין ממיני הכשפים, ולפיכך סופג מלקות, ועם זה הוא גונב דעת הבריות, וההפסד הנגרם על-ידי כך עצום מאד, לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ותורגל מחשבתם לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות, והבן זאת".
במקומות לא מעטים הצבעתי על חומרת ההזיות המאגיות, וחשוב לשננה: כי ברגע שחודרת לאדם הזיה מאגית בכל תחום מתחומי החיים, חודרת לתודעתו המחשבה השגויה שיש למאגיה הפגאנית יכולת שליטה והשפעה על עולמינו, ומכאן הדרך קלה ומהירה מאד להחדרת הזיות מאגיות אליליות לכל תחומי החיים, שהרי אם המאגיה אמת והיא קיימת ופועלת בעולמינו בתחום אחד, מדוע שהיא לא תהיה אמת קיימת ופועלת בכל תחומי החיים?
בנוסף להתפשטות ההזיות כמו סרטן אלים וגרורתי במחשבתו של האדם, ולהרס המוחלט שהן גורמות ליכולתו של האדם להשיג השקפות נכונות בכל תחום מתחומי החיים, עצם האמונה בקיומן של ההזיות המאגיות מעלה ומצמיחה שתי רעות גדולות נוספות:
א) כל הזיה מאגית מנוגדת לציר שעליו סובבת כל התורה כולה: עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, וזאת מפני שביסוד כל עבודה-זרה טמון שורש מאגי, שהרי ללא שורש מאגי אין קיום לשום עבודה-זרה. למשל, ללא האמונה ביכולתו של האליל להוריד שפע באופנים מאגיים דמיוניים, אין לעבודה-הזרה שום משמעות. נמצא, שההזיות המאגיות הן השורש לאמונה בכוחות על-טבעיים זולת ה' יתעלה ויתרומם, והן אלה שמדרדרות לעבודתם וליראתם.
ב) מקור ההזיות המאגיות הוא בקרב העמים עובדי האלילים, אלה האמינו בקיומם של שדים דמיוניים ואף עבדו אותם ונתייראו מהם. כלומר, כל מי שמטמטם את המחשבה בהזיות השדים ודומותיהן הולך בחוקות הגויים ובהשקפותיהם המשחיתות, ואסור לנו, לעם חכם ונבון לתעות בדרכי ההבל של הגויים הרשעים והבהמיים, וכבר הזהירנו על זה ה' יתעלה: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, יג), וכדברי רבנו המפורסמים בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא:
"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".
מהלכות רבנו לעיל אנחנו לומדים נכוחה, שההבלים, ההזיות והדמיונות גורמים לנטוש את דרכי האמת! ובמלים אחרות, אם האדם ממלא את מחשבתו בהבלים ובהזיות פגאניות הוא מחריב את צלם האלוה שבו, מתרחק מידיעת ה' יתעלה ומתדרדר לתהום הסכלות והבהמיות. וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.
כמו כן, עצם האמונה בקיומו של כוח מאגי על-טבעי שפועל באופן עצמאי, זולת אל אמת, כמו שדים ומכשפים ורוחות-רעות ודיבוקים, וכל מין ממיני אמונות העבודה-זרה, כל זאת הוא בגדר חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, וכמו שפוסק רבנו (עבודה-זרה ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא". זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, ללמדנו על חומרת ההודאה בעבודה-זרה, וכך פוסק רבנו שם (ב, ז):
"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא [=הנה] למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה [=שהרי נאמר 'כָּל הַמִּצְוֹת'] ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".
ואחתום עניין זה בדברי רבנו במורה (ב, מז):
"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא [השקר והמינות והאלילות], ואל יתבלבלו השקפותיך ומחשבותיך ויהיו בדעותיך השקפות בלתי נכונות רחוקות מאד מן האמת ותחשבֵם תורה, כי התורות [=המצוות] הן אמת צרופה אם הובנו כראוי, אמר: 'צֶדֶק עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם' [תה' קיט, קמד], ואמר: 'אֲנִי יְיָ דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים' [יש' מה, יט]".
ב. מקור המנהג שלא ללוות את האב לקבורה
בספרו גשר-החיים (עמ' קיב), האריך הוזה הזיות בשם יחיאל-מיכל טוקצינסקי בעניין המנהג שלא ללוות את האב לקבורה, וזה לשונו:
"הטעם [למנהג זה הוא] על-פי הקבלה [דהיינו על-פי ספר האופל וכפי שהוא יאמר לקמן באופן מפורש], שלא ילכו אחריו [אחרי המת] יצורי זרעו הטמאים, מטיפות הקרי, וכמו שאמרו בעלי הקבלה: שמטיפות הזרע הבלתי-כשרים מתהווים יצורים טמאים מזיקים, שבמשך הזמן מתגדלים ומתלבשים בלבושים גופניים של שדין ורוחין. והם-הם נגעי בני-אדם הפוגעין בו וגורמים לו מרעין-בישין גם בחייו. המז"ל איננו בר מזל, גבר לא יוצלח לתכליתו".
לפי טוקצינסקי, זרע שנשפך לבטלה הופך לשדים ורוחות אשר מזיקים לאדם במשך חייו, וגורמים לו לחוסר מזל ולאי-הצלחה בחיים. אך עדיין לא ברור מדוע נאסר על הבנים ללוות את אביהם לקבורה? מכל מקום, מקור ההבלים הללו הוא בקבלה הארורה, והשקפות אלה נוגעות נגיעה רחבה בעבודה-זרה, מפני שכל מי שירא מישויות מאגיות דמיוניות, כגון שדים ורוחות, משתֵּף למעשה את יראתו מהקב"ה, ביראה מהבלים שהראשונים שהמציאום היו עובדי-האלילים הקדמונים – כביכול יש כוחות על-טבעיים נוספים בעולם מבלעדי הקב"ה, שאין זולתו ואין כיוצא בו, וכבר הזהירנו ה' יתעלה ש"לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמ' כ, ב).
נחזור לענייננו, חשבתם שטוקצינסקי יסתפק בהבלים הללו? או שלא ניתן לההביל מעבר לכך? ובכן, בהמשך דבריו הוא מוסיף הבלים מהובלים נוספים, וזה לשונו:
"ומאז נתחדשה המשקפת המגדלת פי 16–18 אלף [=כוונתו כמובן למיקרוסקופ, אך שֵׁם המיקרוסקופ כנראה נשׂגב מבינתו], המצויה אצל רופאים למקצוע, רואים על-ידי אותה המשקפת בכל טיפה שכזו, בריות חיות קטנטנות בצורות תינוקות בני-אדם מתנועעות רצות ומתרוצצות – המראות זוועה מלהסתכל. ולכשתהיה משקפת מגדלת פי מאה אלף יראו שם ילדים בדמות מולידם, והיה לב האב הרואה מתפלץ למראה ילדיו שהוליד לרוחות [...] ודברים איומים [איזה פחד...] דיברו על זה בזוהר הקדוש [בראשית נה, ויחי ריט, ויקהל ריד]".
ועד כמה ניתן להיות משובש?! האם מי שמתבונן בשכבת-זרע במיקרוסקופ יראה "בריות חיות קטנות בצורת תינוקות"? ומדוע מדובר ב"מראות זוועה מלהסתכל"? או שאולי הוא אינו רוצה שנסתכל כדי שלא נגלה עד כמה הפליג בהזיות. והוא ממשיך ואומר, כי במיקרוסקופ שמגדיל פי מאה אלף, רואים "ילדים בדמות מולידם"! ואין כל שחר לדבריו, וחבל שדת משה מוּבלת על ידי שוטים מהבילים. ודבריי חריפים כי קצתי בחיי מפני מינות הממסד האורתודוקסי, ומפני ריחוקנו מן האמת במשך מאות ואלפי שנים, בגלל סכלות הפתאים ורשעות המתוחכמים.
זאת ועוד, בדקתי את נכונות דבריו מבחינה מדעית, יצרתי קשר עם חברה למכירת מיקרוסקופים. נכון לשנת 2018, המיקרוסקופים המשוכללים ביותר שנמכרים מגדילים פי 10 עד פי 160, ואלה הם המיקרוסקופים המצויים "אצל רופאים למקצוע" כלשונו של טוקצינסקי. אמנם, נאמר לי שיש גם מיקרוסקופים נדירים ומשוכללים במיוחד שמגדילים פי 1000 עד 1500, אך הם אינם מצויים אצל רופאים ולא זקוקים להם כדי לבחון דגימת זרע. ובימינו במאה ה-21 יש גם מיקרוסקופים ביולוגיים משוכללים מאד שמגדילים פי 100,000 אך אלה מיקרוסקופים בגודל של חדר, וברור שלא לאלה התכוון טוקצינסקי, וגם אין צל של ספק שלא היו כאלה מיקרוסקופים בשנות החמישים, השנים שבהן שרבט טוקצינסקי את הזיותיו.
טוקצינסקי מסכם את דבריו שם ואומר: "ומשום כך עושים מסביב למת עוד כמה עניינים כגון ההקפות ועוד כהנה – למען הרחיקם או לבערם מעליו [=מעל המת] עד כמה שאפשר".
ושוב הוא גולש לענייני עבודה-זרה, כי כפי שכבר הוכחתי במאמר: "נטילת ידיים: לברך לפני או אחרי הנטילה?", כל מי שעושה פעולה שנועדה להרחיק ממנו נזק של שד או רוח דמיוני וכיו"ב, הוא למעשה עובד עבודה-זרה, אף שהוא פטור מסקילה כי עבדהּ מיראה (ראו הלכות עבודה-זרה ג, יא). מכל מקום, גם לאחר כל דברי ההבל של הוזי ההזיות ובהם טוקצינסקי, טרם קיבלנו תשובה לשאלה: מדוע הוזי ההזיות אוסרים על הבנים ללוות את אביהם לקבורה?
נמשיך לעיין ואולי נצליח למצוא את התשובה: הר' משה צוריאל התנגד למנהג האוסר ללוות את האב לקבורה, וזה לשונו בספרו "מנהגי אבלות שאינם ראויים" (עמ' 359):
"שורש מנהג זה נמצא בספר של"ה [...]: 'שיש טיפות שז"ל [=שכבת זרע לבטלה] שהאדם הוציא בחייו, והם המקיפים אותו עד לקברו ומצערים אותו' [...] כלומר, שלא ילוו אותו לא בנים שיש להם גוף ולא בנים שאין להם גוף (שז"ל) [=דהיינו הבנים שאין להם גוף שנולדו משכבת זרע שיצאה לבטלה לפי דמיונו]", וסיכם: "כידוע, הבנים עלולים להצטער מאוד כשימנעו מהם לשאת את אביהם או ללוותו לקבורתו. ואם תוסבר להם הסיבה, יהיה זה בזיון המת".
לרשימת הוזי ההזיות ועובדי-האלילים מאמיני השדים הדמיוניים, מצטרף בחפץ-לב אחד המכשפים הנגעלים ביותר, הלא הוא השל"ה (פולין וארץ-ישראל, המאה הי"ז). הוא מוסיף ו"מסביר" ברוב כסילותו, כי שכבת-הזרע שהוציא האב לבטלה במשך חייו מסובבת אותו בעת קבורתו, ואם הבנים נמצאים בקרבת גופת האב – אז הן מצערות אותו באופן מיוחד. ובקָראי הזיות אלה איני יודע את נפשי, וזעקה אילמת עולה מקרבי: מהי הַשּׁוֹטוּת הזו?! וכי ניתן עוד לצעֵר את גופת האב לאחר מותו? וכי גופתו מרגישה משהו? ומדוע הבנים גורמים לאב צער גדול? וגם אם נתייחס לשיגעונו כאל שיטה, דבריו הזויים, שהרי הבנים נזרעו בטהרה ולא נשפכו לשווא... ושמא המינים האירופיים הזימתיים אינם סמוכים ובטוחים שבניהם נזרעו בטהרה? ואולי זו גם הסיבה שהם מקפידים לייחס את האדם על-שם אימו: מה שבטוח בטוח, וזאת בניגוד לתורה: "לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם" (במ' א, ב; ובעשרות מקומות נוספים).
המכשף הזה – השל"ה, גם קרא לספרו "שני לוחות הברית" (ר"ת של"ה), שֵׁם אשר מנוגד לחלוטין למהותו ולתוכנו, ויתרה מזאת, איך הוא בכלל העז לקרוא לספרו על-שם לוחות-הברית? ולרמוז לכך שהוא גדול כמשה רבנו וספרו כביכול נאמר מפי-הגבורה... וכל מי שמאמין בברית-חדשה כופר בדת האמת שלא תשתנה ולא תוחלף לעולם, ואין לו חלק לעולם-הבא.
ואחזור לענייננו, גם אם נתעלם מההזיות ומענייני העבודה-הזרה שבמנהג זה, דברי השל"ה משובשים שהרי הם נוגדים את ההיגיון ההלכתי, ואסביר: מכבוד האב שבנו לא יסתור את דבריו ולא יישב במקומו וכו', ואם האב חטא, על הבן לשאול אותו בנועם: האם כך ההלכה? וכאן, בִּמקום הכבוד האחרון, רבני אשכנז מורים לבנים שלא ללוות את אביהם לקבורה משום חטאים שיש בהם חרפה גדולה? וכי יש ביזיון אחרון גדול מזה מן הבנים כלפי האב שנפטר?!
ותודה לאל ששלח לנו את רבנו הרמב"ם להצילנו מטומאת השל"ה ומן התוהו והתעייה, וכֹה דבריו בהלכות אבל (ח, ג): "וכן על אביו ועל אמו חולץ כתפו [...] והולך כך לפני המטה. ואחר שייקבר אביו או אימו אינו חייב לחלוץ". כלומר, פשוט וברור לפי רבנו הרמב"ם שהבנים חולצים כתפיהם והולכים כך לפני המטה עד לקבורה (ולפי מנהג תימן לאחר המיטה).
אולם, גם אם נתעלם מענייני ההזיות והעבודה-הזרה כאמור, וגם אם נתעלם מחרפת האב במנהג הזה שנזכרה לעיל, וגם אם נתעלם מהִלכת הרמב"ם שצוטטה – עדיין לבי אינו שקט, שהרי כיצד יעלה על הדעת שהבנים לא יזכו לכבד את אביהם בשעה נוראה זו ולא ילוו אותו לקבורה? האם כך צריך להתנהג עם חכם ונבון? ועם אנשי חברה-קדישא כאלה, שמאיימים ומונעים מללוות את האב, יש לנהוג באופן היחיד שהם מבינים: "ולשטיא בכורמיזא".
ואין חדש תחת השמש, קול ההיגיון והדעת נעדר מהעולם האורתודוקסי הפרו-נוצרי כבר מאות רבות בשנים, בערך מאותה העת שהחלו להפוך את הדת קורדום לחפור בו (ראו: 'מהם הגורמים לעיוותה ולמסחורה של דת משה?'). וכך כתב ראש הכמורה האורתודוקסית יצחק יוסף שר"י בספרו ילקוט-יוסוף (ח"ז יו"ד עמ' עֵז): "אין למחות בחוזקה באלה שעלו מחוץ-לארץ ומנהגם ללוות את האב הנפטר [...] אבל אם יש בהם בני תורה ומוקירי רבנן, ראוי לתלמידי-חכמים לדבר עמהם באמירה נעימה שלא לשנות מן המנהג שנעשה לטובת הנפטר".
שימו לב מה אומר העֵז השוטָה הזו: "אבל אם יש בהם בני תורה ומוקירי רבנן" וכו', דהיינו מעלה גדולה היא שלא ללוות את האב לקבורה מן הטעמים ההזויים שעלו במוחות המכשפים הוזי ההזיות... כלומר, הפכו את התורה לסכלות ואלילות! ומי שמעודד לנהוג בדרכי האלילות הוא עובד אלילים בעצמו, ואם הוא ראש הכמורה האורתודוקסית הוא גם רשע שמתעה את העם אחרי ההבל, ויש לחרפו ולגדפו ולקללו ולצמצם את נזקיו בכל האמצעים האפשריים.
"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג)]" (סנהדרין יא, ו).
כמו כן, דברי המכשף הפוכים לחלוטין! מפני שעל תלמידי-החכמים לעודד את האבלים לקיים את דין התלמוד, ולכבד את אביהם בדרכו האחרונה "והולך כך לפני המטה". "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר" (יש' ה, כ).
ג. המקור הראשון של המנהג שלא ללוות את האב לקבורה
לפי טוקצינסקי, מקורו הראשון של המנהג הוא בקבלה הארורה ובספר האופל, אשר קוראים לו "קדוש" רק כדי להסתיר את סרחונו וטומאתו הרצוצה, וכמו שאומר הנביא ישעיה (סו, יז) על הכומרים המושחתים המִּתחזים לפרוּשים ולטהורים: "הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים" וכו'.
והנה לפניכם תרגום ספר האופל הפגאני לפרשת בראשית (נה ע"א):
"רבי שמעון אמר, מאה ושלושים שנים נפרד אדם [הראשון] מאשתו, וכל אותן מאה ושלושים השנים היה מוליד רוחות ושדים בעולם בגלל אותו כוח הזוהמה שהיה שאוב בו. כיוון שחיסל ממנו אותה הזוהמה, שב וקינא את אשתו והוליד בן. אז כתוב: 'וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ' [בר' ה, ג]. בוא וראה, כל בן-אדם שהולך לצד שמאל ומטמא את דרכיו, כל רוחות הטומאה מושך על עצמו, ורוח טומאה נדבקת בו ולא זזה ממנו, והתדבקות של אותו רוח טמא יהיה באיש הזה ולא באחר, ולכן התדבקותם אינה אלא באלה שנדבקים בהם".
לפי הטמטום הזה, אדם הראשון נפרד מאשתו ושפך את זרעו לבטלה במשך 130 שנים, ובכל השנים הללו הוא היה מוליד כך שדים ורוחות. לאחר שעברה ממנו הזוהמה, "שב וקינא את אשתו והוליד בן", משמע שהוא לא חי עם אשתו במשך 130 שנים ושפך את זרעו לבטלה! ומהי מסקנתו של שיקוץ שמעון? כל אדם שמטמא את דרכיו "כל רוחות הטומאה מושך על עצמו ואינן זזות ממנו", ולא סתם רוח טומאה אלא דווקא רוחות הטומאה שהאדם הזה "הוליד", וכלשונו של האופל: "והתדבקות של אותו רוח טמא יהיה באיש הזה ולא באחר".
הארור שחיבר את הזוהר ושהפך את רשב"י לשיקוץ, העתיק לספרו את המדרש המפורסם במסכת עירובין (יח ע"ב): "כל אותן מאה ושלושים שנה שהיה אדם נזוף בהן, היה מוליד רוחות שדין ולילין". ברם, הוא ייחס אותו בשקר לבר-יוחי (במקור אֲמָרוֹ ר' ירמיה בן אלעזר), והוסיף עליו מנה גדושה של גיבובי הבלים כדרכו. לענייננו חשוב להבין, כי המחבר הארור הזה הבין מדרש זה כפשוטו, ושגה לחשוב שמדובר בשדים דמיוניים כמו שהם מתוארים בתרבויות עובדי-האלילים. וכבר האריך רבנו בעניין חומרת הבנת המדרשים כפשוטם בהקדמתו לפרק חלק, וגינה בלשון חריף את הסכלים שסוברים שיש להבינם כמות-שהם מילה-במילה.
לאור זאת יש לתמוה, וכי יעלה על הדעת שרשב"י חיבר את ספר הזוהר? כלומר, וכי יעלה על הדעת שרשב"י יפרש את מדרשי חז"ל העמוקים כפשוטם?! ויתרה מזאת, כבר ראינו שפירוש מדרש זה כפשוטו גורר להזיות ולעבודה-זרה, לביזיון האב ולשפל חרפתו בעת הכבוד האחרון, לסתירת ההלכה, לסתירת כל היגיון ורגש בריא, ואף לחילול השם ולהשנאת הדת.
אמנם, אין בקטע האמור באופל ראיה מפורשת לכך ששדים ורוחות מקיפים ומזיקים לגופת המת, אך הוא הראשון אשר החדיר את ההזיה ששכבת זרע שיצאה לבטלה הופכת לרוחות ולשדים מזיקים, שהרי נאמר באופל שאדם הראשון נפרד מאשתו "וכל אותן מאה ושלושים השנים היה מוליד רוחות ושדים בעולם בגלל אותו כוח הזוהמה שהיה שאוב בו", ולאחר מכן נאמר שם: "כל בן-אדם שהולך לצד שמאל ומטמא את דרכיו, כל רוחות הטומאה מושך על עצמו, ורוח טומאה נדבקת בו ולא זזה ממנו". ואין דרך אחרת להבין את הדברים הללו, ואכן כך הבינו כל הוזי ההזיות ומטונפי הזימות אשר נקראים "חכמי ישראל", וכפי שראינו לעיל.
זאת ועוד, לפי האופל הטמא, המגרעת של החטא היא מגרעת דמיונית, דהיינו יצירת מזיקים מאגיים אשר פוגעים באדם במהלך ימי חייו, אך מי שמתבונן היטב מבין עד כמה השקפה זו רעה, שהרי החטָּאים אינם יוצרים מזיקים מאגיים דמיוניים, אלא הם מרחיקים את האדם מבוראו ומדרדרים אותו לתהומות הסכלות והבהמיות, וזהו הנזק האמיתי. ומי שאינו מבין את הנזק האמיתי של העוונות והפשעים לעולם לא יתרומם מהם ואף יוסיף לשקוע בהם, שהרי כוחו הדמיוני של יצר הרע גדול אלף מונים מאיומיו הדמיוניים של האופל בעניין המזיקים.
ובמלים אחרות, פיתוייו של יצר הרע גדולים אלף מונים מאיומיו של ספר האופל, ובמיוחד אם האדם אינו נענש בטווח הקצר והמיידי על פשעיו ומעלליו. קצרו של דבר, מי שאינו מוסיף דעת ומרומם את נפשו מלשקוע בזוהמת המאגיה והתועבה, לעולם יוסיף לשקוע בהן עוד ועוד.
"וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר" (ויק' י, י), נעבור עתה לראות כיצד רבנו הרמב"ם מפרש מדרש זה, וכֹה דבריו בספרו מורה-הנבוכים (א, ז):
"וכבר ידעת שכל מי שלא הושגה לו הצורה הזו [=שלא הוציא את שכלו מן הכוח אל הפועל] [...] שאינו אדם אלא בעל-חיים בצורת אדם ותבניתו [=בהמה בדמות אדם], אלא שיש לו יכולת למיני הנזקים והמצאת הרעות מה שאין לשאר בעלי-החיים, כי המחשבה והסברה שהייתה מעותדת לו [=שה' יתעלה חננוֹ בה] להשגת השלמות – אשר לא הושגה – משתמש בה במיני התחבולות המביאות לרעות והמצאת הנזקים, וכאילו הוא דבר הדומה לאדם או חיקויו, וכך היו ולדי אדם אשר קדמו לשֵׁת [בכל אותן מאה ושלושים השנים], ואמרו במדרש [עירובין יח ע"ב]: 'כל אותן מאה ושלושים שנה שהיה אדם נזוף בהן [=בעקבות חטאו בעץ הדעת], היה מוליד רוחות כלומר שדים, וכאשר נִרְצָה [=נמחל לו] הוליד דומה לו', כלומר בדמותו כצלמו, והוא אמרו: 'וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ' [בר' ה, ג]".
ברור אפוא, כי אותם השדים שנזכרו במדרש, הם משל לבניו של אדם הראשון באותן מאה ושלושים שנים, אשר היו רעים וחטָּאים לה' מאד ורחקו כרחוק מזרח ממערב מדרגת אדם, מעין חיות ובהמות מתוחכמות וערמומיות, אך למעשה, לפי המדרש, הם היו גרועים מן החיות והבהמות שחיות את חייהן בשלווה וכל מעשיהן ופעולותיהן הם לצורך הישרדותן. קאפח מוסיף בהערה במורה שם, וזה לשונו: "לפנינו איתא [בגמרא] 'רוחין ושדין ולילין', וייתכן כי בדורות הראשונים היו מין אחד ובדורותינו מינים הרבה"... וכנראה מאן דהו הוסיף בגרסת התלמוד רוחין ולילין, שהרי התלמוד שלפנינו עבר עריכה עיבוד והגהה תחת ידיהם של המינים וצאצאיהם שוחרי המאגיה והטומאה, ולעיון נוסף ראו: "בעל-חיים בצורת אדם ותבניתו".
בנוסף לכל האמור, יש לידע כי עצם האמונה בקיומם של שדים דמיוניים היא הזיה מאגית שיש בה חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, שהרי השדים הם עבודה-זרה עתיקה שהייתה נפוצה מאד. והרחבתי בעניין זה בסדרת מאמרים על השדים, ואסתפק בשינון הלכות עבודה-זרה:
"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן [...] כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא" (שם ב, ז; ב, י).
יהי רצון אפוא שנזכה לראות בקרוב בהתגשמות נבואתו של יחזקאל (לו, כד–כט):
"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם. וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם, מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם [=אנהיג אתכם באופנים מחוכמים עד שתשובו אלי בכל לבבכם ובכל נפשכם]. וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם, וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים. וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם".
אנא ה' הושיעה נא!
בתמונת שער הרשומה: אנשי החברה קדישא של פראג מתפללים ליד מיטת שכיב מרע, ציור משנת 1772.